עידו שחם • 10 באוגוסט 2013
מסיפורי פוגי אפשר ללמוד
תל אביב התרוקנה ברביעי וחמישי בלילה, ולא בגלל איום של טילים או של הדודה והדוד בליל הסדר. תושבי העיר הלכו לראות את האיחוד של להקת האינדי הגדולה בארץ - להקת כוורת.
לא תמיד שילמו 500 שקלים כדי לראות את כוורת בהופעה. בסדרת הדוקו המעולה, "סוף עונת התפוזים", דני סנדרסון סיפר על המוזיקה של הלהקה בתחילת הדרך: "זה לא היה קל לעיכול - כל אחד אמר שזה לא מסחרי במיוחד".
אפריים שמיר הצטרף לדבריו: "כבר בהופעה הראשונה הנסיונית, כבר ראינו שזה מעורר חילוקי דיעות. זאת אומרת, חלק מהאנשים מתים על זה, וחלק מרגישים שמזלזלים בהם". סנדרסון הוסיף שאנשים יצאו באמצע ההופעה. הם בטח הצטערו על זה.
"סיפורי פוגי" מכר עשרות אלפי עותקים באופן מפתיע ושם את הלהקה בלב הקונצנזוס. אבל היא לא נשארה שם להרבה זמן. אלבומי ההמשך וההופעות החדשות לא הצליחו מבחינה מסחרית. "אנחנו לא מבינים איך זה שהשירים זוכים להצלחה כה גדולה ברדיו ובמצעדים ובכל זאת לא בא קהל כמו לתוכנית הקודמת" - צוטט דני סנדרסון מעיתון שהוצג בסדרה (אשמח לדעת מה המקור).
הסתבר שאימי, טל שחם, היתה עדה לבריחת קהל כשראתה את כוורת בחיפה ב-1975. "מי בכלל בא? נראה לך שמישהו בא?", היא סיפרה, "הכניסו אותנו בחינם". היו לדעתה אולי 50 איש בהופעה. היא וחברתה אפילו תפסו טרמפ עם הלהקה בחזרה לתל אביב. הלהקה הסיעה את כל הציוד בעצמה בוואן.
כוורת כבר לא צריכה לסחוב ציוד. הנוסטלגיה עשתה את שלה והיא נהייתה ללהקה האהובה בארץ, "הביטלס הישראלים" כפי שאמרו השבוע. שמעתי שהיתה הופעה אדירה. כוורת שלחה את כל המשפחה הביתה עם חיוך מאוזן לאוזן ואת הדור הבא לאיחוד הבא. כמה מהם ילכו לראות את הלהקות שפעילות כרגע בארץ, את הלא מסחריות והלא קלות לעיכול?
"זה קהל מכובד וזה קהל אוהב", כתב ניר גורלי בפוסט על הופעת כוורת בבריכת הסולטן, "אבל זה גם קהל שנתלה יותר מדי על הישגי העבר". הוא הזכיר הופעה של אביב גאדג' שהתקיימה באותו הערב והפציר "לכו לראות אותו ואמנים צעירים כמותו, ואל תחכו 40 שנה בשביל זה".
"עצם העובדה שהלהקה היחידה שמצליחה להביא לפארק 50 אלף איש היא להקה שהתפרקה לפני כמעט ארבעים שנה היא עצובה ואף פאטתית", רשם אמיר אשר, שדרן רדיו ותיק, בסטטוס בפייסבוק. "זה שמאז הסבנטיז אין כאן הרכב שמתקרב לזה מלמד אותנו כמה מצב התרבות והתקשורת התרבותית כאן עצוב".
אמיר צודק. אין מספיק תמיכה לסצינת השוליים כדי להוציא משם את כוורת הבאה. אין עזרה ממסדית למוזיקה "קלה", הרדיו המיינסטרימי לא מפרגן ללהקות חדשות, והקהל אוטם את אוזניו ונשאר עם אריק איינשטיין. יש שמאשימים את האמנים בטענה שהאיכות של המוזיקה החדשה ירודה. בולשיט.
לפי סקר שערכתי בעזרת נתונים מהאפרכסת, יש יותר מ-1000 הרכבי שוליים בארץ. אם נתקמצן ונגיד שרק 1% מהם באמת מוכשרים ועושים מוזיקה שמתאימה לקהל הרחב, צריכים להיות 10 הרכבים שלא רק בלוגרי מוזיקה מכירים. מוכשרים יש - יהוא ירון, אבי עדאקי, הבילויים, רות דולורס וייס, ועוד רבים, אבל בשבילם להביא כמה מאות איש לבארבי זו הצלחה אדירה.
אתמול התקיים מרתון הופעות באוזןבר, ערב התרמה להחזרת הגדה השמאלית לפעולה. 18 להקות השתתפו באירוע, הכניסה עלתה 50 ש"ח. ראיתי בתחילת הערב מוזיקאית לא מוכרת אך מאוד מיוחדת ושמה רננה נאמן הנדלר. הסתבר שכבר כתבו עליה בהארץ ובעוד מקומות. הייתי אולי בין 10 איש שהיו בקהל. בואו לראות אותה ואת האמנים שפעילים עכשיו. הם צריכים את התמיכה שלכם כדי להיות כוורת הבאה.
פוסט חשוב. יישר כח.
אכן עצוב, אבל גם חלק מתופעה עולמית – גם בארה"ב אין אף להקה לייצר את האימפקט התרבותי של הביטלס או הפינק פלוייד, וגם בראיה היסטורית הקאמבקים של להקות משנות ה-90 (סאונדרגרדן, אליס אין צ'יינס) לא מדגדגות את ההצלחה של הרולינג סטונז למשל. ההבדל היחידי הוא שבארה"ב, בניגוד לישראל, להקות אינדי מצליחות (המקבילות האמריקאיות לבילויים או לאביב גאדג') יכולות להתפרנס היטב ממוזיקה.
למען האמת, יש ייתרון במצב הזה, הכסף הגדול והתהילה חיסלו לא מעט להקות (תסתכל על הבריטפופ והגראנג' למשל) וגם רדיוהד היו עשויים להפוך למפלצת מנוונת אם לא היו בוחרים להתנכר לקהל ההמונים של OK Computer ו-The Bends.
יש לזכור שכוורת הופיעה המון בארץ, ובזמן המלחמה במוצבים בכל מקום אפשרי מול חיילים – וכך, לאט לאט בעבודה קשה, המוזיקה שלה תפסה.
לך תנסה היום להוציא הרכב אינדי מתל אביב. במילותיו של אסף ארליך, כשנשאל למה הוא לא מופיע בפריפריה: הנה, הופענו בירושלים ובחיפה. אם הקהל לא בא אליכם, נסו להגיע אליו. גם תנו לו טיפה כבוד והתחשבות, למשל, בשעות ההתחלה של ההופעות ובמניעת איחורים שמבזבזים את זמנו לשווא (ומרתיעים לא מעט מהקהל, בוודאי באמצע שבוע העבודה).
אגב, דווקא את גדג' ראיתי בפאב בנתניה יום לפני הופעות כוורת בפארק – ומה אומר, היתה הופעה מעולה, באופן מפתיע אף יותר מוצלחת מהאחרונות שלו בתל אביב. הרכב קטן והדוק יותר, אחלה סאונד, קהל מפרגן, פשוט כיף.
שמח לראות שהשגת בסוף את הדיסק של נושאי המגבעת. ;-)
הדרך היא, כמו שכתבה יעל, זה להופיע להופיע להופיע. ובהחלט לא רק בת"א. ונכון, זה מבאס שבאים רק 10 אנשים להופעה (כמו שזה בטוח איכזב את כוורת בזמנו), ונכון שצריך עור של פיל, ונכון שאין בזה כסף (לפחות בהתחלה), ונכון שזה לגמרי מעצבן שברדיו הארצי והאזורי לא משמיעים יוצרים עצמאיים – הכל נכון. החוכמה היא להיות מוכשרים, אמביציוזים, להעז ולא להתייאש.
זה קל להגיד בתור מי שאינה מוזיקאית בעצמה, אבל זה יכול לקרות [לצערי הרב לא לכולם]. הנה דוגמאות: האיינג'לסי, הקולקטיב.
יעל/חמוטל – לחרוש את הארץ בהחלט עוזר. ככה אסף אבידן ואביב גדג' הגיעו למה שהגיעו. ומה שהם הגיעו אליו זה לא מעט, אבל גם לא מתקרב להצלחה ובעיקר למוניטין של כוורת. לא רק לאמני אינדי יש את תקרת הזכוכית הזאת. גם אמני מיינסטרים יכולים אולי לזכות ללא מעט הצלחה לטווח קצר, אבל קשה לי לחשוב על אמן צעיר או להקה צעירה שיצליחו למשוך כזה קהל עוד 30 או 40 שנה. אין יורשים לשלום חנוך/אריק אינשטיין/כוורת או שלמה ארצי (נראה לי שמשינה וברי סחרוב הם כבר ה"ילדים" שאחריהם מתחילה השממה בכל הנוגע לזיכרון תרבותי לטווח ארוך). זאת לא אשמת הלהקות – זה העולם שהשתנה.
מחזק את מה שיעל כתבה לגבי הופעות במוצבים. אני חושב שבהופעה של כוורת ובהצלחה שלה גלומים הרבה דברים שהם מעבר למוזיקה. נוסטלגיה למשל, ואולי גם איזה עניין עדתי שבא כקונטרה לזמר הים תיכוני בקיסריה ונוקיה.
מופעי ענק של 50 אלף איש זה לא משהו שיכול להיות בשגרה בארץ, אפילו רק בגלל התשתיות. כל מי שגר באזור הרגיש בפקקים ובעומס. אבל גם כי הקהל שהגיע הוא לא באמת צרכן מוזיקה ברובו, ואולי בגלל זה לא הפריע לו לקנות כרטיס, כי כמה הזדמנויות כאלה כבר יש?
אני לא יודע כמה אלטרנטיביות אפשר לייחס למוזיקה של כוורת, גם אם הגישה שלהם היתה חתרנית, זה עדיין נעים לאוזן. הם הרי כולם יוצאי להקות צבאיות, לא בטוח בסדר הביוגרפי של הדברים אבל אני מניח שהם לא היו בדיוק אלמוניים וקשה לי לראות את זה כסיפור כנגד כל הסיכויים. יש מספיק אנשים שסתם אוהבים את גידי גוב וסנדרסון ורוצים לראות אותם על במה באירוע גדול ומיוחד.
ואני לא בטוח שאסף אבידן כ״כ רחוק מההצלחה של כוורת, ואני לא חושב שזו השוואה הגיונית. ואני יוכל לשים כסף שאם אביב גפן פורש, וחוזר אחרי עשור, במופע הקמבק שלו יש לפחות 60 אלף איש בקהל.
ונקודה אחרונה וסליחה שאני חופר: יש פה קידוש לא ברור של עולם ההופעות. הופעה זה כיף, הופעה זה מגניב, אבל נדמה שיש פה הנחה מקובעת שזו הדרך הכי טובה לצרוך מוזיקה והיא המדד שלה להצלחתה. אני אישית נהנה ממוזיקה באזניות הרבה יותר ממוזיקה במועדונים, ברדיו או בהופעות. מיקסטייפ טוב תמיד ינצח הופעת שוליים. יכול להיות שדווקא הפורמט השחוק והצפוי של זמר או להקה שעולים לבמה ושרים כמה שירים הוא לא כזה בילוי מדהים אפילו לחובבי מוזיקה מושבעים, ו50 שקל ל18 הופעות זו לא כזו עסקה שאי אפשר לסרב לה.
מתוך הסקר שעשית (אשמח אם תפרט עליו יותר, מה נחשב שוליים בדיוק) או מתוך שלל המוזיקאים בארץ, אני לא יודע כמה מהם הרכבים עם בסיס נונסנס נעימים לאוזן ששרים בעברית ועם פנים מוכרות. כהן ומושון?