עידו שחם • 22 בינואר 2012
לורנה בי מכה שנית
אני לא יוצא להופעות לאחרונה. סתם תקופה של חוסר חשק שכזה, משהו שקורה מדי פעם כמו שלא בא לי לפעמים לכתוב בבלוג או בכלל לבחוש במוזיקה. זה טבעי, לפעמים צריך לצאת להפסקה כדי לטעון את המצברים.
אממה, הזמנה להופעה של לורנה בי הישר מהסולנית המקסימה, עדי אולמנסקי, שלחה אותי הישר לבארבי אמש, אחד מהלילות הכי קרים של השנה. בכל זאת, השקה של אי פי חדש, פלוס הזדמנות אחרונה לראות אותם לפני שהם נוסעים לשליחות בשגרירות האינדי הישראלי בלונדון.
לפני ההופעה התנגנו כל מיני קטעי היפ הופ איזוטריים ורצועות פוסט דאבסטפ. חששתי קצת. אני לא בדיוק בעניין של היפ הופ או פוסט דאבסטפ. קראתי שהלהקה נכנסה חזק לקטע ופחדתי שאהבתי אליהם עלולה להגמר. לורנה בי עלו על הבמה והעירו את המאקבוק משנתו. הקטע הראשון דווקא התחבר לצד האיסלנדי היפה שברירי, משהו מוכר ומרגיע. ואז הגיעה ההפגזה האלקטרונית, וזה היה כיף!
לורנה בי בפעולה בבארבי, צולם על ידי יובל אראל
הרבה מהפוסט דאבסטפ נשמע לי מאוד מוגבל ושחוק, משחק עם אוף ביטים מאולצים ובאס וובלי מופרז. אבל לורנה בי הביאו לתוכו את הזווית שלהם, ועשו מזה משהו שונה. משהו עם יותר נשמה ויותר נשיכה ופחות גימיק. שילוב בין הצעקה האחרונה לשארית מעורפלת מהזמנים שהם היו להקת אינדי רוק.
וואלה, הם היו להקת רוק. היתה על הבמה גיטרה שהורמה מדי פעם ובאס שהוחזק עוד פחות, מזכרות מעידן האבן, תרתי משמע. אבל עכשיו הסמפלר הוא הגיטרה, הסינטי הוא הבאס, והמתופף הוא על תקן מכונת תופים. מעל לכל קולה השברירי של עדי, שעדיין לא הוחלף בחומרה/תוכנה, אך שודרג לגרסה החדשה עם גוונים של נשמה והיפ הופ.
אין שום ספק, לורנה בי מוכנה ללונדון. ההופעה שלהם הזכירה לי את הווייב העכשווי של ג'יימס בלייק שראיתי בסן פרנסיסקו, לבין הלהטוטנות האלקטרונית של המחממים שלו Teengirl Fantasy, עם שאריות איסלנדיות מהאקסית של לורנה Mum. אולי הגרסה העדכנית של לרקוד עם לחלוחית בעיניים?
לורנה בי בטח הפסידו והרוויחו לא מעט מעריצים לאורך המטמורפוזה המהירה שלהם. לדעתי זה אדיר. לא קל להשתנות ולהתפתח כמוזיקאי, לקחת צ'אנס ולזרום עם השינוי, להיות נאמן לעצמך ולרדת מהעניין לספק את הסחורה. כפי שאמרתי מספר פעמים, להיות בחיפוש זה מה שמוזיקאים גדולים עושים, ואני מת מסקרנות לאן המוזיקה תיקח את לורנה בי.
פעם הבאה שאתם בלונדון תבדקו את לוח ההופעות, אולי תראו שם מוכר. תוכלו להתגאות, לשם שינוי, שהכרתם אותם הרבה לפני הממלכה הבריטית.
יכול להיות שהסגנון והז'אנר יחזיקו להם זמן מה בפני קהל, אבל אני חושב שהם מזוויעים.
כמה טוב שאפשר לכתוב איפשהו את דעתי בשם בדוי. אני די התבאסתי מהמטמורפוזה הזאת. בחודש יוני האחרון, טרם המטמורפוזה, הם נתנו הופעה טובה הרבה יותר – באיפיג'יבי. הייתי יכול לחשוב שזה פשוט בגלל שאני מתחבר יותר לרוק ולגיטרות מדוסטרשות, אבל העובדה שהעלמה אולמנסקי טרחה לשיר/להגיד : " וווו…" כל כמה זמן, היתה – בעיניי לפחות – הוכחה לכך שגם הם לא נהנים יותר מדי. וגם, הקטע היחיד בהופעה בו האנרגיות קצת התרוממו, היה הקטע בו ניגנו גיטרה – באס – תופים בביצוע מוצלח ל'סוואלו מיי גאם'. כדאי גם לציין כי כלי הנשיפה שהתווספו בחלק מהקטעים לא שינו יותר מדי.
נשמע טוב, אבל אם בענייני אינדי רוק עם נגיעות אלקטרוניות הייתה להם גישה חדשנית (יחסית ללהקות בארץ לפחות), עכשיו הם נשמעים ממוצע ומטה. אני לא הייתי מהמר שהם יצליחו להתבלט בלונדון
תקשיבו לי ותקשיבו לי טוב
זה שהטעם המוזיקלי שלכם מפותח כמעט כמו עוגה בחושה שצנחה באפייה, לא אומר שיש מקום להתבטאויות נבובות שכאלו.
אנא מכם פתחו את היוטיוב וגלגלו מוזיקה
ותתחילו להקשיב לעוד דברים חוץ מלמחשבות ביקורתיות וחסרות תוכן ממשי הקשורות למציאות.
באופן אישי האיפי הזה הפציץ לי את רוב התאים במוח
ובעיקר פירק לי את הלב. תנוחו
עצוב. ממש עצוב.
זה עצוב שלהקות שמצליחות לצאת מהקוביה של המיינסטרים פה צריכות לנסוע לחו"ל בשביל להצליח.
עד שכבר צצה פה להקה טובה, אנחנו מבריחים אותה מפה.
לורנה בי – ההופעה שלכם היתה מעולה. והאומץ שלכם לחדש ולאתגר את הקהל למרות הסיכון בלאבד קהל – הוא ראוי לציון ולהערכה.
כן ירבו.
שיהיה המון בהצלחה בלונדון, ואל תשכחו לבוא לבקר אותנו לפעמים.
עברו את השיא מזמן.
יותר מדי רפרנסים וסימפולים ואין שואו.
ולגביי כל דיבורי הגאווה הישראלית.. יש כאן דברים הרבה יותר טובים שהייתי שמח הרבה יותר להיות מזוהה איתם.
מי שלורנה בי "מפוצץ לו את המח". כנראה צריך להאזין לעוד כמה דברים.