אכזבות השנה 2011

המוזיקה מתה בשנה שעברה. השנה היא נרקבה לה בארון הקבורה אי שם מתחת לאדמה. מה קרה מוזיקלית השנה? הרבה ולא כלום. המון אמנים הוציאו המון מוזיקה בכל הסגנונות. כמה מהם התעלו מעל סף הרעש? כמה שירים ואלבומים שיצאו השנה נזכור מילה אחרי מילה, תו אחרי תו, גם בעוד עשר שנים? מילא עשר שנים, כמה מהמוזיקה נזכור בעוד שנה?

גרוע מכך, היו כמה אכזבות רציניות השנה. אמנים מאוד איכותיים שציפיתי מהם להרבה הוציאו חומרים בינוניים ומטה. כמובן שכגודל הציפיה, כגודל האכזבה, אבל בזמנים שכאלה כל כך קיוויתי ליצירות מופת חדשות. כשהצלילים הגיעו לאזניי, עפה התקווה מליבי.

אז לפני שנכנס לאורגיית סיכומי השנה ונהלל את השנה במוזיקה עם מפלי שפיך של סופרלטיביים, בא לי להיות מרושע ולמנות את אכזבות השנה במוזיקה.

Elbow - Build A Rocket Boys!

בניגוד לקלישאה, אפשר לשפוט אלבום על פי קנקנו. השם הלא ברור של האלבום והעטיפה האנמית שלו היו חתיכת אות אזהרה. האלבום הזה בינוני. הוא עייף, ולא לוקח את אלבו לשום מקום מוזיקלי מעניין שהם לא היו בו כבר. כן, לסולן אלבו גיא גארווי יש קול מעולה, וצוות הנגנים שלו מושחז. חבל שהם מיחזרו ושיעממו עם עוד שירים פסאודו-יפים.

אני מתאר לעצמי שלא היה קל להקליט את האלבום הזה. הוא נמצא עמוק בצל האלבום הקודם המדהים והעל זמני של אלבו, Seldom Seen Kid, אלבום שכל שיר בו נכתב בגן עדן. אחרי אלבום כזה, היינו אמורים לקבל מאלבו את האלבום האלקטרוני במיטב מסורת הרוק. חבל שזה לא מה שקרה. אני בעד איכות הסביבה, אבל מוזיקה אסור למחזר.

Metallica & Lour Reed - Lulu

אני מודה, לא שמעתי את האלבום מתחילתו עד סופו. לא הייתי צריך. הספיקו לי שיר או שניים כדי להבין ששיתוף הפעולה התמוה אי פעם נשמע נורא. המלמולים הפואטיים של לו ריד וההארד רוק המושחז של מטאליקה פשוט לא מתערבבים.

יש למטאליקה וללו ריד ביצים מאוד שעירות לשתף פעולה ולהוציא את הדבר הזה. סחטיין על היוזמה, חבל שלא השאירו את המוזיקה בחדר העריכה. מדהים שבראיונות שלהם הם רק משבחים אחד את השני ומספרים עד כמה היה להם קל להקליט את האלבום הזה. שמישהו יתן להם פרס נובל בתחום ה-WTF!?

The Drums - Portamento

החשד כלפי הדראמס היה נכון, הם להקה של טריק אחד. הטריק הזה עבד מעולה באלבום הבכורה שלהם שיצא כולה לפני שנה. נהניתי מצלילי הפוסט-פוסט-Pאנק שלהם, מן מחווה מאוחרת לסמית'ס ול-Factory Records מהולים בים של רגש וסולן כריזמטי. מה הם עשו לכבוד האלבום השני? בדיוק את אותו הדבר, רק עם שירים פחות טובים.

זו חתיכת קלישאה, תסמונת האלבום השני, והרבה מאמני הפוסט-פוסט-Pאנק לוקים במחלה הזו. שכן הסאונד שלהם כל כך מובחן ומצומצם שהם לא מסוגלים להתעלות עליו, ואז מדשדשים במקום ברגע שנגמרו השירים הטובים. אולי זה המדד ללהקות טובות, כאלה שהאלבום השני שלהם מעולה ואף יותר טוב מהראשון? קשה לי להאמין שהדראמס יתאוששו וימציאו את עצמם מחדש באלבום הבא.

PJ Harvey - Let England Shake

בשנה שעברה יקירתינו פולי-ג'ין הארווי הוציאה אלבום נחמד עם ג'ון פריש. זכור לי שיר אחד אדיר ממנו, Black Hearted Love. לאן נעלם כל הקישקע והאופל המסתורי והמתוק הזה באלבום החדש? וזה רק אני, או שפתאום פי ג'יי שרה בצורה ממש מעצבנת, כמו נערת אינדי עם קול מאולץ?

זה מעצבן אותי. אני לא שומע יותר מדי זמרות, ופי ג'יי היא יוצאת מן הכלל בשבילי. האלבום עוסק במולדתה, אנגליה, ונושאים כמו מלחמה מה שנשמע הרבה יותר מעניין מאשר עוד שיר אהבה/בגידה. רעיונית אלבום פוליטי של פי ג'יי הארווי נשמע לי אדיר, משהו כמו פי ג'יי הארווי פוגשת את המניק סטריט פריצ'רס המוקדמים. הביצוע אכזב אותי קשות. נתראה בפעם הבאה יקירתי.

M83 - Hurry Up We're Dreaming

מי שעוקב אחרי יודע שאני מת על M83. השוגייז המד"בי שלו כאילו נתפר בדיוק למידות שלי. כששמעתי שהוא עובד על אלבום כפול שעומד לצאת בקרוב, וראיתי את הטריילר המדהים הזה, כמעט גמרתי במכנסיים. שני האלבומים הקודמים שלו היו כבירים, וממש קיוויתי שהאלבום השלישי יהפוך את זה לטרילוגיה של אושר רצוף.

כששמעתי את האלבום סוף כל סוף, עיקמתי את האף. קודם כל, אנתוני גונזלס שהוא הוא M83, שינה פתאום את סגנון השירה שלו. מלחישות נעימות עם מבטא צרפתי לצעקות מרוחקות סטייל Animal Collective. אך הבעיה העיקרית היתה שכמעט שום שיר לא תפס אותי. אלבום כפול גדוש בחומרים ובסינטים מכל הזמנים, וזה נשמע לי כמו שיעמום אחד גדול. אולי עוד אחזור אליו ואשנה את דעתי אי שם בעתיד, בינתיים אחפש את הפופ החלומי שלי במקומות אחרים.

Radiohead - King Of Limbs

מלך האכזבות השנה הוא גם מלך הגפיים. קיוויתי שבמשך הזמן האלבום הזה יתחבב עלי, אבל זה פשוט לא קרה. נחמד לשמוע שיר או שניים מדי פעם. סתם כדי להרגיש מתוחכם. מעבר לזה רדיוהד לא תרמו השנה מאום לעולמי המוזיקלי. שום רגש, שום צליל, שום יבבה תום יורקית.

עסקתי במלך הגפיים בהרחבה לפני חצי שנה. מאז הסימפטיה שלי אליו רק ירדה. התקווה שרדיוהד יחזרו להציל את היקום, כפי שהם הכריזו בקולי קולות ב-OK Computer, הולכת ופוחתת. כנראה שזמנם עבר. לנו נותר לחכות לגיבור האינטרגלקטי הבא.