Yum: יאק בבארבי

אני לא זוכר מתי הפעם האחרונה שהיה לי כל כך כיף בהופעה של להקה מחו"ל, אולי מאז ש-Art Brut היו בארץ לפני ארבע שנים. הבאסה לראות בארבי ריק התחלפה בקפיצות במקום והוצאת האייר גיטאר המאובקת מהבוידעם. Yuck לקחו אותנו לסיבוב של שעה בתוך דלוריאן כסופה ושיגרו אותנו 20 שנה אחורה לנשף התיכון של ברנדה וברנדון וולש, לעידן תמים של שירים פשוטים ורועשים.

ועדת חריגים חיממו את מגברי המנורות לטמפרטורה רותחת. אני לא יודע אם זה משהו חד פעמי, או שהטור בארצות הברית שדרג להם את הנוכחות (או ההיעדרות במקרה של שוגייז), והפך את הסאונד שלהם למאסיבי ומחוספס. אחד מחברי סיפר לי שהוא טחן את "העולם אבד מזמן", אלבום הבכורה של ועדת חריגים, כמו שהוא טחן פעם את "האיש שראה הכל" של רוקפור. כנראה שגודלת פה תופעה. אני מהמר עליהם את כל הז'יטונים.

אחרי שבהיתי בנעליים ממרחק, גררתי את החברים קדימה - ככל שנמצאים קרוב יותר לבמה, נהנים יותר מהמופע. הקהל הריע כשבחור עם אפרו ג'ינג'י כדורי ובחור מקריח עלו לבמה, כלומר, להקת יאק, רק שהם באו לבדוק את הציוד. ככה זה באינדי, אין תקציב לרודי. הם ירדו ועלו שוב, הפעם במעטה החשכה המסורתי, ופתחו עם "Holing Out" שהציג את הטקטיקה לערב - רוק אלטרנטיבי עם טוויסט שוגייזי. היתה אקסטרה התלהבות סביב כמה שירים מאלבום הבכורה כמו "Get Away", "The Wall", "Operation", וגם "Middle Sea" מהאלבום האחרון שהפך למיני-להיט ברדיו הקצה. אבל באמת שזה היה טיפה יותר ריגוש מהשירים האחרים שעבדו מעולה בלייב. לפעמים שכחתי שאני בבארבי האפלולי ודמיינתי שאני מקפץ בפסטיבל קיץ אירופאי, ההופעה של יאק מושלמת לזה.

ועדת חריגים מאסיבים יותר

פחדתי שהסולן היהודי החביב, מקס בלום, לא יצליח להחזיק את ההופעה, פחד שהתגבר כשהציבו במרכז הבמה דווקא את באסיסטית הלהקה מאריקו. ידידה תהתה למה שמו אותה שם אם היא לא עושה כלום, אז הסברתי לה שזה בגלל שהיא יפנית ויש לה חולצה מגניבה עם מה שנראה כמו הדפסים אקראיים מרחוק ומתברר כמלא חתולים מקרוב, אבל מתחת להסבר גם אני התפלאתי. אז מקס לא היה פרונטמן שבא לנצח על טקס הרוקנרול כמו מנהיג כת אחוז דיבוק, אלא התרכז בלעשות את העבודה, בלשיר ולנגן. אחרי שיר או שניים היה ברור שהוא טוב בזה, והקול של דניאל בלומברג, האקס המיתולוגי, הלך והתפייד לטובת מקס החביב ששיתף כמה מילים בעברית ("שולחן! גלידה!") ולא חשב שזה ראוי למחיאות כפיים.

למעשה כל הלהקה היתה בקטע של פשוט לנגן, לשמור את הקול שלהם ולהשאיר את הקלישאות בצד, אולי כמו שלהקות בתחילת הניינטיז עשו כתגובה לאובר דה טופ של האייטיז (ראיתם אי פעם מתופף מנגן סולו כשהוא מרחף הפוך?). עם חוסר האקשן על הבמה, הפניתי את תשומת הלב אל הקהל. הגיעו לו לפחות חצי ממחיאות הכפיים. מעריצי יאק שעמדו בחזית התייחסו לכל שיר כמו להיט, אפילו לחומר טרי מה-EP החדש, עם קפיצות וריקודים ופוגו. פוגו? יותר כמו פייגו, כמו שאמר לי מישהו אחרי ההופעה. כמה בנות עשרים ומשהו התחילו לדחוף את החברים שלהם, וכדור השלג הזה התגלגל למעגל פוגו עדין שפעל ללא הפסקה. אפילו קפצתי פנימה כדי להראות לילדים איך עשו את זה פעם, חלקם בטח השתתפו באקט המוזר הזה בפעם הראשונה בחייהם.

יאק יצאו מהקול שלהם לקראת סוף ההופעה עם התעללות מוגברת בגיטרות ופידבקים. בפינלה הגדול של ההדרן הם פינקו אותנו עם "Rubber", האפוס האיטי שסוגר את אלבום הבכורה ולא בוצע בהופעה כבר שנתיים. לכבוד המאורע הם הזמינו את יובל הרינג מועדת חריגים לעלות לבמה ולתפוס את המקרופון. לא הייתי בטוח בהתחלה באיזה שפה הוא שר דרך האפקטים והקול שמלכתחילה מכוון להיות עמום, אבל כשהגיע הפזמון, שהיה אמור להיות "should I give in", שמעתי בבירור את התרגום המדויק "שנוותר". שפת הקודש נתנה לקטע עוצמה תנ"כית והביאה את הערב לשיא של פוגו ופידבק. אני ממש מקווה שאחד מילדי השורה הראשונה הלך להקים להקה.