טאטרן בתיאטרון גשר: לנגב את הלסת מהרצפה

טאטרן מאוד עסוקים מאז שהם פקדו במה תל אביבית בפעם האחרונה, אי שם בנובמבר. במקביל לעבודה אינטנסיבית על אלבום שלישי, אם מחשיבים את אלבום ההופעה המצוין "Soul Ghosts", נראה שהם מבלים יותר זמן בדיוטי פרי מאשר במיטותיהם התל אביביות בדרך לאסטוניה, ליטא, או הולנד - וזו רק ההתחלה (בקרוב הם יעלו על הבמה המכובדת בפסטיבל הג'אז של אטלנטה). בין כל ההתרחשות המרגשת הזאת, טאטרן שקדו במרץ על הפקה עצמאית קרובה מאוד לליבם: סדרה של שלוש הופעות בתיאטראות. אם יש להקה שראויה למיקוד ולפוקוס שמספק אולם תיאטרון, זו טאטרן, ואכן השקת המיני-טור ברביעי האחרון בתיאטרון גשר ביפו הייתה מפגן עוצמה יוצא דופן.

אולם נגה היה מלא כמעט עד אפס מקום (852 מושבים) לקראת השעה 9:30 והייתה תחושה מיוחדת באוויר. לאולמות תיאטרון יש קסם. ההתכנסות ברחבה, הציפייה ששערי האולם יפתחו, הריח האומנותי באוויר, ההתיישבות במושב המרופד, והחלל הגדול, כולם ממקדים אותך ומכינים אותך לקראת מסע רגשי. בתיאטרון, בשונה ממופעי עמידה, המושב מעניק לצופה מעין חלל אישי ומוגן שמאפשר לכל אחד חוויה פרטית. אין צורך להיאבק על מקום ואין מצב שמישהו יסתיר לך. מצד שני גם אין אפשרות לרקוד. זו חוויה עצורה מבחינה פיזית אך יכולה להיות עוצמתית כפליים ברמה המנטלית.

פסיכדליה טאטרנית. צילום: Gaya's Photos

ואז זה החל. האור באולם כבה ולאחר שמחיאות הכפיים נרגעו הגיח לו מהאפלה תמוז דקל בגפו והתיישב על הכיסא השמאלי. על הבמה הועמדו שלושה פרוג'קטורים ומאחוריהם נפרסו שלושה מסכי בד לבנים, מה שהעצים את הציפייה למופע ויז'ואלי שילווה את הנגינה.

העובדה שדקל עלה ראשון אל הבמה והחל לנגן לבדו היתה מפתיעה, שכן בכל הפעמים שראיתי את טאטרן הם עלו לבמה כיחידה אחת. תמוז צמרר את הקהל ביצירה שנשמעה כאילו שהיא נלקחה מסרט של סטיבן ספילברג. באמצעות הכפלות חוזרות ונשנות של הגיטרה שלו רקח יצירה עם כינורות וכלי נשיפה. מיד לאחר הקטע הזה, הצטרפו אליו דן מאיו ואופיר בינימינוב והלהקה צללה אל עבר השירים מ-"Soul Ghosts".

היכולת למצוא את קו התפר שבין החוויה האינטימית של להאזין למוזיקה באוזניות ובין מופע חי ואנרגטי, היא מה שהופך מופע תיאטרון למיוחד. אפשר ללמוד הרבה על קהל ממופע שכזה. חלק מהצופים שייכים לסוג המתנועע, זה שלא יכול שלא לזוז במקומו ומניע את הראש בצורה רפטטיבית. חלק אחר שייך לסוג המכושף, הבוהה (אנוכי ביניהם). מהצד הם נראים כמו אחוזי כישוף, עיניהם דבוקות למתרחש והפה תמיד מעט פתוח בתדהמה. בין השאר יש גם את הסוג המנגן, זה שמלווה כל סנר של המתופף דן מאיו וכל ריף של הגיטריסט תמוז דקל.

צילום: Gaya's Photos

אני בטוח שמי שזו הייתה הפעם הראשונה שלו בהופעה של טאטרן היה צריך לנגב את הלסת מהרצפה, כי מעבר להופעה הבלעדית שלהם, האווירה באולם הייתה מכושפת. על הבדים מאחורי חברי הלהקה הוקרנו אורות שיצרו צלליות בשלל צורות פסיכדליות. באחד משיאי הערב הופיעה צללית של רקדן שהשתולל לצלילי "Ta Pa Da", תוספת מינימליסטית אך בהחלט ראויה, וכמו תמיד, הג'אמים היו מרתקים. לעומת זאת, בעיניו של מי שכבר ראה את טאטרן בעבר, תוכן ההופעה לא היה שונה בהרבה מהופעות אחרות. כשהמופע נפתח עם הסולו של תמוז, חשבתי שאולי טאטרן יחרגו מהשגרה ויספקו מופע שונה מהרגיל, שיאפשר אולי מבט לתהליך היצירה המרתק של הלהקה. בקטע של תמוז היה ממש ניתן לראות איך הראש המבריק שלו חושב בין התווים וההכפלות וקיוויתי שאולי כך יראה כל המופע, בשילוב עם הקטעים המוכרים.

גם אם הציפיות שלי התבדו, אי אפשר שלא להתפעל ממה שהלהקה הזאת עושה עם הכלים שלה, אומנות צרופה. טאטרן גם פינקו את הקהל עם קטע חדש ומרקיד שמתחיל בג'אם מצרי והופך לקטע אסיד דיסקו מחשמל. גם קטע הסיום היה מרענן והרגיש כמו רימיקס למספר רעיונות מוזיקליים משיריה הקודמים, כולל פראפרזות מהקטע המהפנט "A Cut In The Crust".

אחד מהרגעים החזקים במופע היה לפני הקטע "Ta Pa Da" בזמן שמאיו הרביץ סולו תופים עם גרובים שלא מהעולם הזה. המבטים של דקל ושל בנימינוב לעברו היו פרייסלס. אחרי שנים של היכרות, חברי הלהקה עדיין מפתיעים אחד את השני ביכולות המוזיקליות שלהם. אני מקווה שהתשוקה הזו תביא את הלהקה להמשיך ולחקור את עצמה ואת הכיוונים המוזיקליים שלה.