רם אוריון בפוסט אורח + בכורה: "הגופה של ארץ ישראל היפה"
רם אוריון מספר על הקונספט מאחורי שירו החדש "הגופה של ארץ ישראל היפה" כולל טקסטים מבריקים מכותבים מובחרים (בלי ספוילרים - תמשיכו לקרוא), כל זאת לכבוד השקת אלבומו החדש "גרמנים באוגנדה" ב-15.6 בבארבי.
תהליך הכתיבה של "הגופה של א"י היפה החל בביקור של שבוע בקיץ שעבר בקיבוץ עין חרוד, בשיאו של גל חום חסר תקדים. בחום הגדול לא נראו כמעט אף פעם אנשים בשבילי הקיבוץ, מה שנתן הרגשה של יישוב רפאים שבשוליו שרידים רבים מעברו ומהעבר של התנועה בקיבוצית בכלל בדמות רכבים חקלאיים מחלידים, מוזיאון עם פוחלצים ומצגות על שנותיו הראשונות של הקיבוץ, מגרשי ספורט מתפוררים ובית תרבות שלא ראה הצגה או הופעה כמה עשורים. צילמתי את כל הדברים האלו וחשבתי על שיר עם הכותרת הזו ושהקליפ שלו יהיה מצגת של כמה מהצילומים שלקחתי. כשחזרתי נפגשתי עם קוסטה קפלן, הסברתי לו את הקונספט, סיפרתי לו על אווירת החידלון המאובקת, הראיתי לו את הצילומים ונתתי לו את הכותרת. על הבסיס הזה הוא כתב את המילים לשיר. הפרויקט שלפניכם הוא מעין תרגיל שבו בחרתי מספר כותבים שאני מעריך במיוחד וביקשתי מהם לכתוב טקסט שמבוסס, בדיוק באותו האופן שבו נכתב השיר, על הכותרת ומקבץ הצילומים (שנשלח אליהם כמצגת אילמת ביוטיוב) בלבד. המשתתפים הם: הסופרת ענת עינהר, המשוררת ריטה קוגן, ערן צור, רוגל אלפר ורועי צ'יקי ארד. אתם מוזמנים ליהנות מהתוצאות המגוונות והמפתיעות.
מצורף היוטיוב של השיר כפי שהוקלט ויופיע ב"גרמנים באוגנדה" על רקע אותה מצגת צילומים שנשלחה לכל הכותבים שלקחו חלק במיני-פרויקט הזה ואני מודה מאד לכולם.
רם.
ריטה קוגן
אני לא זוכרת את הקיבוץ. לא זוכרת מי הביא לקבורה לא נאותה זוג טייפים אילמים. לא זוכרת מי הניח כלאחר יד זוג מגפי גומי על גבי שמשה קדמית של רכב ועורם הגס נמלא סדקים מפאת השמש הקופחת. אני לא זוכרת את השמש. אני לא זוכרת את חיוכה הסתום של עז שהציצה עליי מתוך דיר, לא זוכרת את קרניה החדות.אני לא זוכרת את הילדה שאיבדה דוב צעצוע לבן, מרופט שעל פניו רקום אותו חיוך סתום בחוט וורוד דק. אני לא זוכרת את העצים הנוטים על צדם, לא זוכרת את הדשא הצהוב, הדוקר, את שבילי האספלט המוצלים, את ההרים שנשקפים מהבתים הנמוכים עם הגגות המשופעים.אני לא זוכרת את השלדים הכתומים של מכוניות, את הקלנועית הנטושה - שלד של ברזל ועץ אף היא, את החיות המפוחלצות, את קירות המבנים ועליהם כתובות אותיות. כל כיתוב אומר מה יעודו של המבנה, אך אני לא יודעת להבדיל בין "מאסטר וידאו א ב ג" לבין "בבית זה שכנה מפקדתו של צ'ארלס וינגייט". אני זוכרת את הים על אף שמעולם לא ראיתיו. מזה עשרים שנה אני ניצבת על גבי פיגומים וסביבי רק עפר ושדות. הם בונים אותי לאט, שנה אחר שנה. אך הזקן עומד למות ובנו לא חולם על הים כמוהו. התרנים שלי חדים כמו הקרניים של העז. אבל אני מפוחלצת. עשרות גלגלים מחלידים מקיפים אותי אך אין די בהם כדי להובילני הימה. אני שוקעת על היבשה.
ענת עינהר
חי או מת זה לא אומר לי כלום. אני בוהה בזה בשעמום. דייל קופר היה עושה משהו עם דובי בלי רגל. שרלוק הולמס היה מסדר שורה על פוחלץ של עגל. אבל לי זה לא אומר כלום. הלב שלי נותר אטום. שייפול על הראש של ניוטון איצטרובל. שדיקנס יספר על עוד מפעל שנכשל. אם אשאר כאן עוד דקה אמות משעמום. כי המקום הזה לא אומר לי כלום. בשבילי זה מסטיק בלי מיץ. מחשוף בלי חריץ. בדיחה בלי שפיץ. זיון לא נפיץ. גג רעפים בציור מגיל ארבע. חשבון החשמל בניירת של אבא. לא פגשתי קיבוצניקים עד סוף י"ב. ואז הכרתי מישהי מדגניה ב'. היא שונאת את הקיבוץ עד היום. ירתה בו מטווח אפס ולא אמרה שלום. לפעמים ביקשתי שתספר מה היה שם. אמרה שאם אמשיך כך היא תירה בי גם. נראה שעוזבים קיבוצים בלי בלדות. בוכים עוד יותר על סגירות של אוגנדות. אז לי זה לא אומר שום דבר. בעיניי זה הר שהפיל עכבר. אין לי שירים על גסיסת הקיבוץ. סורי אבל ממש חייבת לרוץ. תסתדרו בלעדיי עם שירים של ג'ון באאז. אחרים יתפייטו על המלטה של עז. אצלנו בעיר לגופה היה פירוש כזה: אחד עם סטרואידים שמקפיץ את החזה.
רוגל אלפר
אנשים אוהבים צילומים של חתולים.
כמות הצילומים של חתולים בפיד היא בלתי נתפשת.
פעם חשבתי שבעיקר נשים מעלות צילומים של חתולים.
אבל זה לא נכון. גם גברים עושים את זה.
אנשים שמעלים צילומים של חתולים לפיד תמיד טוענים
שהחתול בצילום שהם העלו מביע רגש כלשהו.
לא מדובר בהכרח ברגש אנושי.
אבל בהחלט מדובר ברגש שמעורר הזדהות עמוקה בבני אדם.
שמובע על ידי החתול באופן המזוקק, הצלול והמרוכז ביותר.
יש כיום בישראל הרבה מאוד חתולים.
נדמה לי שבעבר היו פחות. על כל פנים,
יש פחות צילומים של חתולים בארץ ישראל מהעבר.
כנראה כי בעבר לא היה פיד.
כעת מצלמים בעיקר חתולים. ואוכל. חתולים ואוכל.
מאוד יכול להיות שאני האדם היחיד בפיד
שמתייחס אל חתולים כאל אוכל.
בשבילי צילום של חתול הוא צילום של אוכל.
לכן אסור לי להיות בפיד.
הסיבה שבגללה יש כל כך הרבה חתולים עכשיו בארץ
היא שהם אוכלים את הארץ. הארץ נהפכה לגוויה, והחתולים אוכלים אותה.
הם אוכלים את הגופה של ארץ ישראל שלנו
שעדיין רואים עליה שהיתה פעם יפה מאוד.
ועכשיו חתולים משוטטים במרחביה ואוכלים אותה.
אני מתחבא בכל מני גרוטאות. בשדות או בצדי הדרך.
הם לא שמים לב אליי. הם מלקקים את האדמה.
כשהם יגמרו לאכול את הגופה של ארץ ישראל היפה
הם ישתו את הים של עזה
ויקיאו.
איכס.
בטח את זה אף אחד לא יצלם, אני מוכן להמר.
צ'יקי
מגפיים צרודים
וצרוד
גם הדובי
ערן צור
עשרות שנים עברו מאז ביקרתי ברחובות הילדות.
בית אחד התנוסס אז גבוה מעל כולם.
היו בו שלוש קומות והוא היה בית פרטי ששייך לאדם אחד.
בשכונה קראו לבית הזה ׳וילה קמח׳.
שמועות הסתובבו שהוילה נבנתה מכספים שהושגו במרמה.
לבעל הבית היתה טחנת קמח במפרץ חיפה.
אומרים שהוא קנה חיטה מקולקלת בזול, טחן ומכר אותה ביוקר.
אנשים קלקלו את הקיבה בגללו.
בסוף עלו עליו והוא ריצה עונש בבית סוהר.
הוילה היתה מסתורית אדמדמה ועצובה.
לא היכרנו את האיש ולא ידענו אם יש לו ילדים.
אף פעם לא ראינו אנשים שנכנסים ויוצאים מהבית הזה.
אבל ההורים אמרו שיש שם מישהו, והוא מסווה סוד מר.
ועכשיו אני עומד מול בניין בן 12 קומות, שנבנה במקום ׳וילה קמח׳.
מרגיש שאני רואה כלב שגדל איתי. כלב שאהבתי, האכלתי וליטפתי.
והוא הפך לפוחלץ.