חוץ מהדברים המוכרים, חלק מהכוח של הרוקומנטרי הוא לספר את הסיפור שלא היה לכם מושג ממנו. וכך יש סרט לגמרי לא צפוי על ביל ווית'רז. מי זה? זה אמן הסול ההוא שכתב ושר את הלהיטים "Ain't No Sunshine," "Lovely Day", ו-"Just the Two of Us" שנמצאים עד היום בפלייליסט, ופשוט נעלם.
אני מודה שלא היה לי מושג שיש איזה סיפור מעניין לספר מה קרה בזמן העלמותו, אבל מסתבר שיש. כדי שתוכלו לגלות מה קרה, המאזין מפנק אתכם ב-2 כרטיסים להקרנת הסרט על ביל ווית'רז ב-7.5! להשתתפות בהגרלה, השאירו תגובה על הפוסט וספרו על אמן שנעלם ואתם תוהים אודותיו. הזוכים יקבלו הודעה במייל ב-5.7.
אני אוהב סרטים דוקו-מוזיקליים, aka רוקומנטרים. יוצא שאני רואה לפחות רוקומנטרי חדש אחד כל שבוע-שבועיים. שבוע שעבר ראיתי את Hype! (תודה לשני קדר על ההמלצה והצריבה), סרט המתעד את עלייתה הפתאומית של סצינת הגראנג' בסיאטל, על איך תופעה שולית לגמרי באיזה מקום שכוח אל השתלטה לגמרי על העולם. היום צפיתי בתופעה שהתרחשה מנגד בצד השני של האוקינוס האטלנטי. התופעה הזאת נקראית Blur, הסרט נקרא No Distance Left To Run.
הסרט רוכב על האיחוד המגה-מתוקשר של בלר מהקיץ הקודם (ג'יזס, כבר עברה שנה!?) כדי להפגש עם ארבעת חברי הלהקה ולספר את סיפורה וסיפוריהם, איש איש מהזווית שלו. זה אגב מאוד מעניין כשלעצמו, כי בדרך כלל ברוקומנטריים לא שומעים מכל חברי הלהקה. בדרך כלל שומעים רק מהדברנים שביניהם ומסתמכים על כל מיני חברים, מנהלים, ועיתונאים כדי להשלים את הפאזל. אבל הפעם הפוקוס הוא 100% על חברי בלר והחוויה האישית שלהם ממה שקרה ומה שקורה.
אז מה קרה שם? (זהירות, ספוילר אלרט! להגרלה דלגו לסוף הפוסט) רוב הסיפור מסופר מפי בלר כפי שהם היום. בוגרים, מאופקים, ובעיקר פיכחים לעומת בלר השיכורים והפרועים הניינטיזים. הם מסתכלים לאחור על מה שקרה עם הלהקה, אבל החלק היותר מעניין הוא על כל אחד מהם כאינדיווידואל.
הסתבר שדווקא הגיטריסט, גרייהם קוקסון, שנראה על הבמה כמו מגה-חנון, היה הבאד-בוי של הלהקה שעשה צרות ובעיקר ברח מהן דרך האלכוהוליזם שלו. דיימון אלברן שתמיד הצטייר לי כאנרגטי ופרוע מתברר בתור המנוע של הלהקה שידע מה צריך להיעשות ודירבן את כולם לעשות את זה. אלכס ג'יימס הבאסיסט התאהב במעמד הסלב וזה היה דווקא הוא שדירבן את האיחוד. והמתופף דייב ראונטרי? כנראה שהוא הכי נורמלי בחבורה, כל כך נורמלי שהוא רצה דייג'וב אחרי הפירוק, למרות שגם הוא הלך מכות עם הלהקה מפעם לפעם מרוב מתח.
משהו שמתסכל בסרט זה הקרירות המוחלטת והאיפוק הלא נורמלי שבה חברי הלהקה מדברים מול המצלמה. כאילו הם לא מסוגלים לחוות כעת שום רגש שהוא. אני לא יודע אם פשוט ככה הם, או שהם הוחלפו על ידי רובוטים, או שזה נעשה בכוונה כדי להסתיר את הכביסה המלוכלכת מתחת לשטיח ולשדר "הכל בסדר" מזוייף לעולם. דווקא אלכס ודייב נראים יותר ישירים מול המצלמה, שהם אשכרה חווים משהו כשהם מדברים. יש גם קטע מאוד קצר שנצרב לי בזיכרון, קטע בו מצלמים תמונת פרומו חדשה של הלהקה. אחרי שוט אחד מבקשים מהם להצטלם שוב, ואז פתאום דיימון אלברן מתחיל לכעוס ולצעוק שאמרו לו שצריכים רק שוט אחד. אילו רק היו עוד קטעים אמיתיים כאלה שלו.
ברקע רץ לו הסיפור הסטנדרטי משהו על כמה חברים שהחלו לנגן ביחד, הפכו למגה סטארים נגד כל הסיכויים, כמובן עד שהם עפו גבוה מדי לשמש וצנחו מטה אל הים. ואז הם שבים לעוד גיחה לאוויר ומתאחדים לסדרה של הופעות בקיץ שהתבררו, לפחות לדעתם, וגם לדעת רבים מהקהל, בתור ההופעות הכי טובות שלהם אי פעם. לא מזמן גם יצא להם שיר חדש, לדעתי שנות אור הרחק מהמוזיקה המדהימה שהם עשו בניינטיז, אבל מי יודע עוד מה יקרה איתם.
ראוי גם לציין שהסרט מדהים ויזואלית, אפילו בקנה מידה אוניברסלי. הצילומים החדשים מאוד צבעוניים וחדים ומציגים שוטים עוצרי נשימה מרחובות אנגליה של בלר. גם הצילומים מהופעות האיחוד החדשות שלהם חזקים, ועושים את הדגדוג הקטן הזה שנותן לך חשק לקפוץ ראש אל תוך המסך. וכן, משולבים גם צילומים ישנים שווים ביותר, למשל מההופעה הראשונה שלהם אי פעם (רוקנרול!), צילומים שיכורים מאחורי הקלעים, הופעות בטופ אוב דה פופס ז"ל, כתבות ישנות על המלחמה שלהם נגד אואזיס, ועוד.
קיבלתם חשק לראות את הסרט?הולכים להקרין אותו ב-7.5 בסינמטק ת"א כחלק מהרצועה המוזיקלית של פסטיבל דוקאביב, והמאזין מגריל 2 כרטיסים להקרנה! להשתתפות אנא השאירו תגובה לפוסט, אתם מוזמנים לספר על הדרך מי מחברי הלהקה הוא האהוב עליכם. הזוכים יקבלו הודעה במייל ב-5.7.
נ.ב. תודה למיכל רון מההפקה של דוקאביב על הכרטיסים וגם לדוויק על ה-DVD של בלר.
