אתל היא דמות חריגה במטאל הישראלי. בסצנה שיחסית מסוגרת בתוך עצמה, סולנית להקת המטאל Magen שואבת השראה מסגנונות רבים. אחרי שהתנסתה ברייבים ים תיכוניים עם להקת Orgonite, היא מוציאה מוזיקת פופ בועטת ואפקטיבית תחת שמה. בסינגל הבכורה, "Super Star Baby", אין שום הפתעות או התחכמויות מיותרות, אבל היא מצליחה לייחד אותו באמצעות הגשה שמלאה באינטנסיביות מימי המטאל העליזים. היא קוראת לעצמה "מוטציית פופ", וברגע שמקשיבים מספיק טוב באמת יכולים לראות את העולם המוזיקלי הנרחב שהיא מביאה ליצירה.
1. מי את?
מוטציית פופ.
2. מאיפה את ואיך התחלת לעשות מוזיקה?
עליתי בגיל שנה מריגה (לטביה), גדלתי בשכונות של בת-ים ושם גם התחלתי בגיל מאד צעיר ללמוד פיתוח קול ומוזיקה קלאסית. בגיל 14 הפכתי לסולנית של להקת הרוק הראשונה שלי.
3. איך את מתארת את המוזיקה שלך?
קליטה, מאתגרת, חדישה.
4. כיצד בחרת בשם הבמה שלך? Ethel זה השם הפרטי שלי, משמעות השם הוא "אצילה" - שם של נסיכה בקיצור. הסיבה לזה שבחרתי בשמי הפרטי לפרויקט הסולו היא בגלל שרציתי לאחד את כל הפיצולי אישיות שלי לאחד. יש לי כבר שני קיצונים שלי בהרכבים שונים (Ethel magen - Magen, Miss Middle East- Orgonite) ככה שאם הייתי בוחרת לי עוד שמות במה מאמינה שהיו יותר מידי בשביל שהמוח האנושי יוכל לזכור ולעכל.
8. איזה אלבום היית לוקחת לנסיעה בכיוון אחד למאדים?
Daft Punk - Random Access Memories
9. איזה אלבום היית מוחקת מדפי ההיסטוריה האנושית?
לא חושבת שהייתי מוחקת ,צריך קצת זבל בעולם בשביל האיזון.
10. איזה אמן היית רוצה לחמם ולמה?
MØ, כי היא אחותי הסודית,ממליצה לבדוק אותה למי שלא מכיר.
11. מה עוד תרצי להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?
הכוח החזק ביותר שקיים לדעתי, זה כח הקבוצה. שיתוף פעולה נכון יכול להוביל לגדולות, זאת נוסחה מנצחת לאיכות והצלחה! אני שואפת תמיד לשיתוף פעולה עם אנשים מוכשרים שיש לי הערצה לעבודה שלהם ויש לי מה ללמוד מהם.
סגור לתגובות על אינטרו 94: Ethel - מוטציית פופ / כללי / ירדן אבני
האומנית QT היא קווין תומאס, זמרת בת עשרים פלוס שפרצה לתודעת המוזיקה העצמאית עם "Hey QT", שיר פופ מתוק וקליט בדיוק כמו הכותרת שלו. מלבד קליפ לשיר שיצא במרץ 2015, לא יצאה שום פיסת מידע נוספת מקיוטי עד היום - לא שיר חדש, לא הכרזה ולא הבטחה לאיזה פרויקט עתידי. שום דבר. למה? סביר להניח שזה בגלל שקיוטי - ולפי כל העדויות, גם קווין תומאס עצמה - היא דמות בדיונית, שבעצמה נועדה לפרסם משקה בדיוני אף יותר בשם QT.
זו נשמעת כמו סתם אנומליה מצחיקה ואגבית בעולם המוזיקה ההיפר-צרכני והיפר-מתקדם של היום, אבל הבדיוניות הזו מהותית מאוד להבנת המסר שמאחורי חריגוּת הפופ של "Hey QT", שנשמעת כמעט נורמטיבית על פני השטח אך מכילה הרבה מתחת. שלוש הדקות וחצי של השיר אולי קצביות, עם פזמון קליט ודביק במיוחד ("Hey cutie, I feel your hands on my body every time you think of me") לצד שאר המאפיינים הגנריים של שירי פופ מהתקופה הנוכחית, אבל בחינה ממוקדת ומעמיקה מראה שיש יותר משנשמע לאוזן.
אותם המאפיינים הגנריים נעשים ב-"Hey QT" גנריים מדי: הסירנות העולות נשמעות כאילו הן נלקחו מקטעי וידאו סתומים ביוטיוב, ובאות שוב ושוב כמו מתקפה על החושים מבלי שהן מגיעות לשום מקום; אחריהן מגיעים דרופים מגוחכים וחסרי הגיון; הטקסטים הפלקטיים הנפוצים בפופ נעשים פלקטיים באופן כמעט בלתי נסבל, עם פזמונים כאלו אוניברסליים שנדמים כאילו נשלו מאיזה יקום מקביל בו הכל שטחי להחריד - למשל, בשיר "Bipp" של עוד אומנית מפיסי מיוזיק בשם סופי, שבו חוזרת השורה "I can make you feel better if you want me"; הסאונדים עצמם נשמעים כאילו הם נלקחו מפסקול אינטנסיבי לפורנו-אקסטזי במועדונים בבוקרשט מתחילת שנות האלפיים; יש צלילים של בועות מבעבעות ומחיאות כפיים מוקצנות. כל אלו אולי נדמים כמו ניסיון לפלפל את מה שאחרת היה שיר פופ ממוצע להפליא, אבל התחושה שעולה מזכירה יותר את ה-"מאוים" הפרוידיאני, כאילו מתחת לפני השטח המוכר קיים משהו נסתר ו-אחר.
הדמות המרכזית מאחורי הבליל המוזיקלי המאיים והעקום הזה היא איי ג'י קוק, מוזיקאי בריטי בן 27 שהקים ב-2013 לייבל בשם פיסי מיוזיק. קיוטי היא רק אחת מתוך כמה זמרות בדיוניות, שנלוות לעוד מספר מצומצם של אמנים שמרכיבים ביחד את הלייבל, שהוא נקודת אור קטנה אך מהותית בהלך המוזיקלי של היום. הז׳אנר עבר הרבה תגיות בידי הרבה מבקרים, אבל ההגדרה הטובה ביותר שנתקלתי בה - זו שמסוגלת לתחם את הבליל האוטיסטי הקיצוני הזה על כל פניו לכדי משהו הגיוני - היא "היפר-פופ". היפר-פופ נשמע כאילו נעשה בידי מישהו שקרא עשרות טקסטים על מוזיקה פופולרית מבלי לשמוע אף לא שנייה אחת של המוזיקה עצמה. הכל מוקצן ומוגחך: סינתים חסרי בושה של יורודנס בת-מצוות, בס-גיהנום כבד עד פחד, והליריקה הפשטנית-עד-כדי-טמטום של קיוטי שרווחת בכל השירים, ולעתים תכופות מבוססת על קלישאות על טכנולוגיה, אהבה, ועל הגבול הדק ביניהן בעידן הנוכחי.
אבל כמובן שכל זה רק על פני השטח. אחת מהתופעות המסקרנות שנובעות מפיסי מיוזיק היא הקשר הבלתי נפרד בין אומנות לאידאולוגיה. "אידאולוגיה" היא מילה חזקה, ובכל הנוגע למוזיקה פופולרית השימוש בה מביא לרוב רובד מתנשא וסתום לדיון. בכל זאת, היא מהותית מספיק במקרה הזה שצריך להתייחס אליה. בנוסף, אפשר לומר שיש הרבה יותר הומור מאשר אידאולוגיה במוזיקה הזו, מבוססת נצנצים ושטויות מגוחכות ככל שתהא. אבל הומור הוא לעתים תכופות כלי מהותי לאידאולוגיה. אפילו נדמה שבתקופה כזו, הגבול בין הומור חסר משמעות לחלוטין לבין הומור שמושתת במלואו על אידאולוגיה הוא דק מאוד. נדמה לי שהכל טעון היום ב-"אידאולוגיה": ממים מפגרים באינטרנט, כל פיסת אמנות, הטוויטים התפלים ביותר של טראמפ, וכו'. במקרה של פיסי מיוזיק, המטען האידאולוגי לא מתבייש. לא רק זה, אלא גם שככל שהם מתרחקים מהשוליים, כך גם הגבול בין ההומור לרצינות מתערער - טשטוש גבולות המוכר זו כל הנקודה.
המוזיקה הפופולרית הגיעה למצב היפר-צרכני ברמה כזו גבוהה שהיא לעתים נדמית כמסרסת כמעט, מעין שיתוק בסיפוק שנועד להביא את הצורך לאושר קטטוני, מצב שבו הוא תמיד מסופק ואין צורך במאמץ - דבר שדייויד פוסטר וואלאס חזה, לצערי הרב, יותר מ-20 שנה לפני כן ב-"אינפיניט ג'סט". מבני השירים, המלודיות, הקצב, המילים - כל אלו מהוקצעים ומהודקים לכדי מצוינות מכאנית שלא מתירה מקום לביקורת אמיתית. יש שירי פופ יותר טובים, יש פחות טובים, ואין ספק שכולם אפופים באיזו סתימות עצומה, אבל כשלעצמם, הם אטומים הרמטית בדיוק מבעית.
המאמץ של פיסי מיוזיק להדגיש את המגוחכות כדי לעשות ממנה דבר בר התבוננות ראוי להערצה. כמקרה נוסף לדוגמה, אפשר להתייחס לשיר בשם "The Argument" של עוד אמנית בדיונית ועלומה: GFOTY - בת הזוג של השנה. השיר פלקטי, סתום ומהוקצע בדיוק כמו כל השירים בטרנדינג ביוטיוב כרגע, עם מלודיה קליטה עד כדי כך שאפשר לשיר אותה כבר בסיבוב השלישי וקצב שנשמע מהונדס במעבדה. אבל הפאנץ׳ לבדיחה הלא מבדרת הזו הוא שאין שפה אמיתית בשיר. או, יותר נכון, שנהירות מילולית מושלכת הצידה לחלוטין. GFOTY שרה את הבית בג'יבריש מוחלט שלא מעוגן בעליל בשום מציאות מוכרת ונשמע כמו הסימז על אמדי. הבית השני, ששר החבר הבדיוני שלה צ׳אד, נשמע כמו רשימת קניות שבה מושרות מילים סתומות אחת אחרי השנייה בלי קו מקשר. עכשיו זה באנגלית, אבל בקושי - ברגע מסוים בבית השני מושר צמד המילים "flying bird", כאילו יכולה להיות ציפור שלא עפה ושההבדלה הזו היא מהותית. אין ספק שזה בעיקר מצחיק, אבל לומר שזה לא טעון אידאולוגית לא יהיה האמת לאמיתה. "The Argument" הוא לא רק ריב מטומטם בין חברת השנה לבין החבר הבדיוני שלה, אלא אולי אף ארגומנט פילוסופי אמיתי, מה שלא נשמע מופרך כל כך בהתחשב בזה ששתי דקות לתוך השיר הוא נעצר מיידית ומפנה מקום לאאוטרו אמביינט אימתני שנשמע כאילו נגזר מאסון אסיד. למעשה, השורה היחידה בשיר שמעוגנת באנגלית מדוברת ואנושית היא "what do you mean?". הארגומנט, אפוא, ברור: כמה צריך להזדהות עם יצירה כדי להסב ממנה עונג? האם הגענו לרגע בהיסטוריה בו השפה מדרדרת לבלאי ובליל ובכל זאת נעכל על עיוור? השאלה כבדה ומאיימת אך נשאלת בקלות דעת, שהרי השיר, בסופו של דבר, קליט וקליל, ואנחנו נשבים בקושי בעל כורחנו.
כן, קיימות ביקורות על פופ משמאל וימין: פרודיות, התלהמות והתלהבות, הומאז'ים מודעים. לפעמים, אף הפופ עצמו כשלעצמו עשוי להיות ביקורתי, מתחדש כל הזמן בהתאם למה שעובד ומה שלא - מה שהיה בעבר מגניב מאבד תאוצה ומוחלף כתוצאה במה שעובד יותר. אבל ההיפר-פופ מעז להתבונן אידאולוגית, מתנשא ככל שישמע. הביקורת שלהם היא לא פרודית, לא מתלהבת ולא מתלהמת - היא דקונסטרוקטיבית, מיועדת לפרק מבנים נסתרים מהעין בהבנה שיש מה לדלות מאותו הפירוק, לטובה ולרעה. ההבאה אד אבסורדום הזו של ההיפר-פופ היא כמעט מדיטטיבית. בחברה שנמצאת במסלול ישיר לעונג מקסימלי, יש רעיונות שמן הראוי לפרק אם רק כדי להבטיח איזו רמת מודעות שהיא. עם כמות המידע האינסופית שניצבת בפנינו בימים אלו, קטטוניית הצרכנית של פוסטר וואלאס נדמית קרובה יותר ויותר. רק באמצעות העיבוד והמודעות נוכל לחמוק ממנה בבטחה. רעיון הצריכה המודעת בעידן הצריכה העיוורת הוא מצוין וקריטי, ואופן ההתייחסות של פיסי מיוזיק מחזק אותו בהצלחה ראויה להערכה. הפלקטיות של המילים, או היעדרותן המוחלטת, מדגישה את האוניברסליות המזויפת שבשורש כל שיר פופולרי בן זמננו, שהרי אולי כל מה שצריך זה משהו שיהיה נעים לאוזן. הביקורת נדושה ומוכרת, אבל כאן מגיח היופי הייחודי בפיסי מיוזיק - אין פה זלזול מובהק אלא קבלה של הלך התקופה. ההתבוננות המדיטטיבית המדוברת נועדה להדגיש חלק נוכח בחברה שלנו בלי משיכה או דחייה. כתוצאה גם נמצאת האותנטיות שבכל העניין - אנחנו שואפים לאוניברסליות במוזיקה שאנחנו מקשיבים לה כי בהכרח יש בה משהו מאיתנו דרך המכנה המשותף הרחב היותר. גם צריכה כפייתית ואוטומטית נעשית מרצון להרגיש ולהתחבר, באיתור של דברים שנוגעים למה שדחוף לנו. שירי התאהבות, שירי פרידה, כל מה שביניהם וסביבם – קלישאתיים ככל שיהיו, המסר בר הזדהות כי הנושאים האלו נוכחים תמיד באופן כזה או אחר. העניין הוא שבתקופה הזו, הרצון הוא היפר, והצריכה היא היפר, וכך יוצא שאולי ההיפר-פופ הוא אפילו לא ביקורת אלא תרופה שנובעת מהנסיבות. האוניברסליות המוזיקלית של פיסי מיוזיק, שנמצאת בשירים שלא עורקים מאזור הנוחות, מושכת באותה המידה, רק שעכשיו ניכר שאנחנו לא מואכלים בכפית. ההנאה היא מודעת ומרובדת, וברבדים האלו של ההתבוננות נמצא החן הנעלה והאידיוסינקרטי של הלייבל. היסוד האנושי במוזיקה של פיסי מיוזיק מצלצל בעוצמה, בעיקר בעידן הטכנולוגי הפוסט-מודרני בו רובוטים הם אזרחים ומין דיגיטלי (אמאל'ה) נוכח ושום דבר לא באמת קדוש. האנה דיימונד (HD בראשי תיבות, אם זה לא מספיק) מאשרת לנו שמותר להתגעגע למושא אהבה מהמסנג׳ר ("Hi"), כמו שאין לזלזל בעוצמה שבהתרפקות על תמונה של בן זוג לשעבר ששמורה בטלפון ("Attachment" - תרתי משמע).
חשוב לציין שהאזנה למוזיקה הזו לא דורשת חיבור לרעיונות העצומים המדוברים. היכולת להעריך אותה מרובדת להפליא, ואפשר לקלוט את המוזיקה דרך כל פריזמה שהיא. אפשר לרקוד בנוירוזה חסרת מחשבה לצלילי סופי, שעושה מוזיקה שנשמעת כאילו נבראה מתוך הר של לטקס ואקסטזי; או, לראות איך הלייבל חודר למוזיקה האשכרה פופולרית דרך צ׳רלי אקסיאקס, שלקחה אותם תחת חסותה - להעריך את הפריצה ולהנות בכל זאת; אפשר גם לא לאהוב את המוזיקה בכלל ולהסתקרן מהתופעה בלבד. מספר הדרכים עצום. מה שמעניין זה היכולת לראות תחום אומנותי דרך כל כך הרבה פריזמות. כמובן שאפשר לסקור כל ז'אנר דרך אותן הפריזמות, אבל לא כולם שמים את הרבגוניות הזו במרכז הערכים שלהם כאילו זו תורה ברורה. פיסי מיוזיק - הרבגוניות, הסאונד, הרעיונות, הכיף האין-סופי - זו תופעה. שימו לב.
סגור לתגובות על PC Music: היפר-פופ אידאולוגי לעידן היפר-צרכני / כללי / עיליי אשדות
הרכב הפופ פוטומט עומד לצאת עם אלבום הבכורה "אקסטרה צ'יז" (השקה ב-3.6 בלבונטין 7), ולכבוד המאורע הזמנו אותם לבחור, כמובן, את הגילטי פלז'רס הגדולים בפופ הישראלי.
גלי עטרי - סוף העונה (AKA ילדות גדולות בוכות עכשיו AKA כל שנה בסתיו)
להיט הוואלס דיכאון הגדול של האייטיז ואחד השירים הכי קליטים שאי פעם נוצרו בשפה העברית. העיבוד המקאברי והסופר דרמטי של אילן וירצברג מרגיש כמו הנגאובר על קרוסלת סוסים צבעונית בגני התערוכה, ועדיין, אי אפשר שלא להצטרף בפזמון. מזל שהטרנספוזיציה המלודית מרימה לקראת סוף השיר.
נורית גלרון - זה הגשם
סינת'פופ, יונה וולך, פמיניזם עצבני וים ריוורב על השירה ככה שאי אפשר להבין כלום חוץ מהררררריש המתגלגלת. הפסקול המושלם לנסיעות על כביש החוף בשישי בצהריים.
אטרף - דוקטור
להיט הניינטיז המפוספס של אטרף, שהחליטו להפסיק לרגע עם הסלסה והרומנטיקה ולכתוב שיר רוק Fאנקי על פרנויה ואשפוז פסיכיאטרי, כולל צווחות היסטריות של הסולן רובנס וציטוט מוסיקלי מהתקווה. כנראה שאיכשהו הפנינה הזאת התפספסה בין חובבי מוזיקה לטינית מאוכזבים ורוקרים מבולבלים אחרי לילה ארוך ברוקסן.
רינת בר ולילה מלקוס - תאכל את הכובע
גירל פאוור על לחן יווני ומילים של יוסי גיספן (לפני שהפך ליוסי פאקינג גיספן) שהביא את הביטוי האלמותי "תפסת פוזה וגובה" שלא ממש תפס וכנראה כבר לא יתפוס וחבל. כל זאת בנוסף לראפ משונה וגמלוני שהקדים את זמנו (או אולי איחר את זמנו בעצם).
שרית חדד - יאללה לך הביתה מוטי
בזמן שאתניקס טיפחו את אייל גולן, קובי אוז טיפח את שרית חדד וכתב לה את השיר הזה. רק שהאירוניה המרירה והפריפריאלית, שהייתה ברורה כל כך בטיפקס, בחסות סגנון השירה הטמבלי במתכוון של אוז, התפספסה לגמרי כשזמרת ברמה של חדד שרה את אותם הטקסטים. מה שיצר כמובן להיט ענק.
עופר אקרלינג - ציפור
לעופר אקרלינג היה להיט אחד וזה לא היה זה. אקרלינג החליט שהאייטיז נגמרו והחליט לייצר שיר דאנס מפוזר בקטע טוב, יחד עם טקסט דושבגי, בקליפ שהוא יותר ניינטיז מסיינפלד וזקן צרפתי ביחד, ומרגיש כמו פרק בסדרה סליידרז שבו המיינסטרים הישראלי מחליט להמשיך לאהוב דאנס אחרי רצח רבין ולא עובר לסופשבוע רגוע.
חמסה - אתה חייב למות עליי
החיבור הטבעי בין להקות הבנות של הניינטיז (באיחור הישראלי הרגיל של עשור) לפופ הים תיכוני של הניינטיז היה מושלם, גאוני והחזיק בדיוק שיר אחד, אבל הבהיר לכל מי שבא אחריו איך הופכים את הפופ של ארה"ב ואנגליה לישראלי בדרך הקצרה ביותר. חוץ מזה "ועכשיו תמתין" הן כנראה שתי המילים שהכי מדייקות את הפרחיות הפמינסטית הישראלית.
מיכל אמדורסקי - במכונית שלי
שיר אלקטרו-רטרו, נגיעות אוטו טיון, וראפ לבן סטייל "הי מיקי יו סו פיין", שנשמע כמו השיר שאסף אמדורסקי תמיד רצה לעשות אבל לא היה לו את האומץ. עוד ממתק טראש חמוד וכיפי שהתרסק בעוצמה על מנטליות השטייטל הפוריטנית הישראלית.
רונית ראסטה - הקיץ בא
שיר שהוא בין הניסיונות הבודדים (והמוצלחים!) ליצור כוכבת פופ ישראלית שלא מפחדת לשיר על מסיבות, אלכוהול וסקס, בתוספת אזכור לשיר פופ תקופתי דבילי אחר, על ביט ביילה-פאנק שהיה חם לרגע בעולם, בהפקת סוליקו. שנים אחר כך רונית תספר שהיא לא בדיוק מרגישה הכי נוח עם השיר (שאת המילים לא היא כתבה אלא חבורת סוליקו) מה שכנראה מראה שלפופ הישראלי יש עוד דרך לעבור כדי שכוכבת כמו ראסטה תצמח באופן טבעי.
בן בלאקוול - לבד במכונית שלי
אולי שיר האר-אן-בי הסקסי האמיתי היחידי שאי פעם נכתב פה, עובדה שמובלטת במיוחד לאור הטקסט התמים והקליפ שמרגיש הרבה יותר דימונה מאטלנטה. בדומה למייק בראנט, יש שטוענים שבלאקוול בכלל לא יודע עברית ומבין מה הוא שר. האם עברית פשוט לא יודעת להיות סקסית?
סגור לתגובות על פוטומט בפוסט אורח: 10 הגילטי פלז'רס הגדולים בפופ הישראלי / כללי / עידו שחם
איתי שומרי העביר כמה בקרים קרירים עם אלבום הבכורה של ארמון וגילה פופ-חלומי מרענן אך בעייתי
"אלבום מדובר" כמו אלבום הבכורה של להקת ארמון הוא לא מושג שיש להקל בו ראש בסצנה המקומית, ובטח לא אחד כזה שכתוב בעברית ושייך להרכב חדש. להקות ישראליות הפכו למצרך נדיר בשנים האחרונות ואנשים משוועים להרכב מסעיר שיהיה אפשר להזדהות איתו. בנוסף, מחלת ההפקה הזולה נהפכה למגיפה בישראל. הניסיון לכבוש את הסאונד הגלגלצי מביא לכך שכל השירים ברדיו נשמעים כאילו הקליטו אותם באותו האולפן. העובדה הזאת משפיעה באופן ישיר על רמת העשייה המוזיקלית שבמקום לשאוף כמה שיותר גבוה האמנים צריכים לכוון לצליל נמוך ומשעמם "כדי להצליח": ג'יין בורדו נשמעים כמו התקווה 6, התקווה 6 נשמעים כמו אברהם טל, אברהם טל נשמעים כמו הדג נחש, וכו'. אז כשקם הרכב צבעוני כמו ארמון שנע בין סינת' לדרים-פופ אני מראש אומר תודה. על אף שמועד יציאתו של האלבום היה יולי האחרון, הניגוד בין הצלילים הקיציים לקור החורפי מעניין, זו בהחלט סצנה מוזרה לשמוע שיר כמו "קיץ חם" בבוקר קר. העברתי עם האלבום הזה כמה ימים גשומים בניסיון לתהות על קנקנו.
הבעיה הראשונה שניתן להצביע עליה, היא בעיית הזהות. לא ברור לי אם ארמון הם פרויקט או להקה. הם מהלכים בשוליים של בין לבין בצורה שפוגעת בעומק של השירים. עובדה זו מתבטאת היטב בשוני בין הקטעים שחמישה אנשים שונים שרים בהם, מה שיוצר מכלול לא קוהרנטי, כאילו מדובר באלבום אוסף ולא ביצירה אחת. האלבום נפתח עם הקטע "מפל" המצוין שאותו שר רועי חרמון. קולו של חרמון מזכיר במידה רבה את זה של יהוא ירון, ודורש זמן הסתגלות. אצל ירון היצירות הן בדרך כלל ארוכות ומאפשרות לקולו לחדור בסבלנות לתוך הלב, אך ההזדמנות הזאת לא ניתנת לחרמון, ו-"מפל" המרתק והעדין נשבר עם הסרף-רוק של "קיץ חם" כמו גל מעיק ששוטף את הכל.
ארמון: נדירים במחוזותינו
הבעיה הזו מחמירה במיוחד בשיר "עכשיו". מדובר אולי בשיר היפה באלבום עם טקסט נהדר וביצוע מצוין של דניאלה תורג'מן, שאיכות ההגשה שלה יושבת בול על הדרים-פופ. על אף איכות השיר, חשתי בלבול. ארמון היא אסופה של מוזיקאים מאד מוכשרים ומעניינים, אבל הדומיננטיות המתחלפת בקטעים מזיקה. לא קיים שום דבק בין השירים והם חולפים כהרף עין. בעיה נוספת באלבום היא אורכו. הוא נמשך קרוב ל-50 דקות שלא משרתות אותו. זה המון בשביל יצירת דרים-פופ ולא קיימת התפתחות מעניינת מספיק כדי להצדיק את הזמן הרב הזה. היה ניתן לחתוך בעריכה 3-4 שירים ולהעלות את ערכו.
למרות הבעיות, ארמון ראויים לתשומת הלב שלה זכו מתקשורת המוזיקה המקומית. הם עוף ייחודי בשמי הארץ, והם לא התפשרו על מה שהם מאמינים בו. לפרקים, במיוחד אם מקשיבים בנפרד לשירים, יש באלבום רגעים מהממים. פנינה אחת כזו היא השיר "בתוך קופסה". בהתחלה הוא נשמע קצת כמו שיר אבוד של "הכבש השישה עשר" עד שהוא זורם לפזמון מלודי יפיפה. גם בצד המילולי יש רגעים טובים כמו בשיר "כלב" שבו שר חרמון: "שמש מאירה את כל הבוקר / מניגון הזמן השונה / וצילו שוב משתנה מהשמש / הוא לא זכה לחיות בתוך ארמון / אבל יכול הוא לדמיין". גם בשיר "הדף" כתיבתו של חרמון חודרת ומצליחה לרגש.
אלבום הבכורה של ארמון פשוט לא מסודר היטב. אם הכיוון שאליו ההרכב חתר היה אלבום רב-גוני, היה מקום ללכת רחוק יותר ולמתוח עוד יותר את הגבולות, ללכת על הפקה קיצונית ואינסטרומנטציה חדה יותר בדומה למה ש-Panda Bear עשה באלבומו האחרון "Panda Bear Meets the Grim Reaper". אז אולי הם היו משאירים חותם כסוללי דרך של הסינת פופ הישראלי, אך לצערי כנראה שאלבום הבכורה שלהם ישכח במהרה ויפנה את דרכו לאלבום חדש.
סגור לתגובות על אלבום הבכורה של ארמון: נדיר במחוזותינו אך חסר זהות / כללי / איתי שומרי
הקיץ התמזל מזלי לראות אותו באוזןבר חמוש בהרכב חדש וחומר בעברית. שרתי בקולי קולות את "Lonely Boy" ו-"Girlfriend" כאילו שאני שוב בן 20 במועדון הג'ה פן, ונזכרתי כמה כיף להיות בהופעות של שי נובלמן, כוכב הפופ המחתרתי. החומר בעברית הפתיע אותי לטובה עם שיר קצבי על יפו ולהיט אירוויזיון בפוטנציה בשם "נטלי". אחרי הופעה אדירה באינדינגב האחרון שהרקידה את כל הקהל, ועוד הופעה שראיתי בלבונטין זה ברור, שי ממשיך במלוא המרץ.
במדינה מתוקנת שי היה סופרסטאר וגלגלצ היו טוחנים את השירים שלו ללא הפסקה. הוא בורך בכריזמה בימתית ויכולת כתיבת שירים נדירה. אני לא מסוגל לחשוב על עוד זמר שיודע לעשות כזה שואו מהנה ויכול לכתוב כאלה שירים חמוצים מתוקים, שירים עם פזמונים קליטים והוקים והרבה הומור, אבל עם אדג' מחוספס ומי תהום רגשיים.
אני שמח לחלק 2 כרטיסים להופעה של שי נובלמן ביום שישי ה-16.3 בלבונטין 7 בשעה 21:30! כידוע, לא מעט נגנים משובחים ניגנו בלהקתו של שי לאורך השנים, נגנים כמו רוקפור, אלון גבע, ויותם בן חורין. לכן אם ברצונכם להשתתף בהגרלה, אנא תשאירו תגובה וספרו איזה גיטריסט צריך להצטרף ללהקתו של שי. זה יכול להיות כל אחד, אני בעד פיט טאונסנד.
הכרטיסים יוגרלו אקראית בין המגיבים. הזוכים המאושרים יקבלו הודעה למייל ביום חמישי ה-15.3 בשעות הערב. אזרחי הצפון - שי יופיע גם ביום שבת ה-17.3 בשעה 22:00 בפטריה בקיבוץ דן.
