הראל שרייבר בראיון: וריאציות על זיכרון
המוזיקאי האלקטרוני הראל שרייבר, האיש מאחורי הלייבל אק-דאק האגדי, פועל תחת שמות רבים: Mule Driver, The Models וגם Max Schreiber. ב-6.6 הוא ישיק באוגנדה ריליס חדש בתור מקס: "Variations on Memory". מדובר בפרויקט מתמשך בו שרייבר מקליט באופן אינטואיטיבי שירי זיכרון כפי שהוא זוכר אותם, והכל באינטרפרטציה משלו על סינתיסייזרים אנלוגיים, בדרך כלל בסשן אחד. לכבוד ההשקה, הזמנתי את שרייבר לספר קצת על הפרויקט המסתורי.
איך התחיל הפרויקט?
לפני כמה שנים, נסעתי באוטובוס ביום השואה וברדיו התנגנו שירי יום השואה, הייתי עם אזניות והשירים התערבבו במוזיקה ששמעתי. כשהגעתי הביתה/לסטודיו השיר "ההליכה לקיסריה" התנגן לי בראש. הציוד בסטודיו היה מחובר ודולק וכל הסינתיסייזרים היו מחוברים לפי קטע שהקלטתי באותו יום אבל לא הצלחתי לחזור ולנגן, כי "ההליכה לקיסריה", או יותר נכון לופ מתוכו (השורה הראשונה) הסתובב לי בראש. בניסיון להוציא את השיר מהראש התחלתי לנגן אותו על הסטאפ המורכב ונהניתי מאוד. אני לא נגן וירטואוז ולא ממש זכרתי את השיר אבל ניגנתי מה שזכרתי ממנו ונכנסתי לזה ועשיתי כל מיני וריאציות. בשלב מסויים לחצתי רקורד (יש לי טייפ שמחובר תמיד ומוכן להקלטה לצורך תיעוד ספונטני) וזה היה הקטע הראשון.
בהמשך גיליתי שאני מוצא את עצמי שר משירי יום הזיכרון מידי פעם, אולי גם בגלל שזאת היתה תקופת ימי הזיכרון ונסעתי הרבה באוטובוסים ונתקעו לי שירים בראש, אבל בלי קשר גיליתי שהשירים האלה מלווים אותי (אותנו, אנשים שגדלו בארץ ואולי גם בגלל תקופות הפיגועים וכו') ויש להם איזשהו משקל או משמעות בחיים שלי. וכל פעם שנתקע לי שיר כזה בראש (בדרך כלל שורה מהשיר או חלק מהמנגינה) שיחקתי איתו על מכונה שפעלה בסטודיו ואם נכנסתי לזה אז גם יצא משהו.
בגלל הצורה שהפרויקט התחיל, על הדרך ולא בתור משהו מתוכנן, אני מנסה לשמור אותו ככזה ולהקליט את הקטעים בצורה מידית ולא לעבוד עליהם וללמוד אותם אלא להוציא אותם בדרך שאני זוכר אותם ומרגיש אותם באותו רגע מכיוון אחר. בשנת 2005 יצא האי פי "The Proud Ones" בלייבל משהו על הדרך. הוא מבוסס על נעימת נושא של סרט משנות ה-50 באותו השם. הקטעים באי פי הם וריאציות על הנעימה ויכול להיות שהטכניקה שעבדתי בה אז עבדה גם באי פי הזה: יצירת והקלטת הקטע בסשן אחד בלי לתקן טעויות ובלי לתכנן - לא לחשוב, לנגן ולהקליט.
שירי הזיכרון המוכרים מנוגנים לרוב על כלים אקוסטיים אך אתה משתמש בכלים אלקטרוניים. מדוע לדעתך זו ברירת המחדל של שירי הזיכרון הסטנדרטיים? באיזה אופן כלים אלקטרוניים משנים אותם?
אני חושב שבתקופה שהתגבש הקונספט של ימי הזיכרון בארץ המוזיקה הנפוצה היתה אקוסטית. לא בטוח שהיו הרבה אופציות אחרות. יכול להיות שבעקבות זה התקבע איזה קונספט של עצב ורגש שמבוטא בעדינות ונוגות על כלים אקוסטיים ואף אחד לא הרגיש צורך לעדכן אותו. אני משתמש בכלים אלקטרוניים בעיקר ונוח לי להתבטא בכלים אלה. הרגש לא נוצר מהכלי שמנגנים בו אלא אצל הנגן או המאזין.
לכלים אלקטרוניים יש מנעד סאונד רחב ובשימוש באולפן אפשר ליצור אווירה מסוימת שעוזרת "ליצר רגש" מסויים. מכיוון אחר, האזעקה שמשתמשים בא בימי זיכרון היא כלי אלקטרוני. גם בעבר כשהאזעקה היתה ידנית או אפילו שופר היא היתה כלי בסיסי ופשוט, שמפיץ הרבה רגש: סכנה מלחמה, או חג במקרה של שופר וכו'. כשאני שומע אזעקה בימי זיכרון אני חושב בעיקר על הפיזיקה והגלים ועל התאבכות הסאונד במרחב. אני לא בטוח שזה עוזר לי לזכור או שזה שונה מההתעסקות היום יומית בסאונד. בנוגע לשירי זיכרון פחות מסורתיים, אפשר למצוא גם מוזיקה פחות אקוסטית, לדוגמה Temple of the Dog ובטח גם אלבומים אלקטרונים (שכרגע לא עולים לי בראש).
איזה שירי זיכרון השפיעו עליך בהקלטת הסשן האחרון?
הסשן האחרון שמופיעי באי פי הוא "בלדה לחובש", והשפיע עליו השיר "בלדה לחובש". מעבר לזה אני לא יודע אם שירי זיכרון נוספים השפיעו עליו. אפשר אולי לשמוע השפעות של מוזיקה שהשפיעה עלי בכללי והיא בטח ISAN ואניו מוריקון - איסן אולי באווירה ומוריקונה בזה שכל דמות בשיר מקבלת סאונד משלה. זה גם השיר היחידי עם תופים (נראה לי). התופים זכורים לי בתור מחזק הדרמה בביצוע המקורי, אבל יכול להיות שאני טועה וככה אני מפרש את השיר. בנוסף יש את הזעקה מלאת הפאתוס "עלינו על מוקש" שבתור ילד תמיד הצחיקה אותי (וגם עכשיו). תדמיין מישהו שעלה על מוקש צועק בכזה פאתוס, הוא לא יצעק ויבכה ויקלל או ישתוק ויהיה בשוק או יתפקד בקור רוח מתוך סטרס ואדרנלין. אבל מה אני יודע לא הייתי במצב כזה.