יש משהו מרגש באופן יוצא דופן בלהקה שעושה את המוזיקה שלה בשביל עצמה. זה דורש נכונות מוחלטת - כל חלקיק של ספק, או של ניסיון לרצות ולספק דחף חיצוני יבלוט ישר. אותנטיות מוחלטת היא חסרת תנאים. קין והבל 90210 היא אחת מהלהקות היחידות בישראל שאותנטית באופן הזה ואי אפשר להתעלם מזה. אפשר להרגיש מרחק מהמוזיקה, מהבוטות ומהשוני, אבל לא מהייחודיות והכנות במוזיקה שלהם שעוצמתית, לרוב, עד כדי פחד.
הם הופיעו אמש בבארבי כחלק מערב משותף עם כוכב אניס, להקה שמגדירה את עצמה כ-"סרף רוק יווני" אבל בעצם נשמעת יותר כמו חלום קדחת אתני. חלום הקדחת של כוכב אניס הוא לא שלילי, אלא שהוא תקוע כל כך עמוק בנישה משל עצמו שזה או שאתה לגמרי איתו, או שבכלל לא. אין באמצע. במבט ראשון, נראה שלא יכול להיות שזה אמיתי. המוזיקה מזרחית-לכאורה, אבל בבירור מודעת ומתבוננת בעניין כאילו היה תופעה חברתית יותר מאשר סוגה מוזיקלית אמיתית. משהו בהתבוננות החלקית הזו לצד ההתבוססות חסרת הבושה במוזיקה מוביל לסוריאליזם בשיאו, עמוק בעמק המוזרות. לא ברור אם כבר שמעתי את המוזיקה הזו בקטעי יוטיוב ביסודי, או מה מקומה בבארבי לצד ההופעה של קין והבל שעתידה לבוא. אבל זה לא רע בהכרח: רקדניות בטן מסרטים ישנים בלופים צבעוניים על המסך, ריפים על בוזוקי, הגחכה ברורה של מה שהם עצמם עושים - הכל מודע וחביב, ואני אולי מפחד קצת אבל אני נהנה, בכל מקרה.
עם כל הכבוד לחוויה הספציפית של כוכב אניס, ניכר שהערב התנקז לכדי ההופעה של קין והבל. אחרי הפסקה של רבע שעה ווידאו אוטיסטי שהוקרן על המסך הקטן בצד הבמה, מה שנראה כמו סרט גמר פריפריאלי מיקום מקביל, הם עלו לבמה. "זה בא מלמעלה" התחיל והקהל שאג. המילים שלי לא ראויות לכוח שהיה על הבמה באותם הרגעים - זה היה קוסמי אחושרמוטה. כמו שקין והבל עצמם שואלים: "איך זה שמכשף פשוט מתחיל לרחף?". זה לא ברור, אבל הם ריחפו והם ריחפו בטירוף. לאורך השעתיים הבאות הם הריצו מעל ל-90% מהדיסקוגרפיה שלהם, שיר אחרי שיר אחרי שיר כאילו הם היו ילדים קטנים אחוזי דיבוק. ואכן היה משהו ילדי - לא ילדותי - בהופעה הזו. הורגש שהחברות הארוכה לאללה שלהם נוכחת בכל תו שהם ניגנו, כאילו זו אפילו לא היתה הופעה אלא שלושה חברים על במה שנלחמים על הזכות שלהם להתקיים. הם אף פעם לא נשמעו כל כך באזור הנוחות שלהם. המחויבות שלהם למוזיקה היתה מוחלטת עד כדי כך שהם לא היו צריכים את קהל. מבחינתם, כל שורה היא המנון - גם אלו שכל הקהל שואג בחזרה אליהם וגם אלו שאף אחד עדיין לא הכיר. הם הונעו מהאנרגיות של עצמם כמו מכונת תנועה מתמדת, האכילו את עצמם שוב ושוב, הלאה והלאה.
אבל מעבר להשתאות שלי אל מול הטכניקה המבעיתה שלהם והביצועים הוירטואזיים, בעיקר התרגשתי - לא רק נהניתי מהסאונד, שהיה מדהים מהרגיל, אלא שפתאום המסרים הכו בי באמת. על פני השטח נשמע שהמוזיקה של קין והבל מושתתת על אג'נדה אנטי-ממסדית אנטי-פופוליסטית כעוסה, אבל מבט מעמיק מוכיח שלעתים תכופות היא בעיקר נוגעת ברצון להיעשות אדם טוב יותר מתוך אותו הסחלה. "לוקח זמן להבין דברים", שאול זועק, לא בהכרח מתוך כעס אלא יותר מתוך קבלה. ב-"וידאודרום", כמו בסרט של דייויד קרוננברג, הקבלה של הבשר החדש יכולה גם להיקרא לא ככניעה אלא כהתעלות. לקח זמן - זה תמיד לוקח הרבה זמן - אבל קין והבל הם להקה בשיאה, וייקח זמן עד שהם ירדו ממנו.
סגור לתגובות על קין והבל 90210 בבארבי: עוצמתיים עד כדי פחד / כללי / עיליי אשדות
קין והבל 90210 עובדים על אלבום חדש. זו ידיעה ששולחת רעם מחריש אוזניים לחובבי הכסאח בארץ בציפייה לשמוע מה הם יבשלו לנו הפעם אחרי אלבום הבכורה הפרוע "מסע הכזבים" והסאטירה הכבדה של "וידאודרום". למעשה, נוכל לשמוע את זה ביום שלישי 13.3 בבארבי איפה שהשלישייה תנגן שירים ישנים ותחשוף קטעים חדשים. בינתיים הזמנו את הטריו לספר מה ההשפעות על האלבום הקרוב: ממיסטיקה ג'ורג' האריסון סטייל, דרך הופעה של המלווינס בברלין ועד חזרה לאלבום הבכורה.
יונתן השילוני
בשנה האחרונה אנחנו עובדים במרץ על האלבום השלישי שלנו, והאמת שבפעם הראשונה מזה עשור שתחילת העבודה והחומרים באו יותר מהכיוון שלי. זה קשור מן הסתם להרבה דברים. הרבה חומר נאגר, ולמען האמת חלק מהחומרים שאני מביא לשולחן, כמו הרבה מהחומרים של שאול שעדיין בבנייה, בעצם ניצתו כבר לפני כמה שנים טובות, למעשה בתקופת "וידאודרום". לדוגמה, השיר "ברווז במטווח" התחיל להיכתב בשנת 2013 אחרי פרידה די איומה מבת זוג. הריפים המרכזיים וכמה מילים נכתבו, אבל לא התגבשו לכדי שיר, וככה יצא שרק בשלהי 2016 ולתוך 2017, אחרי עוד פרידה, הפעם יותר מפויסת ומפוכחת, השיר התגבש להיות מה שהוא.
בימים הראשונים שלו אני זוכר ששמעתי די הרבה Converge ושיר אחד ספציפי מאוד השפיע עליי בהקשר של "ברווז": "Grim Heart-Black Rose". משהו באקספוזיציה של הגיטרה הבודדת, אבל בעיקר בטקסט, נורא דיבר אליי, מעין הספד לאהבה שהיתה ואיננה, עם דימויים מורבידיים. היה גם סרט אנימציה של מישהו שלימד אותי במכללת ספיר עם חיילים ברווזים במטווח, והדימוי הזה נדבק לי.
בין כל החזרה שלנו לחדר החזרות והכתיבה, באופן אישי גם עברתי השנה סוג של תהליך נפשי ורוחני יוצא דופן שמאוד השפיע על הכתיבה שלי, חיפוש למשמעות וחתירה לעומק הנפש. וזה מתבטא בטקסטים בעיקר. מסעות פסיכדליים נטולי סמים, מיסטיקה ומדיטציה (כן) - אפשר להגיד שאני בתקופת ג'ורג' האריסון שאחרי פירוק הביטלס רק שאני עדיין בלהקת האם שלי. זה יומרני מאוד ואני שם על זה זין.
ואם בניימדרופ עסקינן, אז בשיר "ברווז במטווח" יש גם ציטוט חבוי של שם הסרט של רומן פולנסקי "ירח מר". סרט פחות מוכר שלו ולעתים ממש שנוא, שאני באופן אישי מאוד אוהב. הסרט מספר על סיפור אהבה מלא יצר שהופך לאט לאט ובצורה אימתית לסיוט נוראי, איך חוסר היכולת לשחרר משהו טוב יכול למחוק כל זכר של אהבה ולהשאיר רק טעם מר. אז בגדול השיר שבתוכו יש הרבה אמביוולנטית וקוטביות מנסה להגיע לשלום מסויים עם האובדן אבל תוך כדי צעקות ובכי. רומנטיקת מטאל.
ב-"הר הזהב", גם שיר חדש, יש משהו יותר קלאסי. מבחינה מוזיקלית הדמיון שלי לקח אותי למקומות של פנטזיית רוק סטייל בלאק סבאת' וזפלין, ריפים אייקונים ופשוטים, כשהטקסט נע בין האידאה של פסגה בלתי קיימת לבין חיי יומיום מלאי שביזות וניסיון בלתי נגמר להשיג משהו, כל דבר. הרצון להגיע לרגע הזה שאתה שם את היד שלך על האושר, והאם בכלל יש רגע כזה, ומשם להבין שבחוץ הכל זה הבל הבלים - הכל כבר נמצא בפנים מצד אחד, ומצד שני מהות החיים והיצירה היא מעגל אינסופי. השאלה היא באיזה מעגל אתה מסתובב במחוג אינסופי: מעגל של יצרנות או צרכנות.
הריף האחרון ב-"הר הזהב" היה ניסיון שלי להביא ריף בלאק סבאת' קלאסי. ניסיתי להביא את הווייב הזה של טוני, כל כך טיפשי שזה כבר גאוני, שני תווים וזהו. מעבר לזה אני יכול להגיד שראיתי את המלווינס פעמיים השנה. אחת מהן היתה בפסטיבל פסיכוטי בלוס אנג'לס, הם פתחו ואחריהם עלו בסדר כרונולוגי: פנטומס, קלאץ' פריימוס וטול. זה היה לא יאומן. הפעם השנייה היתה עם קין והבל 90210 בברלין, והיינו כל כך קרובים שזה היה כבר מאיים. מלווינס זה הכי טוב.
חומוס הסורי הוא חומוס אהוב שלתקופה מסוימת אכלתי ממנו כל יום וחשבתי שהוא עוזר לי לכתוב מוזיקה, אבל בסופו של דבר אני חושב שהוא גרם למעי שלי להיות דביק ועצבני. היום אני מבשל בבית ומנגן על מנדולינות פורטוגזיות כדי להרגיע את הבטן תוך כדי שריקה. אני מקווה שאצליח להוציא רישיון נהיגה על רכב הילוכים לפני שהאלבום השלישי שלנו יצא, כי זה עוד שלב בהתבגרות שצריך לקרות, מקווה גם שזה יקרה לי לפני גיל 30 כי בסופו של דבר אני עוד בן 29. יש עוד הרבה חומרים על הצלחת, שיר שלישי בסרייה בשם "חתך הזהב" נחתך ונדבק בימים אלו, שיר שמדבר על הסוויט ספוט של הקיום, בין האושר לדיכאון, יש שם חתך זהב. ובין כל הדיבורים האלו על שירים חדשים וכתיבה, ואני כתבתי ואני ואני, בסופו של דבר הכל אנחנו סוגרים ביחד, יחידה מובחרת שיודעת לעבוד הכי טוב ביחד. הכל קורה בחדר החזרות או שלא קרה בכלל. תבואו לבארבי זונות.
איתמר לוי
אנחנו עובדים על האלבום השלישי שלנו ב-10 השנים האחרונות. חלקכם אולי לא יבינו, אבל לנגן שלוש פעמים בשבוע בערך שלוש שעות בכל פעם, בסגנון מוזיקלי כמו שאנחנו מנגנים - רוטינה כזאת נכנסת למחזור הדם שלך וזה די דופק אותך. הדפיקה הזאת זה הלחם והחמאה שלי בתקופה האחרונה: לקום בבוקר, להיפגש עם קין והבל (שאול ויונתן), להרכיב את הכלים, לשתות קפה שחור, לעשן סיגריה, להוריד ראש וליצור פרפרים של מבוכי הגיהנום החלל אהבה הסיוטים ועמקי הרגשות שלנו - אני בר מזל!
עד ממש לפני כמה חזרות התחלנו יותר לעבוד על חומרים של יונתן שנכתבו הרבה ממקום של כאב ויותר מדי מודעות עצמית. אני יכול להגיד שהשינוי שהבן אדם עבר בשנים האחרונות שגרם לו לכתוב מוזיקה כזאת הוא אדיר, קודם כל בשבילו, וגם בשביל שאול ובשבילי, וכמובן, הקהל שהולך לקבל שירים כנים, עצבניים ומרגשים. כמו שיונתן כתב החומרים של שאול עדיין בתהליך בנייה אבל כבר סיימנו לעבוד על שיר אחד שלו: "דיאטה" - שיר שקצת מזכיר לי האמת את התקופה של האלבום הראשון, שיר מהיר ועצבני שרק דוהר קדימה בצורה מסחררת על משקל של 9/8 ולא רוצה להיגמר עד שהוא מתפוצץ בכנראה הריף הכי טוב ששאול כתב.
החלק שלי בתוך החדר חזרות הוא בעיקר להקשיב (באמת שאני משתדל, אני בנאדם אימפולסיבי שחייב לגעת בהכל) ולתת את האינפוט שלי. אני יכול להגיד שכל חיי אני חוקר מוזיקה מכל ז'אנר: דרך רוק ומטאל בכל שנותיו, שנות ה-80 (new-wave, drak-wave, synth-pop, וכו'), מוזיקה אלקטרונית, מוזיקה קלאסית, טראנס והרבה פלייסטיישן. אני כותב את זה מכיוון שאני לא כותב שירים אבל אני חלק גדול מאוד בעיבודים של השירים. ברגע שיונתן או שאול משמיעים ריף חדש המוח שלי אוטומטית שולח זרועות לכל כיוון לראות מה יכול להתאים, לפתח, לרגש, לקצר, להשלים, לחרבן, להרוג. ֿההשפעות שלנו הם די בסיסיות כזה הנוגע למוזיקה שלנו, להקות כמו בלאק סבאת', מלווינס (שנסענו לראות אותם בשנה שעברה ביחד בברלין), פיית' נו מור ועוד אנשים טובים כאלה.
האלבום הבא שלנו מרגיש לי כמו משהו מאוד שלם ובוגר שאנחנו מייצרים בתהליך הרבה יותר נכון נעים וחזק! תגיעו לבארבי תשמעו קצת שירים חדשים תקבלו בראש - אנחנו לא נחייה לנצח רק הברווז מנצח!
שאול לוריא
אוסיף ואומר על הדברים המרגשים של חברי המרגשים שהכתיבה של האלבום החדש מרגשת בהרבה מכתיבת האלבומים הקודמים (כמה רגש). פייר אנחנו עדיין בתהליכי יצירה האמת. כל השירים על השולחן ושום דבר אינו באמת גמור, למרות שאנחנו כבר מופיעים איתם אז יש מצב שהם כן גמורים, אני לא יודע. וגם יכול להיות שהדברים יהיו הרבה פחות שכלתניים ממה שעשינו עד עכשיו. אם באלבומים הקודמים שרנו על ספרים וסרטים, הפעם אנחנו נכנסים לעולם פחות מצוטט ויותר אישי, עלוב, עצוב ומצחיק. זה שונה, זה הרבה יותר ממוקד, פחות טכני (לפרקים) ובעיקר פונה ללב, לרגש. אנחנו נותנים למלודיה ולטקסט להוביל אותנו. אלו שירים טובים, אני רוצה שנתקתק אותם.
האמת שמה שהכי מרגש אותי כרגע זו ההופעה בשלישי הקרוב בבארבי, כי אנחנו מנגנים לראשונה מזה חמש שנים את כל "מסע הכזבים" (אלבומנו הראשון) בכיוון המקורי שלו, כפי שניגנו אותו פעם, וזה נשמע ענק. זה כל כך כיף לחזור לנגן את האלבום הזה, ועוד על הגיטרות המקוריות שניגנו עליהן אז, ואיתמר עם אותם זוג מקלות, עושים את הטיים וורפ וקופצים אחורה בזמן לעבר ולראות פתאום איזה ילד כואב ומכאיב הייתי, לראות פתאום את איתמר ויונתן ולהיזכר שאני מאניש אותם כל הזמן במי שהם היו אז, בנערים.
זה אפילו מתחבר לי יותר לאלבום החדש שאנחנו כותבים מאשר האלבום השני שלנו. כאילו ב-"וידאודרום" הדידקטיות היתה הלך הרוח, אבל לפני זה, ב"מסע" פשוט ניגנו כמו חולי נפש. זו הייתה המנטרה גם: לנגן הכי חזק, הכי מהר, לצרוח הכי חזק. אני חושב שהצבנו לעצמנו יעד להיות הכי הארדקור שיש, וב-"וידאודרום" הלכנו הפוך: הכי "טייט", הכי "מטאל", הכל היה סטרילי, הקלטנו בערוצים וגם תהליך החשיבה היה נורא שכלתני ואיטי. לנגן עכשיו את "מסע הכזבים", רגע לפני שמתפוצץ לי בידיים האלבום החדש, מרגיש כל כך טבעי ומתחבר למה שאנחנו כותבים עכשיו - זה דומה יותר, זה חי יותר, זה מרגיש לי אנחנו. זו משפחה, זו שייכות. זה הבית.
זו סגירת מעגל ענקית עבורי, לנגן את שירים כמו "ההצגה האחרונה" ו-"הרפתקאה", כיוון שחשבתי שכבר לא נחזור אליהם, והנה אנחנו עומדים ומנגנים את זה וזה נשמע כמו שניגנו את זה פעם, לפני עשר שנים, כשכתבנו את זה. זה נשמע קלישאתי כזה כמו "להקת עבר שמתאחדת ומספרת שכדאי לבוא להופעת איחוד, כי בינתיים בחזרות זה נשמע בול כמו פעם!", אבל זה היופי, שאנחנו אמנם להקת עבר, אבל מעולם לא התפרקנו. אנחנו מנגנים כבר עשר שנים, לא הפסקנו, ולא נפסיק. אנחנו קין והבל והגענו ממאדים להקים מרפסת שמש ענקית שתמשול בבני אדם. ויהי אור.
עוד משהו לגבי ההופעה בשלישי הקרוב - אתם עומדים לשמוע את הלהקה שהכי הגניבה אותי השנה והם "כוכב אניס" הפנומנלים. זה יווני וזה מטאל וזה בעברית והשד יציל אותי מכמה שאני אוהב את זה. הם המסיבה הכי טובה בעולם ולדעתי הם הולכים להיות להקת הרוק המצליחה בישראל בתוך שנה. בואו לשמוע אותם (ואותנו) לפני כולם. מילה של שאול.
סגור לתגובות על מיסטיקה, המלווינס ומסע הכזבים: ההשפעות על האלבום הבא של קין והבל 90210 / כללי / עידו שחם
