לחזור אחורה אל עצמך: פוסט אורח של יובל הרינג מועדת חריגים
ועדת חריגים עובדים על אלבום חדש. הם יופיעו באוזןבר ב-19.6 ויבצעו ממנו חומרים טריים. אחרי הסאונד המיוחד של אלבום הבכורה "העולם אבד מזמן", והראיון עם יובל הרינג שאמר ש-"האלבום הבא צריך להיות הלחמה מושלמת בין רוק ישראלי טוב משנות ה-90 או שנות ה-80, 'Nevermind' של נירוונה, ו-'Isn't Anything' של My Bloody Valentine", הזמנתי אותו להרחיב ולספר על חמש ההשפעות הכי גדולות שלו כרגע.
בהמשך לשיחה שלנו, חשבתי קצת על מושג ה"לחזור אחורה אל עצמך" ועשיתי רשימה של אלבומים שאני בדיוק בימים אלה "חוזר" אליהם בכתיבת והקלטת האלבום החדש של חריגים, שעתיד לראות אור תחילת שנה הבאה.
אני מרגיש כיום שבלי הקשר שלי להנאה הגופנית והמלאה שהייתה לי פעם מהעולם, ואיננה עוד - לא משום שאני אדם מנותק או עקר רגשית או משהו, אלא פשוט כי ככל שאני יותר למוד ניסיון, כך אני מרחיק את עצמי יותר מהמציאות עצמה כממשות ומתחבר יותר לאידאות של אותה ממשות - קשה לי מאד לכתוב דברים חדשים שהם בתורם אמורים לייצר הנאה גופנית מלאה לאדם אחר, עם פחות ניסיון משלי. זה סוג של בניית גשר אם תרצה, אל עצמי, או אל דימוי של עצמי שקפוא בתודעה שלי, ואז שחזור הצעדים שלי אל עבר אותו עצמי שחי בתוך הרגע משום שהוא עדיין לא למד כיצד לחיות בתוך זמן אחר. כל אלבום כאן הוא לפיכך זיכרון שלי של עצמי וכל אחד מהם יספר סיפור עלי מנקודת מבטי בהווה.
Chemical Brothers - "Exit Planet Dust"
אני זוכר את עצמי, שוכב על מיטה מעץ בהולנד באמצע שנות ה-90. ההורים שלי ישנים בחדר אחר. אני בעליית גג של צימר קטן בחופשה משפחתית. אני בן 13, אולי 12. אני מחזיק את הפלסטיק של הדיסק הזה ביד והוא מסתובב בתוך הדיסקמן שלי. חשוך. אני ער באמצע הלילה מביט בשמי כוכבים דרך חלון בתקרה של עליית הגג, חלון בנטיה כזה. אני מסתכל על העטיפה של האלבום. בחור ובחורה בדרכם בחזרה מוודסטוק אולי הביתה. המילים "Exit Planet Dust" מופיעות בפונט ערבי למראה. העיצוב עושה לי נעים. הסאונד הזה חצוף. הביטים גדולים, יהירים, עכשוויים, משקפים את הצורך שלי לפרוק. אני שוכב במיטה ומקשיב לשיר "One Too Many Mornings", מעין הזיית שוגייז אלקטרונית. אני חושב, כמה העולם יפה, והבנות בו יפות, ההולנדיות שראיתי ברחוב. הן הסתכלו לי בעיניים ואני לא יודע למה. אולי כי אני מיוחד. כן. זה בגלל שאני אחד ויחיד בעולם הזה, תחת הכוכבים. הן ראו אותי באמת.
Sonic Youth - "Washing Machine"
חבר שלי ואני משחקים תופסת לייזר מתחת לבניין שלו. השנה היא 1995. אני עדיין לא מכיר את נירוונה. אני שומע בעיקר מה שנותנים לי המבוגרים. אני בן 12 בערך. אני לא יודע מה זה נויז ומה זה גראנג' ומה זה אלטרנטיבי. החבר שלי ואני עולים לדירה של ההורים שלו. רמת השרון בקיץ. חם חם. הוא נותן לי שקית עם 2 דיסקים שקנה בחנות עטופים בעטיפה כזו שהיה רק בניינטיז. מתנת יום הולדת. אני פותח את שתי האריזות - באחת אני מוצא את Temple of the Dog, ובשניה את "Washing Machine" של Sonic Youth. המוכר כנראה דחף לו את סוניק יות'. מעניין מי זה היה, המוכר הזה. ברמת השרון ב-1995. מעניין איפה הוא היום. אני חוזר הביתה ושם את הדיסקים במערכת שהייתה לי ליד המיטה שלי עם המדבקות של מעדני "דני" של צבי הנינג'ה. מה זה הרעש הזה? אני מוציא את סוניק יות' מהמערכת ושם את Temple of the Dog. זה כבר יותר טוב. אני אוהב את זה. שנתיים עוברות. אני מוצא עטיפת פלסטיק מרוסקת של "Washing Machine" בתחתית ערימה מאובקת של עיתונים שהייתי שומר בשביל הקריקטורות. הדיסק שרוט ותמיד קופץ בסוף של "The Diamond Sea". אני זונח את Temple of the Dog וכל דבר אחר דומה. אני הולך ומתרחק מהעולם אל תוך עצמי. האלבום עושה לי חשק לכתוב סיפורים קצרים. אני יושב בפעם הראשונה בחדר שלי עם מחברת וכותב סיפור קצר לצלילי השיר "Skip Tracer". הוא היה על סוף העולם. איש הולך בעיר ריקה ועלה לראש בניין להסתכל על העולם הריק שהוא חי בו.
Smashing Pumpkins - "Siamese Dream"
להקת חטיבת הביניים שלי. אני זוכר את עצמי. לבוש מעיל גשם בסגנון "המטריקס", עם שיער ארוך. כולם חושבים שאני גיי. רק הבנות חברות שלי. ילד שמנמן עם פרצוף מוזר וחצ'קונים שאוהב מוסיקה ובגדים. והאלבום הזה בדיסקמן שקבור עמוק בכיס מעיל גשם גדול, קופץ כשאני הולך לבית ספר עם אוזניות SONY עם ספוג אדום. יוצא מהבית לבית ספר בבוקר, ומתחיל ללכת לצלילי "Cherub Rock". חותך בסמטאות הפרבר שלי עם השיר "Quiet" בפול ווליום. שיער על העיניים, כל הזמן. הסאונד של האלבום הזה, כמו הבי מטאל אבל קליל יותר, הלחישות שירות האלה של בילי קורגן, המראה של ההרכב הזה, הארט. למה זה נגע בי כל כך? זה לא היה סתם רועש או צעקני. זה היה כמו חלום להקשיב לאלבום הזה, זה העצים את הרגע שהייתי בו. זה היה הדיסטורשן הזה שאף פעם לא שמעתי ממש, ממש כמו סוכריות מתפוצצות, או מסטיק בזוקה. זה נמרח ונדבק ונע כמו ערפל, וזה גרם לי להרגיש מסתורי, וטוב, ומיני בצורה שאסור או אי אפשר להסביר.
Nirvana - "Incesticide"
כל כך אהבתי את האלבום הזה בתיכון. יותר מכל אלבום אחר של נירוונה. אבל גם אהבתי את אוסף ה-b-sides של הסמאשינג יותר מכל, אז אולי זה פשוט האני של אז, מחפש מפלט מהעולם בתוך מה שנראה לו כמו אזוטריה מנחמת. בכל מקרה. אהבתי את האלבום הזה מאד. ואני חושב שזה בגלל שיש פה כמה שירים מאד מוזרים שנשמעו כמו נירוונה אחרת, בעיקר אחרי "Polly", כלומר החל מ-"Beeswax". ובסוף כל הסינגלים המשונים האלה, הדבר המדהים והנחשי הזה שנקרא "Aneurysm". אילו מבני שירים משונים. אני זוכר שאני יושב עם האלבום הזה ומנסה להבין את הלך הרוח הפסיכולוגי של מבני השירים האלה. באלבום הזה, הלהקה המאגית הזו, שגרמה לי לרצות לנגן, שהיופי המרושל שלהם הפיח בי תקווה שיש מקום לרישול במיינסטרים, נשמעה לי אחרת. שונה אפילו מכמה שהייתה שונה מכל דבר אחר. שונה מעצמה. אני זוכר איך השיר הזה שסגר את האלבום היה כל כך אקזיסטנציאליסטי בעיני, איך ש-"סבתא קחי אותי הביתה" חזר על עצמו, והרגשתי, הרגשתי גם שאני רוצה הביתה, אבל שאיני יודע היכן הבית שלי.
Velvet Underground - "White Light White Heat"
קניתי את האלבום הזה בקיץ 1999 בחנות פיקדילי רמת השרון במבצע. שמעתי את הקאבר של נירוונה ל-"Here She Comes Now" ורציתי לשמוע את המקור. פתאום חזרתי לסוניק יות'. לרעש הזה בסוף של "The Diamond Sea", שקפץ כי הדיסק שלי היה שרוט. כמה התרגשתי לבודד את הסיפור ב-"The Gift" על ידי השתקת צד אחד של האוזניות. כמה אהבתי להקשיב להפרדות הסטריאו הקיצוניות של האלבום הזה, לגיטרה לבד, לתוף לבדו בחדר שבו הוקלט אי שם. כל כלי לבד, אלגנטי לבד, פרוע לבד. כמה פעמים שמעתי את "סיסטר ריי" בחדר לבד, ואפילו בבית ספר, "בהפסקות פעילות", כשנתנו לתלמידים להשמיע מוסיקה, והמורים ביקשו שאחליף כבר שיר. כמה פעמים ניסיתי , עם פור טראק קסטה של טאסקם שהיה לשכן שלי, לייצר את הקקפוניה המדהימה של אותו שיר אחרון מתמשך שכשהסתיים השאיר אחריו אדמה חרוכה, מעלה עשן, ושקט חם של סליל ישן. עד היום אני, ואני חושב שכמעט כל מי שבעניין של הוולווט, לא מסוגל להשתחרר מאותו אבטיפוס של שיר אחרון ארוך וחורך שמתאבד אל תוך אינסוף של רעש רפטטיבי. זו השאיפה לסוף פתוח, זהו הצורך להרוס, לחרב מבנה, יצר המוות.
- - -
איפה שהוא, בחוויות המצטברות של היזכרות באלבומים האלה, נמצא האלבום הבא של ועדת חריגים. לא באופן ישיר בסגנון או בסאונד, אבל כן באופן עקיף בניסיון לייצר מחדש את אותן תחושות של עצמיות, העצמה, יצר מוות, מוזרות, זרות, גילוי, ערפיליות, אותה התרחקות נערית מן העולם. אנחנו עובדים בשיטה של שיר שיר, ויקח עוד זמן רב עד שהכל יהיה ברור. אנחנו מניחים אחד ואז מקשיבים לו בלי סוף, והצעד הבא אחריו מתגלה באיטיות. ממש כמו הליכה על גשר אל עבר יעד שאיני יודע בדיוק מהו, אבל אני יודע איך האדמה מרגישה עד אליו.
להקשיב לאלבומים זה כמו להביט בתצלום ישן של עצמך, אלא שהדימוי הויזואלי שלך נעדר, ומוחלף בזיכרון תחושתי. התהליך כעת הוא ייצור של סביבת עבודה שבה היזכרות תחושתית היא כלי הכתיבה המרכזי.
