תל אביב אולי הוקמה על חולות, אבל היא רצה על מוזיקה אלקטרונית. אלפי קלאברים מבלים בעיר כל סופש במסיבות. יש שלושה מועדוני טכנו פעילים (אלפבית, ברקפסט, הבלוק) שמביאים לפה די ג'יים מוכרים מחו"ל באופן שוטף, וזה רק קצה חוד המחט של הסצנה. לכן, זה הכי הגיוני שיתקיים אירוע כמו Tel Aviv Volume (בקצרה TAV) שכולל כנס על תעשיית המוזיקה האלקטרונית ומסיבות ברחבי העיר - חלקם בחינם, חלקם בתשלום או בכניסה עם צמיד הפסטיבל היקר משהו (771 ש"ח ומעלה).
זה הסיבוב השלישי של TAV והוא החל ביום רביעי 10.1 במרכז אדמונד דה רוטשילד. ציפיתי לראות שם הרבה אנשים: די ג'יים, יוצרים, מפיקים מוזיקליים, מפיקי מסיבות, יחצ"נים, בעלי מועדונים, ואולי אפילו קלאברים שרוצים לקבל הצצה מה קורה מאחורי עמדת הדי ג'יי. אך עם פתיחת הכנס היו בקהל אולי 20 איש, חלקם הגדול הפנליסטים עצמם. חבל, כי לפחות לפי הפתיחה הגיעו אורחים מכובדים לפנלים רלוונטיים שהתנהלו בצורה מקצועית פלוס סדנאות שנערכו במרתף. אני לא יודע כמה אנשים הוזמנו, אבל אלה שלא כנראה נרתעו ממחיר הרף הגבוה (990 ש"ח לכניסה לכנס ולמסיבות), מה שגם לא היתה אופציה לקנות כרטיס לכנס בלבד, וחבל שכך.
הכנס נפתח בפנל בשם "Women Power" בהנחיית עדי לב, די ג'יית הדראם אנד בייס האיקונית. הדעות היו מגוונות: מהדי ג'יית מיכל סר שטענה שיש מועדון גברי אקסקלוסיבי שמונע מנשים לנגן ועד הדי ג'יית עדי נוי שטענה שנשים יכולות ליצור לייבלים ולהרים קולקטיבים באותה מידה כמו הגברים. היתה הסכמה די גורפת שזה כבר לא קטע להיות די ג'יית לעומת די ג'יי, אלא שמודדים כל אומן לפי הכישרון שלו או שלה, ושמלכתחילה יש פחות מדי די ג'ייות בסצנה אם כי יש שיפור במגמה. בפנל הבא הדי ג'יי Christian Smith ומקים הלייבל Tronic הוסיף כי אחת מהסיבות שאין הרבה די ג'ייות זה בגלל שאין מספיק מודלים לחיקוי, אך גם זה משתנה עם די ג'יית העל Nina Kraviz והעלייה המטאורית של Amelie Lens.
פנל "Women Power": אין מספיק נשים בסצנה
לפי הפתיחה ומעבר על התוכניה של היום השני, חסרים בכנס כמה דברים. קודם כל, כפי שציינו כהערת אגב בחלק מהפנלים, הטכנו לגמרי שולט כרגע בתל אביב, אך לא היה אף פנל שהתמקד בנושא. היה אפשר לסקור את ההיסטוריה של הטכנו בעיר ובכלל, איך הגענו למצב הזה, איזה פעילות נעשית היום, והאם הגענו לשיא או שאנחנו עוד רחוקים ממנו. אבל יש עוד סגנונות אלקטרוניים. ביום השני הוקדשו גם שעה וחצי לטראנס, אבל מה עם האוס, הדראם אנד בייס שמתקמבק לאיטו, ובני הדודים המושמצים אך הפופולריים דאבסטפ ו-EDM? הייתי גם שמח לראות פנל של די ג'יים שמדברים על אומנות התקלוט: איפה הם מוצאים מוזיקה, איך הם בונים סטים, על הצלחות אדירות וכישלונות נוראיים שהיו להם - ולא היה מזיק גם פנל של יוצרים אלקטרוניים. ברור שאי אפשר לכסות את כל הנושאים האפשריים ביומיים, אבל כן אפשר ליצור איזון יותר נכון בין הצד העסקי של התעשייה לצד האומנותי. יש הרבה כישרון מקומי ומגיעים בסופש כמה וכמה אורחים מחו"ל ואני בטוח שהם היו שמחים לדבר ואולי זה היה אפילו מביא עוד קצת קהל לכנס.
מישהו אחד שכן הגיע וגנב את ההצגה הוא Renaat Vandepapeliere. הבלגי כסוף השיער הוא המקים של R&S Records, לייבל אלקטרוני אגדי שגילה אומנים כמו Aphex Twin, James Blake ו-Blawan. היו למעשה שני פנלים בהשתתפותו של וונדפפלייר בן ה-60, אך הוא ישב בקהל לאורך כל הכנס בקשב רב ודאג לזרוק הערות מדי פעם - למשל בפנל של סימת' בו הוא טען בתוקף כי מפיק יכול לעשות כסף בלי להופיע והכריז "באתי לא להסכים, שום דבר לא השתנה".
בפנל האחד על אחד עם וונדפפלייר הוא סיפר שהוא "לא רוצה הצלחה מסחרית - מהרגע שיש לך הצלחה מסחרית אתה נהיה לפרה" ושהוא לא מתעסק בכלל בצד העסקי של הלייבל, אלא מבלה 10-12 שעות ביום בחיפוש אחר מוזיקה חדשה. לדבריו, השגרה היומית שלו כוללת שיטוט בבנדקמפ איפה שהוא מוציא כ-50-60 יורו ביממה, והקשבה לכ-100 דמואים ששולחים לו (חוץ מאלה שמתחילים באומצה) - הוא אפילו מגיב לכל אחד מהאומנים באופן אישי. וונדפפלייר פשוט מרגיש את מי הוא רוצה להחתים ("זה כמו לראות אישה יפה - פאו!"), משועמם מהדי ג'יים שמנגנים בפסטיבלים ("כולם מנגנים את אותו החרא!") וחושב שסט של די ג'יי צריך להיות באורך של שש שעות לפחות ("תן להם להתנשק, תן להם לעשות אהבה על הרחבה").
בכלל, לדעתו "די ג'יי זה מישהו שחי ונושם מוזיקה … זה מישהו שמבין מוזיקה יותר טוב מהקהל, זה פריק, זה חנון". זה תיאור טוב לוונדפפלייר עצמו שמדג'ה סטים אקלקטיים (שישי הזה בבלוק) למשל עם מיילס דייוויס והביטלס ("אנשים מנשקים לי את הידיים אחרי הסטים"). הוא עלול להישמע כאליטיסט משוגע, וזה כנראה חלק מהחבילה, אך הכל לווה באנרגיה מתפרצת של מתבגר והרבה צחוק, עם גישה בלתי מתפשרת ותשוקה מדבקת למוזיקה. אפילו אישתו שואלת אותו מתי הוא יתחיל להתנהג בגילו, אך לפי וונדפפלייר של אתמול לא נראה שהוא יתחיל לשחק גולף בקרוב.
וונדפפלייר וסמית' חזרו שוב לפנל על לייבלים יחד עם Roland Leskar הגרמני מ-Get Physical Records והייצוג המקומי של DJ Zombie מ-Beat Boutique Records. המסר היה ברור: אין דרך אחת לנהל לייבל. וונדפפלייר מנהל את הלייבל שלו בכאוס מוחלט, מחפש מוזיקה חדשה באופן אקטיבי וטורח לשמוע דמואים; סמית' שומע דמואים בקצרה ונוטה לשלוח בחזרה ביקורת בונה; ולסקאר לא שומע דמואים בכלל, אלא מקבל המלצות מחברי הלייבל בלבד. הצטמררתי קצת מדבריו של לסקאר. הוא סיפר שהבינו בלייבל שלו שהמוזיקה שאופנתית היום היא זו שהיתה לפני 20 שנה, אז הוא מנסה להקדים את הטרנד ולהכווין מפיקים ליצור בדיוק מוזיקה כזו. אני מבין שלייבל צריך לשרוד ולהכניס כסף לקופה, אבל גישה כל כך שיטתית למוזיקה מוציאה את כל הכיף ולא מאפשרת חדשנות לעומת הגישה החמה של וונדפפלייר שמתבטאת בכל ההווייה שלו. אחרי הפנל אחד מחברי ניגש אליו ואמר שהוא אוהב את הלייבל שלו. וונדפפלייר חיבק אותו בהתלהבות ואמר "זה אתה!" וביקש שאצלם אותם ביחד כי הוא העדיף את זה מאשר סלפי. משם הוא המשיך הלאה לכיוון היציאה בקריאת "וודקה! וודקה! וודקה!".
