בשנת 2017 התחברתי חזק לטכנו. אז לכבוד עונת הסיכומים החלטתי להקדיש לז'אנר תוכנית שלמה והזמנתי לאולפן את הדי ג'יים בן בן-שיה (TAAS) וסער מטלון (boi wonder) להשמיע את הטראקים שהם הכי אהבו ב-2017 - וגם אני הצטרפתי במיני סט משלי.
שעה ראשונה - בן בן-שיה
NSDOS - Orientation
Lanark Artefax - Touch Absence
Lakker - Song for Rathlin
Neel - Sciara
Volte-Face - Lethologica
Patricia - You never listen
Rrose - Nest of Queens
PTU - A broken clock is right twice a day
Kangding Ray - Onde Mantis
Lucy - The High Priestess - Blawan Remix
Objekt - Theme From Q
שעה שניה - סער מטלון (boi wonder)
Chafik Chennouf - Ferroequinologie
Perc - Chatter
Blawan - 993
Regal - Lesstroboscopic
BLEIM01 - 80
Perc & Randomer - Flooring
ALX - Tossing
Ansome - British Steel
Tripped - Control
Manni Dee - London Isn't England
מיני סט - עידו שחם
Alessandro Adriana - The Man With The Deadly Dreams
Limp Wrist - Dead Artist
Blush Response - Serpentine
המלצות נוספות מבן בן-שיה
Benjamin Damage - Montreal - מתוך איפי חדש מוצלח האומן הבריטי בלייבל האגדי R&S Pfirter - Double existence - מפיק מארגנטינה, קטע מאיפי חדש ומעולה Tommy For Seven - S77 - קטע מאיפי שיצא השנה בלייבל שלו Sawlin - Motion Keeper - טרק מעולה שיצא בלייבל דלסין רקורדס Roma Zuckerman - So What - קטע מעניין מאוד שיצא בלייבל "טריפ" של נינה קרביץ של אומן רוסי לא מאוד מוכר אבל מאוד מעניין, שווה מספר שמיעות Broken English Club - Breaking the flesh - אלבום קשוח ומצוין של המפיק הבריטי
שעתיים עם האינדי הכי מובחר מ-2017 כפי שבחרו כתבי המאזין נמרוד ספיר וענבר שפס - מהאינדסריאל הרוחני של Pumarosa, דרך הפוסט-פאנק הגוספלי של Algiers ועד לקאמבק של זקן השבט LCD Soundsystem.
Japandroids - Near to the Wild Heart of Life
ספיר: ג'פאנדרוידס היא אחת מהלהקות שאני לא ממש אובייקטיבי לגבי המוזיקה שלהן. הצמד הזה כל כך סימפטי, משמח ונקי מיומרות, שאני מוכן לסלוח להם על כך שהם חוזרים על אותם השירים כמעט בדיוק פעם אחר פעם. דווקא באלבום הקאמבק שלהם, אחרי שהם הודיעו כבר על פירוק לפני ארבע שנים, הם מנסים כמה כיוונים מוזיקליים חדשים, חלקם אפילו בהצלחה מסוימת. כך שגם אם אתם מרגישים שמיציתם את המוזיקה של הלהקה כבר בסבב הקודם שלהם, מומלץ להאזין לשירים כמו "Arc Of Bar" ולשפוט בעצמכם.
Pumarosa - The Witch
שפס: “המכשפה", אלבום הבכורה של ההרכב הבריטי פומהרוזה, מורכב מעשרה קטעים הדורשים את מלוא תשומת הלב, ונעים באקסטטיות בין אלקטרוניקה, רוק אתני ובלדות פסנתר מלנכוליות. מעל הכל מנצחת הסולנית איזבל מוניוז-ניוסום שאכן מכשפת את המאזין בקולה. ההרכב דווקא מגדיר את הסגנון שלו כ-"אינדסטריאל רוחני", אבל איך שלא תקראו לזה אין ספק שמדובר באחד מאלבומי הבכורה הטובים של השנה, ממנו מגיע גם שיר השנה שלי "My Gruesome Loving Friend".
Spoon - Hot Thoughts
ספיר: עדיין לא הצלחתי להבין מה גורם דווקא לספון להיות כזה קונצנזוס חוצה גבולות - הלהקה הזו תופיע גם בסיכום השנה בסקר דעת קהל של אתרי ענק לצד לורד וקנדריק לאמר, וגם בסיכומי שנה אישיים של גדולי הסנובים. אצלי כל אלבום שלהם מאז "Gimme Fiction" (אחד מהאלבומים האהובים עלי בכל הזמנים) זוכה לכמה האזנות שתמיד משאירות אותי מסופק למחצה, אבל גם מצליח תמיד, באורח פלא, להזדחל לסיכומי השנה שלי. הסוד הוא כנראה בשירים הקליטים להפליא מצד אחד, שתמיד ממשיכים להתנגן לי בראש חודשים אחרי שזנחתי את האלבום, לצד הרגעים הקטנים והטיפה יותר ניסיוניים, שמתגלים עם כל האזנה חוזרת.
Daniele Luppi & Parquet Courts - Milano
ספיר: אחד מהאלבומים הטובים של השנה מגיע עם אחד המיתוגים המקושקשים ביותר. "Milano" הוא שיתוף פעולה של המלחין האיטלקי דניאל לופי עם פרקה קורטס, ואמור להיות אלבום על מילאנו של שנות השמונים. מה שעשוי היה להפוך לאלבום קונספט שיקרוס תחת משקל היומרה של עצמו התברר כאלבום סוחף וכיפי להפליא, שלא מתעקש יותר מדי לדבוק בתמה שלו, מלבד כמה מילים באיטלקית שנזרקות פה ושם לחלל האוויר. גם התרומה של דניאל לופי מרגישה מינימלית עד כדי לא מורגשת, ומסתכמת בהפקה מעט יותר קלילה מהסגנון הרגיל של פרקה קורטס. מי שכן נותנת את הטון כאן היא קארן או מהי יה יז, שמתארחת בחצי מהשירים ושופכת פנימה טונות של פאנק סליזי שמרים את כל העסק בכמה רמות למעלה.
Fufanu - Sports
שפס: פופאנו הם שלישיית שוגייז פוסט-פאנק אלקטרונית המגיעה מאיסלנד והכרתי בזכות המאזין. התמכרתי ל-"Bad Rockets" מאלבומם האחרון "Sports", קטע קודר ואיטי, אך עם אחד הפזמונים הקליטים והמהנים ששמעתי השנה.
Algiers - The Underside of power
ספיר: אני יכול להבין את תחושת האכזבה של הרבה אנשים מהאלבום השני של אלג'יר, וגם אני מסכים שמדובר באחד האלבומים הפחות מהודקים בסיכום השנה הזה. אבל אלג'יר, עם השילוב הלכאורה מופרך אבל למעשה טבעי לחלוטין בין גוספל לפוסט-פאנק, היא אחת מהלהקות היחידות בעולם שעוד מצליחות לגלות טריטוריות חדשות בתוך המרחב הממופה כמעט לחלוטין של הרוקנרול. ואחרי 25 שנות האזנה למוזיקה, כשלהקה גורמת לי לזקוף את האוזניים ומחזירה לי את האמונה שאפשר ללמד מאזין זקן צלילים חדשים, אני מוכן לסלוח לה על אלבום עם כמה פילרים.
Protomartyr - Relatives In Descent
ספיר: פוסט-פאנק הוא כנראה הסגנון המוזיקלי המועדף עלי בשנים האחרונות, אבל קשה לי לחשוב על הרבה אלבומים גדולים בז'אנר שיצאו השנה. האלבום הרביעי של פרוטומרטיר הוא בוודאי הטוב מביניהם מבחינתי. שירים ממנו כמו "My Children" או "Windsor Hum" בונים בעדינות מתח, אווירה ותחושת דחיפות לקראת ההתפוצצות הבלתי נמנעת.
Liars - TFCF
שפס: אלבומם השמיני של לייארז, ההרכב האוסטרלי שהפך לפרויקט יחיד של אנגוס אנדרו, מטריד ומוזר בכל היבט - החל מהעטיפה הקריפית ועד כמובן לשירים המוזרים בסגנון רוק-אלקטרוני. "TFCF", האלבום השמיני של ההרכב, הוא הראשון שהצליח להפנט ולטלטל אותי. הוא הציע לי חווית האזנה שונה ממה שהכרתי, לא פשוטה אך מתגמלת, כזו שנחקקה לי בזיכרון, בנפש, וכמובן באוזניים.
Blanck Mass - World Eater
שפס: בנג'מין פאוור, הפועל תחת השם בלאנק מאס, הדהים אותי כבר ב-2015. פאוור מוכר כחצי מהצמד האלקטרוני המוערך Fuck Buttons, ובשנתיים האחרונות הוא החל לשחרר גם חומרי סולו. "Dumb Flesh" היה אחד מאלבומי השנה שלי בזמנו - אלקטרוניקה חדה ולופתת, אך גם מרגיעה ומתאימה לבילוי במועדון אפל. לקח לי קצת יותר זמן להתחבר לאלבומו החדש "World Eater", אך לאחר כמה האזנות נשביתי במורכבות הקטעים האלקטרוניים המהפנטים שמתפתחים לאיטם מעבר לשבע דקות. הטראק "Hive Mind" כשמו כן הוא, זמזום של דבורים טורדניות המתפתח ללופ של מערבולות סינתיסייזרים. ואם כבר הזכרתי עטיפות של אלבומים, הוא גם אלוף בליצור עטיפות מטרידות ועוצמתיות.
Kelly lee Owens - Kelly lee owens
שפס: היוצרת הבריטית קלי לי אוונס שחררה השנה אלבום בכורה. היא שיתפה פעולה בעבר עם המפיק האלקטרוני דניאל אייברי, ופה היא משלבת בין אלקטרוניקה מדויקת, קלאבית ומתונה, לבין שירה צלולה ועדינה. הזמרת הנורבגית ג'ני וואל משתפת איתה פעולה באלבום, אך אני בחרתי בקטע "Lucid" המדגיש בצורה הטובה ביותר את קולה ויכולתה של אוונס ליצור מלודיות פשוטות אך שובות לב.
Zola Jesus - Okovi
ספיר: זולה ג'יזוס (ניקול האמל, או אולי ניקה רוזה דנילובה, לעולם לא נדע בוודאות), חזרה השנה עם עוד אלבום מצויין שקצת ממתן את הנטייה שלה לשירה קיטשית עם כינורות (למרות שיש באלבום גם שירים כאלה), לטובת מעטפת מוזיקלית יותר תעשייתית, לעיתים אגרסיבית, שיוצרת אלבום בועט יותר, ולפחות עבורי, גם מהנה יותר מאלבומיה הקודמים.
Mr. Kitty - I.A
שפס: את מר קיטי הכרתי במהלך שיטוט אקראי בבנדקאמפ. קיטי, או בשמו האמיתי פורסט קרני, הוא מוזיקאי מטקסס. אלבומיו גדושים באלקטרוניקה אפלה המושפעת מהאוס, סינת' ווייב וסגנון כלאיים שנקרא Witch House - האוס עם צלילים מכושפים וקודרים. "Give/Take" הוא הקטע המוצלח באלבום, עם קולו המסונתז של קרני, אווירה קלאבית והשפעות טראפ.
Mount Kimbie - Love What Survives
שפס: בסך הכל מדובר באלבומם השלישי של הצמד האלקטרוני מבריטניה מאונט קימבי. אלקטרוניקה מרחפת, כלים חיים והשפעות של פוסט-פאנק משתלבים באחידות ב-11 קטעים מגוונים, ושיתופי הפעולה המוצלחים עם קינג קרול (שכבר התארח אצלם ב-"You Took Your Time" מ-2013), המלחינה מיקה לוי וג'יימס בלייק, יוצרים אלבום שנהניתי להאזין לו שוב ושוב.
James Holden And The Animal Spirits - The Animal Spirits
שפס: ג'יימס הולדן, עוד אומן אלקטרוני מבריטניה, קצת נעלם בשנים האחרונות. בתחילת 2017 הוא חבר לקולקטיב אנימל ספיריטס, ויחד הם הוציאו אלבום המשלב בין קטעים אלקטרוניים, פסיכדליה וג'אז שבטי. האלבום תפס אותי בהפתעה לפני כחודש והלהיב אותי כבר מההאזנה הראשונה.
King Krule - Biscuit Town
שפס: קינג קרול/ארצ'י מרשל, הוכתר לא פעם כילד הפלא של האלטרנטיב בבריטניה. הוא בן 23, ג'ינג'י, עם קול עמוק ומוזיקה מורכבת, ניסיונית ועצובה, והדהים את כולם באלבומו הראשון והמוצלח. אלבומו החדש "The Ooz" לא קל לעיכול - 19 קטעים מלנכוליים הנעים בין רוק לאלקטרוניקה, בין קטעים שקטים ונוגים לדיסוננסים ומוזרות כללית. האלבום נכתב בעקבות חווית שברון לב, המוכרת לכולנו, אך קרול מבטא אותה כחוויה מוזרה, מטרידה, אפלולית וחשופה יותר מאי פעם.
Oak House - Hot Or Mood
ספיר: אוק האוס היא ללא ספק הלהקה הכי אלמונית בסיכום הזה ברמה של פחות מ-1000 צפיות בוידאו הכי פופולרי שלהם ביוטיוב, אז בהחלט ייתכן שאני עושה להם כאן הנחת אנטי-סלב. ובכל זאת, לא שמעתי השנה הרבה אלבומים הדוקים יותר מהאלבום השני של הלהקה הזו מאת'נס ג'ורג'יה. וכן, קל לפטור אותם בתור חקיינים של רדיוהד המוקדמים, ואת המוזיקה שלהם כהכי לא 2017 שניתן לדמיין. אבל המחסור החמור בלהקות מהסוג הזה - רכות אבל לא רכרוכיות, שיודעות לפנות לרגש אבל לא שכחו גם את המיקום של פדל הדיסטורשן - גרם לי לחזור לאלבום הזה שוב ושוב.
Sir Was - Digging A Tunnel
שפס: מוזיקאי שהתחיל כסקסופוניסט ג'אז, הוחתם בלייבל סיטי סלנג (נגה ארז, סון לוקס), ומשלב באלבום הבכורה שלו בין היפ הופ, רוק וג'אז!? לא יכלתי להתעלם מזה, ואכן מהאזנה ראשונה היה ברור לי שמדובר באלבום ייחודי, שראוי להרבה יותר תשומת לב. ג'ואל וטסברג השוודי לא מתאמץ בשירתו, ויוצר אלבום בכורה מבטיח בגישה נונשלנטית ומלאת גרוב. "In The Midst" קליט ומרגיע, ה-להיט של השנה.
Run The Jewels - RTJ3
ספיר: כמו בכל שנה, תזונת ההיפ הופ שלי הייתה רזה ומצומצמת למדי. גם אני אהבתי את "Damn" של קאנדריק לאמר כמו רוב מכונות ההייפ, אבל מבחינתי אלבום ההיפ הופ של השנה היה דווקא אחד שיצא שבוע לפני תחילתה. תמיד חיבבתי את ראן דה ג'ולז, הצמד ששילב היפ הופ תקיף ופוליטי עם ביטים מעולים והרבה הומור, אבל האלבום השלישי שלהם הוא הראשון שבאמת חזרתי אליו שוב ושוב - לא מעט בזכות השיר המשותף שלהם עם טונדה אדמבייפ מ-TV On The Radio, בו השירה הרכה של אדמפייב מעדנת מעט את המסר הפוליטי הזועם של Killer Mike.
Waxahatchee - Recite Remorse
ווקסהצ'י זהו שמו של נהר באלבמה ממנה מגיעה קייטי קרוצ'פילד העומדת בראש ההרכב. קרוצ'פילד ואחותה אליסון מנגנות ביחד באלבום "Out In The Storm", וזה אומנם אלבום ההרכב הרביעי, אך הראשון שגרם לי להתאהב בקולה השברירי של קייטי ובקטעים הפשוטים אך שובי לב. "Recite Remorse" הוא שיר עדין, שקט וחלומי, המועדף עלי מהאלבום.
Eyedress - Manilla ice
שפס: לואו-פיי, ג'אז ופופ חלומי, כולם מעורבבים באלבומו השני של אידריס ויצ'ונה-איידרס, מוזיקאי ממנילה שבפיליפינים. החלומיות והאווריריות שבקטעיו מטעה, מכיוון שהוא עוסק בנושאים לא פשוטים של חרדה קיומית, אכזבות והחיים המאתגרים במנילה. השירים איטיים, מהורהרים, ילדותיים במעט, אך האלבום זורם ומהנה. ייתכן ומדובר בגרסה הפיליפינית של מק דמרקו, המוזיקאי הקנדי הפרוע.
Wolf Parade - Cry Cry Cry
ספיר: ההתעלמות הכמעט גורפת מאלבום הקאמבק של וולף פרייד היה מכעיס ומובן בו זמנית. בין כל החזרות המתוקשרות ועמוסות ההייפ, היה קל לדלג על האלבום של הלהקה הקנדית האף פעם לא אופנתית הזו עם הקלידים המיושנים, השירה המחוספסת, זו שיש לה מאה אחוז לב ואפס אחוז ציניות. אבל הצליל הכל כך לא מעודכן שלהם עם שני הסולנים המופלאים הוא בדיוק מה שהייתי צריך כדי להקשיב שוב למוזיקה כמו ילד בן 16 - ספנסר קרוג, שהשירה שלו תמיד מצליחה למוסס את חומות ההגנה שלי וללפות אותי בבטן; ודן בוקנר, שהשירים הרק טיפה יותר קלילים שלו מעניקים לי את מרווח הנשימה על מנת לצלוח את דרכי אל השיר הבא.
LCD Soundsystem - American Dream
ספיר: הייתי השנה בארצות הברית, ובזמן הנסיעות האינסופיות ברכב נחשפתי לראשונה לנפלאות הרדיו הלווייני. בין עשרים התחנות המוקדשות לבייסבול והשלוש שהוקדשו לברוס ספרינגסטין התחבאו גם שתי תחנות "אלטרנטיביות". רק שאלו, ממש כמו גלגלצ, פעלו תחת משטר הדוק של פלייליסט. התוצאה הייתה כניסה ליקום מקביל ומשונה, שבו "Day I Die" של הנשיונל מחליף את "דספסיטו", וג'יימס מרפי הוא סטטיק ובן אל גם יחד. לחרדתי גיליתי שגם הסנוב המוזיקלי שבי לא חסין להתניה הזו, והאלבום החדש של LCD Soundsystem הפך עד מהרה מאלבום שהייתי די אדיש אליו לאלבום שליווה לי חלק גדול מהטיול. אפשר בהחלט להתייחס בציניות לקאמבק של ההרכב שקורה שנים מעטות אחרי שהוא התפרק בשיא אחרי קריירה קצרה ומדוייקת. ומצד שני, אפשר גם לשמוח על עוד אלבום של הרכב שמעולם לא הוציא שיר מיותר. אפשר גם להתנחם בעובדה שבשביל אומן שהשיר הראשון שלו עסק בכמה הוא זקן מדי בשביל להיות כוכב רוק, ג'יימס מרפי יכול להישמע לנצח זקן ורענן בו זמנית.
לא נכנסו לשידור ושווים בדיקה
Idles - Brutalism
ספיר: אלבום הבכורה של איידלס יושב בדיוק על הגבול שבין פוסט-פאנק לפאנק בריטי קלאסי. אני לא ממש בטוח אם אני אחזור עוד הרבה לאלבום הזה, שבנוי כולו על זעם ישיר ומחוספס שלא מדבר אלי ברוב ימות השנה. אבל הוא בהחלט היה יעיל בלהטעין אותי באנרגיה בכמה בקרים מנומנמים במהלך השנה.
The Horrors - V
ספיר: אני לא לחלוטין בטוח לגבי סדר דירוג אלבומי ההורורז - מלבד, כמובן, החוק הראשון של ההורורז: לא מדברים על אלבום הבכורה של ההורורז. אבל נראה לי שאלבומם החמישי הוא זה ששמעתי הכי הרבה מאז "Primary Colours" המופתי. נראה לי גם שזה האלבום הכי קליל שלהם, שמהדהד את הצליל של דפש מוד בשיאם לא פחות מזה של צליל האייטיז היותר קשוח שאפיין אותם עד היום.
Slowdive - Slowdive
ספיר: אני דווקא לא ממעריצי התקופה הקלאסית של סלואודייב - גיליתי אותם קצת באיחור, ובכל מקרה הם נשמעו לי רכים ביחס לענקי השוגייז שסביבם. אבל האלבום הזה בהחלט הצליח להיכנס לי לאוזן, בטח בתקופה שלהקות שוגייז טובות הם דבר נדיר הרבה יותר מאשר בימי הזוהר של הלהקה.
Fever Ray - Plunge
ספיר: זה היה אמור להיות אלבום השנה שלי. אלבום שהייתי סופר את הימים והשעות עד לצאתו אם הוא לא היה יוצא כמעט בהפתעה מוחלטת כמה ימים אחרי סינגל הבכורה. אבל קארין דרייג'ר אנדרסון בחרה להחליף את האפלוליות של אלבום הבכורה שלה, אחד האהובים עלי בכל הזמנים, בפריק שואו סליזי, שאמנם מצליח לרתק אבל לא לסחוף לחלוטין. ועדיין, החצי השני של האלבום מצליח להחזיר מעט מהתקווה שלי לגבי ההמשך.
The Moonlandingz - Interplanetary Class Classics
ספיר: אלבום הבכורה ללהקת הגראז'-סרף-פסיכדליה הסופר יצירתית הזו. כנראה שהוא היה מדורג יותר גבוה אם הוא לא היה סובל מירידת מתח מוחלטת בסביבות האמצע. ועדיין, אני בהחלט מחכה לאלבום הבא שלהם.
The New Pornographers - Whiteout Conditions
ספיר: בשלב הזה אין לאף אחד כבר כוח לניו פורנוגרפרז, וגם אני שוכח לעיתים קרובות שהיא היתה פעם אחת מהלהקות הכי מלהיבות בעולם. ובכל זאת, האלבום הזה הוא כנראה המוצלח ביותר שלהם מזה עשור לפחות, ומעורר תקווה שהם יחזרו יום אחד לימי השיא שלהם.
The Black Angels - Death Songs
ספיר: המלאכים השחורים ממשיכים לצעוד במקום בעיסה של רוקנרול פסיכדלי מלוכלך. למרבה המזל, אין הרבה להקות שעושות את זה יותר טוב מהם.
מלא הארדקור, ערוצי המלצות מיוטיוב, וסולן מוסלמי פרובוקטיבי - כל זאת ועוד בסיכום הפאנק של 2017 עם איתי אלזרדל (Orions, Sweatshop Boys, Warp, חרדה) ובן טברסקי (Zaga Zaga, אלמונים מתים, חרדה) - להאזנה רציפה או קריאה סלקטיבית.
Dame - Dame
אלזרדל: היישר מבוסטון, פוסט-פאנק/דת'-רוק מלנכולי, מלודי ומלוכלך, רק שלושה שירים אבל כל אחד מהם עולם ומלואו.
Kitchen People - Trenoid
אלזרדל: מכונה משומנת מאוסטרליה שמייצרת את הלהקות שלה ככה לאחרונה. זה נשמע כאילו דיבו, בלר והראמונז עשו אורגיה וייצא ילד פרוע לאללה. הפקה מעולה, שירים קליטים.
The Muff Divers - Dreams Of The Gentlest Texture
אלזרדל: מבית היוצר של Nancy (מומלץ ביותר!) מגיע הצמד הזה שכותב שירי פופאנק רוקנרוליים מנצחים ומקליט את זה על גאראג' בנד. לא הרבה יכולים לגרום לזה לעבוד. הם כן.
Institute - Subordination
אלזרדל: זה פאנק? זה פוסט? זה הארדקור? זה בעיקר שלא אכפת להם. ימבה אטיטוד, ימבה אופי, שירים שמשנים רצף זמן/חלל/קצב, לדעתי האלבום הכי טוב של הלהקה הזאת, שצוברת תאוצה ונתמכת על ידי הלייבל הידוע Sacred Bones.
Sievehead - Worthless Soul
אלזרדל: אלבום שני למלכי הפוסט-פאנק משפילד, אנגליה. האלבום הראשון הוכרז על ידי לפני שנתיים בדיוק כאלבום השנה. לצערי, אני לא יכול להגיד את אותו דבר על האלבום העוקב, אבל זה רק בגלל שהרמה השנה באמת היתה כל כך גבוהה. עדיין אלבום אדיר.
Warm Bodies - Eat Snot & Rot
אלזרדל: להקה מקנזס, האי פי הזה יצא באופן עצמאי על קסטה (!) ומלא זעקות שבר על מצע של שרדים רוקנרוליים א-לה ג'יימס וויליאמסון, זה בעיקר כיף אדיר.
כמה מילים על יו טיוב
טברסקי: יוטיוב מזמן הפך להיות ספק מוזיקה לגיטימי לכל דבר. עם האלגוריתם הנכון הוא יכול לפתוח לנו צוהר חדש למלא להקות שלא שמענו עדיין וסביר להניח שיעיפו לנו את המוח. הנה כמה ערוצי יוטיוב מומלצים להתעדכן דרכם על ריליסים חדשים בפאנק והארדקור: Atomvinter, No Punks In K- Town, No Deal, Harakiri Diat, Ugly Existence.
Marbeled Eye - Dirt
אלזרדל: פוסט-פאנק מקליפורניה, שזה קצת אוקסימורון, להביא מוזיקה של יום מעונן מהמקום הכי מזוהה עם השמש, אבל זה לא מפריע להם לעשות את זה נכון ומעניין.
Rixe - Baptême Du Feu
אלזרדל: אי פי מספר שלוש למבשרי האוי הצרפתי של השנים האחרונות, בפשטות ובחתירה קדימה, כמו אגרוף ישר לבטן, לא מפסיקים לרגע, כמה פשוט ככה טוב.
שווה גם לשמוע את הדיסקוגרפיה שלהם שמאחדת את שלושת האי פיים עד כה ויצאה גם כן השנה:
Syndrome 81 - Une Vie Pour Rien
טברסקי: אוי פאנק צרפתי בצרפתית! מעמד הפועלים מעולם לא נשמע אלגנטי יותר.
Limp Wrist - Facad es
אלזרדל: הוצאה ראשונה אחרי כמעט עשור למלכי הקוויר-קור, והם לא איבדו אינץ' של עוצמה, מהירות ותכליתיות. התקליט מחולק להארדקור בשיא המהירות בצד א' וטכנו לא רע בכלל בצד ב'.
Glue - Glue
אלזרדל: להקה שהיא בערך ההיפך מהאסטתיקה של הטייטל של השיר הזה. זה מוקלט גרוע, זה מלוכלך, זה מפוזר וזה מטריד. הארדקור טקסני במיטבו!
Impalers - Cellar Dweller
אלזרדל: השנה, מעל כולם, עומדים האימפיילרז (גם כן מטקסס!) עם האלבום השני שמציג כל מה שאדיר בהארדקור פאנק, עם מהירות ואינטנסיביות בנקודת המקסימום, עם שְרֶדים (!!!) של סולו גיטרה, עם סולן על גבול העל-אנושי מבחינת מה שיוצא לו מהגרון, החתיכת רעש המהירה הזאת היא מבחינתי אלבום השנה.
Exit Order - Seed Of Hysteria
אלזרדל: עוד תקליט מצטיין מהשנה, אקזיט אורדר מבוסטון מחזירים את העיר הזאת לימים היפים שלה כשהלהקות ניגנו ממש מהר ונתנו בראש, עם גיטרה מלאה בפלנג'ר שמנגנת ריפים מנצחים וסולנית אדירה וזועמת. אלבום נצחונות.
Krimwatch - Demo
טברסקי: הארדקור פאנק מניו יורק עם רוב נשי. גם כאן הסולנית היא ממוצא יפני ששרה חלק מהשירים בשפת אימה. כנראה שביפנית הפאנק האמריקאי נשמע טוב יותר.
Bib - Moshpit
אלזרדל: איכשהו פישלנו והכנסנו את ביב לרצף הנשים-על-המיקרופון שלנו בסיכום, אבל זה רק מספר לכם כמה מעט יודעים היום על הלהקות האלה. מתוך האי פי השני שיצא השנה (כן, יצאו שניים!), וכן, ניחשתם נכון, זה הארדקור פאנק רוצח!
ולאי פי (יותר נכון סינגל, מדובר בשני שירים) שיצא בתחילת השנה:
Lux - Lux
אלזרדל: הפסקה רגעית מהטירוף שהאמריקאים הביאו עלינו השנה, לאלבום הבכורה של לאקס מברצלונה. סולנית אדירה, אווירה של פוסט-פאנק, אבל המוזיקה מהירה ומעולה.
טברסקי: פאנק מעורבב בהמון דת’ רוק עם אווירה גותית של כשפים ורוחות רפאים בפוגו.
Petite - 2
טברסקי: פאנק-רוק כמעט מלודי! איך גורמים לשירים עצבניים להידבק לתת מודע של המאזין? כותבים מוזיקה נגישה ומלודית ונותנים לזמרת עצבנית לשיר אותה. צועקים ומתרגשים.
Open City - Open City
טברסקי: הנציגות היחידה של ההארדקור המלודי, הלהקה החדשה של דן ימין מתהילת Lifetime, Kid Dynamite ,Paint It Black והרשימה ממשיכה. אלבום שעושה את מה שדן ימין עושה הכי טוב, מערבב בין האגרסיבי למלודי, בין הכעס לקיטש ובעיקר אלבום מלא אנרגיות.
Rut - Attraction
אלזרדל: אי פי ללהקת ההארדקור פאנק מקליפורניה שסוגר את הרצף בנות-על-המיקרופון שלנו לשנה. זה אי פי ראשון אחרי שהם דמו בשנה שעברה ומבטיח המון לגבי העתיד שלהם.
Flowers Of Evil - City of Fear
אלזרדל: קנדים יודעים איך עושים הארדקור. הם אוהבים את זה מהיר, מנוזל, עם זעם אבל של חננות, בצורה הכי טובה שאפשר לתאר. תקליט שני, עוד יותר טוב מהקודם.
Impulso - Impulso
אלזרדל: אז החור שהם באים ממנו נקרא טרנטו. איטלקית באופן כללי היא שפה מעולה לכעוס בה, ואימפולסו עושים את זה מצוין, בין אם מהר או לאט, זה לא משנה, המילים מהדהדות עד קצה המוח והריפים לא מרפים לרגע.
Abriss - Abriss
טברסקי: היישר מהעיר המחורבנת של דורטמונד קמה לה להקת הארדקור פאנק גרמנית שלא רק שהיא לא גרועה, היא נשמעת כמו הפסקול לעיר גרועה כמו דורטמונד עם שירים קצרים וכועסים בגרמנית אני רק יכול לדמיין על מה הם שרים, אם כי יש כמה טייטלים שדי מדברים בעד עצמם.
Shitty Life - Shitty Life
טברסקי: הארדקור פאנק מאיטליה, מהיר, רזה ועצבני. שירים שיגרמו לכם לזרוק את הפסטה לכל הרוחות.
Tarantula - Tarantula
אלזרדל: דת'-פאנק מהיר כאוטי ורוקנרולי לאללה, ייצוג מכבד מאוד לשיקגו, עיר שתמיד נתנה ייצוא מעולה לפאנק רוק.
Rashomon - Demo
טברסקי: ראשומון מוושינגטון די סי מנגנים הארדקור פאנק מהיר וחסר עקבות עם סולן ממוצא יפני ששר בשפת האם שלו, עצבניים כמו אחרוני החיילים של הצבא היפני שלא שמעו על כניעת האימפריה.
Haram - When You Have Won, You Have Lost
אלזרדל: אחת מהלהקות המדוברות השנה, הרבה בגלל הליריקה שברובה בשפה הערבית וסולן ממוצא לבנוני. חראם מנגנים הארדקור אולדסקול פשוט וכועס, ובניו יורק כנראה לא צריך יותר מכעס עם קצת שטיק (ע"ע G.L.O.S.S).
Wiccans - Sailing A Crazy Ship
טברסקי: השילוב הזה של ריפים רוקנרוליים בפנטטוני להארדקור מגעיל עובד טוב אצל הוויקאנס, עכשיו תוסיפו לזה שירים במהירות הבזק וקיבלתם אלבום הארדקור שלא עוצר.
Lumpy And The Dumpers - Those Pickled Fuckers
אלזרדל: אלבום שני, משולח כל רסן ממש כמו קודמו של עוד אחד מהשמות הכי בולטים ומדוברים בהארדקור פאנק האמריקאי. לאמפי עושים את זה כבד, ללא גבולות של שירה/נגינה, משלבים אלמנטים שונים בתוך כל הביצה הזאת שהם מטביעים אותנו בתוכה.
הוצאה נוספת של שירים שטרם שוחררו:
Zaga Zaga - Zaga Zaga
אלזרדל: אלבום בכורה להרכב הפוסט-הארדקור המצטיין של הסצנה המקומית (גילוי נאות: טברסקי מנגן בהרכב), שירים דינאמיים, חלוקת קולות וריפים, מדובר באחד האלבומים המעניינים שיצאו כאן בזמן האחרון.
מתרוממות - מתרוממות
אלזרדל: חבורה של ילדים/ות שהגיעו משום מקום והחזירו את הפוליטיקה לפאנק המקומי, אחרי שנים של היעדרות. מודעות פוליטית, מודעות ג'נדרית (כפי שמשתמע משם הלהקה), והרבה מאוד חוצפה חיובית.
Los Kikes - Los Kikes
אלזרדל: השנה הבלתי יאומן קרה והיהודונים הוציאו אי פי עם מוזיקה לגמרי חדשה על 7'', רגע לפני שהאלבום האדיר שלהם מ-2006 מקבל את הכבוד הראוי לו ויוצא לראשונה על ויניל. האי פי הזה מתחרה בלי שום רגשי נחיתות מול כל אריות ההארדקור שהושמעו בחלק הראשון של התוכנית.
Delfin - Long Aquatic Vacation Alone
אלזרדל: הרכב צד של חברי סווטשופ בויז, אוריונז ועוד מליון להקות אחרות, גאראג' פאנק פרוע ותת מימי, בין רוקנרול לנונסנס מוחלט.
Mondo Gecko - Sick, Twisted, Psycho, Deranged
אלזרדל: אחרי עשור של פעילות שכלל גם הופעה בפסטיבלים הכי גדולים למוזיקה כבדה ומהירה באירופה, זוהי שירת הברבור של מונדו גקו. האלבום האחרון, ואם לסיים, אז לסיים ככה. יצירת מופת.
Kids Insane - Cluster
אלזרדל: אחת מהלהקות המובילות בסצנה המקומית בשנים האחרונות, עם עבודה בלתי פוסקת גם מבחינה חברתית/קהילתית, וטורים בלתי פוסקים בחו"ל. זה האלבום המלא השני שלהם והוא מכסח, כפי שרק ניתן לצפות מהלהקה הזאת.
Dust - My World
טברסקי: ההרכב הישראלי שמכניס להארדקור מנה הגונה של רוקנרול, סטונר ומרכיב מאוד חשוב במוזיקה באשר היא: גרוב. המון גרוב עם דאסט ואחת מלהקות הלייב שיותר כיף לראות.
Diekvar - EP
טברסקי: אחד מהריליסים היותר מפציצים השנה. דיכבר החיפאים מנגנים במהירות שיא שירים על ייאוש, שנאה ולחיות בעולם בינוני במקרה הטוב. זה אגרסיבי, זה בעברית וזו דוגמה לשימוש נכון בשני סולנים.
אקסקלוסיבי למאזין! שירים חדשים של Ghost Spell ואלמונים מתים מאלבומים שיצאו ב-2018
Ghost Spell - Tzz - פאנק רוקנרולי של רוחות רפאים.
אלמונים מתים - אמא רוסיה - הארדקור פאנק נבזי ולא יציב בעברית (גילוי נאות: טברסקי מנגן בהרכב).
לא נכנסו לשידור ושווים בדיקה
AxeRash - Head VS Wall
טברסקי: מה כבר אפשר לעשות בשוודיה? הארדקור פאנק עצבני שמרגיש כמו לדפוק את הראש בקיר. להקה עם סולנית שנשמעת כמו נחש מרושע
Big Heet - On A Wire
טברסקי: אלבום השנה מבחינתי. השילוב הכי נכון של הארדקור פאנק ופוסט-הארדקור יצירתי ומתוחכם מבלי לאבד טיפה מהכעס והאותנטיות.
סגור לתגובות על המאזין ברדיו 214: סיכום הפאנק של 2017 / כללי / עידו שחם
"אני יודעת שמדובר בסוף", אלבום הבכורה של יעל איזנברג, השאיר עלי רושם כל כך עמוק שהחלטתי להזמין אותה לאולפן. השמענו אותו מההתחלה ועד הסוף ושוחחנו על השירים והעשייה המוזיקלית ובכלל על החיים. גיליתי שהיא מושפעת מאוד מלורה מרלינג, שסתו בן שחר (המסך הלבן, חיה מילר) תיפף בהקלטות, ובכלל, שהיא רגישה ומרתקת בדיוק כפי ששומעים במוזיקה שלה.
