פוסטים מתויגים עם ג'אז

  • BADBADNOTGOOD בראיון: להעלים את הגבולות במוזיקה

    יש להקות שעצם קיומן היא התגשמות חלום בשבילי, שמשהו בחזון המוזיקלי שלהם מתאים גם לחזון המוזיקלי שלי כמאזין. BADBADNOTGOOD היא אחת מהלהקות האלה. כל התפיסה שלהם לגבי היפ הופ, ג'אז, ומה שביניהם, הוא תרגום נפלא של המחשבות שלי על שני הז'אנרים האלו כבר המון זמן. אבל אני לא וירטואוז כמו הטריו הקנדי המופלא הזה, ואני רחוק שנות אור מהיכולת שלהם לקחת תבניות קלאסיות של שירים, לפרק אותם לחתיכות ולהרכיב מהן משהו חדש. תפסתי אותם במייל לראיון קצר לקראת ההופעה שלהם בבארבי הערב 23.6 יחד עם טטרן, ודיברתי איתם על האלבום החדש שעתיד לצאת להם בקרוב, על הדרך שבה הם עובדים על המוזיקה שלהם ועל טורונטו.

    האם ההיפ הופ נכח במוזיקה שלכם מההתחלה?

    תמיד אהבנו היפ הופ, והוא בהחלט היה אחד הדברים שחיברו בינינו כשהכרנו לראשונה. אני חושב שהוא השפיע על חלק גדול מהמוזיקה שלנו עד היום. הדרך שבה היפ הופ עובד, הביטים, הסימפולים, הפלואו, כל זה נמצא באספקטים שונים במוזיקה שלנו.

    בשבילי, לקאברים שלכם הייתה הצהרה גדולה יותר מאשר "אנחנו מנגנים את השיר הזה כי אנחנו אוהבים אותו". האם זה באמת כך?

    תודה! האמת היא שאנחנו בחרנו את השירים בגלל שאהבנו אותם (צוחק), אבל חוץ מזה המטרה שלנו הייתה למצוא שיר שמתאים לכלים, ושיש לו מספיק דברים שאפשר לעבוד איתם ולהתרחב מהם. חלק מהעניין היה גם למצוא מבנה נחמד של אקורדים שאפשר לאלתר עליו סולואים.

    האלבום הקודם שלכם הראה כתיבה בוגרת יותר, ויותר שירים מקוריים מבאלבומים האחרים שלכם. הרגשתם את אותה התבגרות באלבום החדש?

    אנחנו מקווים שכן! האלבום הזה הוא השיא של השנתיים האחרונות שבמהלכן חווינו את החיים ולמדנו עוד על עצמנו כבני אדם וכמוזיקאים. מאז האלבום הקודם, הקשבנו לכל כך הרבה מוזיקה שונה, ניגנו בכל כך הרבה הופעות ועברנו שלבים שונים של כתיבה. השוני מתבטא גם בכך שעבדנו על הכל באולפן שלנו בטורונטו, וגם כתבנו שם והקלטנו את השירים של האלבום. Matty הקלידן שלנו הוא מפיק מדהים שעושה מיקסים ומקליט את כל מה שאנחנו עושים, והוא לקח את האלבום הזה לרמה אחרת, גם מבחינת סאונד.

    הקלטות האלבום הייחודיות שלכם נמשכות פחות מיממה. האם אתם מקליטים באותה דרך את שיתופי הפעולה שלכם עם ראפרים? למשל, שיתוף הפעולה שלכם עם Ghostface killah?

    בדרך כלל זה לוקח יותר זמן לעבוד על שיתוף פעולה, והסיבה היחידה שהקלטנו את המיקסטייפ הראשון שלנו בשלוש שעות הייתה בגלל שזה כל הזמן שיכולנו להרשות לעצמנו להיות באולפן ההקלטות! העבודה על האלבום עם גוסטפייס למעשה לקחה שלוש שנים וחצי בסך הכל, מכמה סיבות שונות. זה אף פעם לא אותו דבר, תלוי עם מי אתה עובד. יש לנו שיר עם Mick jenkins באלבום החדש, וזה נעשה כך שהוא בא לאולפן שלנו, וכתב והקליט איתנו את השיר. זה היה מדהים ודי נדיר היום, בעידן המיילים.

    איך אתם מתכוננים להופעות? האם הכל מתוכנן מראש, או שזה ספונטני ומאולתר כמו שזה נשמע?

    בדרך כלל יש לנו רשימה כללית של שירים שאנחנו הולכים לבצע, אבל יש שירים שיכולים להתארך מחמש דקות לרבע שעה! אנחנו מנסים לאלתר עד כמה שאנחנו יכולים על המבנה של השיר, ולפעמים אנחנו עושים אילתור חופשי שלא מתבסס על מבנה, וגם זה כיף מאוד.

    אתם באים מטורונטו, ובשנים האחרונות יצאו ממנה המון אמנים חדשים. אתם מרגישים חלק מהסצנה?

    כן! זה מלהיב להיות פה ולראות כל כך הרבה כשרון מסביבנו. יש לנו כל כך הרבה חברים שהם מוכשרים בצורה מדהימה, כמו River Tiber, Daniel Ceaser ו Charlotte Day Wilson(שגם מתארחת באלבום החדש). העיר הזאת עוברת מהפכה מוזיקלית מהפקות היפ הופ, ללהקות רוק, לזמרי R&B ועוד. הודות לDrake ולאמנים כמוהו, סוף כל סוף מתחילים לשים לב לדברים פחות מוכרים בעיר.

    בשנים האחרונות היפ הופ מתבסס יותר ויותר על כלים חיים. אתם חושבים שקאברי הג'אז שלכם לקלאסיקות היפ הופ ושיתוף הפעולה שלכם עם אמני היפ הופ כמו Odd Future וגוסטפייס קילה הם סוג של תרומה לשינוי שמתרחש בז'אנר?

    אני לא יודע אם אנחנו רוצים לקחת קרדיט על השינוי הנוכחי בעולם ההיפ הופ והכלים חיים, אבל בהחלט יש יותר מזה לאחרונה! ההיפ הופ שילב כלים חיים במשך שנים, אבל זה מגניב לראות שתשומת הלב לכך עלתה. הגבולות בין כל סגנונות המוזיקה נעלמים יותר ויותר וזה נהדר.

    ההופעה שלכם בישראל היא דאבל פיצ'ר עם הלהקה הישראלית טאטרן. האם יצרתם איתם קשר או שמעתם את המוזיקה שלהם?

    האמת שרק הבוקר בדקתי אותם והם מדהימים! מוזיקה נורא מגניבה עם סאונד מתקדם, והם נורא וירטואוזים בנגינה שלהם. אנחנו חייבים להתאמן (צוחק).

    מהי המוזיקה החדשה הכי טובה ששמעתם לאחרונה?

    האלבום החדש של Anderson Paak ממש טוב, James Blake, Skepta, Radiohead ו-Kaytranada שחררו אלבומים ממש טובים לאחרונה.

  • Shalosh בהופעה: לחובבי ג'אז בלבד

    האם הרכב הג'אז הסינמטי Shalosh מצליח לעשות קרוס-אובר לקהל האינדי? בתאל נגר הסכימה להשתתף בניסוי והלכה להקיש אצבעות במזקקה בירושלים.

    בעבר ג'אז נתפס בעיני כמוזיקה שמיועדת רק למוזיקאים, קצת יומרנית ואולי אפילו משעממת. אבל לאחרונה קרה משהו. זה התחיל אצלי לפני כמה שנים כשפגשתי את Layerz וראיתי את גלעד אברו הגאון על הבס ואביב כהן על התופים. ידעתי שמה שהם מנגנים זה (גם) ג'אז והמקצבים המיוחדים הוסיפו עוד שכבה של יופי למורכבות של האלבום "Memory Towers". לאט לאט הז'אנר עשה את דרכו אל לב המיינסטרים, דרך חיבור עם סגנונות שונים. הרכבים כמו Snarky Puppy ו-Tatran מייצרים היום מוזיקה גבוהה ונהדרת להמונים. למרות זאת, לא אגדיר עצמי כחובבת ג'אז, אף פעם לא הקדשתי לזה זמן ומקום.

    אז עשיתי ניסוי: הלכתי להופעה של טריו הג'אז Shalosh במזקקה בירושלים. הם היו מעולים, אבל אני לא נהניתי.

    שלוש הם טריו ג'אז במבנה קלאסי: קלידים (גדי שטרן), בס (דניאל בן חורין), תופים (מתן אסייג). הם יוצרים ומנגנים מוזיקה סינמטית, כלומר מגוללת סיפור, ואפשר ממש להרגיש ברגעים שאתה הופך לחלק פעיל בסצנה שהם מציירים.

    ביקרתי במזקקה הרבה פעמים וראיתי את המקום לובש צורות שונות ומושך סוגים שונים של אנשים. הפעם, בשונה מבד"כ, הקהל הכיל צעירים בני 20-30 בנוסף לזוגות מבוגרים מהם בשניים-שלושה עשורים כשהמכנה המשותף היחיד הנראה לעין הוא שכולם הגיעו במיוחד לראות את שלוש, התיישבו לפני תחילת ההופעה בכיסאות וצפו בהופעה בקשב מלא. מעריצים.

    יאמר לזכות הלהקה שמתחילת ההופעה הם השתדלו ליצור אווירה קלילה ולא מאופקת. הפסנתרן (שקראו לו בהתחלה גדי ואז שרגא) ניסה להתבדח עם הקהל והיו לא מעט קטעים משחקיים-שובביים בנגינה שלו שמתאימים יותר למוזיקה קלאסית. בכלל, הם נתנו הרבה מקום לביטוי של כל אחד מהנגנים. מתן, המתופף, נתן רמזים של רוק וכשניתן לו החופש, לא היסס לתת בראש עם קטע תופים עצבני ומהיר שלא היה מבייש אף להקה. בנוסף, הוא הפתיע באמצע ההופעה עם נגיעה קטנה של סינתיסייזר שהיתה מעניינת אבל קצרה מידי בשביל לתת עליה את הדעת. הבסיסט היה הכי ג'אז בעיני והראה שליטה מדהימה בכלי היפהפה הזה - הוא עושה האווירה, מחולל העצב.

    בין השלושה מתקיימת הרמוניה מדהימה וראו שהם עבדו עליה עד כדי שלמות. שלושתם מוזיקאים ורסטיליים שהראו זיקה לסגנונות הרוק, האלקטרוני, הקלאסי ואולי אפילו מוזיקה אפריקאית. אבל הנגיעות האלה היו קטנות מידי בשביל לקרוא לזה פיוז'ן - שלוש הם עדיין הרכב ג'אז לכל דבר ועניין. אז ניסיתי להסביר לעצמי למה אני לא נהנית ממוזיקה כל כך טובה.

    התשובה די ברורה, אני לא אוהבת ג'אז כי אני לא אוהבת ג'אז. גדלתי על רוק והיפ הופ וג'אז רחוק ממני שנות אור. זה כיף בשילובים, זה אחלה רוטב, אבל זה לא המנה העיקרית שלי. עוד הארה, הופעות ג'אז מתקיימות לרוב בישיבה, נכון. אבל המוזיקה של שלוש סוחפת ולעתים אפילו מרקידה. אז לעזאזל עם המוסכמות, תשאירו מקום לאלה שאוהבים לזוז, יש לזה ערך מוסף גדול.

    יש לומר שזו רק דעתי האישית וניכר ששאר הקהל שהגיע נהנה. יתרה מזאת, ההרכב מאוד מוערך והם מנגנים על במות ברחבי הארץ והעולם. עבור חובבי הג'אז שאינם מוטרדים מהטרוניות שהעליתי, שלוש הם כנראה הרכב מושלם: מקצועיים ומדוייקים, סוחפים ומגוונים. ומופיעים בקרוב בלבונטין, אם בא לכם לעשות ניסוי משלכם.

    קרדיט צילום: יואב פיצ׳רסקי

  • אימאל'ה, ג'אז!

    איתי שומרי החליט להתמודד עם הפחד המוזיקלי הכי גדול שלו לקראת פסטיבל XJazz שיתקיים ב-9-12.12 ברוטשילד 12, בכולי עלמא ובדייגו סאן.

    פמפמו באוזניי את המילה הזו כשהרמתי בס בגיל 14 ולא הקשבתי. המורה שלי תמיד אמר לי שאני זקוק לזה, אבל אותי זה לא עניין. כל מה שרציתי זה להינעל שעות במקלט של חבר ולנגן בלופים את "Smells Like Teen Spirit".

    אני מדבר על ג'אז. לא נשמע מאיים במיוחד נכון? אבל משום מה, המילה הזו ומה שהיא מייצגת תמיד הרתיע אותי. בהתחלה סירבתי להודות בזה. התביישתי. מבחינתי ג'אז תמיד סימל רצינות, מחויבות, ומקצועיות. אותי, ילד שמנמן עם ADHD, זה לא עניין בכלל, ג'אז הרגיש לי כמו שיעורי בית. שיעורי בית? על הגיטרה? אין מצב, הרי הסיבה שלמדתי לנגן הייתה כדי לברוח מהם. בנוסף, ג'אז נראה לי כמו הדבר הכי משעמם וחנוני בעולם. מי כל השמוקים האלה שמחזיקים את הגיטרה נורא גבוה ומנגנים בלי לזוז, ומה זה הקצב הזה? שום דבר לא קורה כאן. אלה היו רק חלק מהמחשבות שחלפו לי בראש ברגעים המעטים שהסכמתי להקשיב לג'אז. הייתי רגיל לאינטנסיביות המיידית של המטאל ולגרוב המקפיץ של הFאנק ולא הבנתי מה כל כך מלהיב בקטעים ארוכים ורפטטיביים של צלילים לא ברורים.

    maxresdefault

    שיעורי בית במוזיקה.

    ככל שהתבגרתי, התחלתי לפגוש בהם, בג'אזיסטים, במהלך מסעותיי המוזיקליים. פעם, לפני אחת החזרות שהיתה עם הלהקה שלי דאז, ניגן לפנינו הרכב ג'אז בסיסי שכלל מתופף, בסיסט, גיטריסט וקלידן. הם ניגנו מעין ג'אז מודרני מאולתר. הייתי חסר סבלנות והערתי לחבריי הערות עוקצניות, בעוד שאלה היו עסוקים דווקא בלהקשיב.

    עם גיוסי לצבא עברתי תהליך טבעי של התבגרות, ובין היתר למדתי להקשיב למוזיקה מחדש בנסיעות הארוכות בין הבסיסים. הנוף המשתנה והשעות הלא שגרתיות גרמו לי להבין שלרבדים השונים בחיינו יש זרימה שונה, וכך גם במוזיקה. לא הכל צריך להיות ברור ונוח משמיעה ראשונה. לא הכל חייב להיות קל לעיכול מיד. בתקופה הזאת גיליתי את היופי במוזיקה האלטרנטיבית. ג'אז נשאר הנמסיס הגדול, אך יחד עם זאת, התחלתי לקבל בהבנה את הרעיון שהשמש לא זורחת לי מהישבן ואני לא מבין הכל. נזכרתי ביום ההוא בחדר החזרות, והתביישתי בעצמי. היום אני מבין שזאת הייתה קנאה: קנאה לחופש הזה שהיה להם, קנאה לעובדה שהם לא היו עצלנים כמוני ואשכרה למדו מוזיקה, קנאה לזה שהם לא ספרו אותי. הם נתנו בראש הרבה יותר ממני, ואני עוד ניגנתי פאנק-רוק.

    למרות הערכתי הגדלה לג'אז, אולי אפילו יראה, לא הקשבתי לסגנון. הוא עדיין לא זימן אותי לתוכו. הרגשתי שאולי המרחק ביננו גדול מדי ולעולם לא יגושר. הוא דפק לי על הדלת במהלך חיי כבר כמה פעמים. הוא היה שם אצל Jamiroquai, אחת הלהקות הכי אהובות עלי מהילדות. הוא היה שם בסרטים של טרנטינו, הוא הפך לטרנד בברים השווים בתל אביב, ואפילו קיבלתי אותו בבת הזוג האהובה שלי שרון, שהיא, בין היתר, זמרת ג'אז מדהימה. למרות כל אלה, יחסי עם הז'אנר נותרו "שלום קר" כפי שמגדרים זאת בפוליטיקה.

    qoups71girva1tzkvddl

    אהבה מילדות: Jamiroquai

    ואז, לפני כשנה, זה סוף כל סוף קרה. "וויפלאש", סרט הביכורים של הבמאי דמיאן שאזל,יצא לאקרנים. גלי הביקורות שהגיעו מרחבי העולם ביחד עם דחיפה קלה מהחברה שלי שכנעו אותי ללכת לראות את הסרט. יצאתי נפעם. זאת הייתה חוויה אינטנסיבית. המשחק והצילום היו יוצאי דופן, אבל הלב של הסרט היה כמובן המוזיקה. היצירות בסרט מהפנטות והטכניקה העילאית של הנגינה כבשה אותי. בדומה ליצירות בסרט, שאזל בנה את המתח בסבלנות על ידי סצנות חזקות ועבודת עריכה מרשימה עד לסופו משולח הרסן. צילומי התקריב על ידיו המדממות של המתופף הצעיר, גיבור הסרט, והחיפוש שלו אחר השלמות המוזיקלית של הג'אז, נחקקו לי בזיכרון, והצליחו להסביר לי מה זה ג'אז בצורה ויזואלית, מה העצמה שלו, מה המחיר שלו ולמה אנשים מעריצים אותו מאז שנות העשרים של המאה שעברה.

    Brody-Whiplash-1200

    זה לא היה ה"טמפו" שלי, עד עכשיו

    וויפלאש היה רק הסיפתח. שנת 2015 זימנה לי מפגש נוסף עם הג'אז באלבומו הפנטסטי של קנדריק לאמר "To Pimp A Butterfly". מעבר לייחוד המילולי שמבדיל אותו מכל אלבום ראפ שיצא בשנים האחרונות, לאמר רקח תמהיל משובח של היפ הופ ג'אזי, ואני התאהבתי מיד. האלבום היה למעשה החוצץ האחרון ביני לבין הז'אנר וחשף בפניי את אמן הג'אז הראשון שהגיע לדיסקייה הפרטית שלי, הסקסופוניסט קאמסי וושינגטון. וושינגטון הוציא בהמשך השנה את אלבום הבכורה שלו, "The Epic"', וכפי ששמו מרמז לנו מדובר במפלצת ג'אז ענקית: שלוש שעות של מוזיקה צבעונית ונהדרת. החיבור סוף כל סוף הושלם.

    רק דבר אחד נשאר לי לעשות, טבילת אש. בסוף השבוע הקרוב יגיע לראשונה לארץ פסטיבל XJazz הברלינאי, ואני אהיה שם. הפסטיבל פועל בהצלחה רבה כבר שלוש שנים ומאגד בתוכו הופעות ג'אז אקלקטיות ומגוונות. החל מיום רביעי הקרוב ועד שבת, יעלו בכל ערב הרכבים שונים ומרתקים ברוטשילד 12 בכולי עלמא ובדייגו סאן. האופי האורבני והצעיר של הפסטיבל מהווה שער מושלם לקהל חדש, בדיוק כמוני. אני אגיע לשם כדי להקשיב, כדי לחוות וכדי ליהנות. בעיניי הערב המסקרן ביותר של הפסטיבל יתקיים בחמישי הקרוב (10.12) ברוטשילד 12 עם הופעות של Mop Mop האיטלקים - הרכב ג'אז מודרני שמשלב סמפלרים ולופים - ו-Johannes Brecht הגרמני, מוזיקאי שמייצר ג'אז אלקטרוני טריפי.

    header+imge

    אחד מאלבומי השנה: Kamasi Washington

    ביל אוונס, אחד מפסנתרי הג'אז הגדולים של החצי השני של המאה ה20, אמר פעם: "הג'אז הוא לא המה, הוא האיך. אילו היה המה, הוא היה נשאר סטטי, לעולם לא גדל. האיך הוא כשהמוזיקה מגיעה מרגע מסוים, היא ספונטנית, היא קיימת בזמן שהיא נוצרת." כשהייתי צעיר יותר, התעסקתי כל הזמן במה. מה אומרים, מה עושים, מה מנגנים ומה לא מנגנים. היום כשאני קורא את הציטוט הנ"ל של אוונס, אני מבין כמה התבגרתי. במדינה שבה כולם רק מדברים כל הזמן, מצאתי מקור השראה לעשייה. לא מעניין אותי מה יקרה מבחינתי בפסטיבל. אני לא חושב על מה אצטרך לעשות עם הידיים שלי, או על מה יגידו אנשים מסביבי. אני רק אשתוק, אקשיב, ואלמד איך אפשר לעשות דברים אחרת. אני לא מפחד יותר.