סט סופר אקלקטי עם נשים בלבד: מהיפ הופ דרך אקלטרוניקה ועד לפאנק רוק. הסט נוגן בין לבין הופעות של ג'אז, Creme Burlesque, Me-Pgarim ו-Suicidal Furniture, בצימר תל אביב, 16.6.17.
Missy Elliott - The Rain (Supa Dupa Fly)
ADI feat. KDC - Dreamin' (Prod by Eric Dingus)
Totemo - Heavy As My Dreams
Noga Erez - Dance While You Shoot
The XX - Crystalised
Nico Teen - Green Fingers
Mary Ocher - My Executioner (feat. Your Government)
ג'אז זה לא רק סקסופון של ימי שישי בלילה ב-88FM. הסגנון בלע כבר מזמן צלילים עדכניים ממוזיקה אלקטרונית, היפ הופ, ורוק ויצר מוזיקה שמשלבת בין תחכום לפשטות, בין החדש לישן, המלודי והקצבי. אפשר לשמוע את זה אצל Bad Plus או BADBADNOTGOOD וגם בהרכבים מקומיים כמו TATRAN, ועכשיו גם אצל הטריו ההדוק KADAWA שעומד להשיק אלבום בכורה צבעוני. תכירו.
טל: כולנו ממקומות שונים בארץ: אני מאזור מודיעין, בן מרעננה/רמת השרון, אלמוג גר בשדה יצחק, ונפגשנו בתכנית האקדמאית של שטריקר בקונסרבטוריון הישראלי, תל אביב, בשיתוף הניו סקול בניו יורק. כולנו עברנו ביחד שלב חשוב בהתפחות האמנותית שלנו ומאוד השפענו אחד על השני מוזיקלית. אפשר להגיד שגדלנו ביחד. אני ואלמוג באנו די משום מקום, לא היינו חלק מאיזושהי סצנה, לא הכרנו הרבה נגנים לפני התכנית ובהתחלה טיפה התבודדנו. לשנינו היה טעם מוזיקלי והשפעות קצת שונות משאר התלמידים. רצינו להלחין ולנגן בדרך שלנו וליצור להקה שבה נוכל לנסות דברים חדשים ומאתגרים, ככה שבאופן טבעי התחברנו די מהר והתחלנו לפתח את המוזיקה שאנחנו עושים עכשיו. בגלל שלא הכרתי נגנים, לא ידעתי מי הולך ללוות אותי באודישן לשטריקר עד שחבר סיפר לי על מתופף מדהים: בן סילשי. הוא הסכים ללוות אותי, נפגשנו וניגנו פעם ראשונה באודישן וכבר היה חיבור ממש טוב. כשהוא הצטרף להרכב הוא שידרג את הכל בשנייה ונתן המון רעיונות חדשים ומיוחדים. מאז למדנו ביחד, עברנו את הצבא ביחד, ושלושתנו אפילו גרים עכשיו ביחד בדירה בברוקלין, ניו יורק. די משוגע כשחושבים על זה!
3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?
טל: כנראה שהמוזיקה שלנו היא איפשהו בין ג'אז לרוק. נורא קשה להגדיר סגנון בתקופה שאנחנו חיים בה כשהכל מתערבב, ולרוב זה לא לגמרי משקף את המוזיקה. הייתי אומר ג'אז בגלל השפה המלודית וההרמונית, האופי של האלתור, המבנים של השירים, והתקשורת הפתוחה והגמישה של ההרכב. רוק בגלל המקצבים, הסאונדים, והאינטנסיביות. מה שמדריך אותנו תמיד זה מה שאנחנו שומעים בראש ולהעביר את הסיפור והמסר של כל קומפוזיציה בצורה הטובה ביותר.
אלמוג: אנחנו שואבים השראה למוזיקה שלנו מכל מקום בו אנחנו מוצאים עניין: אם זה ג׳אז, מוזיקה קלאסית/מודרנית, רוק, מוזיקה אלקטרונית או כל דבר אחר שאנחנו שומעים, חווים, רואים או קוראים. היינו קוראים לזה "Contemporary Jazz" מכיוון שהערכים שלנו כלהקה מושפעים מהפרשנות שלנו לאלמנטים שכבר קיימים בג'אז: חופש במבניות ומחוצה לה, היכולת לעבד ולתזמר את השיר מחדש על הבמה והמעורבות שלנו בכל האספקטים והשלבים של היצירה: מכתיבה, לעיבוד ועד לביצוע. זה מה שג׳אז בשבילנו.
4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?
אלמוג: KADAWA הוא משחק שנהגנו לשחק כשהיינו בחטיבת ביניים וזה בעצם טוויסט על תופסת אך אלים הרבה יותר. חשבנו שזה מתאים לנו גם מבחינה מוזיקלית וגם מבחינת הדינמיקה בהרכב: שלושתנו יכולים להיות די עוקצניים וביקורתיים כשזה נוגע ללהקה וגם עושים קצת טיזינג מדי פעם כדי לאתגר אחד את השני, בקטע טוב. השם גם מרמז על הזהות הישראלית שלנו בדרך מאוד לא ברורה כי ספורים האנשים שיודעים על המשחק הזה ברחבי העולם ואפילו בארץ. בנוסף זה פשוט נראה ונשמע טוב. קליט, לא?
5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?
אלמוג: בטווח הקרוב, להמשיך לפתח את האפשרויות שיש לנו כטריו בצורות שונות של תזמור ובעצמאיות ובחופש של כל אחד והרעיונות שלו בתוך המיקס של ההרכב. נרצה לשלב דברים שמעניינים אותנו שפחות התנסינו בהם, כמו רבעי טונים ומוזיקה אלקטרונית. בטווח הרחוק, הייתי רוצה לייצר לאנשים אלטרנטיבה מוזיקלית שתספק תוכן מוקפד ומקורי ולחשוף אותם לערכים המוזיקליים שחשובים לנו. בעידן שבו השאיפה לויראליות לעיתים רומסת את התוכן עצמו, מלא מוזיקאים מדהימים שמייצרים מוזיקה מקורית (חלקם חברים שלנו) יכולים פשוט להיבלע בתוך עומס המידע הזה.
בן: לעשות טורים ברחבי העולם ולהמשיך לדחוף את המוזיקה קדימה. אנחנו מקווים ליצור איזושהי סצנה או מעגל מוזיקלי של אנשים שאנחנו אוהבים ופשוט לנגן מלא מוזיקה ביחד.
טל: בהרבה מהקטעים שלנו אנחנו שואפים להעביר סיפור אישי או אווירה מסוימת והנגינה וההחלטות המוזיקליות שלנו מושפעות מזה בהתאם. בנוסף, חשוב לנו להראות את האלמנט הלהקתי, את היצירה ביחד ואת התקשורת הספונטנית בינינו. המון עקרונות מוזיקליים מתרגמים ישירות להתנהגות אנושית: הקשבה, לתת מקום לאחר, להיות ספונטני ופתוח, לקחת סיכונים, להתחייב לרעיונות שלך וללכת איתם עד הסוף. אנחנו מקווים שאנשים יקבלו את כל זה מלהקשיב למוזיקה שלנו.
6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?
טל: אני ממש אוהב סרטים (במיוחד של קוונטין טרנטינו וכריסטופר נולאן) ולאחרונה גם נכנסתי יותר לבישול. אני מנסה דברים, זה כיף ולרוב גם די טעים (אולי אלמוג יעיד אחרת). בעיקר אוהב לצאת עם חברים ולפגוש אנשים חדשים, להסתובב בעולם ולהכיר תרבויות שונות.
בן: כרגע בעיקר עובד. אם יהיה לי זמן אולי אחזור להתאמן בקונג פו.
אלמוג: מקשיב למוזיקה! קורא, מטייל, יוצא ומכיר אנשים, שותה, הולך למוזיאונים ומביס את טל בכדורגל שולחן, אפילו אחרי השתייה.
7. ממה אתם מושפעים?
בן: מאוד מושפע מנגינת תופים מודרנית. יש מין שפה שהתפתחה בשנים האחרונות ושאבתי המון משם, ספציפית ממתופפים כמו מארקוס גילמור ובריאן בלייד. לאחרונה נכנסתי יותר למוזיקה יותר חופשית ומאוד מושפע מהסגנון. חוץ מזה אני בא מרקע דיי ג'אזיסטי אז הייתי אומר שזו השפעה די גדולה גם כן.
טל: מוזיקלית אנחנו מושפעים מהמון דברים שכל הזמן משתנים אבל תכלס למדנו הכי הרבה על עצמנו אחד מהשני ומשאר המוזיקאים והחברים שסביבנו. יש לנו דיבור מאוד פתוח על הכל, עם הרבה פרגון ותמיכה וגם הרבה ביקורת והכוונה. נראה לי שזה מקום טוב להיות בו.
אלמוג: אני אישית נורא לומד מהדברים שאני ממש שונא לשמוע. זה תמיד עוזר לי לחדד אלמנטים במוזיקה שלי ולהטיל ספק בהחלטות מסוימות שאני עושה. אני חושב שמבחינת התפיסה של ההרכב אנחנו מושפעים מאמנים כמו: Ornette Coleman, Charles Mingus, The Bad Plus, Bill Evans, Ben Monder, Eivind Opsvik Overseas.
8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?
אלמוג: Yes - Close to the Edge.
טל: אביתר בנאי - אביתר בנאי או John Coltrane - A Love Supreme.
בן: Jason Moran - Ten.
9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?
בן: אני לא בטוח באיזה אלבום אבל ישנו קטע שבו קני ג'י מבצע את "What a Wonderful World" על גבי הביצוע המקורי של לואי ארמסטרונג. הקטע, כמו האלבום, לא צריך להתקיים.
אלמוג: יש פסנתרן הונגרי שנקרא Havasi. מצד אחד, הייתי מוחק את כל מה שהוא עשה מדפי ההיסטוריה אבל הייתי משאיר אותו בדפים אחרים כי אני ממש נהנה לשמוע אותו (בקטע קומי כמובן).
10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?
טל: יש יותר מדי אופציות אבל עלתה לי פתאום המחשבה לחמם את הקומיקאי לואיס סי קיי. שילוב קצת הזוי אבל נראה לי יהיה מדהים ומצחיק בטירוף! הבנאדם הזה גאון בעיניי והוא אולי אחד האמנים היצירתיים, החשובים והביקורתיים ביותר של הדור הזה. יש הרבה הומור במוזיקה שלנו אז אולי הוא יהנה.
אלמוג: הייתי שמח לחמם את Bill Frisell או Jakob Bro כי אני אוהב את הקונטרסט שיכול להיווצר אם נחמם אותם, ובכללי אני מאוד אוהב את המוזיקה של שניהם. הם מנגנים כל כך מינימליסטי, שקט ובטעם ואנחנו אממ...
בן: The Bad Plus. הם מאוד קרובים אלינו מבחינת האסתטיקה והפורמט. יצא לנו להיפגש איתם בתחילת דרכנו וחלק ממילותיהם ועצותיהם עדיין מהדהדות בראשי.
11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?
טל: אני חושב שאם אמנים ואנשים בכלל יתעסקו קצת פחות בהשוואות ובמה שאחרים עושים מסביבם, יהיה להם הרבה יותר קל להיכנס לעומק של מה שהם באמת מאמינים בו וליצור משהו ייחודי. זה מאבק שיהיה לנו כנראה כל החיים. ובמיוחד בעולם ההזוי שאנחנו חיים בו היום, יהיה טוב אם כולנו נוכל נקבל הבדלים ושוני בפתיחות ובהבנה, בכל התחומים.
בן: הלהקה הזו היא אחת החוויות היותר מעניינות שהיו לי. בית ספר שממציא לעצמו כיתות. המוזיקה מתקדמת והחברות משתפרת ולפעמים אתה תופס את עצמך ושואל: "איך קרה שאני בכלל מנגן עם האנשים האלה?". משהו שאנחנו מאוד מעריכים זה שחברי הלהקה האחרים מדרבנים אותך להיות הכי טוב שאתה יכול ואפילו יותר מזה. העבודה לא נגמרת.
קותימאן הוא מסוג האנשים שכנראה אין להם אזור נוחות. למעט אולי "2 Thru You", שחזר על הרעיון של הפרויקט הראשון ומיקסס עשרות קטעי יוטיוב לקובץ שירים חדשים, קותימאן נוטה לפלוש לאזורים חדשים בכל יצירה שלו. האי פי האחרון "Space Cassava" הוסיף עוד אלמנטים פסיכדליים על ה-fאנק מאלבומו הראשון של קותימאן, וציפיתי שהוא יעמיק בהמשך הדרך לתוך קטעי צלילה ארוכים באותו כיוון. אך באלבומו האחרון "6AM" קותימאן לוקח אותנו ביד לטיול בפינות חדשות של המרחב המוזיקלי שלו, הפעם בהקלטות שביצע בעצמו על מגוון כלים בעזרת כמה מהנגנים והזמרים שעובדים איתו גם באורקסטרה שלו.
כבר בקטע הפותח "Jaffa Beach", קותימאן זורק אותנו לסבנטיז עם ריף גיטרה פסיכדלי ממריץ, אם כי מעט שחוק, והתופים מתגלגלים לתוך ג'אם ארוך. הקטע ממשיך לרכוב על אותו ביט רוק פשוט, עליו קותימאן בונה שכבות של קלידים וגיטרות שנעים בחופשיות במרחב בין fאנק, רוק וג'אז. עומס הצלילים שנזרק לתוך האוזניים מזכיר שוב את הייעוד של קותימאן: לסנתז ולערבב כמות ומגוון של צלילים אשר בידיים של מפיקים אחרים היו נשמעים כמו ברדק מבולבל.
המיקסים הלא שגרתיים של קותימאן לא תמיד עובדים באופן מושלם. האקורדים העצלנים והרועדים בפתיחה של "She's a Revolution" לא מתכתבים בכלל עם מעבר התופים המהיר שבא אחריהם וגם לא ממש עם אווירת הדאב-רגאיי של השיר. קותימאן משלב שוב את אותם האקורדים בסיום השיר, ואין לכך הצדקה - זו בחירה אסתטית שמזכירה את סוג העבודה שלו ב-"Thru You". בזמנו סלחתי לו על החיבורים הלא מושלמים בשל הפלא שהוא בכלל הצליח לחבר קטעי יוטיוב ממוזיקאים שלא נפגשו לעולם. כאן החסד הזה לא עומד לזכותו, אך כשהשיר ממשיך, הקצב המהיר והממכר והלחן הקליט גרמו לי לשכוח את כל התלונות. מדובר בשיר הטוב ביותר באלבום. אדם שפלן פותח את הגרון בעוצמות שרק קרולינה יכולה לגבור עליהם. גם כאן מדובר בבחירה לא רגילה, עם קטע מעבר שבו קרולינה שרה בגבוהים-גבוהים שלה בסולם ערבי מעל אותו ביט גרובי שממשיך מהבית לקטע המעבר. מכיוון שעד אותו הרגע שבו קרולינה שואגת לא ניתן לשמוע אפילו רמז לפלרטוט עם אלמנטים ערביים, קטע המעבר מפתיע עם הכיוון החדש שהשיר קיבל, ותוך מספר שניות הוא מרגיש שוב טבעי לחלוטין.
אם יש בעיה משמעותית אחת באלבום, היא ששמו לא מתאים לאופי המפוזר שלו. השעה שש בבוקר גורמת לחשוב על תקליט עם מוזיקה רגועה לתחילת היום או סיום הלילה. בפועל, כל שיר באלבום זורק אותי לזמן אחר ביממה ומקום אחר בעולם. שיר הנושא, קטע ג'ז שנפתח בצלילי פסנתר גבוהים וחצוצרה מאנפפת זרק אותי דווקא לפאב אפלולי בניו יורק הגשומה בשתיים בלילה, ולולא הצלילים החלליים שקותי מלביש באמצע השיר על האווירה הרגועה, אולי גם לשנות ה-20 של המאה הקודמת. "Stranger on the Follow", בעל המילים והלחן הנאיביים והאופטימיים, הזכיר ברובו להיט שהביטלס שכחו לשחרר לאוויר העולם, ולקח אותי לשנות ה-60 החופשיות. "Dangerous" נשמע כמו שיר פתיחה לסרט ג'יימס בונד, וקטעי הסקסופון שבו נשמעים כאילו יצאו ישירות מהחלקים האפלים ביותר של "Blackstar" של בואי.
ההפקה השאפתנית הזו מצליחה להפתיע, וההפתעות ממשיכות להתגלות ככל שמקשיבים לאלבום. קותימאן, בדומה לאמנים אחרים כמו Alt J או רדיוהד, לא מצליח להסתפק במועט ומעמיס עלינו את כל הטוב שהוא יכול למצוא בארגז הכלים הכבד שלו, ככה שלעיתים השירים מרגישים מעט עמוסים בכל הטוב הזה, אך בשמיעות חוזרות מתגלות פנינים שקשה להאמין שפספסתי. דוגמה נהדרת לכך היא קטע הצ'יל החללי "Ze'elim". הקטע נבנה בהדרגה על שני אקורדים של גיטרה חשמלית רגועה שמתווספים אליה כלי קשת, ליין בס רפטטיבי, תופים, כלי הקשה, ציוצי ציפורים, ושכבות של סינתיסייזר עם חתימת ההיכר הפסיכדלית של קותי. עדיין, כשמעט מתאמצים, ניתן לשמוע באמצע הדקה השנייה צלילי ראצ'ט מתגרדים בעונג סביב הקצב. רגעים כאלה גורמים לאלבום להיות מהנה גם בהאזנות חוזרות וקפדניות.
האקס פקטור של היצירה של קותי היא היכולת לשבור חומות ולהביא כמות עצומה של מרכיבים לא קשורים לכאורה לאותה תערובת עשירה. "Thru You" משחק על הקונספט הזה לא מעט, אבל מבחינתי הוא נותר תמיד בגדר גימיק, כיף קליל ולא מחייב. החכמה של קותימאן ב-"6AM" היא דווקא ביכולת לבצע את המיקסים האלה לא כשילוב בין עשרות קטעי מוזיקה אקראיים ולא קשורים או על גבי מצע של fאנק, כמו שהוא עשה באלבומים הקודמים, אלא על בסיס מספר ז'אנרים שהוא נגע בהם עד היום בטעימה. מהבחינה הזאת, ומבחינת שלל הצלילים והאלמנטים החדשים שקותימאן מיישם לאותה גישה, מדובר בהפקה שמאתגרת, גם אם לא ברמת המהפך, את מה שחשבנו שאנחנו יודעים על קותי ועל מוזיקה. גם אם לא מדובר באלבום הטוב ביותר שלו עד היום, ואכן אף אחד מהשירים לא מצליח להידבק לאוזן ולהזיז אותנו כמו "Music is Ruling My World" מאלבום הבכורה, קותימאן מצליח להשאיר אותנו מסוקרנים ולהחזיק בסימן שאלה גדול: איך הוא יפתיע אותנו בפעם הבאה?
סגור לתגובות על ביקורת אלבום: Kutiman - 6AM / כללי / ניצן אגסי
מסתבר ש-"אינסטרומנטלי" היא כבר לא מילה גסה באזורנו. אחרי ש-Tatran ו-Tiny Fingers הכינו את הקרקע, הרכבים חדשים כמו Alaska Snack Time הגיחו מן החורים לקחת חלק בגל החדש של האינדי הישראלי. עבודת ההכנה שנעשתה עם הקהל בשנים האחרונות היא כנראה זו שאפשרה לאלסקנים להשיק את אלבום הבכורה שלהם ביום שישי בבארבי, ולא באחד החללים הקטנים יותר שיש לעיר להציע. כשהלהקה עלתה לבמה הבחירה הזאת לא הרגישה כל כך יומרנית - המועדון התמלא כמעט לגמרי בקהל צעיר ומסוקרן ותאים מפוזרים של הורים גאים.
לחברי הלהקה יש נטייה מוזרה לשמור על סודיות. באינטרו למשל הם התעקשו לא לספר מה מקור השם שבחרו לעצמם. את ההופעה בשישי הם בחרו שלא לפתוח עם אחד השירים ששוחררו עד עכשיו בצורת סינגל או הופעה מוקלטת, אלא עם קטע חדש שמאזינים פחות אדוקים כמוני טרם שמעו. זאת עוד בחירה שמנסה לשמור על מסתוריות, במיוחד כשבסיומו של הקטע לא נאמר לקהל מה שמו. אך ספציפית זו הייתה בחירה מרשימה. AST תקפו בכל הכוח מההתחלה עם סאונד עמוק, ביטים תוקפניים, וחיזוק של שלושה נשפנים שתרמו לווייב הג'אזי: אורי זלינגר על טרומבון, אלעד גלרט על סקסופון, וספי ציזלינג על חצוצרה.
ספי ציזלינג בחצוצרה: חיזוק לווייב הג'אזי
בדומה לשתי החלוצות בשטח האינסטרומנטלי, בקטעים ש-AST שחרורו עד כה ישנו דגש חזק על עיצוב סאונד מתקדם, גרנדיוזי לפרקים, ובעיקר מגוון. האלסקנים לא אוהבים להגביל את עצמם לז'אנר מסוים, אלא להזריק לשירים שלהם כל השפעה שעניינה אותם: ג'אז, רוק מתקדם, פסיכדליה, וביטים אלקטרוניים מאזור ההיפ הופ והדאבסטפ, הם רשימה לא ממצה לסגנונות שאפשר לזהות. בראיון לרדיו הקצה, בתשובה לשאלה איזה סגנונות הם שילבו במוזיקה שלהם טענו חברי הלהקה שהשילובים אינם מודעים: "כשאנחנו יוצרים אנחנו לא ממש חושבים על בוא נעשה עכשיו שיר שהוא רוקנרול עם... משהו, אנחנו פשוט זורמים עם האינטואיציה שלנו". האמירה הזאת נשמעת לא מאוד כנה בקטעים בהם AST חותכים במעבר חד לביטים של דאבסטפ, שאוטומטית חוטפים את השיר. דאבספט הוא כמו כוסברה - יש לו נטייה להשתלט על הטעם של כל מה שנמצא סביבו, והוא לא מתיישב טוב על הלשון של אחוז לא קטן מצרכני המוזיקה. מעבר שכזה כמעט הצליח להרוס לי את "Jan Takeover", אחד הקטעים עם המלודיות היותר מעניינות ששמעתי לאחרונה. מצד שני, נראה שהתגובה שלי לדאבסטאפ ממש לא אפיינה את הקהל בבארבי. להפך, עשה רושם שלאחרים הביטים נתנו רענון מהחלקים המלודים המורכבים.
קושי נוסף שעלה לי היה בשירה של רום שני על הווקודר, אותו עיוות ווקאלי ש-Daft Punk משתמשים בו באופן אינטנסיבי, שגורם לקול הזמר להישמע כמו קלישאה אייטיזית על צלילי רובוט מדבר. אני לא בטוח אם שירים כמו "Deloox" היו עובדים טוב יותר עם קול נטול אפקטים, אך במצב הנוכחי האפקטים הווקליים מצליחים לגנוב את תשומת הלב מהמנגינה ולא תורמים דבר לסאונד הכללי. כל אלה לא הצליחו להרוס לי את ההנאה מהאנרגיה הבימתית שהלהקה ייצרה. רועי ראמי המתופף הצדיק את מיקומו הלא שגרתי בקדמת הבמה בפרצופים מלאי הבעה שהוא זרק לשאר חברי הלהקה והקהל ופה שם לעצמו. הריצה המדויקת של יובל גנץ על כל צוואר הגיטרה, והסאונדים המגוונים שהוא הוציא ממנה הפנטו אותי.
בסך הכל AST עשו את מה שהם צריכים לעשות בהופעת השקה: ליצור עניין לשמוע שוב את הקטעים שהם ניגנו. מוזיקה אינסטרומנטלית מורכבת לא קלה לעיכול בשמיעה ראשונה, במיוחד כשמדובר בשילובים לא שגרתיים ושכבות מרובות של סאונד. למאזין הממוצע לוקח זמן לצרוב לזיכרון קטעים שאין בהם הוק מילולי. אני מניח שהלהקה קיוותה שהקהל יצא עם רצון לשמוע שוב את השירים במטרה לעשות סדר בכל הבלאגן שהוא שמע, ואולי עם הזמן, ללמוד לאהוב אותו.
רועי ראמי: הצדיק את מיקומו בקדמת הבמה
סגור לתגובות על Alaska Snack Time בהופעה: אינסטרומנטליות מסתורית / כללי / ניצן אגסי
מהקומה השנייה של מועדון התיאטרון נראה שהאולם הגדול התמלא לאטו בזמן שהמופע כבר היה אמור להתחיל. אבל לקותימאן והאורקסטרה לא היה מה לדאוג: כל 1,000 הכרטיסים כבר נמכרו. כשעברתי בכניסה מספר דקות קודם לכן, ראיתי כמה אנשים מתחננים בפני המוכרים בקופה שיבדקו אם נשארו במקרה עוד כמה כרטיסים, מסרבים להשלים עם העובדה שאת ההופעה הזאת הם כבר פספסו. נראה שלעוקבים של קותימאן יש פשוט נטייה קלה לאיחור.
המילה עוקבים אינה מקרית. קותי קיבל תשומת לב בזכות "Thru You", פרויקט רשת שהפך עם הזמן לשני אלבומים מלאים. קותי חתך, ערך, ומיקסס עשרות אם לא מאות קטעי יוטיוב לשירים חדשים פרי יצירתו. האלבומים הללו, וקטעי הוידאו שלהם ביוטיוב, יצרו לקותי שם של יוצר מהפכן שמאתגר את הפלטפורמה, ועל הדרך גם את התפיסות המקובלות לגבי מהי יצירה ולמי היא שייכת. אך "Thru You" הוא רק צד אחד במטבע של קותימאן. הצד השני, והמעניין יותר לדעתי, הוא המוזיקה שקותי מלחין ומפיק בשיתוף עם האורקסטרה שלו: Fאנק מתובל מסאלה שקותימאן ערבב מאפרו-ביט, ג'אז, רגאיי, פסיכדליה, ומעט צלילים ערביים.
קותימאן עשה את דרכו לתל אביב כל הדרך מקיבוץ צאלים, שם הוא גר ויוצר, כדי להשיק את האלבום החדש "6AM". בתכלס, הוא פשוט בא לנגן לנו "עד 6 בבוקר, ומי שלא נשאר לא חבר" כמו שהוא אמר בהתבדחות בחיוך ממזרי ומקסים בפתיחת ההופעה. וזה כל העניין - מהרגע הראשון של ההופעה מרגישים שכל אחד מנגני האורקסטרה המוכשרים פשוט בא ליהנות איתו מערב של מוזיקה, שמחים שיש להם כרטיסים לשורה הראשונה לצפות בקסמים אחד של השני: ספי ציזלינג (חצוצרה) רקד לגרוב הבלתי נגמר של אמיר ברסלר (תופים), אלרן דקל (גיטרה) התענג על נשיפות הטירוף של אייל תלמודי על הסקסופון, קרולינה ושלומי אלון (סקסופון) לקחו אחד את השני לגבהים חדשים, ואדם שפלן (גיטרה ושירה) התיישב על הרצפה ואיבד את עצמו לתוך הצלילים הפסיכדליים של קותי. האורקסטרה עשתה אורגיה מוזיקלית על הבמה. הגרנדיוזיות בצלילים שהם הפיקו התאימה באופן מושלם לתקרה הגבוהה של ההיכל ונתנה לקלידים החלליים של קותימאן לרחף בין בועות סבון שהופרכו לאוויר, תאורת לייזר פסיכדלית, עשן סמיך שנמזג מהבמה, ועשן ירוק שעלה בכל פינה באולם.
נשיפות הטירוף של אייל תלמודי
הסט ליסט החכם השאיר את הקהל תזזיתי לאורך כל ההופעה. אפשר לחלק בגסות את השירים שקותי מלחין לשני סוגים: קטעים ארוכים במיוחד ואינסטרומנטליים ברובם, ושירים עם מבנה ברור ואופי להיטי מובהק. הראשונים הם קטעי צלילה. הם מתחילים לרוב עם ליין Fאנקי ולאט לאט מתפזרים לתוך ענן אימפרוביזציה שקל מאוד ללכת לאיבוד בתוכו. קותימאן מודע לכך, וכשהוא הציג את הקטע "סלוף", הוא הודיע לנו שאם לא נזוז איתו, בהתאם לשם השיר הוא עלול למעוך אותנו לפיתה. ואכן, כשזזנו עם "סלוף", "צ'יטה גויאבה", ו-"ספייס קסאבה", הצלילה היתה נעימה וסוחפת, הצלילים השונים חדרו לכל נים בגוף והזיזו אותו מכוח האינרציה - ובכל פעם שכבר חשבתי שאנחנו מתחילים לצלול עמוק מדי, קותימאן משך אותנו חזרה למעלה לקחת אוויר עם אחד מהלהיטים מהאלבום החדש.
קרולינה עלתה לבמה בערך חצי דרך לתוך המופע, כדי לבצע בדיוק את אותה התרעננות מהצלילות העמוקות. כאן אני צריך להתוודות - אני לא מעריץ גדול של קרולינה. הצווחנות הקלה בגוון הקול שלה תמיד הציקה לי מעט. אבל האנטגוניזם הקל שהיה לי החל להתפוגג לאיטו ב "I Think I Am" מהאלבום החדש, והתמוסס לגמרי ב-"Trumpet Woman" בו קרולינה הותירה את הקהל נדהם עם חיקוי מדויק של חצוצרה, ואלתור שלא היה מבייש את ספי רמירז שבהה בה בהלם או אפילו את מיילס דיוויס. אם היה אדם אחד שלא עמד על הרגליים בשלב הזה, קרולינה הקימה גם אותו והרימה לו את הידיים לאוויר בביצוע אנרגטי ל-"Music Is Ruling My World" שנדבק לי לראש עוד זמן רב לאחר המופע, מפזז לצלילי ה-"פה פה פה פה" של כלי הנשיפה.
קרולינה: מוזיקה שולטת בעולמה
ייתכן שחלק מאותם עוקבים שהגיעו להופעה בעקבות "Thru You" יצאו מאוכזבים כשקותי לא ניגן אף לא שיר אחד מהפרוייקט, ואולי גם שההבטחה להישאר עד 6 בבוקר הייתה רק הלצה. אני דווקא מבין את הבחירה הזו של קותי. לנסות לשחזר עם האורקסטרה שירים שהבסיס שלהם מתחיל מיצירה של מישהו אחר זה כמעט בלתי אפשרי ויפספס לדעתי את הרעיון של הפרויקט. בעיני אם הייתה בעיה בהופעה היא הייתה אחרת. קותי אמנם הוציא אותנו מההיכל עם הראש בעננים, וביום שאחרי עוד מצאתי את עצמי מזמזם שר ורוקד קטעים מדבקים מהמופע, אך אף אחד מהם לא הגיע משירים מהאלבום החדש - למעט "She's A Revolution". השירים החדשים, למרות הכוח הלהיטי שלהם, לא הצליחו להשאיר עלי רושם מיוחד. הם נשארו כמרענני חך בלבד בין מנות ה-Fאנק הגדושות והעמוקות שקותי ייצר על הבמה. הוא הוסיף גוונים חדשים לפלטת הסאונד באלבום החדש, אך לפחות מהמופע יצאתי עם הרושם שלא מדובר בשבילו בצעד משמעותי קדימה כמלחין ומפיק, אלא המשך עבודה בתחומים שהוא כבר חרש היטב בהקלטות הקודמות, והשחזה קלה של יכולות ההפקה. נראה שהאמירה של קרולינה במהלך ההופעה כי "6am" הוא "פיס שאתם חייבים בבית, כמו מקרר" היא מעט מוגזמת. לי הרגיש שהוא בסך הכל עוד אלבום שיהיה נחמד להאזין לו מפעם לפעם.
סגור לתגובות על קותימאן אורקסטרה במועדון התיאטרון: עד 6 בבוקר / כללי / ניצן אגסי
