פוסטים מתויגים עם ביקורת אלבום

  • 25 ביוני 2018

    ביקורת: Albert Hammond Jr. - Francis Trouble - אלבום בפיצול אישיות

    אלבומו הרביעי של אלברט האמונד ג'וניור "Francis Trouble" הוא אלבום בפיצול אישיות, קרוע בין פחד לאומץ. בצד האמיץ שלו, האמונד יצר אלבום קונספט על אחיו התאום פרנסיס, שמת במהלך ההריון, והופך לסיפור על אלטר אגו שהאמונד סוחב איתו לכל מקום (פיצול אישיות כבר אמרנו?). בצד הפחדני, כבר מהצליל הראשון ברור שהאמונד, בדומה לאלבומים הקודמים שלו, לא מתכוון להתנסות ברעיונות או סאונדים חדשים. זאת אותה הנוסחה הידועה שעבדה מצוין לסטרוקס באלבומים הראשונים ובהבלחות קצרות גם באחרונים - פוסט-פאנק אנרגטי, דו שיח בין גיטרות חצי-מלוכלכות ושירה שנעה בין אדישות לרגש מתפרץ.

    אלא שפחדנות היא רק דרך אחת, וביקורתית למדי, לראות את הבחירה של האמונד לחזור וללטש את אותם טריקים. האמונד הוא לא האומן הראשון ובטח שלא האחרון לחזור על עצמו, סגנונית או נושאית. מי שיאזין באמת ל-"Francis Trouble", ולא יפסול אותו מיד כעוד אלבום של הסטרוקס, יגלה שיכולת כתיבת ועיבוד השירים של האמונד הושחזה לאורך השנים. מהריף הזריז והקליט שמלווה את הבתים ב-"Far Away Truths", קריאות ה-"Hold on" החוזרות בפיזמון של "Set to Attack", שינויי המקצבים ואווירת הגראז' רוקנ'רול הישן ב-"Screamer" - כולם גורמים לשירים להידבק לאוזן וללשון, ולתנועה כמעט בלתי רצונית בגוף. האמונד יצר באלבום הזה משהו שלא שמענו כבר הרבה מאוד זמן מהסטרוקס או מהחברים האחרים בה: שירים שכיף לשיר ולרקוד אותם.

    הקונספט על האח שהלך לאיבוד הוא לא באמת מחייב. למעשה פרנסיס והתיאור שלו כאחיו התאום האבוד לא מועלים באופן מפורש לכל אורך האלבום, והאמונד משאיר לנו את האפשרות להשלים אותו, או כל אלטר אגו אחר שעולה לנו בראש. קחו למשל את "Strangers", אחד השירים היותר מוצלחים באלבום, שמתעכב שוב ושוב על השורה "How strange the feeling to be strangers / Who strain for feeling, we're all strangers" ומכוון לתחושת המבוכה הבסיסית מאותה זרות פנימית. כך שמתוך הקונספט האישי-ביזארי ואפילו ההומוריסטי לפרקים, מתגלים הנושאים האמיתיים של האלבום - התמודדות עם אובדן והחוויה שאנחנו לא באמת מכירים את עצמנו.

    אלברט האמונד ג'וניור יופיע בבארבי תל אביב ב-16.7

    סגור לתגובות על ביקורת: Albert Hammond Jr. - Francis Trouble - אלבום בפיצול אישיות / כללי /

  • 18 במאי 2018

    ביקורת אוסף: נדיר חלק 4 - הצד האחר של הניינטיז

    כשאני חושב על ניינטיז ישראלי אני חושב על להקות הרוק הצעירות כמו זקני צפת ואיפה הילד, אבל תמיד היתה לי הרגשה שהיתה שם הרבה יותר מוזיקה מזה. עכשיו קיבלתי את ההזדמנות להציץ לצד האחר של העשור בחלק הרביעי של "נדיר" שאצרו הדי ג'יים/גורואי המוזיקה אמיר אגוזי וניב הדס. האוסף מתהדר בכותרת "High Hopes" ותת הכותרת "Spaced Out Cuts From The Israeli Sidelines 1992-1998". אכן, אגוזי והדס מציגים את הניינטיז הישראלי כסופר צ'יל, על הקו בין גיטרות חשמליות נקיות לסמפלרים, בין התקווה למזרח תיכון חדש לרצח שלה.

    בשבילי האוסף מתחיל עם הקטע השני "טים" של רעש, מין טייק אוף על מוזיקת הנושא של ג'יימס בונד רק עם גיטרות עמוסות בקורוס ומלמולים בוייב של מכשיר קשר. אחריו מגיע "10 בלילה" של ריר. קוטנר הגדיר את ריר באתר מומה בתור אחד מהרכבי השוליים "...הנמצאים מחוץ לקונצנזוס לא בגלל חוסר הצלחה להגיע אליו, אלא מתוך בחירה ואידאולוגיה, ומתוך אמונה בחשיבות האמת האמנותית ואי הסכמה עם מה שנחשב 'מסחרי'". שומעים את זה ב-"10 בלילה" שמבוסס על תיפוף גרובי ומחזורי, שכבות של גיטרות מתפתלות וקול גבוה ששר ליריקה אבסטרקטית (לא הצלחתי למצוא את המילים ברשת). מעולם לא שמעתי על ריר ועכשיו אני לגמרי מזיל עליהם ריר. גם לולי האוסף לעולם לא הייתי לוחץ פליי על קטע של הרכב בשם סליזי-ישראלי כמו "וו.י.ד פרודקשנז", אבל המסטולים האלה הפיקו קטע דאב ציוני ולגמרי מפתיע בשם "ג'ה טקמאלה" שמשלב בין דיליי עמוק וחצוצרות לברייקביט בהפקה היי-טקית.

    פחות התחברתי לבחירה של הקטע הפותח - "הזיות" של ברי סחרוף. סחרוף הוא אולי הראשון ששילב בארץ בין רוק לאלקטרוניקה, לפחות בצורה הזו, והשיר בהחלט מייצג את האווירה של האוסף וכמובן שמדובר בקטע עם כבוד. אבל זה שיר די מוכר, והייתי מצפה שאוסף שנושא את הכותרת "נדיר" יפתח עם קטע יותר אקזוטי, אם הוא בכלל יכלול אומן קונצנזוס כמו סחרוף. מצד שני, "הזיות" מכניס את המאזין למים המוכרים לפני שהוא זורק אותו לים, כך שזה יכול לעודד אנשים לשמוע את האוסף ואולי לגלות משהו חדש-ישן - כמו ביקיני שפותחים את הצד השני של התקליט עם "שמש", בחירה מדויקת לגמרי. צמד הטריפ-הופ של קרני פוסטל וחיים לרוז מקבל מדי פעם קרדיט בתור הרכב משפיע על יוצרים בסצנת האינדי העכשווית והאוסף נתן לי תירוץ להאזין להם סוף כל סוף. זה בדיוק מה שאוסף טוב יכול לעשות, לשים אור על מוזיקה פחות מוכרת אך איכותית ולתת למאזין קצות חוט שאפשר ללכת אחריו - כך גם עם "כישופים" של מלכה שפיגל ו-"דאב סיום" של הפה והטלפיים.

    מצד שני, אגוזי ולרוז משחקים אותה בהברקה כשהם הכניסו לאוסף דווקא קטע הרבה יותר מוכר מ-"הזיות": הלהיט הגלגלצי "אהבה אסורה" של זהבה בן. אני זוכר כשהשיר הזה התנגן ברדיו בזמן אמת ושממש אהבתי אותו מבלי להיות מודע לכך, סוג של אהבה אסורה בפני עצמה כי זה לא היה כל כך קול בזמנו לשמוע את זהבה בן. אומנם מדובר בלהיט פופ מיינסטרימי, שיר הנושא לסרט באותו השם, אבל בהאזנה מחודשה זה קטע ממש לא מובן מאליו. השילוב בין הסלסולים קורעי הלב של זהבה בן להפקה האלקטרונית הרגועה של ישי אמיר היה ממש יוצא מן הכלל, סוג של פורטיסהד כחול-לבן. קשה לי לחשוב על עוד קטעים שהורכבו באופן הזה, קטעים שנשמעו מקומיים מבלי להיות פרובינציאליים וחיברו בצורה כל כך טבעית בין השוליים למרכז - מה שגם הקטע הזה לגמרי מייצג את הצ'ילד אאוט ספייס וייבס וייד פרודקשנס של הניינטיז. אני מקווה שההיסטוריה תחזור על עצמה. צריך עוד קטעים כאלה כמו "אהבה אסורה" שממזגים בין העולמות, שנשמעים מאוד מהזמן שהם נעשו בו ומצד שני על-זמניים, קטעים שיכללו יום אחד באוסף עתידי של התקופה הזו.

    נדיר יושק בתל אביב ב-20.5 ובירושלים ב-24.5

    תגובה אחת / כללי /

  • 18 במאי 2018

    ביקורת אוסף: נדיר חלק 3 - אייטיז מחאתי רפלקסיבי

    אם הייתם שולחים לי את "Away And After" של Room 101 ואומרים לי שזו להקה חדשה מחיפה, לא רק שהייתי מאמין לכם, אלא הייתי נגנב לגמרי מההפקה המרחפת ומהאנגלית במבטא הישראלי חסר הבושה וחוגג אותם פה במאזין. אבל Room 101 הוא בכלל אחד מההרכבים של יוסי אלפנט ז"ל. עכשיו הוא מגיע בחזרה לעתיד כחלק מ-"נדיר", קטע הפתיחה של האוסף משנות השמונים "Safety Pin" - "Obscure Sounds From Tel Aviv's Noisy 80's" שאצר הצמד האלקטרוני האקלקטי Red Axes.

    אני יליד שנת 80 בעצמי. השיר הראשון שממש אהבתי בתור ילד היה "Take On Me" של אה הה. אני זוכר במעורפל מאבקים בין ירדנה ארזי לעופרה חזה במצעדים בערוץ הראשון ושאמא שלי קנתה קסטה של משינה עוד בתקופת "גבירותי ורבותי". אבל בניינטיז, כשעברתי את הבגרות המוזיקלית שלי, התנכלו לכל דבר שהזכיר את האייטיז. הסינתיסייזרים וספריי השיער נזרקו לפח המחזור, כך שרק בתחילת שנות האלפיים, כשהתנכלו לכל דבר שהזכיר את הניינטיז, חזרתי עם שארית העולם לעשור המוזר ההוא וגיליתי כמה מוזיקה אהובה היתה שם. אבל איזה אייטיז ישראלי מעבר לפורטיס והקליק פיינשמקר אינדי שכמוני אמור להכיר? רד אקסס באים לענות על השאלה הזו באוסף ומפתים אותי לעבור בעטיפה מעבר לגדר ולהתלוות לעלמה החושנית למרתפים חשוכים.

    שמעתי על ההרכב המיתולוגי דורלקס סדלקס דרך חברים מבוגרים ממני וגם בלהיט "מונומיליציה" של חדשני האייטיז המקומיים אנטיביוטיקה, אבל רק עכשיו כשהאזנתי ל-"נדיר" קיבלתי הזדמנות לשמוע את דורלקס סדלקס. זה לא שלא יכולתי לעשות את זה לפני כן, פשוט ככה זה כשיש אוסף - זה קל וזה זמין. "הביאו לי את ראשו של המח"ט" הוא אחד מהקטעים הבולטים ועוד באורך של 6 דקות ו-41 שניות. הוא נפתח בסיפור אירוטי שמוקרא בדיקציה רדיופונית, ממשיך עם גיטרה שמנגנת ריפים בסולם ערבי, כל זאת מעל מכונת תופים ושירה מיליטנטית אנטי-צבאית וחותך להראדקור-פאנק אוונגרדי. אין בארץ יותר מדי מוזיקת שוליים שהרכבי אינדי מקומיים יכולים להישען עליה, אבל ברור שדורלקס סדלקס השפיעו באופן ישיר או עקיף על הרכבים סטיריים וכבדים כמו קין והבל 90210 והם ראויים להוצאה מחודשת משלהם.

    "עבודה שחורה" של אהוד בנאי והפליטים הוא הקטע הכי מוכר באוסף, אבל נשמע ממש רלוונטי - לא רק בגלל הסאונד האלמותי שמשלב מקצבים וסולמות ים תיכוניים עם פוסט-פאנק, אלא גם בגלל גירוש הפליטים והגזענות הגואה בארץ. בכלל, לאוסף יש גוון פוליטי/חברתי בולט שאפשר לשמוע גם בקטעים כמו "הנצורים והצודקים" של פוליאנה פרנק וכל הדרך עד לשיר הסוגר "אני ואת" של שולץ (האיום) וגרוואי. נשמע שסצנת השוליים של האייטיז היתה הרבה יותר מחאתית ורפלקסיבית לגבי החברה הישראלית והתקופה, בטח שלעומת הרכבי השוליים של היום. זה נמצא קצת במגמת שינוי אם לשפוט לפי השירים החדשים ששמעתי בהופעות של המסך הלבן או הפאנק הפוליטי של להקות כמו מתרוממות וחרדה.

    עוד נקודה מעניינת לגבי האוסף, הוא שחלקו מושר בעברית וחלקו באנגלית, מה שלא שונה כל כך מהפילוג של השוליים היום. ההבדל הוא שלהקות כמו מעצ או שלוש חית לא ניסו לזייף את המבטא, אלא להפך, הם נשמעו הכי ישראלים באנגלית שאפשר. אני לא יודע מה חשבו על כך בזמנו, אבל זה מתחבר מעולה למצע של הכעס והאופל והחספוס של המוזיקה הזו. למעשה, יש לי תחושה שמה שנכנס ל-"נדיר" הוא רק חלק קטן ממה שהלך בשוליים הישראלים של האייטיז. בטח אפשר להוציא אוסף מרובע שלם שיוקדש רק לזה, וממש אשמח לשמוע אותו.

    נדיר יושק בתל אביב ב-20.5 ובירושלים ב-24.5

    סגור לתגובות על ביקורת אוסף: נדיר חלק 3 - אייטיז מחאתי רפלקסיבי / כללי /

  • 18 במאי 2018

    ביקורת אוסף: נדיר חלק 2 - מדריך לשורשי המוזיקה הים-תיכונית

    בעולם של זרם מידע בלתי פוסק, כשלאינטרנט נזרקים אינספור פזמונים והוקים מדי שניה, קל מאוד לשכוח אבני דרך חשובות מפסקולי חיים, במיוחד מקומיים. הדבר נכון עוד יותר בזמנים בהם גאווה לאומית סביב שיר אחד סוחפת מדינה שלמה לתוך טירוף חושים בידורי של קימונו, כרכורי תרנגולת ומטפורות שחוקות על צעצועים, ויתר השירים נזרקים הצידה. קל לשכוח, קשה לזכור. מזל שיש עוד מי שמזכיר לנו מדי פעם את השורשים הנשכחים בלעדיהם היינו נראים לגמרי אחרת.

    פורטונה רקורדס הצליחו לשלב באוסף שנות ה-70 של נדיר בין קלסיקות חסרות זמן לפיסות איזוטריה, ובכן, נדירות ביותר. המדריך לשורשי המוזיקה הים-תיכונית/ערבית/מזרחית נפתח עם הפריטה החדה והמסתלסלת של טריפונס על הבוזוקי. אנחנו מתמקמים במרכזה של חפלה בטברנה יפואית. אם תגיעו היום לשוק הפשפשים אולי תצליחו להבחין בין תיירים ומשפחות סחיות, בשאריות אחרונות מאותו ההדוניזם השזוף ושטוף הערק, ששלט אז (או לפחות ככה סיפרו לי). תמצאו פה גם סינתים מייללים ופסיכדליים משהו שמלווים את הקול המחוספס של ילדת הפלא התורכיה, גראציה; גרוב ערבי צפוף ומרטיט שומנים בטניים בשיר של ריימונד; מאוולים במבטא תימני כבד של אהרון עמרם (אבא של).

    יש סיכוי סביר שרוב שמות השירים והאמנים באלבום הזה לא יגידו לכם דבר, בדיוק כמו שהם לא אמרו לי. וזה בדיוק היופי והעניין באוסף - מטמון של שירים ערביים, אסליים, שורשיים, כשהדבר היחידי שנשאר בסוף ההאזנה זה לתפוס את הראש ולשאול - "איך יכול להיות שרוב השירים האלו כמעט הלכו לאיבוד בתהום הנשייה?" ורצון אימתני להמשיך לחקור פנימה, לשמוע עוד. אם הבוזוקי של תומר ישעיהו, הגיטרה של אורי בראונר כנרות, או הקול של לירון עמרם מסקרנים אתכם לגלות עוד על המקומות מהם הגיעו, יאללה - בואו לחפלה!

    נדיר יושק בתל אביב ב-20.5 ובירושלים ב-24.5

    סגור לתגובות על ביקורת אוסף: נדיר חלק 2 - מדריך לשורשי המוזיקה הים-תיכונית / כללי /

  • 9 בספטמבר 2017

    בחזרה לאייפוד: The Vaccines - What Did You Expect from The Vaccines? - נותנים כבוד לרוקנרול

    כל כמה שנים מגיעה משומקום להקה הירואית שאמורה להציל את הרוקנרול, וכך היה עם The Vaccines. מכונת ההייפ הבריטית החלה לפמפם אותם כבר כשהם העלו ליטיוב דמו לשיר "If You Wanna" ב-2010. שדרן הרדיו הידוע Zane Lowe הכתיר אותו בתור הסינגל הכי לוהט בעולם ומגזין ה-Clash חזה שהם יביאו עידן חדש של מוזיקת גיטרות. העידן החדש הזה אולי לא הגיע, אך מה שכן הגיע הוא האלבום המודע לעצמו מ-2011 "What Did You Expect from The Vaccines?".

    הוואקסינז הוקמו בלונדון על ידי הזמר/גיטריסט Justin Hayward-Young שהתגלגל מזה זמן מה בתעשיית המוזיקה. הוא ניגן בלהקת הארדקור-פאנק כבר בגיל 16, התגורר בלונדון עם שניים מחברי Mumford & Sons וניסה את מזלו בתור אומן סולו נוסטלגי בשם Jay Jay Pistolet. אך ב-2009 הוא פגש את הגיטריסט Freddie Cowan, אחיו הצעיר של קלידן להקת The Horrors מר Tom Cowan, והם צירפו להרכב את הבסיסט האיסלנדי Árni Árnason והמתופף Pete Robertson.

    בזמן שהיה לוואקסינז הייפ משוגע בבריטניה, בארץ ילדי האינדי פיתחו נוגדנים לחיסונים, ולא בצדק. "What Did You Expect from The Vaccines?" הוא אלבום שמזריק רוקנרול ישר לתוך הוריד של מילינאלים מצ'ועממים. זה כאילו שהקטע הפותח "Wreckin' Bar (Ra Ra Ra)" הולחן לסובלי ADHD עם דקה ו-21 שניות ניהיליסטיות של קצב מהיר, רפרנס לסופר סקוט פיצג'רלד ואפילו סולו גיטרה, קטע שנמצא איפשהו בין הסטרוקס לראמונז לג'יזס ומארי צ'יין ומתחלק לאוזניים יותר מהר מהזמן שלוקח לשלוף את הסמארטפון מהכיס. ואז מגיע אותו סינגל בכורה "If You Wanna" - עדיין בקצב די מהיר רק עם סאונד יותר ריוורבי וחללי ואיזושהי תמימות אירונית עם שורות כמו "Well I don't want to wake up in the morning / But I've got to face the day / That's what all the friends I do not like as much as you say" וההפצרה הרומנטית שאם את רוצה לחזור זה בסדר, זה בסדר, זה בסדר לחזור אלי.

    "Blow It Up" לגמרי מקיים את ההבטחה הארספואטית שלו, "Post Break-Up Sex" הסטרוקסי הוא הסינגל הקליט עד כדי כך שעשינו לו סינג-אלונג קטן במאהל האינדינגב, ואם זה לא זוהר מספיק אז יש גם שיר על דוגמנית דנית בשם "Norgaard" שמתפצפץ כמו סוכריות קופצות. לפעמים הוואקסינז דווקא מאיטים את הקצב וחוקרים גם את הצדדים היותר רגישים שלהם, למשל ב-"Wetsuit" עם פזמון האצטדיונים "Put your wetsuit on / Come on come on", הקטע "All In White" הבלאדי-מלנכולי, או השיר הסוגר "Family Friend" שמתפתח בחמשת הדקות שלו מפריטות ענוגות לכאוס מוחלט. הייווארד-יאנג הוא סולן מהסוג כמו שהיו עושים פעם, כזה שיש לו מבט נחוש בעיניים אל עבר האופק וקול עמוק ורגשי שמושר במבטא בין לונדון לניו יורק, איפה שהוא מתגורר אגב בימינו. קאוון מלווה אותו בריפים קלאסיים שנשמעים כאילו שהוא חקר לעומק את מקורות הדלתה של צ'אק ברי ובו דידלי, ומחלקת הקצב של ארנסון את רוברטסון נותנת את המצע ההדוק שמאפשר את כל הרוקנרול הזה. בכלל, הוואקסינז מצליחים למזג בין העבר הרחוק של הרוקנרול מהפיפטיז והסיקסטיז, לעבר הקרוב מהסבנטיז והאייטיז ולהווה במילניום החדש. אולי הם נכשלו ליצור את העתיד, אך האלבום נשען על יסוד של כתיבת שירים כל כך חזקה שגם אתם תתחילו להמהם אותם כבר אחרי השמיעה הראשונה.

    סולן עמוק, סולואי גיטרה, כתיבת שירים חזקה - אלמנטים לא כאלה אופנתיים בעשור השני של המילניום החדש, של זמנים רגעיים של כלום. אבל איכשהו הוואקסינז הצליחו לקרוץ לחטיארים כמוני שאוהבים לשמוע אלבומים שלמים ולילדי האוטופליי ביוטיוב. "What Did You Expect from The Vaccines?" הגיע למקום הרביעי במצעדים הבריטיים ולמעמד של אלבום זהב עם מכירות מעל ל-100,000 עותקים, הישג עצום לאלבום של להקת רוקנרול בשנת 2011. מאז הם הוציאו עוד שני אלבומים נחמדים שלא הצליחו לעמוד בגרנדיוזיות של אלבום הבכורה. הייווארד-יאנג שרד כמה ניתוחים להסרת פוליפים ממיתרי הקול, המתופף רוברטסון הוחלף וצורף להרכב קלידן, ובימים אלה הם עובדים על אלבום רביעי שעל פי דבריהם יכיל רוק מצוחצח מהסבנטיז והאייטיז בוויב של Big Star, Todd Rungen ו-Guided By Voices. כך או כך תמיד יהיה לנו את אלבום הבכורה שאולי הוואקסינז לא הצליחו להציל בו את הרוקנרול, אבל כן נתנו לו מלא כבוד.

    סגור לתגובות על בחזרה לאייפוד: The Vaccines - What Did You Expect from The Vaccines? - נותנים כבוד לרוקנרול / כללי /
→ פוסטים קודמים