לוס אנג'לס שונה לגמרי מניו יורק. האווירה בניו יורק מהירה, מוקפדת, ומוכוונת. הגיאוגרפיה שלה מאוד מוגבלת והעיר תלויה בתפקוד הסאבווי כמו שהגוף תלוי בעורקים להזרים דם ברחבי המערכת הגופנית. היה לי מזג אוויר מעולה בניו יורק, אבל אומרים שבחורף זה מקום קודר וקר.
מעל לוס אנג'לס יש שמש ניצחית, קצת כמו בתל אביב, מינוס הלחות, ועם הרבה הרבה יותר עצי דקל. בניגוד לניו יורק האהובה, כל מי שגר מחוץ ללוס אנג'לס שונא אותה. מוזר, כי האווירה הלוס אנג'לסית מאוד חופשית. הרגשתי שיש שם ספייס לכל אחד להיות מה שהוא רוצה להיות ולהניף אצבע אמצעית לשאר העולם. עשירים, הומלסים, פריקים, רוקרים, סקייטרים, גולשים, מטאליסטים, ראפרים (חלקם עומדים ברחוב ומנסים למכור לך דיסקים בצעקת "Hip Hop!"), היפסטרים, ו-יםים אחרים. הכל הולך בלוס אנג'לס וכמה שיותר Fאנקי יותר טוב.
מבחינה גיאוגרפית לוס אנג'לס בעייתית משהו. בניגוד לניו יורק שמאוד מרוכזת וצפופה בגלל הגיאוגרפיה המוגבלת שלה, בלוס אנג'לס היתה להם אדמה כיד המלך כך שהכל מפוזר ומרוחק. לוס אנג'לס התפתחה למעשה מעיירות שונות שהתאגדו יחדיו. הרכבת התחתית מאוד מוגבלת במסלולה והאוטובוסים איטיים, כך שהאוטו שולט בממלכתה במהירות בינונית. נסיעה מהוליווד לווניס ביץ' למשל לוקחת כחצי שעה באוטו. זה הפך את השוטטות שם לקצת יותר בעייתית.
התחברתי למכורת מוזיקה מקומית ששמה ג'ניפר תודות לאתר המופלא Couch Surfing. היא עברה על רשימת ההופעות השבועית ואמרה שאין שום דבר מעניין. אפילו איגי פופ שהיה אמור להופיע עם הסטוג'ס שבר את הרגל ברומניה וביטל את ההופעה. זה מבאס, למרות שבכל מקרה לא תיכננתי ללכת. למה לא? כי ההופעה של הסטוג'ס בגני התערוכה, עוד כשהגיטריסט רון אשטון היה בחיים, היתה אחת מההופעות הכי טובות שראיתי אי פעם. לא רציתי לקלקל את הזיכרון הזה, ולא רציתי שבוע של אוזניים כואבות מרוב רעש לאחר מכן.
בכל זאת התפלאתי איך זה יכול להיות שאין כלום, וג'ניפר נכנעה ושלחה לי לינקים לאפרכסת המקומי You Set The Scene ו-Scenestar. הסתבר שיש הופעות, אבל לא יותר מדי, והן מפוזרות ברחבי העיר. התמקמתי בהוליווד, בהוסטל סביר מעבר לפינה של אולם הקולנוע הסיני הנודע. היה לי אוטו, אך התבאסתי לנהוג כי לא אוכל לשתות, ואיכשהו לא היה לי חשק גדול להשתלט על חיי הלילה של העיר. אפילו ויתרתי על יום רביעי במועדון ה-Airliner שידוע כאחד מהליינים החמים בעולם עם הרזידנט Gaslamp Killer (רגע, גם הוא היה בארץ) וגיחות של Flying Lotus ותום יורק, לוס אנג'לסי שכמותו.
באחד הלילות ראיתי שיש הופעות במועדון הוליוודי במרחק הליכה. התקלחתי בהוסטל, התלבשתי יפה עד כמה שמטייל יכול להתלבש, ויצאתי למועדון Hotel Cafe. לא היה קל למצוא אותו (כמו ה-Cameo Gallery בניו יורק), הכניסה נמצאת בעצם בסימטה האחורית מאחורי בית מלון. כאילו דה.
השומר החביב בכניסה בירך אותי ונדמה לי שהוא אפילו לא ביקש תעודת זהות. העפתי מבט על התכנית האמנותית ושאלתי מה הולך היום. הוא אמר שבעיקר מוזיקה רגועה למעט הקהל שהגיע, ולקינוח רוקנרול. תהיתי איפה כולם נמצאים בעיר הזאת, והוא חשב שאולי הם עוד לא סיימו את חופשת הקיץ ולא חזרו עדיין ללוס אנג'לס. באתי במגמה הפוכה מהם, אז קניתי כרטיס ונכנסתי פנימה.
המקום היה אלגנטי משהו. כיסאות ושולחנות העץ הצבועים בשחור והבמה על וילונותיה האדומים נראו כאילו שהם מוכנים לתיאטרון כמו שהם מוכנים למוזיקה, או לפחות לפסנתרניות ברים אדומות. משהו כמו תיאטרון תמונע, רק יותר קטן ומסוגנן. ישבו שם קומץ של אנשים סביב כמה שולחנות. זה לא הפריע לי יותר מדי, בעיקר שיעמם שאין עם מי לדבר. נכנסתי בשיא ההופעה של Shenandoah Davis, סינגר/סונגרייטרית שניגנה על פסנתר בליווי מתופף, כמדומני, ונשמעה ממש מגניב. חבל שזה היה השיר האחרון.
זמן מה וכוס יין אדום לאחר מכן, Eliza Rickman עלתה לבמה. גם היא סינגר/סונגרייטרית פסנתרנית, ועוד אחת מאוד מסוגננת עם שיער שחור ארוך מעל שמלה הוליוודית של פעם. היא התישבה על הפסנתר והחלה לנגן.
למרות שבדרך כלל זה לא כוס התה שלי, מאוד התרשמתי ממנה. הנגינה שלה היתה מאוד רגישה, והקול שלה ניחן בעדינות ונשמה כמו בתקליטים ישנים של זמרות נשכחות מתחילת המאה העשרים. כשהיא שלפה משרוקית של ציפור והחליפה את אחד מבתי השיר בציוצים היא קנתה אותי לגמרי ושברה לי את הרצינות התהומית והשיעמום שיש בדרך כלל בהופעות כאלה.
מה שקשה לי ברוב הופעות הסינגר/סונגרייטר, זה חוסר גיוון וחוסר בעליות וירידות במהלך ההופעה, כך שאם אני לא מתחבר רגשית לשירים ולאמן אין לי מה לחפש שם. אבל אליזה תיבלה את ההופעה בסיפורים אישיים, בכנרת שליוותה אותה בכישרון רב, וגם בלופר, פסנתר צעצוע, ועוד צעצועים.
באיזשהו שלב חולקו הצעצועים לקהל ואליזה ביקשה להשתמש בהם מתי שרוצים במהלך השיר, וכמה שיותר. קיבלתי מן ברווז צעצוע משונה מפלסטיק מוקשח שעושה "קוואק, קוואק" בלחיצת כפתור מלווה בצחוק מכאני מרושע, הצעצוע הכי ביזארי מכולם. אבל איזה שיר כיפי זה היה לקולות הצעצועים, שיר שזכה לצחוקים ומחיאות כפיים סוערות.
מעבר לגימיקים, השירים של אליזה היו מאוד מגוונים גם במהותם וגם בהגשה שלה, כך שנשארתי עם אוזן קשבת במהלך כל המופע. יש לה קול נפלא, כישרון מוזיקלי, ונוכחות נינוחה אך מסתורית על הבמה. היא יודעת איך לייצר הופעה סוחפת ושובת לב. הקהל והבמה היו כולה שלה במשך קצת יותר משעה. אני מקווה שעוד נשמע עליה מעבר למועדוני הופעות אפלוליים בהוליווד.
ומה עוד? לצערי אין. חיכיתי עוד בהוטל קפה, אבל לקחו שנים עד שההרכב הבא התארגן. נמאס לי, ויצאתי החוצה, מחפש משהו אחר לעשות. הגעתי במקרה לערב אילתור תיאטרלי חינמי, לא משהו משגע, וחתכתי להוסטל.
היו לי עוד יומיים באל איי וכבר לא חיפשתי ריגושים מוזיקליים, במיוחד כשידעתי שאהובי The Horrors ו-The Vaccines באים להופיע בעיר עוד איזה שבוע וחצי, זמן מה אחרי שאעזוב אותה. הסתבר כמה שבועות לאחר מכן שהוואקסינז ביטלו בגלל שהגרון של הזמר בצרות. כנראה שחלק מהביטולים בארץ הם לא פוליטיים אחרי הכל.
אני בטוח שיש ללוס אנג'לס הרבה יותר להציע ממה שראיתי, ועם כל הכבוד לניו יורק, ללוס אנג'לס יש את שלה. קיבלנו משם להקות ענק כמו The Doors, Black Flag, Red Hot Chili Peppers, NWA, Guns N' Roses, ועוד רבים וטובים. עם קצת יותר אנרגיה, נהיגה, ואולי תזמון טוב יותר, אני בטוח שהייתי נתקל בהרבה יותר מוזיקה.
בחור מגניב בשם Dan שפגשתי כמה ימים מאוחר יותר בסנטה קרוז, איש מרצ'נדייז מקועקע שעובד בחריצות עבור הלהקה Thrice, טען שיש בלוס אנג'לס 100,000 להקות. 100,000 להקות! אם יש באל איי כ-15,000,000 איש, זה אומר שהיחס הוא 1:150, כלומר להקה לכל 150 איש. מעניין מה היחס בתל אביב ובכלל בארץ. כך או כך זה אומר שיש שם המון פעילות מוזיקלית, ואני מקווה שאם תבקרו שם בזמן הקרוב תנצלו את זה ותבואו לכתוב פוסט אורח על מה ששמעתם שם.
תחנה הבאה - סקרמנטו!
נ.ב. אם אתה צעיר ומגניב באל איי לך לאיזור Echo Park. שם נמצאת הסצינה ואפילו סופרמרקט לנוסע בזמן!
נ.ב.ב. ארה"ב היא אולי הארץ האחרונה שעוד יש בה מגה חנויות תקליטים. אם אתם רוצים להזכר בכיף של להכנס לחנות תקליטים ענקית, למצוא שם את כל מה שרציתם והרבה מעבר לזה, ואולי לראות איזה הופעה בחינם, תקפצו לחנות המעולה Amoeba Music בהוליווד.
