פוסטים מתויגים עם sweatshop boys

  • 25 בנובמבר 2017

    "אף פעם לא התעניינתי יותר מדי ברוק": להקות מקומיות מראיינות את קולין ניומן מ-WIRE

    צילום: Matias Corral

    חיפה אירחה בעבר פסטיבלים גדולים עם אומנים מחו"ל כמו פיית' נו מור ופי ג'יי הארווי. השבוע היא חוזרת למפה עם פסטיבל SoLow שיתקיים בין 29-30.11 עם אומנים מקומיים כמו המסך הלבן, ועדת חריגים וקוסטה קפלן וגם הופעה של הרכב הארט-פאנק האנגלי Wire. לכבוד האירוע, הזמנו כמה ממשתתפי הפסטיבל לראיין את מנהיג ההרכב קולין ניומן ולברר איזה עצה הוא יכול לתת ללהקות צעירות, מה הקשר שלהם לדאדא ואיך הם מחזיקים את הלהקה ביחד כל כך הרבה שנים.

    קוסטה קפלן: נראה שיש לכם רעיונות חזקים לגבי הפן הויזואלי של הלהקה כבר מהעטיפה האיקונית של "Pink Flag". בהתחשב בעובדה שהיו לכם מספר מעצבים לאורך השנים, אני סקרן לדעת האם זה שנמנעתם מהעטיפות הקלאסיות של "להקת רוק עושה פוזה בשביל הצלם" מבוסס על רעיון אומנותי שהיה לכם עבור הלהקה או פשוט אינסטינקט טבעי.

    תמיד היה בלהקה חיבור חזק לאומנות ויזואלית. שלושה מחברי הליינאפ המקורי למדו בבתי ספר לאומנויות באיזושהי מידה כך שזה לא כל כך מפתיע. אני לא חושב שאי פעם חשבנו לשים תמונה של הלהקה על העטיפה! בנוסף, די לאורך כל השנים חשבנו שזה במקרה הטוב לא אופנתי ובמקרה הגרוע טעם לא טוב לשים תמונה של הלהקה על העטיפה!

    פלאפון ענק: אם הייתם מקימים את ווייר היום, איזה סוג של להקה הייתם? האם אתם חושבים שרוק הוא ז'אנר פורה בימינו?

    אם הייתי בתחילת שנות העשרים שלי, נגיד יליד 1995, ההשפעות שלי - לאו בהכרח המוזיקליות - היו לגמרי שונות. אולי לא הייתי מקים בכלל להקה. בהנחה שהייתי מתעניין במוזיקה (אני רואה את זה בתור תחום התעניינות מאוד בסיסי אצלי אז כנראה שכן) אין לי ספק שהייתי מקים הפקה משלי מה שבאופן רציונלי לא היה גורם לי להתעניין להיות בלהקה. אולי הייתי מחפש שיתופי פעולה אבל אני בספק אם הפורמט היה שתי גיטרות, בס ותופים אלא אם כן היה לי רעיון מאוד מסוים. באופן אישי אף פעם לא התעניינתי יותר מדי ברוק, למעשה אני לא בטוח מה זה! כשאני חושב על רוק אני חושב על תספורות פודל ושירה חורקת אבל אולי אתה רואה את זה אחרת? קשה להגדיר מה ווייר עושים אבל אומרים שאנחנו להקת רוק.

    דאבל ג'אקל: מה העצה הכי טובה שתוכלו לתת ללהקה צעירה בתחילת דרכה?

    הייתי אומר שהעצה שלי מתאימה לכל אומן והיא "תמצא את הקול שלך". הייתי גם מציע (אם כי אולי זה לא יעזור בכלל) לא לחשוב על זה יותר מדי. אישית אני חושב שיצירתיות זה דבר טבעי ואם חושבים על זה יותר מדי זה יכול רק להפריע. כולנו סובלים כמובן מ-"סינדרום הדף הריק", קל לחשוב שאין לך רעיונות. למעשה רעיונות הם דבר מאוד נפוץ וצריך פשוט לשים לב אליהם.

    סווטשופ בויז: מדוע אתם לא מנגנים את "Pink Flag" בהופעות?

    תלוי - האם אתם מתכוונים לשיר או לאלבום? אנחנו מנגנים את השיר באופן די קבוע אם כי עכשיו אנחנו שומרים לו על מקום מאוד מיוחד. זה תמיד מנוגן בהדרן האחרון בסט של ווייר ב-DRILL : FESTIVAL ועל ידי ה-Pink Flag Guitar Orchestra - אתה יכול לראות דוגמאות כאן וביוטיוב. לגבי הקטעים האחרים מהאלבום, בדרך כלל יש לנו לפחות קטע אחד בכל סט בכל זמן נתון אם כי מאוד חשוב לנו להישאר נאמנים ללהקה. וווייר אינה ולעולם לא היתה תולדה של "מורשת". הרבה להקות יותר ותיקות נופלות למלכודת ונשענות רק על העבר שלהן - לפעמים עד כדי כך שאין בכלל עניין מה הלהקה יכולה ליצור עכשיו. לדעתי זה לא מקום שמעניין להיות בו ולמזלנו ווייר לא צריכה להיות בו. המהות של ווייר תמיד היתה במה שאנחנו עושים בזמן הנוכחי. אנחנו מכבדים את מה שעשינו בעבר וההופעות שלנו תמיד מכילות פריטים נבחרים מההיסטוריה שלנו אבל המהות שלנו לעולם לא תהיה רק בעברינו.

    המסך הלבן: נראה שאתם מאוד מחוברים לתנועה הדאדא באומנות. מה זה דאדאיזם עבורכם והאם שילבתם דאדא במוזיקה שלכם?

    דאדא כתנועה אומנותית היסטורית אפילו קצת הקדימה אותנו. אולי אנחנו בני 40 שנה אבל דאדא בת 100! הצורה שבה דאדא השפיעה על כל האומנות במאה ה-20 וה-21 היא דרך המושג הכפול של קונספט וקריטיות. אין כזה דבר אומנות בלי קונספט שאין לה קריטיות - הדברים האלה קשורים כל כך חזק למבנה של אומנות פוסט-דאדאיסטית שקשה להפריד ביניהם. אם יצירה היא אומנות בגלל שהאומן אומר שזה אומנות אז למה שהוא אומר יש חשיבות גדולה. הרעיונות האלה מגיעים מהדאדא. ווייר היא יוזמה מוזיקלית שנוצרת כמו אומנות גבוהה. זה לא אומנות ויזואלית או אומנות סאונד אבל זו בכל זאת אומנות כי זה מה שאנחנו אומרים. זה אומנות בגלל הצורה שאנחנו יוצרים ושמים את היצירה שלנו בתוך ההקשר. אממה, זה לא דאדא וזה לא פה 100 שנה וווייר לא דאדאיסטים בגישה או ביצירה שלנו. עם זאת אנחנו מכירים בחוב שלנו לדאדא!

    ועדת חריגים: בתור להקה שיש בה חברים מעל גיל 40, אנחנו רוצים לשאול - איך אתם מחזיקים את הלהקה כל כך הרבה זמן עם כל השינויים שקורים לכם? איך אתם מתחברים מחדש למוזיקה שגרמה לכם להיות ביחד במקור?

    אני חושב שחשוב לענות על השאלה הזו עם העובדה שווייר לא היתה זהה כל הזמן. כמו כל דבר חי ואורגני זה משתנה ועובר מוטציות. אין שום חוקים מלאכותיים של "מה זה ווייר" שמגבילים את מה שאנחנו עושים. עם זאת גילינו משהו מאוד מעניין לפני כמה שנים: לא משנה איך תעשה את הקומבינציה הזו זה תמיד ישמע כמו ווייר. זה פשוט בגלל שווייר זה משהו די רחב. בכנות אני חושב שיותר מדי מוזיקה נוצרת על ידי אנשים שרוצים להתאים את עצמם לתוך ז'אנרים או לשלב ביניהם. בשבילי זה כמו לעשות משהו מבחוץ שאתה אמור לעשות מבפנים. לא אכפת לי כל כך מז'אנרים. ז'אנרים מעניינים רק כשהם נולדים או מתים וכל השאר משעמם. אולי זה עניין דורי.

    כמובן שווייר מורכבת מארבעה אינדיווידואלים שבמובן מסוים אין להם שום דבר במשותף חוץ מווייר, ארבעה אינדיווידואלים שתופסים את זה בצורה די שונה. מה שגורם לזה להיות משהו שאנחנו רוצים לעשות ביחד זה העבודה עצמה. כמובן אם היינו עושים אלבומים והופעות ואף אחד לא היה מתעניין בזה אז כנראה שהיינו מוותרים על כך לפני שנים, אבל מה שאנחנו עושים תמיד מקבל תשומת לב. אנחנו מוכרים אלבומים ואנשים באים להופעות ואנחנו עושים את כל זה לגמרי בתנאים שלנו. זה לא קשור לחוסר בפשרות, זה פשוט כי זו הדרך היחידה שאפשר לעשות את זה כדי להשיג את התוצאה הטובה ביותר!

    אני לא יודע שום דבר לגבי "מוזיקה מקורית" אולי מדובר פשוט באבק פיות.

    סגור לתגובות על "אף פעם לא התעניינתי יותר מדי ברוק": להקות מקומיות מראיינות את קולין ניומן מ-WIRE / כללי /

  • 28 בפברואר 2017

    ראיון מחומש עם Audacity + The Orions + Deaf Chonky + Häxxan + Sweatshop Boys

    המילה "Audacity" זה לא רק "חוצפה" בעברית או תוכנה חינמית לעריכת סאונד. מסתבר שיש גם להקת גאראג' פאנק כיפית מקליפורניה תחת אותו השם, והם מגיעים לארץ: יום חמישי 2.3 בוונדרבר בחיפה עם Häxxan ו-Sweatshop Boys, ויום שישי 3.3 בבסקולה בתל אביב עם Häxxan, The Orions ו-Deaf Chonky. אם אתם אוהבים את הפאנק שלכם מלודי, צעיר ומלוכלך, כדאי גם לכם להיות שם בפוגו. בינתיים שאלנו את כל החבר'ה כמה שאלות להקתיות וגילינו מי הכי פאנק כרגע.

    איך ואיפה אתם נוהגים לבלות בתור להקה מחוץ לחזרות והופעות?

    אודסטי: אנחנו אוהבים ללכת לבר המקומי שלנו, The Continental Room. לפעמים אנחנו נפגשים בבתים שלנו ופשוט מבלים ביחד. אנחנו גם נהנים מהרבה מסעדות סודיות ומעולות בעיר.

    אוריונז: כרגע הבילויים הכי פרועים שלא כוללים חזרות או הופעות מתקיימים בקבוצת הווטסאפ שלנו, איפה שרואים את הממים הכי מצחיקים ואת חידודי הלשון הכי שנונים.

    דף צ'ונקי: הלהקה זה תמי ועדי אז אנחנו פשוט כל הזמן בבילוי להקתי. בדרך כלל אנחנו נפגשות בבתים שלנו, ובכל מקום אחר, נגיד בסופר, בהופעות (של להקות אחרות), ברחוב. החיים הם בילוי אחד גדול.

    חסן: בהרי קליפורניה בחוות וויד, קוטפים וויד ומעשנים אותו יחדיו, וכותבים שירים לחסן.

    סווטשופ בויז: בעיקר בבתים החמימים והנעימים שלנו. אפשר למצוא את קרישר מבלה הרבה בספרייה כי הוא בדרך להיות דוקטור; דין נמצא לעתים קרובות בקולנוע כי הוא פשוט חי בסרט; נדב אוהב להסתובב בהרים עם הבגלמה שלו; ואיתי הוא היחיד שמשתולל ומרים את כל העיר עם הלהקה השנייה שלו: האוריונז.

    מה השיר שאתם הכי גאים בו ולמה?

    אודסטי: "Alpine Driver" כי יש בו ארבעה שינויי סולם וכתבנו אותו לפני 15 שנה!

    אוריונז: "Wray of Light/Sun Syrup", שני שירים שכתבנו וחיברנו יחדיו, אני חושב שכרגע הם גם מקבלים את התגובה הכי טובה בהופעות ובכל מקרה הם מייצגים איזושהי דרך או כיוון חדש שאנחנו הולכים בו לקראת האלבום הבא.

    דף צ'ונקי: תמי: "Kontrol", כי זה שיר ממש ישן ששנאנו והצלחנו לעבוד עליו ולשפר אותו לשיר שאנחנו פחות שונאות.
    עדי: אממ.

    חסן: שיר הנושא מהאי.פי האחרון שלנו, "רודיון". לא רק שזה שיר טירוף טירופים, זה מתמצת את חייו של רודיון כמלך העולם החופשי, את השנאה שלו לעבודות יום, את ההליכות שלו על החוף בבת ים, וחשוב ביותר את האהבה שלו ללהקת החסן (בס"ד).

    סווטשופ בויז: "The Boy Who Only Locks His Door". שיר מטריף שכתבנו בחזרה האחרונה - שווה לחכות לו!

    מה הסיפור הכי מוזר שקרה לכם בטור?

    אודסטי: פעם יצאנו מרכבת בטוקיו ומי שנסע איתנו נפל לתוך הרציף והיה צריך לקבל נסיעה באמבולנס יפני כדי להגיע לבית החולים. זו היתה פציעה נוראית!

    אוריונז: נעצרנו בגבול אוסטריה/גרמניה לבדיקה שגרתית ע"י המשטרה הגרמנית. השוטרים בדקו לכולנו דרכונים ורישיונות לרכב. במושב האחורי הבעלים של הוואן התקין מיטה שתשמש או למנוחה בין לבין או ללילות קשים. על המזרן שמנו את כל התיקים והחפצים שלנו. אחד השוטרים שהתעניין במיוחד שאל מה יש מתחת למזרן ואמרנו לו שאין כלום. חבר שלנו שנהג שאל אותו אם יירצה לראות בעצמו, וכשהשוטר השיב בחיוב התחלנו להעיף את כל הציוד מעל המזרן. הנהג הרים את המזרן ולהפתעת כולם חיכתה לנו שם חוברת פורנוגרפית. השוטרים נקרעו מצחוק ושחררו אותנו לדרכנו. אין טעם היה להסביר להם (או כנראה לכל אחד אחר) שזה לא שלנו וזה שבר את הקרח.

    דף צ'ונקי: לא יצאנו עדיין לטור בחו"ל אבל זה יקרה בקרוב. אנחנו מאמינות שקורים לנו דברים מוזרים כל הזמן אבל אנחנו לא קולטות שהם מוזרים. הכי קרוב למקרה מוזר היה מקרה מעצבן ב...חיפה! הופענו בוונדרבר בערב התרמה למרכז אשה לאשה. שם האירוע היה "פאנק נגד סקסיזם", וכשישבנו בחלל האמנים וכתבנו סטליסט ליד כל כלי הנגינה שלנו, נכנס המנהל והעיף אותנו מהחלל כי היה בטוח שאנחנו סתם גרופיות. הוא לא האמין לנו שאנחנו אמניות. יפה!

    חסן: טור זו חוויה מוזרה בפני עצמה, הרגעים המוזרים ביותר שקורים הם לרוב בתוך האוטו, אבל פעם הופענו בטובינגן בדרום גרמניה, והיה שם בחור אמריקאי, ששירת במלחמה באפגניסטן, שלעולם לא הוריד את משקפי השמש שלו, ובכל מקום שהיינו הוא "סרק" את השטח, ובגדול די עקב אחרינו. בבוקר שאחרי ההופעה הוא עדיין היה שם, עם המשקפי שמש, והשמיע לנו עופרה חזה.

    סווטשופ בויז: בטור השני שלנו, אחריי הופעה די פושרת בעיירת סטודנטים גרמנית בשם בילאפלד, המתופף שלנו נדב תקלט מזרחית אולדסקול ישראלי והרקיד חדר מלא בגרמנים במשך שעות. אחריי זה הוא והפרומוטר הלכו למסיבת רגאיי ועשו באף.

    מי לדעתכם הכי פּאנק כרגע ולמה?

    אודסטי: אני (סולן הלהקה מאט -ע"ש) כי לא החלפתי את התחתונים שלי שלושה וחצי שבועות ואני לא שם זין על זה!

    אוריונז: ברק כהן. הבן אדם עם דם בטמפרטורת קיפאון. איזה מאבק הוא מנהל באופן עצמאי מול גופי ענק והוא לא ממצמץ לרגע. אחד האנשים היחידים שמבינים שאם רוצים לשנות ולהזיז משהו צריך לקום מהכורסה ולעזוב את הפייסבוק. הוא גם התארח בהופעה של הפוסי של לוסי אז בכלל!

    דף צ'ונקי: כרגע לילה נמצאות במחשבות שלנו. הן מוציאות עכשיו אלבום, אחרי 4 שנים ללא. הן עושות הכל לגמרי בעצמן. לילה לא מנסות להיות משהו שהן לא והן מצליחות בצורה כל כך יפה ליצור מוזיקה כנה. כנות זה פאנק. זה לא משנה בכלל אם הסגנון נופל בדיוק בז'אנר, הגישה שלהן מעוררת בנו השראה. וגם בתכלס חוץ מזה כל סצנת הפאנק היא הכי פאנק כרגע כי כל המקומות נסגרו והכל גרוע אבל עדיין יש אנשים שמתעוררים בבוקר ועושים ומארגנים ויוצרים. יפה.

    חסן: איגי פופ, זה מסביר את עצמו, לא?

    סווטשופ בויז: רודי מחאסן. יש צורך להסביר?

    מה העצה הכי טובה שלכם ללהקות חדשות?

    אודסטי: תזהרו ממה שאתה מבקשים; אל תעזבו את הדיי ג'וב שלכם. העליות והירידות האמוציונליות והרוקנרול יכולים לפעמים לדרדר בן אדם לצורת הקיום הבסיסית ביותר. תשמרו על ראש נקי, זה עובד אם עובדים על זה, אז תעבדו על זה אתם שווים את זה! (אחד מהסלוגנים של Alcoholics Anonymous -ע"ש).

    אוריונז: בעיקר ליזום יותר בכל מה שנוגע להופעות. אנחנו חיים בתקופה שהופעות DIY הצטמצמו למצב שבו הן כמעט ולא קיימות. להקות מצפות שייגשו אליהן ויזמינו אותן להופיע במועדון או להצטרף לערבים שכבר קורים, שזה טוב ויפה, אבל הכי חשוב לנסות לשבור את המעגל הזה של ה-2-3 מועדונים קטנים שכן יתנו לכם במה באמצע השבוע, לנסות למצוא מקומות אלטרנטיביים ויצירתיים ולהביא את המוזיקה שלכם לכמה שיותר אוזניים. אה ולהשתפר. כל הזמן.

    דף צ'ונקי: אל תיקחו את עצמכם יותר מדי ברצינות. תעשו הכל בעצמכן כי זה הכי כיף. כשתאהבו את עצמכם כמו שאתם - כנראה תמצאו קהל שאוהב אתכם. זהו אשכרה זהו.

    חסן: אל תשימו זין על אף אחד.

    סווטשופ בויז: בגיל 30 תנגנו הרבה יותר טוב מעכשיו, אבל תהיו יותר מבואסים מהחיים מאי פעם. אם רק הקמתם להקה בגיל 30 - ניצחתם את כולם.

    סגור לתגובות על ראיון מחומש עם Audacity + The Orions + Deaf Chonky + Häxxan + Sweatshop Boys / כללי /

  • 27 בספטמבר 2015

    סיכום ה'תשע"ה הסחיפסטרי במוזיקה הישראלית - המאזין + הקוצב

    The Listener + HaKotsev: Best Israeli Music H'ATASHA by Idosius on Mixcloud

    איחדתי כוחות עם יובל לוי מ-"הקוצב", ויחדיו סיכמנו את שנת ה'תשע"ה במוזיקה הישראלית מהפולק הרך של ג'יין בורדו ועד הפוסט-הארדקור המחורע של זאגה זאגה וכל מה שביניהם - לשמיעה בלחיצת פליי למעלה או האזנה סלקטיבית פה למטה.

    Totemo - Heavy As My Dreams EP

    יובל: רותם אור (Totemo) הוציאה בתחילת השנה אי.פי חדש ומשובח. מוזיקה אלקטרונית עם שירה מהפנטת, עשרים דקות של צלילה עמוקה. האי פי הקצר (רק כעשרים דקות אורכו) היה אמור להיות מלווה בסיבוב הופעות בארץ, אבל הוא נדחה בעקבות אבחון של מחלת סרטן השד. בימים אלו רותם אור עובדת על חומרים חדשים, ואנו מקווים שכשיצאו, היא תוכל להשיק אותה כמו שצריך.

    עידו: האי פי של טוטמו היה אחד מהיציאות של השנה, בכלל במוזיקה האלקטרונית בעולם. כבר קלישאתי להגיד שזה נשמע "חו"ל", ובכל זאת, היללו את האי פי בבלוגים ברחבי העולם, ובצדק. מאחל הרבה בריאות לרותם בשנה הקרובה ועוד המון שירים חלומיים כאלה.

    Garden City Movement - Modern West EP

    יובל: לפני כחודש התקיימו ההופעות של Alt-J בארץ. לכל אחד מהמופעים נקבע מופע חימום אחר. אני בחרתי ללכת למופע הראשון בגלל מופע החימום של Garden City Movement, והיה כל כך טוב, שעם כל הכבוד ל-Alt-J, הגארדן לא נפלו מהם בכלל. האי פי שיצא להם השנה, Modern West, ממשיך את הקו האלקטרוני המתוחכם מהשניים הקודמים, ומדגים לנו שוב איך אפשר להכניס כמות עצומה של רגש לתוך ביטים ממוחשבים. תגלית נוספת שגיליתי לגביהם השנה היא שהמוזיקה שלהם מעולה לשחייה. אז אם יש לכם נגן MP3 עמיד למים – אני ממליץ בחום.

    BEMET - The Chase After Tomorrow

    יובל: הוד מושונוב הוציא אלבום משותף עם ריג'וייסר כחלק מהלייבל Raw Tapes, אלבום בשם The Chase After Tomorrow שכולל גם שיתופי פעולה עם נגני הלייבל. הוד מושונוב הוא נגן קיטאר (הקלידים האייטיזים שלובשים כמו גיטרה על הכתף) שגדל כנגן פסנתר קלאסי, ובשנים האחרונות עבר למוזיקה אלקטרונית ומשלב באלבום הזה בין אלמנטים של ג'אז למוזיקה אלקטרונית. הלייבל חצה את גבולות האינדי בשנה האחרונה עם השינויים המעניינים שהתרחשו בגלגל"צ.

    Anatopia - User Experience

    עידו: אנטופיה הם הצמד Henrietta Morgenstern ו-Klaus Plötzlich, ישראלית וגרמני שעושים מוזיקה אלקטרונית סקסית, חיבור בין השיק הברלינאי לחוצפה הישראלית עם תהיות קיומיות על העולם הדיגיטלי.

    Shtuby Band Experience

    יובל: את שטובי גיליתי בפסטיבל יערות מנשה. הוא עלה לבמה לבוש בבגד גוף ורוד שמכסה את כולו מכף רגל ועד ראש, ולרגע אחד הפך את היער לרחבת ריקודים ענקית, שהזכירה יותר דיונות במדבר של פסטיבלי טראנס מאשר פסטיבל רוק. שטובי מופיע לפעמים בהרכב מלא עם נגנים, כמו ביערות מנשה, שכולל מתופף, קלידן (BEMET, הנ"ל), MC וחלילנית, ולפעמים הוא מופיע לבד כדיג'יי במסיבות בפסטיבלים ובמועדונים, בארץ ובחו"ל. אמנם לא יצא לו אלבום, או אי.פי השנה, אבל עדיין הוא ה-תגלית שלי. ממליץ בחום להטות אוזן ואם אפשר לתפוס אותו גם על הבמה בהופעה או דיג'יי סט.

    שי צברי - שחרית

    יובל: המלך החדש, שמאפשר גם להיפסטרים לתת בכפיים הוציא השנה את האלבום "שחרית" שמצליח לייצר מוזיקה ישראלית ומאוד אותנטית. במקרה של שי הוא מצליח לחבר פיוטים יהודים ישנים עם ז'אנריים עדכניים – רוק, בלקן, דאב ורגאי.

    עידו: שי צברי והרכבים כמו A-WA ולירן עמרם והפנתרים עשו נסיון מאוד יפה ליצור מוזיקה ישראלית אותנטית שלא שואבת מהתרבות האנגלו-סקסית של רוק/פופ אלא ממקורות של מוזיקה יהודית ותימנית. באופן אישי פחות התחברתי לזה, אך ברור שזו מוזיקה שהקהל הישראלי הרחב יאהב, מוזיקה שעושה שמח ושתעלה את הישבנים לרקוד על השולחנות ולתת בכפיים - אני פשוט מעדיף פוגו.

    TATRAN - Shvat

    יובל: שלושה האקס-נגני הג'אז קפצו מדרגה ענקית בשנה האחרונה. הם הוציאו את האלבום "SHVAT", מילאו את הבארבי ואת הבמה המרכזית ביערות מנשה, ואפילו הצליחו להכניס שיר לגלג"צ - הפתעה גדולה בהתחשב במוזיקה הנסיונית שלהם. נראה שזו רק תחילת הדרך של השלישיה הפסיכדלית הזו, וכדאי לתפוס אותם בהופעה מהר, לפני שייגמר והם ילכו לבמות גדולות בניכר.

    עידו: הופתעתי איך המוזיקה הנסיונית והאינסטרומנטלית נטולת הווקאלז של טאטרן גרמה לאנשים לעוף השנה. הקהל המיינסטרימי שנתקע בשנות השבעים על פינק פלויד והדורז כנראה פוקח את האוזניים, סוף כל סוף, ומבין שיש טריפ חדש.

    Pits - Premeditated Endings

    עידו: אלבום שלא קיבל בכלל פוקוס בשנה שעברה ודורש עוד מלא האזנות. מוזיקה נסיונית, סוג של פוסט-רוק חורך עם טירוף שמרחף מלמטה, אולי בגלל הפקתו המושחזת של עמי שלו (המונוטוניקס).

    קין והבל 90210 - וידאודרום

    עידו: ההרכב הרוצח של השנה ומבחינתי אלבום השנה. זה אלבום שלא מוערך מספיק. הוא גאוני כמו שהוא טפשי, הוא מטורף, הנגינה קטלנית, הוא מלא ברפרנסים תרבותיים לסרטים והצגות ומוזיקה ולחיים שלנו היום. לוקח זמן *סטגדיש* להבין אלבום כזה, וזה יקרה בסוף כמו שזה קרה לאינפקציה והופעות האיחוד המפוצצות שלה השנה. מי שרוצה את ההזייה המלאה שלא יחכה לאיחוד אלא ילך להופעה הבאה של קין והבל 90210 עכשיו עוד כשהם צעירים ומחורפנים.

    Cut Out Club - Cut Out Club

    יובל: פרויקט הסולו של ניצן חורש (אקלטרה) הפך לסופרגרופ אימתני שכולל שמונה חברים מנוסים שפעילים גם במסגרת להקות אחרות. אחרי שהם מתחו את הסבלנות שלנו עד תום, הם הוציאו ממש לאחרונה את האלבום הראשון שלהם. מעבר לשירים המצויינים אני מציע לתת תשומת לב להפקה המוזיקלית המעולה של ניצן וברוך בן יצחק שצובעת את השירים במלא גוונים ויוצרת רוק אפל אך עדיין מלא ב-FUN.

    KIDS FLY - KIDS FLY

    יובל: האלבום הראשון, שנושא את שם הלהקה, יצא אי שם בינואר. הלהקה הוקמה על בסיס להקת אומללה ושנתה את פניה אחרי שהסולן עזב. האלבום מלא ברוק מאוד חלומי, כזה שעוזר לי לצלול במחשבות. חברי הלהקה מפוצלים בין ישראל ואנגליה, ולכן קשה לתפוס אותם בהופעה, אז אם נקרית בידכם ההזדמנות אני ממליץ מאוד לא לפספס.

    lessAcrobats - Other Selves EP

    עידו: EP מאוד איכותי וכיפי עם נגיעות של ניאו-פסיכדליה, עוד ריליס מוצלח מבית אנובה. המיקסוס של Tom Monahan, שעבד עם Peter Bjorn and John וגם Devendra Banhart, מוסיף מגע של קסם זר ומענג (מתנצל על הטעות בשידור - הוא לא עבד עם Tame Impala למרות שזה נשמע מתבקש).

    Lola Marsh

    יובל: הההפתעה הכי גדולה בלהקה הזו היא שאנחנו כל כך אוהבים אותה למרות שעד היום יצא להם (רשמית) רק שיר אחד. יעל שושנה כהן הגיעה לתודעת הקהל כשעשתה כיסוי לשיר של לאנה דל ריי בתכנית ריאליטי, והקו המוזיקה של לולה מארש ממשיך בדיוק משם, ועושה את זה טוב. הם עשו מלא הופעות, והופעות מלאות, שיר אחד והבטחה לאלבום. בארץ, לדעתי, הם יצליחו, השאלה אם יצליחו לפרוץ את מחסום החו"ל, שם נראה לי שיש עוד הרכבים שעושים מוזיקה דומה, והתחרות יותר קשה. שיהיה בהצלחה!

    Private Men - Private Men EP

    עידו: ההרכב החדש של רועי דותן (פאנקייק, המועדון, ועוד) הוציא EP עם שירים שבריריים ויפים ברוח תחילת המילניום של הרכבים כמו Doves, Elbow, Kings of Convenience.

    Russo & Weinberg - Stay

    יובל: ארז רוסו (הג'ירפות) ועדי ווינברג הוציאו באמצע הקיץ אלבום שיהיה כיף להתכרבל לצליליו בחורף, מול האח. הפרויקט המשותף, שהחל במקרה, הוציא כבר לפני שנתיים(!) שיר ראשון מתוך האלבום "Stay", וגם הוא עושה את דרכו במהירות מערבות האינדי למרכז המיינסטרים. השירים נכתבו על ידי ארז רוסו, ועדי ווינברג נתנה לו את הדחיפה לעלות יחד איתה למרכז הבמה, ואפילו לתפוס את המיקרופון. יש לקולות שלהם הרמוניה מדהימה, שמזכירה לי זוגות בסגנון ג'וני קאש וג'ון קארטר או לי אוזוולד וננסי סינטרה, והאלבום הזה התנגן אצלי שוב ושוב, אפילו בחום של אוגוסט.

    ועדת חריגים - השעמום שוקע

    עידו: "השעמום שוקע" נמצא אצלי במקום השני השנה בתחרות מאוד צמודה למקום הראשון (קין והבל 90210). אני מאוד אוהב את הקונספט של יובל הרינג, סולן ההרכב, הנסיון ליצור מצע של מוזיקה ישראלית חדשה עם רפרנסים מקומיים שתהווה בסיס לדור הבא של האינדי הישראלי. לדעתי האלבום פחות חזק מאלבום הבכורה "העולם אבד מזמן" מבחינת השירים (יש פה כמה פילרים), אם כי בסה"כ זה המשך ראוי שמעגן את השוגייז הישראלי ומצליח לגעת באיזשהו רגש מקומי - ראה למשל הפזמון "דרך יפו, העליה" בשיר "אמפריה אחרונה". גם ועדת חריגים זוכים להרבה סיקור והופעות באירופה וארה"ב, הישג לא נורמלי להרכב אינדי ישראלי ששר בעברית.

    הקליק - אני לא בפסקול

    עידו: קאמבק ענק של הקליק, להקת הפוסט-Pאנק שהוציאה אלבום חדש אחרי 30 שנה של הפסקה. מסתבר שצריך חבורה של בני 50-60 בשביל לשים מראה מול הריקבון הארץ הישראלי, בשביל לצרוח מהגגות עד כמה המצב מסריח דרך גיטרות מלוכלכות וליריקה א/ערסית בזמן ששאר המוזיקאים בארץ עסוקים באסקפיזם ושירי אהבה שמאלציים. ריספקט.

    שעלת נפוצה - ימית 2000 EP

    עידו: שעלת נפוצה הם סוג של ממשיכי הדרך של הקליק, של פאנק-רוקנרול חכם בעברית עם סולן שמתפרק על וכותב מדי פעם שורות מבריקות כמו "הבידור שלכם זו הטרגדיה שלנו". שעלת נפוצה התפרקה, אך חברי ההרכב המרכזיים עברו הלאה ללהקת הקאלט המסך הלבן שחורשת במות ומלהיבה את הקהל.

    Zaga Zaga - Year One

    עידו: אלבום הפוסט-הארדקור פאנק של השנה (כנראה כי הוא היחיד שיצא בארץ!), מלא בשירים דיסוננטיים ב-120 קמ"ש וקורטוב של הומור (ראה למשל "I Just Called To Say I Hate Your Band"). ההרכב חורש בזה הרגע את מרתפי ההופעות המזוהמים של אירופה.

    Sweatshop Boys - Always Polite, Never Happy

    עידו: גאראג'-פופ-פאנק שמשי מלא בהוקים חזקים ומלודיות קליטות, כאילו שהביץ' בויז שמעו יותר מדי ראמונס והוציאו את האי פי הזה. לא ברור למה זה לא תפס בארץ, אבל בחו"ל הסווטשופ בויז (שם גאוני) מקבלים שבחים רבים - אפילו יובל לוי שמע בפעם הראשונה ואהב.

    תעני אסתר - מסקנות מכדור הארץ

    יובל: תעני אסתר הוציאו השנה את האלבום השני "מסקנות מכדור הארץ" – אלבום שאמור היה לצאת בשלושה אי.פי'ז קצרים יצא בסוף כאלבום אחד, אבל עדיין ניתן לזהות את שלושת החלקים שלו. למרות שהמוזיקה פסיכדלית והמילים נשמעות הזויות בשמיעה ראשונה (ושניה), אחרי כמה שמיעות, מגלים שיש בהן עומק רב, ולדעתי שי רוט, שכתב את רוב השירים, עשה עבודה נפלאה.

    Maya Johanna - Born To Become

    יובל: אלבום שהופק על ידי Sun Tailor (ארנון נאור) וההשפעה שלו בו בולטת מאוד (שזה טוב, כן?). אלבום פולק שמגיע לגבהים ועוצמות גבוהים, כמו ב-"Born To Become".

    ג'יין בורדו - ג'יין בורדו

    יובל: שנה מעולה עברה על ההרכב הזה, ששלושה משירים נכנסו השנה לפלייליסט של גלגל"צ, וששוב ושוב מוכרים את כל הכרטיסים להופעות שלהם. דורון תלמון כותבת שירים יפים ומלאי הומור, ויחד עם מתי גלעד ואמיר זאבי (על הקונטרבס והגיטרה) הם שלישייה שמחה וכיפית, שכיף להפליג איתה לרגע למקומות אחרים, יפים יותר, מלאים בפרחים, ופרפרים ווויסקי..

    סגור לתגובות על סיכום ה'תשע"ה הסחיפסטרי במוזיקה הישראלית - המאזין + הקוצב / כללי /

  • 3 במאי 2015

    המאזין ברדיו 87: ספיישל Sweatshop Boys

    Listener 87: Sweatshop Boys Special by Idosius on Mixcloud

    אירחתי את איתי ודין מהרכב הגאראג' Pאנק השימשי SWEATSHOP BOYS התארחו להשמעת בכורה של ה-EP החדש שלהם "Always Polite Never Happy" וסיפורים מהדרכים. שידרתי בשעה הראשונה אינדי בריטי חדש וחגגתי את יום ההולדת של אחד מהאנשים האותנטיים בעולם.

    לאירועי ההשקה של Sweatshop Boys

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי ביום חמישי 19:00-21:00

    סגור לתגובות על המאזין ברדיו 87: ספיישל Sweatshop Boys / כללי /

  • 31 בינואר 2015

    Mad Choice נגד Sweatshop Boys בהופעה: קרב תרנגולים מוהיקנים

    Mad Choice ו-SWEATSHOP BOYS הבעירו אמש את הקורו בקרב תרנגולים מוהיקנים: מאד צ'ויס עם סקייט-Pאנק מהיר ועצבני; וסווטשופ בויז עם גאראג'-Pאנק מלודי וקיצי. להקה מול להקה, שיר נגד שיר, הם הראו איזה גיוון יש בפאנק, ובעיקר, השפריצו כיף מדבק לכל עבר כולל טראש טוק והתגרויות ערסיות מימי הזוהר של ה-WWF ("הניינטיז התקשרו: הם רוצים את הפאנק שלהם בחזרה!"). מי ניצח? הקהל - שנדלק ורקד פוגו ללא הפסקה.

    סגור לתגובות על Mad Choice נגד Sweatshop Boys בהופעה: קרב תרנגולים מוהיקנים / כללי /