להיות שי נובלמן
"אף פעם לא ממש הצלחתי להנות מהאלבום", הפתיע אותי שי נובלמן, "זאת אומרת מהתוצאה, להנות מזה שהוא הצליח לגעת בכל כך הרבה אנשים, בגלל שכל הזמן הייתי מעורב בפנים, וכל הזמן הייתי עושה עבודות מנהלתיות, עבודות שחורות ואפורות. אף פעם לא היה לי את ה-luxury הזה לשבת רגל על רגל להאזין ולהגיד 'וואו, איזה יופי' ולראות באהבה את כל האנשים האלה ולקבל את הדבר הזה כי פשוט הייתי כל הזמן עסוק".
ישבתי עם שי נובלמן על כוס קפה בתל אביב לכבוד 12 שנה ל-"How To Be Shy" - אלבום הבכורה שהגיע בהפתעה, הציב רף חדש לאינדי הישראלי, וזכה להערכה מחופי תל אביב ועד חופי קליפורניה. הסיפור של HTBS החל כששי למד תקשורת בלונדון ב-1997, בחנות תקליטים קטנה ב-Notting Hill Gate: "הם היו מתמחים בסיקסטיז ותת ז'אנרים והתיידדתי עם אחד המוכרים. הרבה מהדברים שאני מכיר זה בזכותו. יום אחד הבאתי לו כמה דברים ישראלים שהיו לי שחשבתי שאולי מבחינת הסאונד יוכלו לעניין אותו, ואחד מהם היה 'האיש שראה הכל' והוא נדלק עליו. בנסיעה חזרה לארץ הוא ביקש שאביא לו כמה עותקים, אז קניתי לו איזה 20 עותקים והוא מכר את זה ללקוחות שלו".
"ברכבת התחתית היה טלפון ציבורי אז התקשרתי לישראל לאלי לולאי (סולן רוקפור -ע.ש.)", סיפר שי על החיבור שלו ללהקת רוקפור. "אמרתי יש פה מישהו שמתלהב ממכם ואמר שהוא יכול אולי להכיר אתכם לחברת תקליטים, והוא כמובן לא האמין, אלי. אני לא יודע אם הם חשבו בכלל אז להקליט משהו באנגלית. ואז אלי הגיע לביקור, חודשיים אחר כך, ומיד לקחתי אותו ואת אישתו לפגוש את אותו ביל באיזה מסעדה הודית, ואחר כך הלכנו לביל הביתה. ואז גם ברוך ומארק לא האמינו אז הם טסו לפגוש את הביל הזה שאמר שהם להקה מדהימה ויש להם פוטנציאל לעשות משהו. ואני כמובן נכחתי בכל הפגישות האלה. הם היו בהלם שהאלבום שלהם נמכר בחנות בלונדון".
עכשיו שהכיר את רוקפור, שי שלח לאלי לולאי קסטת דמו עם 2 שירים - "Mr Kluger" ו-"Nightmare". בתגובה אלי הזמין אותו להקליט את השירים עם רוקפור בארץ. "תחשוב - זה ראש השנה אחרי 'האיש שראה הכל'. בחופש הגדול באתי, ונכנסנו לאולפני טריטון. לאולפני... לאולפן! למה לאולפני? זה תמיד אחד! זה כמו בארץ שאתה רואה פוסטרים שכתוב 'גיטרות נה נה נה' אבל זה אחד שעומד עם גיטרה אחת!", התבדח לרגע שי. "זה היה מדהים. ב-97' אני הייתי בן 22-23, אתה מנגן עם הלהקה הכי טובה בארץ, שהיא פתאום להקת הליווי שלך, מה הולך כאן?"
רוקפור מודל 2002
שי חזר ללימודיו באנגליה עם תחילת הסמסטר. הוא המשיך לכתוב שירים והקים הרכב מקומי בשם Oracle. ב-1999 הוא נכנס לאולפני, סליחה, לאולפן Toe Rag - אולפן אנלוגי ששימש גם את ה-White Stripes ואת Supergrass (שי נובלמן מצויין ביניהם במאמר הויקיפדיה על האולפן). "Sad Song Happy Song", כפי שהוא נמצא באלבום, הוקלט שם, וגם גרסה מוקדמת ל-"Lonely Boy". שי שחרר את LB עצמאית, והוא נבחר כסינגל השבוע במגזין המוזיקה הנחשב Melody Maker. "אתה לא מצפה לדברים האלה", אמר שי. "אני זוכר שהלכתי ל-news stands. אתה פותח, אתה מעלעל, לא עניין אותי לקרוא. זה כמו בסרטים האלה - זה לא יכול להיות. זה כבר גרם לי להבין שאני עושה משהו שיש לו ערך והוא טוב לא רק בעיני עצמי".
ויזת הסטודנט של שי נגמרה והוא חזר לארץ. ההקלטות המשיכו עם רוקפור, בעיקר עם המתופף איסר טננבאום והגיטריסט ברוך בן יצחק שהפיק את האלבום. "אני חושב שבסופו של דבר זה נשמע מעולה", ציין שי. "מעבר לשירים ולנגינה זה הרבה בזכות ברוך (ורונן טל), כי באולפן זה נשמע יבש, התופים. ברוך בדיוק היה מיודד עם רן שם טוב אז הוא לימד אותו שאם מעבירים את ההקלטה של התופים דרך פדאל דיסטורשן של גיטרה, זה נותן סאונד יותר קיצוני. אני זוכר שב-'Don't Want To Say Goodnight', שזה היה שיר שמאוד התבאסתי איך התופים נשמעו בהקלטה, זה נתן להם עוד נפח שהיה חסר לי".
האלבום יצא בלייבל העצמאי של שי, Noble Tunes, ובמימונו. "זה היה אלבום לא זול", העיר שי, "אבל כיסיתי את ההשקעה שלי ואפילו יצאתי מרווח ממנו". ומדוע מתנוסס בצדו האחורי של האלבום לוגו של פונדק השובבים? "היה לי חבר בכיתה, בבי"ס היסודי, מוטי שובבו", הסביר שי." לאבא שלו היתה מסעדה, 'פונדק השובבים', ואבא שלי היה אוכל שם הרבה. חזרתי בדיוק לארץ, אמרתי לו אתה שומע אני מקליט אלבום, אז הוא אמר לי אם הוא יכול לעזור במשהו, אז אמרתי לו אם רוצה להיות ספונסר, אז הוא אומר לי בטח, שים את הלוגו מאחורי הדיסק".
לצערו של שי, העבודה על האלבום כללה גם את אותן עבודות אפורות שהוא דיבר עליהן: "הבאתי ארוחות ממנו (פונדק השובבים -ע.ש.) כמו קייטרינג, וארוחות טובות. 'ברוך מה אתה רוצה? פרגיות, קוסקוס, קציצות...' אני הייתי באמצע ההקלטות תמיד נוסע לאולפן ומביא להם את האוכל. אף פעם לא יצא לי להנות ממש עד הסוף מזה. אף פעם לא היה איזה אבא שנמצא שם מאיזה חברת תקליטים או מנהל שאומר לי, שי, אתה צריך להתעסק במוזיקה. תמיד הייתי צריך לעשות את זה וזה מבאס".
הקלטת "How To Be Shy" באולפני Toe Rag בלונדון
האלבום יצא לחנויות בהפצה עצמאית של חברת Unatex, ונמכר מעל למצופה: "אני זוכר ששאלתי את אלי חיון מהאוזןבר, שהתחיל לעבוד עם רוקפור, כמה להדפיס מזה. '300, תהיה בטוח שיהיו לך גם בבית אחר כך עוד'. אז הדפסתי 1,000, ואחרי שבוע Unatex אמרו לי תדפיס עוד 1,000. ואחרי עוד שבועיים אמרו לי תדפיס עוד 1,000!" הבאזז המשיך לרטוט עם הקרנות יומיות של הקליפ ל-"Sad Song Happy Song" בערוץ 9, ערוץ מוזיקה מאולתר בימים ההם, והשמעות ב-"קצה" בגלגלצ. החיבור לקצה קרה בעצתו של שלומי שבן: "הוא אמר לי, תשמע, גם אני לא מזמן הוצאתי את הסינגל הראשון שלי 'שרמוטה פוריטנית' ואף אחד לא השמיע אותו. ואז הוא אמר לי, יש תוכנית בגלגלצ, קוראים לה 'הקצה', היא משודרת בלילה. שלחתי את זה לשם ודווקא משם התחילו להשמיע. תשלח את זה לשם. אז שלחתי את זה לשם, ובום! כל ערב זה התחיל להיות מנוגן שם".
בעוד שטחנו את שי בקצה והלוק והמוזיקה נתנו לו אימג' של רוקסטאר, הוא היה עסוק במשהו אחר לגמרי: "הייתי הולך לפנות בוקר ותולה את הפוסטרים של עצמי. גם לא היו אנשים אז שילכו לתלות את הפוסטרים ברחובות. אני אמרתי שיש למוזיקה הזו אפיל מאוד רחב. אז הייתי נוסע למחנה של צה"ל בצריפין ותולה שם בחוץ, ובטרמפיאדות. הייתי הולך לתיכונים - תיכוני אמנויות, תלמה ילין, תיכון אלון ברמת השרון. הייתי נוסע באוטו למקומות האלה עם דלי של דבק ותולה. ואתה חושב שנהניתי מזה? לא נהניתי מזה. בכלל לא", סיכם שי. לא היתה לו אג'נדת DIY. "רציתי מנהל ורציתי חברת תקליטים. אני ממש לא נהניתי מהניהול העצמי הזה. זה היה בגדר אילוץ. בארץ של שנת 2000-2001 לא היה שום דבר אחר".
ההופעות הראשונות בתור אמן סולו היו כחימום לרוקפור. הוא גיבש להקת הופעות עם יוני טננבאום, אחיו של, על התופים, רועי הדס מקרח 9 על הבאס, ואורי כינרות הצעיר, היום בבום פם, על הגיטרה: "כשחיפשתי גיטריסט אז הלכתי להופעה של מיכל קהן והוא עמד שם בצד. הוא נראה טוב, היתה לו כריזמה אבל מאוד שקטה. הוא היה בן 18 או משהו כזה".
"בחורף, הוצאתי את 'Lonely Boy'", סיפר שי. "היה ברור לי שזה הולך להיות להיט ענק גם בארץ. תחשוב שהיו גם עורכים של גלגלצ שהיו באים להופעות שלי בפטיפון. הייתי מאוד בולט, והתחילו לכתוב על זה בעיתונים עוד לפני האלבום הראשון. אז אני ידעתי ש-'Lonely Boy', זה הולך להיות להיט גדול, כי אם מהמניק סטריט פריצ'רס מנגנים את השירים החדשים... שמעתי גם מאנשים מהקהל וגם מהעורכים האלה 'זה השיר'. ואז הוא יצא כסינגל ולא הושמע פעם אחת. רק בקצה, וקצת יואב קוטנר". ההתלהבות של קוואמי וקוטנר לא סיפקה אותו. "מהרגע שראיתי ש-'Lonely Boy' לא נכנס לשום פלייליסט, הבנתי שאין לי מה לחפש פה. אם זה היה פתאום מתפוצץ ונהיה ענק אז זה היה נותן לי תחושה טובה, ויוצר המון קהל, והייתי נשאר. זה כל הזמן תחושה כזו שלא ממש אוהבים אותך עד הסוף".
כמו סיר פול, המוזיקה המתוקה-אכזרית המשיכה להתנגן באוזנו של שי. למרות הופעות מלאות בארץ, ההרכב שלו התפרק. בינתיים אחד ממבקרי הרולינג סטון בחר ב-HTBS כאחד מאלבומי השנה שלו, ושי יצא לבדו לסיבוב הופעות באמריקה. לייבלים קטנים ובינוניים התעניינו בו, אבל הוא חיכה להצעה מהגדולים שלעולם לא הגיעה. הביקורות המהללות המשיכו לזרום, ולשי לא היה בכלל איפה לישון אחרי ההופעות. בסופו של דבר הבירוקרטיה שוב הכניעה אותו - לא היתה לו ויזת אמן ולקח זמן להשיג אחת. שי התייאש וחזר ארצה.
המצב של שי לא כל כך שונה היום. גם את אלבומו האחרון, "יומי הוא חלום", הוא הוציא עצמאית ב-Noble Tunes. הוא כבר לא תולה פוסטרים, אבל עדיין אין לו מנהל, והוא מאוכזב שמ-"יומי הוא חלום" עוד לא יצא להיט: "היתה לי ציפייה מאוד גדולה שאושמע המון ברדיו ויש כמה שירים שעל פניו היו אמורים להיות להיטי ענק כמו 'יומי הוא חלום' או 'אין לה אוויר'. זה לא קורה, שזה מאוד מצער אותי". אבל לא הכל אכזרי. עכשיו, לאחר 12 שנה, שי נהנה סוף כל סוף מ-HTBS. "אני חושב שהוא אלבום בכורה מעולה. אני סופר גאה בו".
