פוסטים מתויגים עם הופעות

  • 28 במרץ 2013

    סקר להקות ואמני שוליים

    כשטיילתי לפני שנתיים בקליפורניה הכרתי את Dan, איש מרצ'נדייז מקועקע שעבד עם הלהקה Thrice. דיברנו הרבה על מוזיקה, והוא סיפר לי שבלוס אנג'לס יש 100,000 להקות. הנתון הזה נשמע לי פנטסטי והתחלתי לתהות - כמה להקות ואמני שוליים יש בארץ? בשבוע שעבר קיבלתי תשובה.

    הבלוג המופלא אפרכסת מפרסם מדי שבוע את הופעות השוליים בתל אביב. הם מפרסמים אותן גם בגוגל קלנדר. לגוגל קלנדר יש API. זה אומר שאני יכול להתחבר אליו בעזרת קוד ולשלוף נתונים. כלומר, אני יכול לשלוף את כל ההופעות שהיו בתקופה מסוימת, לייצא אותן לאקסל, ולהוציא סטטיסטיקה. וכך עשיתי.

    אני מתכבד להגיש את סקר הלהקות ואמני השוליים הישראלים. אתם מוזמנים לדפדף, להוריד, להעתיק, למיין, לשתף, ולצטט. אני יודע שהוא לא מדויק. לסקר יש כמה מגבלות:

    1. לא כל ההופעות בארץ נמצאות בסקר, אלא רק מה שתועד על ידי חברי האפרכסת. לא תראו שם הופעות מחוץ לתל אביב, הופעות מיינסטרים, מזרחי, ג'אז, וכו'. עם זאת הם כן תיעדו המון הופעות מרחבי הקשת המוזיקלית של סצינת השוליים פלוס.
    2. תיקנתי שמות של אמנים שהופיעו בכמה ווריאציות. אם מצאתם טעויות אנא שלחו תיקונים. אם אתם רוצים לעזור בעריכה אשמח לתת לכם גישה למסמך.
    3. הסקר לא כולל פסטיבלים וערבי הופעות, אלא רק הופעות בהם שמות האמנים צויינו בכותרת האירוע. יש גבול כמה זמן חופשי יש לי, והאמנים הרציניים בכל מקרה עושים ערב משלהם.

    מה גיליתי בסקר? אם ללוס אנג'לס יש את ה-100,000 שלה, לפי שנת 2012 יש כמעט 1,000 להקות ואמני שוליים פעילים בארץ. זה אומר שאם נפזר אותם באופן שווה על כלל האוכלוסיה יש אמן לכל 7,500 איש. לצערי אם נהיה יותר ריאליסטים הסצינה נראית הרבה יותר צפופה.

    אינדינגב, הפסטיבל הגדול של הסצינה, מושך כ-3,000 כ-5000 איש. לקצה יש כ-6,700 לייקים בפייסבוק. אז נהיה נדיבים ונניח שיש בסצינה קהל של 10,000. זה אומר אמן אחד לכל 10 אנשים בלבד. גם אם נפריז עם הערכה של 100,000 איש בסצינה, עדיין היחס של אמן לקהל מאוד קטן. זה לא חדש שאין מספיק קהל לתמוך בכולם, אבל עכשיו רואים את המספרים בבירור.

    עוד נתון מעניין הוא באיזה תדירות להקות מופיעות. לפי האפרכסת, בשנת 2012 כל אמן הופיע בממוצע כ-2 פעמים בשנה. נשמע מעט, אך ב-2012 היו כ-2,300 הופעות, כלומר, 6 הופעות שוליים בתל אביב ליום. הלהקות שהופיעו הכי הרבה ב-2012 היו The 1840s, Brain Candies, נערות ריינס, אבי הזמר, ו-Cannons. כל אחת מהן הופיעה בממוצע כמעט כל חודש או יותר.

    הסקר נתן לי גם מבט על רוסטר אמני השוליים בארץ. כמה מתוך ה-1,000 אני מכיר? כמה שמעתי? כמה ראיתי בהופעה? גם אם הייתי רוצה להתעדכן, זה בלתי אפשרי. אפילו ללכת להופעה כל יום לא היה מספיק.

    (צילום על ידי גוני ריסקין)

    15 תגובות / כללי /

  • 5 ביולי 2012

    הם מכים בתופים: האיחוד של ה-Stone Roses במנצ'סטר

    אני לא מאמין שזה קרה. 1.7.2012. Heaton Park מנצ׳סטר. הסטון רוזס על הבמה. אני בקהל.

    סופש ההופעות של הרוזס במגרש הביתי הוכרז כחג לאומי. לא נשארה מיטה אחת פנויה במלונות העיר. המונים הסתובבו ברחובות במגוון חולצות סטון רוזס עם עטיפות או תאריכי הופעות או סלוגנים בסגנון "I am the resurrection" או "She bangs the drums". מכל בר ומועדון נשמעו צלילי הסטון רוזס, כל פוסטר ומגזין צעק סטון רוזס.

    יש הרבה משקל לאיחוד הזה. אלבום הבכורה של הלהקה הוא אחד מהאהובים אי פעם בממלכה הבריטית. הם מיצגים את החלום הרוקנרולי, התקווה שארבעה חבר׳ה מהשורה יוכלו להשיג תהילת עולם אם רק תהיה להם מספיק נחישות ואבק קסמים. אחד ליאם גלאגר מאואזיס ודאי מודה להם על כך. לזמן מה זה עבד והסטון רוזס נחשבה ללהקה הכי גדולה בבריטניה.

    הממלכה הקיצה מהטריפ של הסטון רוזס באמצע שנות התשעים, תקופה של אלבום שני כושל ומאבקי אגו בין חברי הלהקה. אבק הקסמים נגמר והחבילה התפרקה. מאז ועד לסוף 2011 סולן הלהקה, Ian Brown, חטף את אותה השאלה כמו תקליט שבור - מתי יהיה איחוד של הסטון רוזס - ונאלץ לדחות את הרעיון שקיימת בכלל אפשרות שכזו. דווקא מות אימו של באסיסט הלהקה Mani הוביל לקירוב לבבות בין חברי הלהקה, במיוחד איאן והגיטריסט/אמן John Squire. פתאום יש שולם. פתאום יש מסיבת עיתונאים. פתאום יש הכרזה על איחוד, חומר חדש, סיבוב הופעות עולמי, וסופש של חגיגת ניצחון במנצ׳סטר.

    הציניקנים חשבו שהכל בשביל הלירות שטרלינג. אין ספק שמדובר בהרבה כסף, אבל כל אחד מחברי הלהקה הסתדר יפה בלעדיה. באמת יש פה הצתה מחודשת של חברות ישנה, של רצון גדול לחזור לעשות מוזיקה ביחד ולזרות על העולם עוד מאבק הקסמים הזה שנוצר כאשר ארבעת האנשים האלה מנגנים ביחד. זה אשכרה הסוף ההוליוודי המתקתק, האהבה מנצחת.

    20120704-173919.jpg

    הרכבת בדרך לפארק היטון התמלאה עד אפס מקום באנשים מכל הגילאים. כמה שיכורים בקרון שרו בקולי קולות ועשו צחוקים. כולם לבשו חיוכים ענקיים על פניהם וחיכו בחוסר סבלנות לתחנת הפארק. משם נעשתה הגירה המונית אל עבר הכניסה עם נוכחות מכובדת אך נינוחה של כוחות משטרה מכל עבר. אנשים לבשו כובעי טמבל בשלל צבעים, הסמל המסחרי של המתופף Rani, ומגפיים דרוכים לקראת כמויות של בוץ חלקלק. עשיתי את דרכי לחלק הקדמי של המתחם וקיבלתי צמיד שהקנה לי גישה חוזרת לשם מבלי להדחף (אחלה שיטה!).

    אדלג ברשותכם על מופעי החימום של Plan B, The Wailers, The Justice Tonight Band ו-Dirty North. הם לא היו קשורים מדי למוזיקה של הרוזס והקהל ברובו השתעמם מהם וחיכה למי השושנים. בינתיים כולם עסקו בשתייה של בירה, ייצור ויטמין D מהשמש שהפציעה מפעם לפעם בין העננים, וזריקה של כוסות בירה וכוסות שתן מעל לקהל. הבריטים אמנם מאוד מנומסים, אבל אלה שהתעצלו ללכת לשירותים השתינו בכוס הבירה שלהם וזרקו אותה על אל. מסתבר שלפעמים הישראלים יותר מתורבתים.

    השעה נפלה עלינו סוף כל סוף וארבעת המנצ׳סטרים עלו על הבמה לתרועות הקהל. הצלילים החלו לזרום וכולם התאחדו לשיר מכל הלב: "I don't need to sell my soul, he's already in me, I want to be adored".

    20120704-174313.jpg

    למרות הפירגון הגדול ההתחלה הרגישה לי קצת רעועה, כאילו שהמנוע עוד לא התחמם, אך ככל שהערב המשיך השמן זרם והמנוע תפס וואחד מומנטום. רני עשה חיים מאחורי התופים וחייך לכל עבר בעוד שהוא נותן את הגרוב של חייו. מאני הוסיף באסים שמנים מעל. בניגוד מוחלט לפניו החתומות, ג׳ון סקווייר ריחף יותר ויותר גבוה עם נגינת הגיטרה הצבעונית שלו, אבל מי צריך הבעות פנים כשאתה מתקשר עם צלילים שכאלה. ואיאן בראון, איאן גלש לו בקוליות אופינית על הנחשול שחבריו ייצרו לו, הסתובב בנינוחות על הבמה עם פה פתוח קלות והכה בתופי המרים לקצב המוזיקה.

    הקהל היה באקסטזה. שירי האלבום השני התקבלו בברכה, וכשהגיעו שירי האלבום הראשון הניצוצות מ-70,000 עיניים הבעירו מדורת ענק. Made Of Stone, Waterfall, She Bangs The Drums, Fool's Gold, אפילו Song For Elizabeth ו-Don't Stop, האלבום הראשון האגדי נוגן בשלמותו, לפעמים בתוספת ג׳אם Fאנק פסיכדלי בסוף השיר. הסטון רוזס הם המכשפים הגדולים ואנחנו נפלנו בכישופיהם.

    I am the resurrection סגר את ההופעה הגרנדיוזית, שיר נבואי שכאילו נכתב למען האירוע. חברי הלהקה הודו לקהל שהריע בתרועות ענק ונאספו לחיבוק קבוצתי חם על הבמה. ואם זה לא היה מספיק פנטסטי, זיקוקים החלו להתפוצץ אי שם מעל הראשים.

    20120704-174117.jpg

    התחלתי לעשות את דרכי החוצה ולעכל את מה שעברתי, הופעה שהיא הרבה יותר מבידור, הרבה יותר מסתם עוד איחוד של דינוזאורים. המופע של הסטון רוזס נותן תקווה ומרומם את הנפש. אולי אשכרה הכל יכול להיות בסדר.

    3 תגובות / כללי /

  • 1 ביוני 2012

    הצב והליידי: Tortoise בהופעה בבארבי

    ההיסטוריה חוזרת על עצמה. לפני שלוש שנים העם התפצל לשניים - קהל ההופעה של מדונה vs. קהל ההופעה של פיית' נו מור. הגשר מעל שדרות רוקח שימש כמעין מכונת מיון בפס יצור, שולחת את הסחים לכיוון פארק הירקון ואת הפריקים לכיוון גני התערוכה.

    הלילה התופעה קרתה שנית. בעוד שאלפים נהרו לעוד הופעה של מדונה ביזראל, כמה מאות התכנסו בבארבי לכבוד ההופעה של Tortoise, אירוע איזוטרי במרחק מה מהבלאגן לעומת אותו מאורע קולוסאלי מלפני 3 שנים. מישהו עוד עלול לחשוד שמלכת הפופ עושה לנו את זה בכוונה, כלומר דואגת לאלטרנטיבה למי שלא בעניין שלה.

    טורטויז בהופעה בבארבי בתל אביב

    טורטויז היא להקה שמוכרת ליודעי דבר, לאנשים שבאמת אוהבים מוזיקה ולא תוחמים עצמם בתוך ז'אנרים קשיחים. להקה שהשפיעה על גל עצום של להקות פוסט רוק למרות שהם תפסו מרחק מהקלישאתיות של הסגנון, או הרחיבו אותו, תלוי איך מסתכלים על זה. מי שמכיר את טורטויז היה הערב בבארבי, ומי שלא לא היה מגיע גם אם ההופעה היתה בחינם.

    ההופעה התחילה ברגל שמאל עם איחור נוראי (פתיחת דלתות ב-20:30 = הופעה ב-23:00!?), תקלות טכניות על הבמה, וחברי להקה שנראו מבוגרים ועייפים מדי מכדי לאחוז בכלי נגינה. ברגע שהם נכנסו לגרוב נשכחו הצרות וגלים של מוזיקה אינטרגלקטית החלו לשטוף אותי.

    טורטויז כפי שהופיעה על בימת הבארבי היא נבחרת מנצחת של אתלטים מוזיקליים במשקל כבד. קפטן הנבחרת הוא ללא ספק John McEntire שהוביל את ההרכב בקדמת הבמה עם תיפוף מדויק, ורסאטילי, ומלא בנשמה יחד עם מתופף נוסף. הגיטרות, הבאסים, הסינטים, והוויברפון הוסיפו קישוטים צבעוניים של מלודיות, אך הכל נשען בסוף על התופים האדירים האלה שגרמו לכל מתופף בקהל להציף את רצפת הבארבי בריר.

    ההופעה של טורטויז היתה מדויקת וחופשיה מספיק בשביל לתת למוזיקה לזרום, ערבוביה אקלקטית של ג'אז חופשי, פסי קול ישנים, מקצבי היפ הופ, באסים עמוקים של דאב, וגיטרות רוקיסטיות. ברגעים החזקים של ההופעה המוזיקה חיברה אותי ליקום דרך הדברים שלא יכולים להאמר אך כן יכולים להתנגן. היא שלחה אותי למימד של הקיום בו מתרחשים הצלילים שמהדהדים בחזרה למציאות לכדי רטטים של עונג. איזה כיף להיות בהופעה שה-"להיטים" שלה הם שירים כמו "Seneca" ו-"Along The Banks Of Rivers".

    כל מי שהגיע הלילה להופעה של טורטויז יצא עם חיוך גדול וברק בעיניים. הנבחרת שלנו ניצחה, ולא אכפת לנו אם הספורט שלנו לא פופולארי בארץ כמו כדורסל או כדורגל. בדרך לביתי חלפתי על פני עשרות פליטים מההופעה של מדונה שבאו לבלות בעיר בלבוש ססגוני. מעניין איזה להקה היא תביא לנו בפעם הבאה.

    סגור לתגובות על הצב והליידי: Tortoise בהופעה בבארבי / כללי /

  • 30 במאי 2012

    להיות דקסטר הולנד

    בימים האחרונים צפיתי בשידורים חיים של פסטיבל Rock In Rio ביוטיוב מנוחיות הספה שלי. בעוד לורדי הקיטש של אירופה התרפקו על המוסד הארכאי ושמו האירוויזיון, אני התרפקתי על נוסטלגיה משלי עם הופעות של Metallica, Limp Bizkit ו-Offspring. הו, כמה שהיית משוגע פעם על אופספרינג. הייתי יושב בשורות האחרונות של אוטובוס בית הספר בגיל 15 ושומע את אלבום המופת Smash בריפיט.

    בת זוגתי התישבה לידי על הספה ושאלה מה יש לסולן האופספרינג, Dexter Holland. הוא נראה מבואס, כאילו שהוא לא רוצה להיות שם, ושזה לא לעניין להיות ככה מול מאות אלפים שבאו להופעה. הסברתי לה איך הדברים עלולים להראות מנקודם המבט שלו, של המוזיקאי שעומד שם על הבמה ומצפים ממנו לתת שואו בלחיצת כפתור כמו בובת קוף מרקד. החלטתי לחלוק את ההסבר בבלוג, לחלוק איך זה להיות דקסטר הולנד.

    לקהל לא אכפת מהמוזיקאים כבני אדם. לקהל אכפת מעצמו. הוא רוצה להנות, להתבדר, להתרגש, הוא רוצה דם, הוא רוצה את הלהיטים. מבחינתו הלהקות והמוזיקאים הם סופר גיבורים עם יכולות על שחוזרים להציל את היקום בפיצוץ בין כוכבי, במילותיו של תום יורק. הם לא אנשים בשר ודם, הם דמויות מצוירות שיכולות ליפול לתוך הקניון עם ענן אבק קטן ולחזור לסצינה הבאה ללא שריטה.

    מה עובר עליך דקסטר?

    מה עובר עליך דקסטר?

    אז זהו שלא. עם כל הכישרון והקסם והייחוד, יש בסופו של דבר אדם בשר ודם שנמצא שם על הבמה. אדם עם רגשות ותנודות וחיים אישיים, והרבה פעמים אדם מאוד רגיש. אין לנו מושג מה עובר על מוזיקאים ולהקות בזמן נתון. באיזה מצב רוח הם נמצאים? עם איזה מטען הם עולים לבמה? כמה אנרגיה יש להם להופיע?

    בדרך כלל מוזיקאים מחו"ל מגיעים להופעה אחרי נסיעה ארוכה. זו יכולה להיות טיסה טראנסאטלנטית או נסיעה של שעות באוטובוס הלהקה או בוואן. מי שנכח בסיפורים במונו עם Mudhoney ראה את הניגוד המוחלט בין אימג' הרוקרים הפרועים לשיעמום של כמה חבר'ה שתקועים אחד עם השני שעות בדרכים. אז הלהקה מגיעה לאולם אחרי שעות של נסיעה ונדרשת לתת 110% אחוז בהופעה. ערב, אחר ערב, אחר ערב. אני לא יודע מה אתכם, אבל כשאני מטייל להנאתי בעולם ונמצא בנסיעות ארוכות אני לא ב-110%.

    מה עם בעיות אישיות? בסרט הדוקומנטרי המעניין The Other F Word אודות Pאנקיסטים שנהיו לאבות למופת מראים איך סולן להקת Pennywise, מר Jim Lindberg, נאלץ להפרד ממשפחתו וילדיו פעם אחר פעם לטובת עוד טור של הלהקה. המשפחה התעייפה מזה, הוא התעייף מזה, ובסוף לאחר 20 שנה עם הלהקה הוא החליט לפרוש כדי לבלות יותר זמן איתם. תארו לעצמכם מה עבר עליו עד הפרישה כשהוא נאלץ להגרר באוטובוס לעוד הופעה ולהגניב שיחות טלפון מתגעגעות הביתה מעוד חדר מלון מעופש.

    בואו נאמר שהכל בסדר, הלהקה במצב רוח מרומם ומלאה באנרגיה. אז תארו לעצמכם שאתם צריכים לנגן שיר שכתבתם לפני איזה 50 שנה, וכאילו זו הפעם הראשונה שאתם מנגנים אותו. אולי תתחילו לקבל מושג איך מרגישים Mick Jagger ו-Keith Richards מה-Rolling Stones לגבי Satisfaction שעל פי וויקיפדיה מנוגן בכל הופעה של הלהקה. כמה פעמים הם נאלצו לנגן אותו במהלך חייהם? איך הייתם מרגישים במקומם? כפי שאמר בחוכמה חמי רודנר בשיר "לאן, לאן" של איפה הילד, "אני תקוע בתוך שירים שמזמן כתבתי, ועכשיו שכחתי".

    להיות בלהקה זו עבודה. כמו שאנחנו לא קמים כל בוקר במיטבינו לעבודה שלנו, כך גם מוזיקאים ולהקות לא מסוגלים להיות במיטבם כל הזמן. זה מסביר אגב את כמויות הסמים שנצרכים בדרכים בעולם הרוקנרול. קשה להתמודד עם החרא הזה, צריך היי מתמד בשביל לתת היי מתמד. אז מה עם זה מה שהם עושים למחייתם ואנחנו משלמים להם ממיטב כספינו? אנחנו לא עובדים בכל מיני מקצועות למחייתינו ומישהו משלם על כך את מיטב כספו? זה לא גורם לנו לרצות ללכת לעבודה כל יום עם חיוך ענק על הפנים או לעבוד בקצב של נינג'ות כל השנה.

    לסיכום, אני לא מאשים את דקסטר הולנד שנראה מבואס על במת רוק בריו השנה. מי יודע מה עובר עליו. אם בעיות במשפחה, עייפות כרונית מהופעות, או מאס בלנגן שוב את Self Esteem בפעם המיליון. גם אם זה העבודה שלו, זכותו לא להיות מרוצה ממנה לפעמים. אז בפעם הבאה שתרצו להתלונן למה הלהקה לא ניגנה את השיר שחיכיתם לו כל חייכם, או שהסולן נראה עייף, או מה לא, תחשבו איך זה להיות דקסטר הולנד.

    2 תגובות / כללי /

  • 11 במרץ 2012

    שי איז באק - הגרלת כרטיסים להופעה של שי נובלמן

    שי נובלמן חזר. בשנים האחרונות לא שמענו ממנו הרבה בחזית המוזיקלית. נכון, הוא כתב את שיר הנושא לסדרה "בובות", הופיע בטלוויזיה, ואפילו הכניס שיר לרוקבנד. ראיתי אותו מסתובב ברחובות תל אביב, אבל התגעגעתי לראות אותו על הבמה.

    הקיץ התמזל מזלי לראות אותו באוזןבר חמוש בהרכב חדש וחומר בעברית. שרתי בקולי קולות את "Lonely Boy" ו-"Girlfriend" כאילו שאני שוב בן 20 במועדון הג'ה פן, ונזכרתי כמה כיף להיות בהופעות של שי נובלמן, כוכב הפופ המחתרתי. החומר בעברית הפתיע אותי לטובה עם שיר קצבי על יפו ולהיט אירוויזיון בפוטנציה בשם "נטלי". אחרי הופעה אדירה באינדינגב האחרון שהרקידה את כל הקהל, ועוד הופעה שראיתי בלבונטין זה ברור, שי ממשיך במלוא המרץ.

    במדינה מתוקנת שי היה סופרסטאר וגלגלצ היו טוחנים את השירים שלו ללא הפסקה. הוא בורך בכריזמה בימתית ויכולת כתיבת שירים נדירה. אני לא מסוגל לחשוב על עוד זמר שיודע לעשות כזה שואו מהנה ויכול לכתוב כאלה שירים חמוצים מתוקים, שירים עם פזמונים קליטים והוקים והרבה הומור, אבל עם אדג' מחוספס ומי תהום רגשיים.

    אני שמח לחלק 2 כרטיסים להופעה של שי נובלמן ביום שישי ה-16.3 בלבונטין 7 בשעה 21:30! כידוע, לא מעט נגנים משובחים ניגנו בלהקתו של שי לאורך השנים, נגנים כמו רוקפור, אלון גבע, ויותם בן חורין. לכן אם ברצונכם להשתתף בהגרלה, אנא תשאירו תגובה וספרו איזה גיטריסט צריך להצטרף ללהקתו של שי. זה יכול להיות כל אחד, אני בעד פיט טאונסנד.

    הכרטיסים יוגרלו אקראית בין המגיבים. הזוכים המאושרים יקבלו הודעה למייל ביום חמישי ה-15.3 בשעות הערב. אזרחי הצפון - שי יופיע גם ביום שבת ה-17.3 בשעה 22:00 בפטריה בקיבוץ דן.

    10 תגובות / כללי /
→ פוסטים קודמים
פוסטים חדשים ←