פוסטים מתויגים עם הופעות

  • לאינדינגב או לא לאינדינגב?

    אינדינגב

    אני מתלבט אם ללכת לאינדינגב השנה. כרגע אני נוטה ל-"לא".

    איך זה יכול להיות? הרי הלכתי ב-4 השנים האחרונות והמלצתי לכל היקום לבוא. אפילו כתבתי 10 סיבות למה אסור לפספס, כן, לפספס, את אינדינגב. חזרתי לקרוא אותו ואני עומד מאחורי מה שרשמתי. בכל זאת, אין לי חשק לנסוע השנה.

    אינדינגב, זו לא את, זה אני. אני בטוח שכל הכרטיסים ימכרו והפסטיבל יהיה מלא ביפים ויפות, אווירה, ומוזיקה כמו כל שנה. האינדינגב הראשון שלי ב-2009 היה מוי כיף, אבל מאז היתה לי ירידה בגרף החוויתיות עד שבשנה שעברה היה לי רק "נחמד" ו-"סבבה". נחמד וסבבה לי להשאר גם בעיר.

    אני לא היחיד. הרבה מבני דורי (יליד 80) החליטו לא לנדוד דרומה בשנה שעברה. הקהל בפסטיבל נראה צעיר במיוחד לא רק כי הזקנים לא באו, אלא כי האירוע נפתח לגילאים צעירים יותר. ככה זה אמור להיות - פסטיבלי אירופה הם חגיגות סקס סמים ורוקנרול לבני הטיפשעשרה מאשר אירועי תרבות לבני ה-30 ומשהו.

    מוזיקלית אני לא מתחבר לליינאפ. מנווטים את ספינת המדבר לפאטה מורגנה של הפולק והגרוב מאשר לנחשים ולעקרבים. החלטה מעולה מבחינה שיווקית - רוב הקהל הישראלי מעדיף פנאן מאשר פוגו. אבל אני עם החלק השני. תנו לי משוגעים עם גיטרות ולא עוד הופעת אינדינגב של יהוא ירון, עם כל הכבוד לו.

    יהיו ההסברים שיהיו, זה לא תהליך רציונלי של השוואות וטבלאות. זו הרגשה פשוטה של רוצה/לא רוצה. אינדינגב מעולה למי שמעולם לא היה בפסטיבל מוזיקה, לא הולך להופעות בשגרה, או סתם מחפש סופש של שכרות עם החבר'ה. זה לא אני.

    אם בכל זאת תגיעו למדבר בעוד 3 שבועות סמנו את הלהקות הבאות במארקר צהוב: On And The Off's, Bela Tar, Please The Trees, The Bootsman, שעלת נפוצה, כלבי רוח, אביב מארק, פונץ'.

  • מסיפורי פוגי אפשר ללמוד

    תל אביב התרוקנה ברביעי וחמישי בלילה, ולא בגלל איום של טילים או של הדודה והדוד בליל הסדר. תושבי העיר הלכו לראות את האיחוד של להקת האינדי הגדולה בארץ - להקת כוורת.

    לא תמיד שילמו 500 שקלים כדי לראות את כוורת בהופעה. בסדרת הדוקו המעולה, "סוף עונת התפוזים", דני סנדרסון סיפר על המוזיקה של הלהקה בתחילת הדרך: "זה לא היה קל לעיכול - כל אחד אמר שזה לא מסחרי במיוחד".

    אפריים שמיר הצטרף לדבריו: "כבר בהופעה הראשונה הנסיונית, כבר ראינו שזה מעורר חילוקי דיעות. זאת אומרת, חלק מהאנשים מתים על זה, וחלק מרגישים שמזלזלים בהם". סנדרסון הוסיף שאנשים יצאו באמצע ההופעה. הם בטח הצטערו על זה.

    "סיפורי פוגי" מכר עשרות אלפי עותקים באופן מפתיע ושם את הלהקה בלב הקונצנזוס. אבל היא לא נשארה שם להרבה זמן. אלבומי ההמשך וההופעות החדשות לא הצליחו מבחינה מסחרית. "אנחנו לא מבינים איך זה שהשירים זוכים להצלחה כה גדולה ברדיו ובמצעדים ובכל זאת לא בא קהל כמו לתוכנית הקודמת" - צוטט דני סנדרסון מעיתון שהוצג בסדרה (אשמח לדעת מה המקור).

    הסתבר שאימי, טל שחם, היתה עדה לבריחת קהל כשראתה את כוורת בחיפה ב-1975. "מי בכלל בא? נראה לך שמישהו בא?", היא סיפרה, "הכניסו אותנו בחינם". היו לדעתה אולי 50 איש בהופעה. היא וחברתה אפילו תפסו טרמפ עם הלהקה בחזרה לתל אביב. הלהקה הסיעה את כל הציוד בעצמה בוואן.

    כוורת כבר לא צריכה לסחוב ציוד. הנוסטלגיה עשתה את שלה והיא נהייתה ללהקה האהובה בארץ, "הביטלס הישראלים" כפי שאמרו השבוע. שמעתי שהיתה הופעה אדירה. כוורת שלחה את כל המשפחה הביתה עם חיוך מאוזן לאוזן ואת הדור הבא לאיחוד הבא. כמה מהם ילכו לראות את הלהקות שפעילות כרגע בארץ, את הלא מסחריות והלא קלות לעיכול?

    "זה קהל מכובד וזה קהל אוהב", כתב ניר גורלי בפוסט על הופעת כוורת בבריכת הסולטן, "אבל זה גם קהל שנתלה יותר מדי על הישגי העבר". הוא הזכיר הופעה של אביב גאדג' שהתקיימה באותו הערב והפציר "לכו לראות אותו ואמנים צעירים כמותו, ואל תחכו 40 שנה בשביל זה".

    "עצם העובדה שהלהקה היחידה שמצליחה להביא לפארק 50 אלף איש היא להקה שהתפרקה לפני כמעט ארבעים שנה היא עצובה ואף פאטתית", רשם אמיר אשר, שדרן רדיו ותיק, בסטטוס בפייסבוק. "זה שמאז הסבנטיז אין כאן הרכב שמתקרב לזה מלמד אותנו כמה מצב התרבות והתקשורת התרבותית כאן עצוב".

    אמיר צודק. אין מספיק תמיכה לסצינת השוליים כדי להוציא משם את כוורת הבאה. אין עזרה ממסדית למוזיקה "קלה", הרדיו המיינסטרימי לא מפרגן ללהקות חדשות, והקהל אוטם את אוזניו ונשאר עם אריק איינשטיין. יש שמאשימים את האמנים בטענה שהאיכות של המוזיקה החדשה ירודה. בולשיט.

    לפי סקר שערכתי בעזרת נתונים מהאפרכסת, יש יותר מ-1000 הרכבי שוליים בארץ. אם נתקמצן ונגיד שרק 1% מהם באמת מוכשרים ועושים מוזיקה שמתאימה לקהל הרחב, צריכים להיות 10 הרכבים שלא רק בלוגרי מוזיקה מכירים. מוכשרים יש - יהוא ירון, אבי עדאקי, הבילויים, רות דולורס וייס, ועוד רבים, אבל בשבילם להביא כמה מאות איש לבארבי זו הצלחה אדירה.

    אתמול התקיים מרתון הופעות באוזןבר, ערב התרמה להחזרת הגדה השמאלית לפעולה. 18 להקות השתתפו באירוע, הכניסה עלתה 50 ש"ח. ראיתי בתחילת הערב מוזיקאית לא מוכרת אך מאוד מיוחדת ושמה רננה נאמן הנדלר. הסתבר שכבר כתבו עליה בהארץ ובעוד מקומות. הייתי אולי בין 10 איש שהיו בקהל. בואו לראות אותה ואת האמנים שפעילים עכשיו. הם צריכים את התמיכה שלכם כדי להיות כוורת הבאה.

  • ירושלים של כמעט

    נושאי המגבעת מופיעים במועדון אמדיאוס בירושלים, 1986; משמאל בכיוון השעון: ישי אדר, אלון כהן, אהד פישוף

    "זוהי עיר משעממת / כן משעממת", שרו נושאי המגבעת בירושלים של סוף שנות ה-80 בשיר "נושאי המגבעת", תגובת נגד לעיר שמרנית מלאה בתיירים ודתיים. אולי האדמה עדיין מקולקלת, אבל העיר כבר לא משעממת.

    השבוע מתקיימת החזית, חגיגה של סצינת האינדי הירושלמית עם הופעות של הרכבים מיתולוגיים ותוכניות רדיו על המוזיקה העצמאית של העיר. נסעתי לשם אתמול לראות הופעה של יאפים עם ג'יפים. נהניתי ואפילו זכרתי את רוב המילים ללהיט "הבת של הדיקן", אבל זה לסטטוס בפייסבוק. הנסיונות שלי למצוא משהו אמיתי לכתוב על האירוע כשלו.

    ואז נזכרתי בשיחה שהיתה לי עם גיאחה. אמרתי לו אחרי ההופעה שהלהקה היתה מאוד מוזיקלית שזה כמעט היה ג'אז. הוא ענה לי שהיאפים תמיד היו הרכב של כמעט, לא לגמרי שם.

    פתאום האלמנט הזה נראה לי נורא נוכח במוזיקה הירושלמית. בוערת בה אש, אבל היא לא לגמרי שם. במיוחד בליריקה. אוהד פישוף (נושאי המגבעת, הפה והטלפיים, בני המה), ישי קיצ'לס (יאפים עם ג'יפים, פוריטנים צעירים), ואסף עדן (אשכרה מתים, רייסקינדר) - מה לעזאזל הם רוצים להגיד?

    לפעמים אני רואה בליריקה שלהם מסר, כמו בציטוט שפותח את הפוסט, אבל בשורה הבאה הוא יכול להתבטל או להשמע כמו שפה פנימית לא מובנת. אפילו מבחינה מוזיקלית קשה לי להגיד באיזה ז'אנרים הם פועלים. ובכל זאת אני נהנה לשמוע אותם ומרותק מהפעילות שלהם.

    אולי העניין הזה של לא לגמרי שם הוא לסרב למסגרות. המוזיקה בירושלים תמיד הוגדרה בשונות שלה, להיות בני המה מאשר בני האדם. לא להכנע לתבניות ולאתגר את הנטייה האוטומטית לקטלג.

    אוהבי מוזיקה המליצו לי אתמול לבוא להופעת האיחוד של דיואלט ביום רביעי. שאלתי אותם איך הלהקה נשמעת, וראיתי שהם התקשו לתת תשובה מידית. עכשיו אני מבין למה.

    (צילום מאת דני פישוף)

  • הגרלת כרטיסים ל-Ringo Deathstarr ו-Soft Moon

    אתם יודעים שאני מת על Ringo Deathstarr. אני מת שגם אתם תמותו עליהם ותבואו לראות אותם ולהפיץ את האהבה.

    כדי לדרבן אתכם אני מגריל כרטיס להופעה! רוצים לזכות? תעשו לייק לדף הפייסבוק של המאזין, חפשו את סטטוס ההגרלה, ותעקבו אחרי ההוראות.

    כאמור, Ringo Deathstarr יופיעו בבארבי עם Soft Moon ב-28.8. יש כרטיסים במחיר "שלם כפי יכולתך" עד ה-1.8.

    ההגרלה של הכרטיס תערך באקראי ביום רביעי, ה-31.7 בשעה 12:00. הזוכה ת/יקבל הודעה בפייסבוק.

  • חוג בית: Sun Tailor בהופעה

    הלכתי להופעה יוצאת דופן בשבוע שעבר. היא לא התקיימה בבארבי או בלבונטין. היא התקיימה בסלון דירה תל אביבית.

    הכל התחיל מפגישה מקרית בבר בין הסינגר/סונגרייטר ארנור נאור, הידוע בתור Sun Tailor, לבין שחר ברטשטיין. ארנון סיפר שהוא עושה הופעות סלון. שחר לא הבין למה לעשות הופעות קטנות אם הוא יכול למלא את תיאטרון תמונע. הם קבעו תאריך בכל מקרה. התאריך הגיע.

    הרגשתי מוזר כשנכנסתי לדירה המטופחת של שחר, תחושה שמלווה אותי לפעמים במסיבות בית. הוקפתי באנשים מחויכים שאין לי מה להגיד להם. נשנשתי גזרים גמדיים ושתיתי בירה, מנהל שיחות סלון פה ושם. ארנון נשען על דלפק המטבח של שחר ונראה מאוד נינוח. החלפנו כמה מילים והוא ביקש ממני להעביר את הפלאסק משולחן האלכוהול.

    שחר קרא לבוא לסלון והציג את האמן. סאן טיילור נכנס לקול מחיאות הכפיים, פעמוני רקידה הודיים קשורים לרגליו. הופתעתי שהוא לא התיישב כמו שהייתי מצפה מהופעת נירוונה אנפלאגד שכזו. הוא אותת לקהל לנקוש את האצבעות לפי הקצב. כולם השתתפו. הוא התחיל לשיר ולנגן והאוויר התמלא בחשמל.

    לא הכרתי את החומר. הוא ניגן בהופעה ערבוב בין שירים חדשים, ישנים, וקאברים. זכרתי במיוחד את "Don't Knock On My Door" הבלוזי ואת "Bells" המינימליסטי שנכתב בהשראת פעמוני הכנסייה של לונדון ביום ראשון בבוקר. הוא עשה גם צדק ל-"Scarborough Fair", הישג לא קל אם חושבים עד כמה השיר נהיה קלישאתי.

    היתה לסאן טיילור נוכחות מאוד חזקה ורגשית. למרות שהוא היה לבוש, היתה תחושה כאילו שהוא בא מולינו בעירום, מוכן להיות חשוף ופגיע דרך המוזיקה. היה שם הרבה יופי וחמימות והקהל הגיב אליהם מעבר למחיאות הכפיים. ראיתי איך בחור אחד עצם את עיניו בהנאה, חיוך נעים על פניו. בחורה אחרת נעה מצד לצד בחושניות לפי הקצב.

    לפעמים, בין השירים, התקיים דיאלוג משעשע בינו לבין הקהל. מישהי שאלה אותו למה הוא עושה הופעות כאלה. סאן טיילור הסביר שיש בהן משהו קדוש, משהו שאין בהופעות במועדונים. התחברתי לדבריו. יש הרבה ריחוק בינינו לבין האמן שעומד אי שם על הבמה ומגיע אלינו דרך מערכת הגברה. אבל כשסאן נמצא במרחק מטרים ספורים והתווך היחיד בין קולו והגיטרה הוא אוויר נוצר המון קסם ואינטימיות. נוצר אירוע חד פעמי שנחקק בראש ובלב.