אני לא זוכר מתי הפעם האחרונה שהיה לי כל כך כיף בהופעה של להקה מחו"ל, אולי מאז ש-Art Brut היו בארץ לפני ארבע שנים. הבאסה לראות בארבי ריק התחלפה בקפיצות במקום והוצאת האייר גיטאר המאובקת מהבוידעם. Yuck לקחו אותנו לסיבוב של שעה בתוך דלוריאן כסופה ושיגרו אותנו 20 שנה אחורה לנשף התיכון של ברנדה וברנדון וולש, לעידן תמים של שירים פשוטים ורועשים.
ועדת חריגים חיממו את מגברי המנורות לטמפרטורה רותחת. אני לא יודע אם זה משהו חד פעמי, או שהטור בארצות הברית שדרג להם את הנוכחות (או ההיעדרות במקרה של שוגייז), והפך את הסאונד שלהם למאסיבי ומחוספס. אחד מחברי סיפר לי שהוא טחן את "העולם אבד מזמן", אלבום הבכורה של ועדת חריגים, כמו שהוא טחן פעם את "האיש שראה הכל" של רוקפור. כנראה שגודלת פה תופעה. אני מהמר עליהם את כל הז'יטונים.
אחרי שבהיתי בנעליים ממרחק, גררתי את החברים קדימה - ככל שנמצאים קרוב יותר לבמה, נהנים יותר מהמופע. הקהל הריע כשבחור עם אפרו ג'ינג'י כדורי ובחור מקריח עלו לבמה, כלומר, להקת יאק, רק שהם באו לבדוק את הציוד. ככה זה באינדי, אין תקציב לרודי. הם ירדו ועלו שוב, הפעם במעטה החשכה המסורתי, ופתחו עם "Holing Out" שהציג את הטקטיקה לערב - רוק אלטרנטיבי עם טוויסט שוגייזי. היתה אקסטרה התלהבות סביב כמה שירים מאלבום הבכורה כמו "Get Away", "The Wall", "Operation", וגם "Middle Sea" מהאלבום האחרון שהפך למיני-להיט ברדיו הקצה. אבל באמת שזה היה טיפה יותר ריגוש מהשירים האחרים שעבדו מעולה בלייב. לפעמים שכחתי שאני בבארבי האפלולי ודמיינתי שאני מקפץ בפסטיבל קיץ אירופאי, ההופעה של יאק מושלמת לזה.
ועדת חריגים מאסיבים יותר
פחדתי שהסולן היהודי החביב, מקס בלום, לא יצליח להחזיק את ההופעה, פחד שהתגבר כשהציבו במרכז הבמה דווקא את באסיסטית הלהקה מאריקו. ידידה תהתה למה שמו אותה שם אם היא לא עושה כלום, אז הסברתי לה שזה בגלל שהיא יפנית ויש לה חולצה מגניבה עם מה שנראה כמו הדפסים אקראיים מרחוק ומתברר כמלא חתולים מקרוב, אבל מתחת להסבר גם אני התפלאתי. אז מקס לא היה פרונטמן שבא לנצח על טקס הרוקנרול כמו מנהיג כת אחוז דיבוק, אלא התרכז בלעשות את העבודה, בלשיר ולנגן. אחרי שיר או שניים היה ברור שהוא טוב בזה, והקול של דניאל בלומברג, האקס המיתולוגי, הלך והתפייד לטובת מקס החביב ששיתף כמה מילים בעברית ("שולחן! גלידה!") ולא חשב שזה ראוי למחיאות כפיים.
למעשה כל הלהקה היתה בקטע של פשוט לנגן, לשמור את הקול שלהם ולהשאיר את הקלישאות בצד, אולי כמו שלהקות בתחילת הניינטיז עשו כתגובה לאובר דה טופ של האייטיז (ראיתם אי פעם מתופף מנגן סולו כשהוא מרחף הפוך?). עם חוסר האקשן על הבמה, הפניתי את תשומת הלב אל הקהל. הגיעו לו לפחות חצי ממחיאות הכפיים. מעריצי יאק שעמדו בחזית התייחסו לכל שיר כמו להיט, אפילו לחומר טרי מה-EP החדש, עם קפיצות וריקודים ופוגו. פוגו? יותר כמו פייגו, כמו שאמר לי מישהו אחרי ההופעה. כמה בנות עשרים ומשהו התחילו לדחוף את החברים שלהם, וכדור השלג הזה התגלגל למעגל פוגו עדין שפעל ללא הפסקה. אפילו קפצתי פנימה כדי להראות לילדים איך עשו את זה פעם, חלקם בטח השתתפו באקט המוזר הזה בפעם הראשונה בחייהם.
יאק יצאו מהקול שלהם לקראת סוף ההופעה עם התעללות מוגברת בגיטרות ופידבקים. בפינלה הגדול של ההדרן הם פינקו אותנו עם "Rubber", האפוס האיטי שסוגר את אלבום הבכורה ולא בוצע בהופעה כבר שנתיים. לכבוד המאורע הם הזמינו את יובל הרינג מועדת חריגים לעלות לבמה ולתפוס את המקרופון. לא הייתי בטוח בהתחלה באיזה שפה הוא שר דרך האפקטים והקול שמלכתחילה מכוון להיות עמום, אבל כשהגיע הפזמון, שהיה אמור להיות "should I give in", שמעתי בבירור את התרגום המדויק "שנוותר". שפת הקודש נתנה לקטע עוצמה תנ"כית והביאה את הערב לשיא של פוגו ופידבק. אני ממש מקווה שאחד מילדי השורה הראשונה הלך להקים להקה.
החודש ציינו 20 שנה למותו של קורט קוביין. המוות של קורט לא היה רק אבידה של גיבור דור ה-X, אלא גם מות הסולן הגדול מהחיים.
אף אחד לא הצליח מאז להשתוות לפשטות, לישירות, ולחיות של קורט, לפחות כפי שהצטיירו מבעד למסך הקטן ואינספור הכתבות והמוזיקה של נירוונה. הסולן של היום הרבה יותר קורקטי ולא יכול להרשות לעצמו לנפץ גיטרות בהתחשב בעלות המחייה והמצוקה הכספית של הלייבלים. זה כבר לא קול להתפרע על הבמה וללבוש חצאית, אלא אם כן אתה ראפר שחור.
אני לא זוכר כבר איפה שמעתי את זה, אולי בסדרה התיעודית המעולה של הבי בי סי "I'm In a Rock Band", שלכוכב הרוק יש רשות לחיות את החיים עד הקצה עבורינו הסחים - לעשות את כל הסמים האפשריים, להחריב סוויטות, ולשכב עם אינספור נשים וגברים לקול תרועות הקהל, רק הסולנים של היום לא מתעניינים בזה. היום אפשר לייצר שערוריות בנגיעת מסך עם טוויט מעליב או עירום חלקי באינסטוש ולחסוך את החשבון על הטלוויזיה שהעפת מחלון הקומה ה-20 בהילטון. אבל בין כל הרוקרים הגיקים האלה יש לפחות סולן אחד שעשוי מהחומר הישן והרע, טרובדור ג'אנקי ששיגע את הממלכה המאוחדת עם המוזיקה והתעלולים שלו. שמו פיט דוהרטי.
כשהסטרוקס יצאו בתחילת שנות ה-2000 עם הרטרו הניו יורקי שלהם, הבריטים הגיבו מיד עם The Libertines, רביעייה לונדונית שהושפעה ממיטב מסורת הרוקנרול הבריטי של הסמית'ס, הקינקס, והקלאש. זה לא צירוף מקרים שגיטריסט הקלאש, מיק ג'ונס, הפיק ללהקה את אלבומיה. החברות ההזויה של פיט דוהרטי עם גיטריסט הלהקה קארל באראט הובילה את הלהקה. הם הכירו כשקארל היה שותף לדירה של אחותו הגדולה של פיט ועברו לגור ביחד ולכתוב שירים בשלהי הניינטיז. ההצלחה של הסטרוקס מעבר לאוקיינוס האטלנטי גרמה ללייבל Rough Trade להחתים את הליברטינז. אבל בניגוד לסטרוקס שעבדו כמו מכונה משומנת ועדיין ממשיכים לעשות מוזיקה ביחד, הדרך העקלקלה של הליברטינז הביאה אותם להוציא רק שני אלבומים: "Up The Bracket" ב-2002 ואת "The Libertines" ב-2004 שהגיע למקום הראשון בבריטניה.
האופי הכאוטי של פיט קידם וחיבל בלהקה באותו הזמן. פיט היה מכור לקראק ולהרואין וצרך אותם בו זמנית, צעד אחד קדימה או אחורה מהתמכרות של קורט להירואין. היחסים שלו עם חברי הליברטינז, ובמיוחד קארל, היו אופרת סבון רוקנרולית שריתקה את קוראי הצהובונים באנגליה והולידה את אחד מלהיטי הלהקה "Can't Stand Me Now". הם היו החברים והאויבים הכי טובים: קארל הבריז להופעות גרילה שפיט אירגן, פיט הבריז לטור שלם של הלהקה באירופה, וקארל סירב לתת לפיט לחזור ללהקה עד שיגמל מהסמים. הם יצאו לטור ביפן בלעדיו ופיט כל כך התרגז שפרץ לדירה של קארל כדי לגנוב לו ציוד, מה שהכניס אותו בסופו של דבר לחודשיים בכלא. הם עשו שולם מיד אחרי שהוא השתחרר, אבל פיט שוב חזר להתמכרות שלו ולא הצליח להגמל למרות כמה נסיונות כולל נסיעה למכון גמילה מפורסם בתאילנד. קארל המשיך להופיע בלעדיו עד שהוא פירק את הלהקה בסוף 2004 לטובת הפרויקט שלו, Dirty Pretty Things, בעוד שפיט המשיך עם הפרויקט שלו, Babyshambles. שני החברים השלימו שוב בפעם המי יודע כמה והלהקה התאחדה לכמה הופעות ב-2010. מאז אגב הם לא שללו עוד איחוד, רק שבינתיים הוא לא קרה.
פיט עשה צרות גם מחוץ ללהקה. הוא נעצר על אחזקת סמים, נהיגה בשכרות, והיה מעורב בתקריות אלימות. הוא ייצר סנסציה כשיצא במשך כמה שנים ובסוף התארס לדוגמנית קייט מוס, זוג משונה ואהוב על הפפראצי. הוא נהיה בקשר עם איימי וויינהאוס, שני חברים למחט, שהתברר יותר מאוחר כקשר רומנטי. לנו יש את המאמי הלאומית, לאנגליה הג'אנקי הלאומי, ותמונות של פיט ששוחררו מדי פעם הראו אותו בריקבון מתקדם עם חשש לחייו. להקה אחת בשם The Indelicates אף כתבה על זה שיר בשם Waiting For Pete Doherty To Die.
תוך כדי העלילות שלו, פיט הוציא חמישה אלבומים עם בייבישאמבלז ואלבום אחד על שמו. הוא גם פרסם את יומניו והתנסה בציור, דוגמנות, ומשחק. בשנים האחרונות הוא שומר על פרופיל נמוך וכבר לא מבלה בתא המעצר, אם כי עדיין נאבק בהתמכרות שלו. אולי ההולדת של הילדה השניה שלו ב-2011 הרגיעה את העניינים, אולי זה הגיל (פיט יליד 1979), אולי הוא כבר עשה הכל ושרד כדי לספר על זה. הליברטינז קיבלו בינתיים מעמד של להקת על בבריטניה, ולמרות שקריירת הסולו של פיט לא נסקה לגבהים של להקת האם, הוא ממשיך לכתוב שירים וקיבע את המקום שלו בפנתיאון הסולנים בממלכה, פנתיאון שלא ברור מי עוד יוכל לאכלס אותו.
להקת ויתרתי השיקה אמש (ד) את אלבום הבכורה שלה בהופעה אחרונה עד להודעה חדשה. ויתרתי, שקיימת יותר משלוש שנים, היתה התקווה הגדולה להביא את סצינת השוליים למרכז בעזרת פאנק רוק מהיר וליריקה סאטירית, סגנון שהלהקה הגדירה בשם "פיגור-קור". הם הופיעו אינספור פעמים, כולל הופעה אגדית בבמה הצידית של אינדינגב 2012, ומול אלפי איש שנה לאחר מכן באינדינגב 2013 מחופשים לאיבר מין גברי, ושני אשכים. ההומור של הלהקה התבטא גם בקליפים שזכו לעשרות אלפי צפיות ביוטיוב, חשיפה שהגיעה תודות לסולן/בסיסט איתי זבולון, או יניר האחמ"ש כפי שאתם בטח מכירים אותו. מי שהיה בהופעות של ויתרתי גילה רוקסטאר שיודע מה להגיד בין השירים, ולעשות אהבה מלוכלכת עם הבמה והקהל.
לא האמנתי למראה עיני. הייתי על קו 47 בדרך לרדיו הבינתחומי וראיתי שלט חוצות ענק באיזור הכפר הירוק - "נשף רוק 3 - הופעה של אביב גפן והתעויוט עם אורחים מיוחדים החברים של נטאשה, אביתר בנאי, ו-Biffy Clyro". ביפי קליירו באים לארץ כדי להופיע עם אביב גפן!? מסתבר שכן.
רובכם בטח לא מכירים את הפאוור טריו הסקוטי הזה שממשיך לגדל שערות בביצים של הרוק. בבריטניה הם להקת אצטדיונים שעושה הדליינינג בפסטיבלים, הוציאה כבר 7 אלבומים, וחופן של להיטי רדיו. בארץ? כרגיל, לא מכירים, למי אכפת. האלבום הכפול שהם שחררו בשנה שעברה, "Opposites", היה שיר אחרי שיר של להיטי גיטרות כאילו אנחנו ב-1979. אפילו שניים מחברי Oceansize (זצ"ל) גיבו את ביפי בהופעות ובהקלטות.
מלהיב? יו בט. אבל יש בעיה אחת - אי אפשר להבין מה לעזאזל הם הולכים לעשות עם אביב גפן בארץ. האם הם יתארחו לשיר וחצי? האם יתנו סט חימום קצר? או האם יתנו הופעה מלאה במהלך הערב? לא ברור. כל פרסום של האייטם אומר משהו מעורפל אחר על האירוע.
אביב גפן ממשיך ללכת בגדול וב-12 באפריל 2014 יערוך בהיכל נוקיה בתל אביב "נשף רוק" בו יארח על הבמה את להקת "Biffy Clyro" הסקוטית, אביתר בנאי ולהקת "החברים של נטאשה".
עוד בערב החד פעמי, הופעה של להקת הרוק הבינלאומית Biffy Clyro שתגיע לראשונה לארץ כדי להשתתף בנשף הרוק בנוקיה.
לא הבנתי. אירוח, השתתפות, או הופעה? פניתי לזאפה וביררתי איזה סוג של השתתפות בדיוק ביפי קליירו יתנו בהופעה. תגובתם:
המופע של ביפי קליירו הינו מופע פותח לאביב כלומר לפני שאביב עולה וכנראה גם יתארחו במהלך המופע.
חבל שאי אפשר לרשום את זה בבירור גם בשאר המודעות. מעריצי ביפי קליירו יוכלו להיות מאוד מאוכזבים אחרי הוצאה של 200-400 ש"ח לכרטיס להופעה. לא נראה לי שכדאי להכעיס אותם. בינתיים נפתח איוונט במיטב מסורת המחאה הפייסבוקית שמבקש להביא את ביפי קליירו להופעה מלאה בארץ. כפי שרשמו באיוונט: "זה לא הגיוני להביא להקה בסדר גודל כזה לישראל להופעה כל כך קצרה, ואנו, הקהל, רוצים לראות הופעה מלאה שלהם, בנוסף לאירוע של אביב גפן!"
הפתיח של "True Detective" לא היה שלם בלי שיר הנושא "Far From Any Road" של הרכב הקאנטרי האלטרנטיבי The Handsome Family. עוד לפני שראינו טיפת זיעה אחת נוזלת על פניהם של וודי הארילסון ומת'יו מקונהי אנחנו כבר במצב רוח לאמריקנה קודרת מגואלת בדם. אבל דווקא להקה שרחוקה אלפי מיילים מאמריקה גרמה לי לחשוב על הסדרה, להקה גרמנית בשם Pretty Lightning. השירים המסוממים שלהם יכלו להתנגן בקלות בנסיעות על אותו כביש בודד לצד חופי לואיזיאנה. לא לחינם כתבו עליהם בעיתון המקומי Saarbrücker Zeitung "בלוז שפל ומלוכלך".
Pretty Lightning הם סבסטיאן הס (גיטרה) וכריסטיאן ברגהוף (תופים), שני חברי ילדות שגדלו יחד בזארבריקן במערב גרמניה. הם שיחררו את אלבום הבכורה "There Are Witches In The Woods" (ויש גם פסלי עץ שטניים ביער) לפני שנתיים, פולק פסיכדלי מכושף בבלוז. הזמנתי את סבסטיאן לראיון היכרות לכבוד שלוש הופעות שהם יתנו בסוף החודש בארץ.
מתי ואיך החלטתם להקים להקה?
"אני לא זוכר שהחלטנו 'בוא נקים להקה', אלא זה היה משהו שגדל עם הזמן. כריס ואני התחלנו לנגן ביחד בחצי השני של העשור הקודם (אני לא זוכר בדיוק מתי), כשהיינו לגמרי בקטע של גאראג' Pאנק ופשוט התחלנו להתאמן על גיטרה ותופים. התחלנו כמתחילים גמורים, ונראה לי שאנחנו עדיין כאלה :) דבר אחד הוביל למשנהו והבנו יום אחד שיש לנו להקה. אם אני יכול לסכם, האהבה שלנו לגאראג' רוקנרול וכו' בהחלט השפיעה עלינו להקים להקה בימים ההם".
איך השפיעה ההתבגרות בזארבריקן על המוזיקה שלכם?
"למעשה לא גדלנו בזארבריקן, בילינו את הילדות שלנו בעיר שכנה עוד יותר קטנה והמוזיקה תמיד היתה סוג של רכב מילוט. למרות שאני לא יכול להכחיש שלעיר שגדלת בה יש השפעה גדולה על מי שאתה ומה שאתה עושה, קשה לי להגיד איך החיים בעיר הזו השפיעו על המוזיקה שלנו. ברור שזה תלוי במיוחד באנשים שאתה פוגש, במיוחד בחברים, ופגשנו את שלנו בסוג של סצינת פאנק. אז אם אתה מתחיל בתור נער עם מוזיקת פאנק, אני מניח שלא תהיה, למשל, מוזיקאי פופ מיינסטרימי או סוחר מניות. ברור, יש יוצאים מן הכלל שמוכיחים את הכלל..."
יש בשירים שלכם וייב של קסם אפל מהעולם הישן. מאיפה ההשפעה הזו מגיעה?
"אם אתה רוצה ליצור וייב, אתה משתמש באמצעים אסתטיים, ואלה שאתה מתאר הם כביכול שלנו. זה לא בגלל שאנחנו אנשים עם ראש קודר, אני פשוט חושב שאנחנו נכנסים לוייבים כאלה בקלות. אם המוזיקה שלנו יוצרת תחושה של אופל, אז אני מקווה שזה בא בקטע טוב בלי 'מחשבות מרושעות' כמו שאנחנו מכירים מלהקות מטאל. בנוסף אנחנו צמד, רק תופים, גיטרה + שירה. זה פורמט נורא פשוט שיוצר אפשרויות 'מוגבלות', אבל במצב רוח אפל, אפילו לאור הקטן ביותר יכולה להיות השפעה גדולה".
תוכל לשתף את האירוע הכי מיסטי/מוזר שקרה לך אי פעם?
"אני מתנצל, אבל אין שום דבר שעולה לי כרגע על הדעת ששווה לספר".
למה נוכל לצפות מההופעות החיות שלכם בארץ?
"בעיקר חומר חדש מהאלבום הבא. חלק מהשירים שאולי אתם מכירים מאלבום הבכורה לא נשמעים לנו טוב מספיק בהופעה חיה ותמיד יהיו קטעים שלא ננגן. אנחנו לגמרי אסירי תודה על ההזמנה לנגן בישראל ונורא מתרגשים, אנחנו ממש מקווים שנוכל לספק משהו שאנשים יוכלו להנות ממנו".
Pretty Lightning יופיעו ביום חמישי ה- 27.3, לבונטין 7, תל אביב, 22:00 – מופע פותח : OLD MAN RIVER, ההופעה תכלול ויז'ואלז של עידו רמון יום שישי, ה-28.3 , מסיבת צהריים באוגנדה ירושלים, 14:00, מופע פותח : NIV AST יום שבת, ה-29.3 , סירופ, חיפה , 20:00, מופע פותח : JOOVE
The opening of "True Detective" would not be complete without the show's theme song "Far From Any Road" by alt country band The Handsome Family. Even before seeing one drop of sweat drip across the faces of Woody Harrelson and Matthew McConaughey we're already in the mood for dark and bloody Americana. Actually, a band that lies thousands of miles from America made me think about the show, a German band called Pretty Lightning. Their druggy songs could easily be played when driving on that lonesome road on the shores of Louisiana. Maybe that's why their local newspaper Saarbrücker Zeitung called the band's music "blues that's snotty and dirty".
Pretty Lightning are Sebastian Haas (guitar + vocals) and Christian Berghof (drums), two childhood friends that grew up in Saarbrücken in the west of Germany. They released their first album "There Are Witches In The Woods" (there are also satanic wooden sculptures in the woods) two years ago, psychedelic folk with a spell of the blues. I invited Sebastian to an introductory interview before they play three shows in Israel at the end of the month.
When and how did you decide to start a band?
"I don´t remember making a decision like 'let's form a band', but rather something that has been growing with the years. Chris and me started playing together in the second half of the last decade (I don't remember exactly), when we were totally into garage punk stuff and just begun practicing guitar and drums, so we really started as absolute beginners, and I suppose we still are:) Then one thing led to another and one day we realized that we had a band. If I sum it up, our love to garage rock'n'roll etc. definitely had it's impact on founding a band back in the days".
How did growing up in Saarbrücken impact your music?
"Actually we didn't grow up in Saarbrücken, we spent our youth in an even smaller neighboring small town and music has always been some kind of a getaway vehicle. Even if I can't deny that the city you've been growing up in has important influences on what you are and what you do, I can hardly tell how living in this town has affected our music. For sure it especially depends on the people you meet, mainly your friends and we met ours in some kind of punk scene. So if you start out as a teen having a focus on punk music, I guess you barely become a mainstream pop musician or a broker for example. Certainly, there are exceptions that prove the rule..."
There’s a dark magic old world kind of vibe in your songs. Where does this influence come from?
"If you want to create a vibe, you use aesthetic means and those you're describing are seemingly ours. It's not because we are dark-minded people, I think we just get into such vibes easily. If our music causes a feeling of darkness, than hopefully in a comfortable way without some kinds of 'evil thoughts' which we know from bloody-minded metal bands. Furthermore we are a duo, only drums, guitar + vocals, which is a quite simple set up that causes 'limited' options, but in a dark mood, even the tiniest light can have a huge effect".
Could you share the most mystical/strangest experience that you have ever had?
"I´m sorry, but there's truly nothing crossing my mind right now that would be worth telling".
What should we expect from your live shows in Israel?
"Mostly new stuff from our upcoming album. Some songs you might know from our debut album don't sound satisfying in a live set to us and there will always be tracks which will never be played live. We´re deeply grateful for the invitation to Israel and very excited, therefore we truly hope we can deliver something the people will enjoy".
Pretty Lightning will play Levontin 7 in Tel Aviv, Thursday 27.3 at 22:00 Friday 28.3, Uganda Jerusalem at 14:00 Saturday 29.3, Syrup Haifa at 20:00
