סיקרתי את הופעת ההשקה המהוקצעת של TATRAN עבור עכבר העיר:
הבארבי היה מפוצץ כאילו שלהקת K's Choice חזרה לעוד סיבוב בעיר. אבל זאת לא היתה K's Choice. זאת אפילו לא היתה להקה מפורסמת. הלהקה שמכרה אמש את כל הכרטיסים להופעת ההשקה שלה בבארבי, לכבוד אלבום הבכורה "Shvat", היא להקת TATRAN.
רוב האנשים צריכים להכיר את כל המוזיקה לפני שהם רואים הופעה. אני לא. הלכתי ל-Waves Vienna, פסטיבל מוזיקה אורבני עם ליינאפ של 120 אמנים והכרתי מתוכם רק שניים. אבל זה בדיוק העניין: לחשוף אמנים חדשים לאנשי התעשייה ולקהל.
אולי בגלל העדר הדליינרים, ווייבס לא פסטיבל מאוד גדול או ידוע, ולכן הוא מושלם בשביל פיינשמקר כמוני. הקהל היה סטודנטיאלי חוץ מכמה שועלים ותיקים מהתעשייה.
כיאה לאוסטרים, כל הלוגיסטיקה היתה מתוקתקת: צמיד הפסטיבל, במחיר של 49 יורו, הקנה כניסה מידית להופעות במועדוני העיר. הן התקיימו בזמן ולרוב היה סאונד מעולה. פסטיבל Waves Bratislava התקיים במקביל במרחק נסיעת אוטובוס קצרה לסלובקיה, רק שהייתי כל כך עסוק בוינה שלא הספקתי לקפוץ.
איך רואים 120 הופעות שמתקיימות במקביל? כמו בכל פסטיבל: שומעים מראש את המוזיקה, מסמנים את מה שחובה לראות, מתפשרים עם החברה, ופשוט זורמים. ראיתי 3-4 הופעות מדי לילה - הספק מעולה שהשאיר את האוזניים שלי חדות ונתן לי להנות מהליכה לאורך נהר הדנובה וברחובות ההיסטוריים של וינה. אפילו אירגנו לכבוד הפסטיבל Raver Tram: רכבת עילית של מסיבת האוס מתמדת ממועדון למועדון. לצערי לא תפסתי את הקרחנה אקספרס, אבל התקרחנתי בהופעות.
אם יש שם אחד חדש שלקחתי מווייבס, שם שסימנתי במארקר צהוב בוהק כי הוא הולך להיות ענק, זה Girl Band (בתמונה למעלה): רביעיית אירית שהזכירה לי את הכוח של הרוקנרול. רשמתי לעצמי רק משפט אחד בזמן ההופעה שלהם במועדון ה-Flex: "ה-Fall זיינו את LCD Soundsystem בתחת והלכו לרייב". לא היה לי זמן לחשוב או להוציא את האייפון כדי לכתוב: קלטתי תשדורות של הסולן - ילדון בלונדיני בג'ינס וטי-שירט - שעמד בלי לזוז וצווח אל תוך המיקרופון בקתרזיס. הרגליים שלי רקדו למקצבי הפאנקיסט-במועדון-טכנו שהם תופפו כשהראש שלי נע אחורה-קדימה בלי הפסקה לגלי הרעש של הבאס-גיטרה.
זו היתה הופעה של פליאה מתמדת, פליאה איך הם עושים את כל הצלילים האלה ומה הולך לקרות עכשיו. אף שיר לא היה כמו הקודם, עד כדי כך שקשה להגדיר מה הז'אנר של הלהקה. לא תתרשמו אם תפתחו את הבנדקאמפ והיוטיוב שלהם: ההקלטות הראשוניות האלה לא מצליחות לתפוס את האנרגיה החייתית שהם משדרים בלייב. תצטרכו לחכות. הסולן שלהם עוד הולך לקולג' והם לוקחים את הזמן כדי להקליט את אלבום הבכורה שיצא, אולי, בסוף 2015. וכשהוא יצא - הוא יזעזע את העולם.
מדי פעם אני תוהה האם להקה ששרה בשפת הקודש יכולה לייצא את הסחורה שלה לחו"ל. ועדת חריגים הראו שכן (תפסתי אותם במקרה בהופעה בוינה), אך המבחן האמיתי הוא לראות איזה מוזיקה עובדת בשפות אחרות.
אז מסתבר שרוקנרול עובד מעולה בסרבית, או לפחות בגרסה של הפאוור טריו מבלגראד Repetitor. אין לי מושג על מה Boris Vlastelica, הסולן/גיטריסט שלהם שר, או אפילו איך אומרים את שם המשפחה שלו, אבל קלטתי אותו. קלטתי את התדר האנרגטי שהוא צועק למיקרופון. למעשה, זה לא בדיוק קלטתי אותו כמו שהוא הצליח לעורר אצלי המון רגשות מבלי שאבין אפילו מילה אחת.
רפיטיטור היו הרבה מעבר למילים. הם הופיעו על במה קטנה בתוך ה-Flex Cafe (מבנה אחד ליד ה-Flex) ואכלו אותו כמו שטרודל תפוחים מהביל. עושים רוקנרול? תלמדו מרפטיטור: תנו הכל, בלי מעצורים, ותקרעו את עור התוף כאילו שגורל העולם תלוי בהופעה האחת הזו; אחרת אל תעזו בכלל לעלות על הבמה. ועוד שני שליש מההרכב הן נשים - הבאסיסטית והמתופפת הכי אכזריות ברוקנרול:Ana-Marija Cupin שנגנה על הבאס תוך כדי ריקוד מושחת ו-Milena Milutinović שדפקה על התופים עם פרצופים נבזיים בסגנון Lars Ulrich ממטאליקה. זה פאקינג פמיניזם. הקהל דרש הדרן, ובצדק. אלוהים נצור את הרוקנרול הסרבי.
Repetitor (קרדיט: Armin Rudelstorfer)
האם ראיתם אי פעם מישהו רוקד לצלילי אמביינט? למוזיקה אלקטרונית אבסטרקטית שאין לה ביט? אני ראיתי.
זה קרה במועדון ה-Porgy & Bess בהופעה של Koreless: חנון ג'ינג'י לבנבן מוויילס שלקח אותנו למסע מופלא. האלקטרוניקה שלו לא נשמעת כמו שום דבר אחר שנעשה כרגע ונטולה מכל המניירות המעייפות של האומצה-אומצה וווקודרים למיניהם. זה כאילו שהוא לקח כמה צעדים לאחור, הסתכל על כל הציוד, ושאל את עצמו מה אפשר לעשות עם זה. התוצאה היא אלקטרוניקה חלומית ששואבת מ-Brian Eno כמו שהיא שואבת מ-Mogwai, קרובת משפחה של Fuck Buttons מינוס ההארדקור ו-M83 מינוס הוואקלז.
מעט הוידאו-ארט ששודר ברקע היה מיותר. מערכת הסאונד המשובחת של הפורגי ובס שידרה את התדרים של קורלס בעוצמה צלולה, ובעוד שקורלס סיבב כל מיני כפתורים, התכנסתי לתוך עצמי ונשאבתי לשער הבין מימדי של הדמיון והצבעים שרצים בראש של הג'ינג'י הצנוע הזה. וכן, מישהו אפילו רקד.
Koreless
"לפני 10 שנים איסלנד היתה מאוד פופולרית עם Sigur Ros, Múm, וכל המוזיקה הנורדית המוזרה הזו; ועכשיו אינדי מדנמרק עם צליל חורפי-מלנכולי [מאוד פופולרי -ע.ש.]" סיפרה לי Kristine Permild, סולנית/קלידנית Alcoholic Faith Mission, בראיון לפני ההופעה (בקרוב ביוטיוב!). ואם יש סאונד דני, זה הסאונד של AFM: אותו חורף מלנכולי של מלודיות שברירות ופרקשן שובב, אבל עם לב פועם שנותן לך חיבוק חם במקהלה. הלהקה ניגנה במועדון ה-Brut חומר מבטיח מהאלבום הבא עם סאונד מהוקצע, הרבה כלים, והמון תשוקה. דנמרק היא לגמרי האיסלנד החדשה.
Alcoholic Faith Mission (קרדיט: Marie-Therese Hildenbrandt)
איך אומרים בשוודית "Lykke Li, זוזי הצידה"? Jennie Abrahamson עושה אינדי/פופ איכותי תוצרת ארץ האיקאה, רק בלי ההייפי של ליקי. היא הרשימה אותי על הבמה עם יכולות ווקאליות קייט בושיות ונגינה על קסילופון בצבע צהוב זוהר בגיבוי של הרכב סופר משופשף (הסקנדינבים האלה אלופים בסאונד). לרגעים שוגרתי ליערות לפלנד המושלגים.
Jennie Abrahamson (קרדיט: Martin Seiwald)
יש סצנה באוסטריה: a basement in bloom נתנו הופעה צנועה ב-Xpedit Lager שהתאימה למוזיקה האלקטרו-אקוסטית האינטימית שלהם. נשמע שהם קיבלו השראה מפורמט הסינגר/סונגרייטר העכשווי של James Blake, רק שלזמר שלהם יש קול בריטון והם מנגנים גם על גיטרה וצ'לו.
a basement in bloom (קרדיט: Patrick Münnich)
Garden City Movement הישראלים גרמו ל-200 ישבנים אוסטריים לזוז. ההופעה שלהם בברוט עשתה כבוד לסצנה המקומית עם סאונד חלק וגרוב עדכני. קצת היה לי חסר סולן, כלומר, שמישהו מההרכב יקח על עצמו את התפקיד לתקשר עם הקהל באופן רציף - המתופף מוקם במרכז הבמה בעוד שזמרי ההרכב התחבאו בצידיה מאחורי המכשירים. הם שרים סבבה, אבל אם הם יצרפו אי פעם זמר נשמה כריזמטי הם יוכלו להתפוצץ בלב המיינסטרים.
Garden City Movement
לפני הכל – זו לא היתה “הופעה”. לא. המינוח הכי קרוב שאני מצליחה לחשוב עליו הוא “אופרת רוק”. כי זה היה מופע תיאטרלי מופלא. עם תפאורה ותאורה שלא ראיתי כמוהם מעולם, עם עשרה נגנים, וזמרי ליווי, ושחקנים ובמה שהופכת כל פעם למשהו אחר. מסע בן שלוש שעות לתוך הראש של קייט בוש.
~~~~~~~~~~
Kate Bush - Before the Dawn, ערב ראש השנה, 24/9/2014, האמרסמית' אפולו, לונדון.
הקהל מתיישב באולם אפולו היפה והגדול. המולת האנשים המתמקמים, ההתרגשות שלפני.
ופתאום חושך. קול של קשישה מדברת, מקריאה משהו, לא הצלחתי להבין מה. חושך, ואני מופתעת (כמו כולם) ומנסה להקשיב, להבין מה היא אומרת.
* בדיעבד - תפילת מנטרת גאיטרי בפתיחה של "Lily", מתוך “Director’s cut”, ובמקור מתוך “The Red shoes”:
“Oh thou, who givest sustenance to the universe
From whom all things proceed
To whom all things return
Unveil to us the face of the true spiritual sun
Hidden by a disc of golden light
That we may know the truth
And do our whole duty
As we journey to thy sacred feet”
(William Quan Judge, 1893)
ולפתע “בום” אדיר. אני קופצת בכיסא, הבמה נדלקת באורות, ומוזיקה מתחילה, גרוב.
כעשרה נגנים על הבמה, על פודמיומים אישיים, בשורה ארוכה.
קייט נכנסת לבמה מצד ימין, לבושה בשמלה שחורה, יחפה, מחייכת ומרקדת, ומאחוריה בטור חמשת זמרי הליווי, כולם מחייכים ומתנועעים קדימה בצעדי ריקוד. כניסה פשוטה ומקסימה לבמה, והקהל מתפלץ.
(כבר אז התחלתי לבכות?)
שיר ראשון: “Lily”. שיר שני: “Hounds of love”.
אני מתרגשת עדיין, אבל מרגישה קצת מחוץ למה שקורה. בשיר השלישי (שאני לא מזהה ממש, מהאלבומים שאני פחות מכירה, ובדיעבד - גם מתוך “The Red shoes”), אני מתחילה להרגיש שיש משהו סטטי בהופעה - קייט עומדת ושרה עם יד אחת מונפת הצידה, וכנגד רצוני אני מתחילה לדמיין שככה נראית הופעה של טום ג’ונס המבוגר (כתבתי לעצמי תוך כדי ההופעה: “שיר שאני לא מכירה, ואני בלחץ קל”). גם כשזה מגיע ל-”Running up that Hill”, יחד עם צמרמורת ההתרגשות יש איזשהו ריחוק.
הביצועים מהודקים מאד, העיבודים עגולים ולוקחים אותי בתחושה לאייטיז-ניינטיז. אני שם ואני כולי כמיהה ואני מרגישה דוק קל של אכזבה. השיר הבא מתחיל לאט, הקהל מזהה מיד ומריע – “King of the mountain”. ביצוע יפהפה, ארוך, שמתחיל עדין ועולה ומתגבר וסוחף ולוקח למקומות אחרים מהשיר המוכר. ויחד עם העובדה שהעיבוד המוזיקלי מעט קיטשי לטעמי, זה עדיין מושך וסוחף ולוקח אותי פנימה. ביצוע אדיר וסוחף ששואב אותי עמוק, ופתאום “בום!”.
המתופף ארוך השיער עומד במרכז הבמה, כשהאור עליו, והוא מנופף סביבו בחפץ קשור בחבל.
“בום”.
חושך, נשמעות צפירות של אונייה (מאיזה שיר זה? מוכר לי כל כך). מסך יורד מהתקרה, ועליו מוקרן וידאו ענק של איש בכובע צמר עומד ליד טלסקופ ומדבר בקשר עם משמר החופים – מסביר להם שעלה על תדר לא ברור של אנייה שטובעת. והדו-שיח מעניין וגם מצחיק, וגם מעיק, כי הוא מתקשה לשכנע אותם לצאת לחפש את האונייה ואת הניצולים שאולי מנסים לשרוד בים.
רעשים וקולות לא ברורים.
“בום!”
ואז קייט מופיעה על המסך. באותה חגורת הצלה כתומה שבפוסטרים שפרסמו את המופע. צפה במים שחורים ושרה (בוידאו) את “And Dream of Sheep” – השיר שפותח את צד ב’ של האלבום “Hounds of Love” – אותו צד שקיבל שם משלו ונקרא “The Ninth Wave”. זו היצירה שלה ששמעתי יותר מכל דבר אחר שיצרה, שכל שיר ושיר בתקליט לקחו אותי למחוזות דמיון, לסיפורים מופלאים, אפלים, מטורפים. זו היצירה שזורמת בדמי, שכל תו ותו בה טבוע בי.
ואני בוכה, כן.
וככה זה מתחיל, כש-”The Ninth Wave” הופך למופע רוק כמו שלא ראיתי מעולם, ושלא ידעתי שאפשרי בכלל. התאורה, והתפאורה, והשילובים של וידאו ולייב וזמרים ושחקנים, הבמה שהופכת לים שקט או סוער, למצולות או להצלה.
“Wave after wave, each mightier than the last,
Till last, a ninth one, gathering half the deep
And full of voices, slowly rose and plunged
Roaring, and all the wave was in a flame.”
(“Idylls of the King”, “The Coming of Arthur” - Lord Tennyson)
והאלבום האהוב הופך לנארטיב אחד שלם וברור. כל הסיפורים השונים שהמצאתי במשך השנים מתבהרים והופכים למסע שלם של הישרדות – של אישה שטבעה ומנסה לשרוד. של הפחדים והשדים והמחשבות והייאוש והתקווה. כל הקולות המכושפים מקבלים פנים וצורה ומשמעות. והבמה היא דבר חי ונושם וקייט בוש עליה, טובעת, צפה שוב, נאבקת על חייה, נאבקת עם שדיה הפנימיים, ביצורים שהיא מדמיינת, באפלה שמתחת לים, בכמיהה למשפחתה וביצר החיים, בין ייאוש לתקווה.
עוד שיר. “Under Ice”:
“There’s something moving under the ice
moving Under ice through water
Trying to get out of the cold water”
“!IT’S ME”
צעקה של קייט, זמרי הליווי בחגורות הצלה מנסרים את הקרח (הרצפה של הבמה) בניסיון להציל אותה. ודממה.
“Waking the witch”. שכל כולו הזיות של אישה טובעת, לכודה מתחת לקרח. חלומות ובליל של קולות, הברות, “Red red roses“, בית משפט של מטה, עם אנשי הדג בדמות כמורה קתולית, שופטים ללא רחמים. “Get out of the waves! Get out of the water!”. סאונד של הליקופטר.
קול נשמע בקשר, גבר מעדכן על החיפושים בים, ושכנראה אין ניצולים, לא מוצאים את האישה הנעדרת. צריך ליצור קשר עם המשפחה שלה. שומעים הליקופטר, וגוף תאורה ענק, עם זרקור חזק, מתחיל לנוע על תקרת האולם, יורד ועולה וזז ומאיר על הקהל, שהופך לים בו מחפשים.
שקט. ופתאום יש חדר, בתוך בית, שצף אל הבמה, מתנדנד על הגלים. בבית שני גברים, שמדברים. דו שיח יומיומי בין אבא לבן, ואנחנו מבינים שאלו בעלה ובנה של קייט הנעדרת בים, ושהם כלל לא מודעים לעובדה שהיא נלחמת על חייה עכשיו ממש. באיזשהו שלב הדלת לחדר נסגרת ואנחנו מגלים את קייט עומדת שם, מופיעה יש מאין. אבל הם לא רואים אותה, בעלה ובנה.
התפאורה היתה מדהימה בשלב הזה, אבל לא אהבתי במיוחד את הדו-שיח עצמו. מה שכן, השיר “Watching you without me” קיבל משמעות חדשה וברורה ועצובה יותר. וקייט הנאבקת על חייה מתעוררת מהתרדמה של הים המקפיא וצועקת “Let me live”. זמרי הליווי שרים בעדינות “It’s allright”, עם מנגינת פסנתר שלקוחה משם, אבל איננה שם, באלבום. וזה מנחם ומפחיד.
ומתוך השקט של הפייד-אאוט מתפרץ “Jig of life” – תנו לי לחיות. שיר מלא חיוּת, שמוציא מהמועקה ומאפשר הקלה לקהל, שמריע ומוחא כפיים עם הקצב.
והיו שם דגים בדמות אדם (או אנשים בדמות דגים), ומצולות ים, וכוחות של אופל וכוח של חיים, ומגדלור, וים סוער מבדים עצומים בגודלם, ואימה ופחד, ותקווה, ורצון.
“Hello Earth” תמיד לקח אותי לסיפור מדע בדיוני שאהבתי בנעורי. הייתי שוכבת על הגב על השטיח בחדר שלי, מאזינה לאלבום בווליום גבוה (או באוזניות, שבאיזשהו שלב ההורים הבינו שעדיף שאשתמש בהם), עוצמת עיניים ומדמיינת. והנה עכשיו הוא הפך לחלק מהסיפור השלם, ולמאבק הסופי של האישה הטובעת. “go to sleep, little earth….”.
ומתוך סיום השיר ומחיאות הכפיים, מתחיל הביט של השיא האחרון, “The morning Fog”, בקצב שמזמין את הקהל להצטרף במחיאות כפיים. והאור הופך להיות צהבהב וחמים ונעים, והמוזיקאים יורדים מהבמות שלהם וניגשים לקדמת הבמה עם כלי הנגינה בידם, וכל זמרי הליווי והשחקנים, וקייט בוש עצמה, וכולם שרים את שיר הסיום יחד, מחוייכים ונעימים ומזמינים ומלאי אהבה, ומעיפים את נשמתי ומציפים לי את הלב, ואני בוכה שוב רק מלחשוב על זה. והסוף הטוב, היד שאוחזת ביד ומושכת אותה מהמים.
ובמחי יד היא הופכת את הסוף הלא ברור של הסיפור הזה לסוף טוב ומנחם.
“Do you know why I love you Bertie” קייט משנה את מילות השיר ומקדישה אותו לברטי בנה, שיש לו חלק ניכר בחזרה שלה לבמה ובהופעה עצמה (כאחד מזמרי הליווי ושחקן).
והקהל מריע, ושוב דומם, ומקשיב עד סוף השיר, ואז שוב פורצים במחיאות כפיים, והגל התשיעי מסתיים, וקייט בוש מודה במתיקות שלה לכל מי שאיתה על הבמה, לכל מי שלקח חלק באירוע הזה, ולקהל הנפלא, ואומרת שהם יחזרו אחרי ההפסקה.
~~~~~~~~~~
מכריזים על עשרים דקות הפסקה. שעה וחצי מתחילת המופע, וכחמישים דקות של “The Ninth Wave”. הקהל יוצא בהמוניו, ואני לא רוצה (או יכולה) לזוז.
פתאום אני נזכרת בתותחים שירו קונפטי בתחילת “הגל התשיעי”. אני כבר יודעת שאלו פיסות נייר עם הציטוט של טניסון, ואני רצה למטה, כדי למצוא אותם. יש שם המון פיסות על הרצפה, ועוד כמה אנשים שכמוני הלכו ללקט אותם. אני לוקחת אחת, ועוד אחת, ועוד אחת. ואז אוספת עוד ועוד.
~~~~~~~~~~
* עשיתי מעשה אסור לכל מי שלא היה בהופעה - כי אין טעם רק להאזין בלי לראות את המופע - והורדתי בּוּטְלג לא חוקי מאחת ההופעות.
אני מאזינה ומשחזרת (ושוב דומעת) ובחלק השני, שהוא כולו “Aerial – A sky of honey”, כולו רכות ונעימות והרמוניה, אני רוקדת בבית כמו שלא יכולתי לעשות בהופעה.
~~~~~~~~~~
האמת שבחלק השני של הייתי במקום שונה מאד מאשר הראשון. גם כי אני פחות מחוברת לאלבום, גם כי השירים כולם על אותו ביט רגוע, וגם כי הוצפתי בכל כך הרבה רגש בחלק הראשון, שפשוט הרגשתי עייפה.
ועדיין – החלק השני היה יפהפה וקסום ושונה מאד מהראשון.
הבמה הפכה ליער כהה, והכוכב היה ילד בדמות בובת עץ, שנע על הבמה עם בובנאי שהפעיל אותו, והסתובב בין הנגנים, שהיו מסודרים אחרת על הבמה כעת. ציפורים עפו בהילוך איטי לכל אורך החלק הזה. התאורה השתנתה גם היא, ווידאו של ציפורים היה המוטיב העיקרי. וגם ברטי, הבן של קייט, קיבל תפקיד ראשי ואפילו שיר שלם.
(חייבת להודות שהוא לא הילך עלי קסמים, ברטי הצעיר/זקן. לא אהבתי אותו על הבמה, לא את הנוכחות שלו, את הקול שלו, או את יכולות המשחק שלו.)
“A sky of honey” הוא באמת יצירה יפה, אין מה לומר. כשהאלבום יצא לא התחברתי אליו, אבל במשך השנים, ובעיקר דרך אנשים שאהבו אותו מאד, האזנתי שוב וגיליתי בו יופי עצום. בהופעה עצמה זה היה לי כמעט כמו מדיטציה.
ובהאזנה לבוטלג - שילוב אדיר של קטע מה”Ninth wave” בתוך “Nocturn”, בתוך תנועה מוזיקלית שעכשיו אני לא מצליחה להפסיק לרקוד, ושבהופעה פשוט הפנטה אותי. (ועכשיו, כשאני מקשיבה שוב, אני יודעת שגם שם בכיתי). ביצוע לא פחות ממופלא. המופע מתרומם שם לשיא ולעוצמה, והמוזיקה חמה ועוטפת.
~~~~~~~~~~
אני חושבת על זה שבכיתי מההתרגשות שהנה אני בהופעה של קייט בוש, שהייתה לי משמעותית כל כך בשנים משמעותיות כל כך, שכל האלבומים הראשונים שלה חרוטים לי בנשמה.
ובכיתי מהסיפור שהתרקם לנגד עיני.
ובכיתי מהתחושה שהנה אני בתוך הראש שלה, של האישה המוכשרת והמופרעת והמתוקה והמנומסת והחידתית הזו.
ובכיתי מעצם העובדה שהיא הגשימה את הפנטזיות שלה על הבמה הזאת, מעצם הגודל של האירוע.
ובכיתי כי זה היה ערב ראש השנה, וכי כל המופע הזה סגר לי כל כך הרבה מעגלים אישיים בחיים, כי קייט בוש והמסע ללונדון מסמלים לי את השנה שמתחילה.
~~~~~~~~~~
הדרן:
קייט לבד על הפסנתר, שרה מלודיה איטית “Among Angels” מתוך “50 word for snow”, שיצא ב-2011.
ואז "בום בום בום". כל הלהקה מצטרפת, בתופי מלחמה, ו-”Cloudbusting”, בום בום בום קצבי, והקהל מריע, וכל הזמרים והמשתתפים על הבמה רוקדים, ואנשים בקהל מתחילים לקום ולרקוד, וגם אנחנו (שכמה שירים קודם לכן הצלחתי למצוא לנו מקום קדמי יותר, במושבים של שתי בנות שעזבו את האולם). ואנחנו רוקדות, וכולם רוקדים, ושרים, וכבר לא בוכים (רק עכשיו, כשאני נזכרת בזה).
וככה זה נגמר - קייט בוש ו-4,500 איש שרים את אחד השירים הכי מוכרים שלה. והיא שרה אלינו ואנחנו איתה: “yay yay yay yooooooooo“, ועוד ועוד ועוד ואני יכולה להמשיך ככה עוד הרבה הרבה זמן, אבל אז היא שרה “the sun’s coming out”, ואני יודעת שנגמר.
“תודה רבה, אתם קהל נפלא, תודה רבה.
אני יודעת שחלקכם באתם מרחוק, ו-I wish you a safe journey home tonight”
מתוקה.
אליענה בן דוד היא "אחת ששומעת". עורכת ושדרנית של תוכנית מוזיקה שבועית ברדיו מהות החיים, בה היא מדלגת בין מדינות, יבשות, שפות, זמנים ותקופות, ז’אנרים ומקצבים.
עמרי לב, קופאי בבארבי, רוצה להביא את השוליים למרכז ולהחזיר את הרוק הישראלי לקדמת הבמה. האם הוא יצליח?
לכאורה ליין חדש של הופעות בתל אביב לא מרגש כל כך. יש בעיר חופן של מועדונים שמקיימים עשרות הופעות מדי יום. מה יוכל "רוק בצהריים" לעשות שלא עשו לפני כן? "אמנם אני עובד בבארבי והכל", מודה לב, "אבל אין לי ספק בתור אחד שראה המון הופעות בארץ ובחו"ל, שהבמה בבארבי היא הבמה הראויה ביותר לאמני רוק. אם באמת רוצים לחוות את חוויית הרוק בארץ עד הסוף, אני חושב שהבארבי זה המקום האולטימטיבי לעשות את זה". לב חי בעבר בבלגיה, שם יצא לו לראות הרבה הופעות ופסטיבלים. הוא הביא מבלגיה את התשוקה לעשייה מוזיקלית, ולמרות שהוא יודע שכאן זה לא אירופה, הוא שאל את עצמו איך לא קורים דברים כאלה בארץ. "במיוחד עכשיו האמנים המבוגרים נמצאים בנסיגה מבחינת מכירת כרטיסים והופעות, וייווצר בקרוב וואקום", טוען לב."חשבתי לעצמי - או שאפשר לעמוד בצד ולתת לזה לקרות, או שאפשר לעזור לזה לקרות".
הלכתי לראות את רונה קינן לכבוד עשור לאלבום הבכורה שלה "לנשום בספירה לאחור":
לפני שהתחילה הופעת העשור לאלבום הבכורה של רונה קינן, "לנשום בספירה לאחור", תדרך שאול מזרחי, הבעלים של מועדון הבארבי, כיצד לנהוג במקרה של אזעקה. הקהל, שהורכב ברובו מנשים, לא התרגש. הבחורות הרונה-קינניות האלה - קצת אלגנטיות, קצת קשוחות, ואולי קצת קוויריות - היו בעניין של מבול ולא של טילי פאג'ר. נכון, אלו "ימים קשים, עצובים, מפחידים, ומדכאים", כפי שאמרה קינן בתחילת המופע, ואכן, יש שפע של אסוציאציות לימים כאלה במוזיקה שלה. השיר "קסיוס" למשל, שכתב ערן צור, נפתח במילים "העורבים קוראים לך, לעזוב את הארץ ולהבנות", והשיר "המראות ונחיתות" מדבר על "הפרעות ושיבושים, קולות רעים קולות טובים".
