פוסטים מתויגים עם הופעות

  • 30 בספטמבר 2010

    10 סיבות למה אסור לפספס את אינדינגב 2010

    לכל מי שחי מתחת לסלע וכרגע הציץ החוצה לראות מה קורה, בשבוע הבא יתקיים פסטיבל אינדינגב 2010, הרביעי במספר. הייתי שם בשנה שעברה והיה פשוט מעולה. משום מה השנה אני שומע כל מיני התלבטויות מכל מיני אנשים סביבי אם ללכת או לא. אישית אני לא מבין על מה יש להתלבט בכלל, אבל כדי לעזור ולהביא את ה-"כן" המיוחל, קבלו 10 סיבות למה אסור לפספס את אינדינגב 2010:

    1. הופעות מעולות. למקרה שזה לא ברור מאליו, אינדינגב זה חגיגה מוזיקלית של הופעות מעולות. יש באינדינגב יותר קהל מאשר בהופעה הממוצעת, והלהקות מעלות את השואו שלהם מדרגה אחת קדימה. הסאונד באינדינגב טוב, והאווירה של הופעות במדבר הפתוח ממש כיפית, על אחת פי כמה וכמה כשמדליקים את המזלפים ביום מדברי לוהט.
    2. יש משהו לכל אחד. משום מה יש השנה תלונות לגבי הליינאפ של אינדינגב, שהוא "מאכזב". תגידו, איך לכל הרוחות ליינאפ של עשרות להקות מכל הסוגים, מאקטים מוכרים יותר (נועם רותם, בום פם, קרולינה) ועד ללא מוכרים בכלל (קרלי פיירבורן בנד, סומסום, לברדור לברטוריז), רועשים (שני/אחרון/אוקטובר, אשכרה מתים, Mad Bliss), שקטים (Aprons, יאיר יונה, טליה אליאב), נסיוניים (מורחת לאקום, We Are Ghosts, Massive Fingerz Spacetrip), פופיים (נערות ריינס, אלקטרה, מיכל לוטן), ועוד רבים מוגדר כמאכזב? יש באינדינגב משהו לכל טעם, וגם הזדמנות פז לפתוח את הצ'אקרות המוזיקליות לדברים שלא הייתם שומעים אחרת.
    3. להיות שם כשזה קרה. הייתם שם כשקוקהאד ניפץ לאיתן רודשנסקי מהמידנייט פיקוקס את הבאס? או כשסולן אינגה דינגו הבטיח להתפשט אם אנשים ירקדו לצליליו, ואז מימש את הבטחתו? או כשאסף אבידן הלך לנגן ספונטנית לבאי אינדינגב 2008 שנותרו בלי כרטיסים? או באינדינגב המיתולוגי הראשון שכל מי שהיה בו נשבע שהיה הכי טוב? לא? אז כדאי שתגיעו לאינדינגב הפעם. מי יודע מה יקרה שם.
    4. השלמת פערים. רוב האנשים הם לא מכורי מוזיקה שעוקבים אחרי כל פיפס ופופס, ואין להם מושג כשאנשים כמוני עושים ניימדרופינג לשמות כמו אד טרנר אנד דה דנילוף סנטר. לכן, אינדינגב זאת הזדמנות פז להתעדכן, לראות, ולשמוע את האמנים השווים בארצינו במרוכז ובמקום אחד מאשר להתרוצץ בין אירועים בפייסבוק ומועדוני הופעות. אחרי אינדינגב, בפעם הבאה שתהיו באיזה בר היפסטרי ואנשים ידברו על Bela Tarr לא תהיו נבוכים יותר.
    5. לגלות את הדבר הבא. גם מכורי מוזיקה לא מספיקים לעקוב אחרי כל דבר שזז, ואיכשהו אינדינגב היתה עד כה במה מעולה להעלות להקות חדשות לתודעה. גילינו באינדינגב להקות מעולות כמו קיצו, טייני פינגרס, אינגה דינגו, ועוד. מי יודע את מי נגלה הפעם?
    6. מחיר משתלם. אם עד עכשיו לא השתכנעתם, אפנה לחוש הקמצני-לוגי שלכם. לראות 4 הופעות במחיר סביר יעלה לכם 160 ש"ח ביום ביום. הכרטיס לאינדינגב עולה 170 ש"ח (וזה אחרי שהיה מחיר מבצע של 150), וכולל גישה לעשרות הופעות. בטוח תהיו ב-4-5 הופעות במינימום כך שתקבלו את התמורה לכספכם והרבה מעבר לזה.
    7. קהל מעולה. באמת שמגיע לאינדינגב אחלה של קהל – אנשים טובים ויפים במצב רוח מרומם, לא נעים להגיד, אבל אנשים הרבה יותר איכותיים מאלה שבאים לאירועים ההמוניים הרגילים. אם רק כל יום עצמאות היה מורכב מקהל שכזה. תפגשו שם מלא חברים, תכירו אנשים חדשים מכל הארץ, ואולי אפילו תהיה לכם איזה הרפתקה רומנטית, אולי אפילו אחת כזאת שתמשיך מעבר לפסטיבל. כן בחורות, אני פתוח להצעות באינדינגב.
    8. מוי כיף. מעבר למוזיקה, יש אווירת פסטיבל פר אקסלנס באינדינגב. זאת אווירה חופשית שבה מותר ואף רצוי לעשות שטויות ולמקסם את ההנאה בכל צורה שרק נראית לכם, כל עוד זה לא הורס את הכיף של מישהו אחר. זאת הזדמנות לחופש מהשגרה, מתבניות הסופש הצפויות, ומעצמכם. יאללה בלאגן!
    9. תתחרטו אם לא תלכו. אם לא תלכו, תראו את חבריכם שהלכו לאחר מכן. הם יספרו לכם סיפורי שכרות מצחיקים עם חיוך ענק על פניהם, ואתם תאכלו את הלב שלא הייתם שם ותשבעו לנסוע בשנה הבאה. במילותיו של מארק טוויין, "כשתתבגרו, תגלו שהדברים היחידים שתתחרטו עליהם הם הדברים שלא עשיתם".
    10. תאמינו לי, כדאי ללכת. תגידו שלום אם במקרה תתקלו בי שם.

    10 תגובות / כללי /

  • 3 בספטמבר 2010

    התכנסנו בשנית - ועידת המוזיקה של היינקן 2010

    ועידת המוזיקה של היינקן נערכה השבוע. קצת מוזר שזה כולה כנס המוזיקה השני שנערך פה אי פעם, לא? אבל כמו שאומרים, עדיף מאוחר מדי מאשר אף פעם. סך הכל היה נחמד, די ברוח הכנס הקודם. מינגלינג, צחוקים, כאסח, ובירה חופשית שגרמה למיטב מאנשי המוזיקה בארץ להחזיק חזק במעקה בעוד הם יורדים את המדרגות בגני התערוכה.

    הפעם הייתי ב-4 פאנלים. הראשון היה אמנות עיצוב המוזיקה שהנחה איתי מאוטנר עם שלל כריזמה וחינניות. זה היה פאנל די מעניין בתור חובב נלהב של עטיפות אלבומים ולוגואים של להקות. היה מאוד מעניין לשמוע סיפורים מדוד טרטקובר שעיצב לא מעט עטיפות מיתולוגיות בארץ (מתי כספי, אריק איינשטיין, ועוד) והביא למדינתינו רעיונות חדשים מלימודיו בלונדון, למשל שצריך להתייחס בעיצוב גם לצד האחורי של התקליט. זה משהו שנשמע כל כך טריוויאלי היום, אבל ברור שפעם ממש לא.

    היה רגע מביך משהו כשדיברו עם דורון עדות על עיצוב של עטיפות של מוזיקה מזרחית, כמו שרית חדד ומשפחת פרץ. עכשיו, נכון שהתלוננתי בעבר שלא עסקו במוזיקה מזרחית, והנה עוסקים בה. הבעיה היא שעסקו בה בפורום הלא נכון. קשה לי לקרוא אפילו לעטיפות של אלבומים מזרחיים עיצוב, שכן כמעט כל העטיפות נראות אותו הדבר - צילום של האמן בבגדים מהודרים. למזלינו JewBoy הציל את המצב כשהציג לנו את העבודה המדהימה בעיצובים לעטיפות הלייבל שלו Teder. מסתבר שהוא יוצר את העטיפות שלו עם האמן בעזרת חותמות גומי. הם אשכרה יושבים לילה שלם ומכינים 500 דיסקים, כאשר כל החתמה יוצאת קצת שונה, וכל דיסק יוצא ייחודי. פאקינג מגניב.

    הפורום השני היה שולץ האיום נגד ג'ון ליידון AKA ג'וני רוטן סולנה האגדי של הסקס פיסטולז ו-PiL שהופיעו יותר מאוחר באותו הערב. בעצם, אפשר להסיר את החלק הראשון משם הפאנל. אמנם שולץ האיום היה שם, אבל הוא לא באמת היה שם. מהרגע שג'ון ליידון עלה לבמה לקול מחיאות הכפיים והעידוד, הוא חייך את החיוך המצחיק שלו וביקש מכל מי שרוצה לשאול שאלה בקהל פשוט לקום ולשאול. הוא כנראה דילג על ידי כך על שאלות מוכנות שהיו בידיו של שולץ האיום, וזה נותר בשקט בצד, כנראה קצת מתוסכל. כשהעסק נגמר הוא אמר להתראות, קרע את הדפים שלו, ועזב את האולם בהפגנתיות.

    חיוך טיפוסי של ג'ון ליידון בכנס, צולם על ידי <'a href='http://yael.haoneg.com>יעל רגב</a>

    חיוך טיפוסי של ג'ון ליידון בכנס, צולם על ידי יעל רגב

    אבל עזבו את שולץ, ג'ון היה כוכב היום והתפתח דיאלוג מטורף ביותר בינו לבין הקהל שנכח שם. היתה איזה גרופי בלונדינית בשורה הקידמית שכנראה כבר עברה על הבר החופשי ולא הפסיקה לשאול אותו שאלות ולצחקק. אפילו כשהציע לה לראות את הסקס פיסטול שלו, היא אמרה בסדר. הוא הופתע מכך והחמיא לעצמו שזה לא רע בשביל מכוער כמוהו. עיתונאי אחד שאל לגבי בושם הסקס פיסטולז, וג'ון אמר שלא יזיק לו להשתמש בו כי הוא מריח את בית השחי שלו משם.

    אחד אחר קם ושאל אם כולם משקרים לנו כל הזמן והכל כל כך נורא, אז מה הטעם לחיות בכלל. ג'ון שאל מה לא בסדר איתו, שילך וימצא חברה, ושמישהו שם יתן לו חיבוק. באיזשהי נקודה ג'ון בכלל ירד על הספונסרים של האירוע, ואמר שהיינקן היא כנראה לא הבירה הכי טובה בעולם. גם ישב לידו מישהו בשקט בשקט שנראה די דומה להיטלר בתספורת ובבגדים הצבאיים. אחרי זמן מה ולאחר שמישהו שאל, הסתבר שזה המנהל האישי שלו וחבר ילדות יקר שלא משקר לג'ון והוא לא משקר לו.

    בקיצור, אתם מבינים את רוח הצחוק ואת הישירות המוחלטת והנוכחות המטורפת של מר ליידון ועד כמה כל העסק היה הזוי. מצד שני ג'ון דיבר על דברים די רציניים. למשל על השקרים בתקשורת והרצון העז שלו לספר את האמת, על השנאה שלו לממשלות והאהבה שלו לבני אדם, האהבה שלו לבעלי חיים אך הרצון שלו לאכול בשר, על הפרסומות לחמאה והבושם החדש בגאווה מלאה. אגב, אני מתנצל ג'ון שאני רושם פה את דבריך בפראפרזה, אבל אני מקווה שקלעתי לרוח הדברים ולא הוצאתי אותם מהקשרם יותר מדי. כל האירוע הזה השאיר אותי ואת כל הסובבים עם חיוך גדול והעלה לי את יראת הכבוד שיש לי כלפי הפלוץ הזקן הזה.

    למחרת חזיתי בשני פאנלים נוספים. הראשון נקרא אינדי במגרש הבינלאומי והיה קצת מאכזב. הבעיה העיקרית היתה ההנחיה הבינונית של חיים שמש עם אנגלית בסגנון בוראט, אבל בעיקר נסיון להיות נוקב מדי ויותר מדי התערבות לתוך דברי חברי הפאנל מאשר פשוט לתת להם לענות. מאוד הרשים אותי מר פאנוס פאנאי, מקים אתר SonicBids ומנהל אמנותי/איש בוקינג לשעבר שאמר המון דברים חכמים. לדעתו זו תקופה מעולה להיות מוזיקאי, כי המוזיקאי יכול לבחור האם הוא רוצה להיות מוזיקאי טוב בלבד ולתת לאנשים אחרים להתעסק עם כל מה שמסביב, או האם הוא רוצה להיות יותר מעורב בשיווק ובניהול של הקרירה שלו. מה שגם יש היום למוזיקאים אפשרות לדיבור ישיר מול הקהל ואפילו יכולת להרים מיני-טורים ברחבי העולם בזכות האינטרנט והאתר שלו שהוא יחצ"ן באופן מודע וגלוי.

    אסף אבידן דווקא הציג תפישה קצת מוגבלת ולא מודעת מדי להפתעתי, שמספיק לעשות מוזיקה טובה וזהו. יש המון מוזיקאים שעושים מוזיקה טובה, אך זה בהחלט לא מספיק בשביל לשלם את החשבונות, כפי שנאמר בפאנל. בהערת צד, שמעתי שחלק מההצלחה של אסף אבידן היא תודות למנהל המוצלח שלו, שהוא בעצם אחיו רועי אבידן. אולי הוא היה צריך להשתתף בפאנל הזה.

    הפאנל השני באותו היום היה קצת יבש כמו הכותרת שלו, מוסדות ממשלתיים לייצוא מוזיקה. שמענו שם שבצרפת הכל וורדים ושושנים עם המכון הצרפתי להפצת תרבות בעולם, בעוד שבהונגריה היו צריכים להפוך שולחנות ולחכות כמה שנים טובות עד שהוקם מוסד לייצוא מוזיקה הונגרית. למעשה זה קרה אצלם בעיקר בזכות קומבינה של מוזיקאי שהיה חבר של ראש הממשלה (האם אחד ממוזיקאי ארצינו חבר של ביבי?) והגעתם של בחירות חדשות בתזמון מושלם.

    מסקנת הפאנל היתה ברורה - ישראל דומה יותר להוגנריה מאשר צרפת, כך שאם אנו רוצים תמיכה ממשלתית במוזיקה צריך קודם כל לובי חזק של מוזיקאים שירצו בכך ויהיו מוכנים להפגין ולעשות רעש (תרתי משמע), זה יכול לקחת כמה שנים טובות עד שזה יקרה, ושצריך כמובן ויטמין P ולהיות סבלניים.

    ביקורת? תכל'ס אפשר לקחת את רוב הביקורת שלי על הכנס הקודם, ולעשות לה קופי-פייסט לפה. היה מקום להביא אנשי תעשייה מהמוזיקה המזרחית שיספרו לנו על צורת העבודה שלהם, וגם מקום לסגנונות אחרים של מוזיקה מאשר פופ ואינדי בלבד. אולי היה יכול להיות מעניין לעשות פאנל עם אמנים ישראלים שהצליחו בחו"ל ושיתנו טיפים מעשיים לאמנים בארץ איך לייצא את עצמם החוצה (משהו שחבל שאסף אבידן לא דיבר עליו כל כך). לא יזיק גם לבחור בקפידה את מנחי הפאנלים, או לפחות לוודא שהם דוברי אנגלית רהוטה בפאנלים בינלאומיים ושיש להם סבלנות לתת לאורחיהם לדבר. ובבקשה די עם הפסקת הפרסומות כשכוסיות באות להגיש בירה באמצע הפאנל. ההפרעה הזאת היתה ממש מיותרת, דורסנית, מעצבנת, ולא מכבדת את מעמד הכנס. אם כבר שהכוסיות יחכו בתחילת/סוף הפאנל מחוץ לאולם עם בירה, זה יתקבל בברכה על ידי כולם.

    בכל אופן, סך הכל היה נחמד ביותר, וכמובן שגולת הכותרת היתה ההופעה המשולשת שהתרחשה באותו היום. יש כבר מיליון ביקורות באזור, אז רק אומר שנהניתי, וש-PiL העיפו אותי במיוחד, הרבה יותר מ-LCD Soundsystem, ובטח מה-Drums שהיו חינניים מאוד בריקודים שלהם על הבמה, אבל די נגנו את אותו השיר שוב ושוב ושוב. למזלי ג'ון ליידון והנגנים המטורפים שהיו איתו על הבמה הרביצו בנו אמנות אמיתית בסוף הערב שעל אף השעה המאחורת, או בגלל השעה המאוחרת, פשוט הכניסה אותי לטראנס מהפנט וסוג של פליאה והשתאות, כמו שאמנות באמת גדולה אמורה לעשות.

    נתראה בשנה הבאה!

    2 תגובות / כללי /

  • 10 ביוני 2010

    עריכה מעולה: Editors בבארבי

    Editors נתנו הופעה אדירה בבארבי לפני שעות ספורות. תאמינו לי, ראיתי את הפיקסיז בדאבלין לפני 6 שנים. לא רק שהאדיטורז כיסחו להם את הצורה מכל כיוון אפשרי, אלא הם נתנו לנו את אחת מההופעות הטובות והמרגשות בארץ השנה לצד ארט ברוט, הופעה שאולי היתה מתפספסת בתור חימום לפיקסיז. פארש מי שלא החליף את כרטיס הפיקסיז שלו, תודה לפחות לאחד מכם כי זה נתן לי את הצ'אנס לקנות כרטיס ולהשתתף בחגיגה.

    אז אחרי ביטול הפיקסיז הידוע לשמצה, הקהל הישראלי היה צמא להופעה, כמו אדם שזוחל על חולות מדבר הסהרה ומשתוקק למים. מה שהקהל הישראלי לא ידע זה שמעבר לדיונה הבאה מחכה נווה מדבר מטורף הרבה מעבר למה שכל פאטה מורגנה יכולה לזייף.

    האדיטורז פשוט עשו בית ספר להופעות. הם עשו טור-דה-פורס של ביצועים הדוקים לכל השירים על כל הכלים, אבל עם אקסטרה "אומפ", ומלא רגש ואנרגיה. הם עשו את זה כל כך טוב שאפילו השירים הבינוניים יותר, לדעתי, מאלבומם האחרון, קיבלו תנופה חזקה ומאוד מהנה על גבי הבמה. מי שבא לשמוע את הלהיטים וללכת הביתה לא יכל שלא להסחף בקסם שהאדיטורז הביאו לכל השירים שלהם כשהם דילגו בין הסינטיסייזרים והסמפלרים לגיטרות ולפסנתר וחוזר חלילה, וג'יגלו בין שירי שלושת האלבומים בסט ליסט ערוך היטב.


    צולם על ידי לירון אראל

    כמובן שהמאסטרו הגדול שניצח על התזמורת הסימפונית הזאת ביד נחושה הוא לא אחר מאשר סולן האדיטורז, תום סמית'. חוץ מביצועים וואקליים עמוקים ומרגשים בקולו האיאן קרטיסי, הוא לא הפסיק לזוז בצורה היחודית שלו ולהפיץ את הכריזמה והשרמנטיות שלו אל עבר הקהל. אני מניאק אם כל בחורה שהיתה בהופעה לא היתה מוכנה ללכת איתו בחזרה למלון, ואפילו בחורים שזו לא נטייתם המינית.

    אני בטוח שהאדיטורז הופתעו לגמרי מכמות האהבה שהקהל הרעיף עליהם במחיאות כפיים וצעקות, כי גם אני הופתעתי. אדיטורז היא לא מלהקות האינדי-שמינדי האופנתיות של הריף רף. כביכול שעתם היפה באלבומם הראשון והמעולה The Back Room כבר עברה מזמן. אבל הקהל המצומצם שם בבארבי עשה רעש כמו שקהל הפיקסיז בעצם היה אמור לעשות וניצל כל הזדמנות למחוא כפיים בקצב ולצעוק את המילים בחזרה. אז כיף לדעת שבכל זאת אי שם אנשים אוהבים אותם, גם אם הם לא הדבר "הנכון" כרגע, וששירים כמו "Blood", "Papillion" ואפילו "The Racing Rats" מקבלים את הכבוד הראוי להם.

    הפעם הראשונה שהתרגשתי מהאדיטורז היתה בעצם שראיתי קטעים שלהם בהופעה ב-MTV2, ושמתי לב עד כמה הלהקה נוכחת שם בתוך ההופעה באינטנסיביות. ובכן, 3 אלבומים אחר כך ומי יודע כמה הופעות, זה פשוט לא השתנה. מרגישים אותם. אפילו ידידתי רימה שבקושי הכירה את המוזיקה שלהם יצאה מההופעה נרגשת. מבחינתי זה אומר הכל.

    אז בפעם הבאה שמגיעה להקה צעירה מבריטניה אל תעזו לפספס אותם, גם אם הם לא נמצאים כרגע בספוטלייט. ומפיקים, בבקשה תביאו עוד להקות כאלה. תקנו אותי אם אני טועה, אבל נראה לי שהאדיטורז היא הלהקה הראשונה והיחידה שראינו מגל הפוסט-פוסט-Pאנק שפקד את העשור הקודם. אני לא יודע איזה גל יפקוד את העשור הנוכחי אם בכלל, אבל בבקשה תביאו את הלהקות בריל טיים, ואולי אפילו תשלימו לנו פערים בהשכלה כמו הארקטיק מאנקיז או פראנץ פרדינאנד. תודה מראש.

    6 תגובות / כללי /

  • 6 ביוני 2010

    מוות לפיקסיז

    למרות שלא תכננתי ללכת להופעה של הפיקסיז, הביטול שלהם די כואב על הלב. זה בכל זאת היה אמור להיות אירוע גדול וחשוב להרבה אנשים שטרם ראו אותם ומאוד ציפו להופעה, והגעה של כל אמן גדול מחו"ל, כן, כולל אפילו רוד סטיוארט, היא חשובה מבחינה תרבותית. אבל הדבר שהכי מתסכל בביטול של הפיקסיז הוא הפחד שאנו חוזרים לימי הביניים, לזמנים מצערים שבהם להקות מחו"ל לא דורכות בארץ והופעות מחו"ל הן מצרך נדיר שנשאר ללהקות אמיצות ואיזוטריות או חובבות ישראל.

    הפיקסיז לא היו הראשונים לבטל. גיל סקוט הרון החל את גל הרפש הזה ומעט זמן אחריו הגיע גם אלביס קוסטלו. חשבנו שזו איזה מעידה חד פעמית של שני זקנים והכל בסדר, לצעירים לא אכפת מהפוליטיקה, הם רוצים מוזיקה ודינרוס. ואז הגורליאז סאונד סיסטם והקלקסונז ביטלו. קצת מצחיקה האכזבה שעלתה מזה בהתחשב בכך שהרבה אנשים ירדו על בואם של הגורילאז ללא דיימון אלברן ושאר חברי הלהקה. הביטול של הקלקסונז לא מצחיק כמובן. ועכשיו הפיקסיז.

    שתי שאלות עולות לגבי הביטולים. קודם כל, מה הסיבה האמיתית מאחוריהם? כולנו חושבים שמדובר בסיבות פוליטיות, אבל מה זה בעצם אומר? האם טריגר של אירוע פוליטי שהציף הרגשה פציפיסטית? לחץ ואף איומים מגורמים פרו-פלסטיניים? פחד שיווקי מפגיעה בתדמית האמן? כל או חלק מהנ"ל? בדרך כלל הסטייטמנט הרישמי בדבר הביטולים מורח אותנו באנמיות שלו וממש אי אפשר לדעת מה באמת קרה. בואו נראה איזה מן תירוצים קיבלנו.

    גיל סקוט הרון - לא נתן שום הצהרה רישמית לסיבת ביטול ההופעה. די עלוב בשביל נביא הספוקן וורד.

    אלביס קוסטלו - "אמן חי בתקווה שהמוזיקה שלו היא יותר מאיזשהו 'רעש' הממלא זמן פנוי של מישהו...ויש מקרים בהם הוספת שמך ללוח זמנים של סיבוב הופעות יכולה להתפשר כמעשה פוליטי, שמהדהד יותר מכל דבר שאפשר לשיר...זה עניין של אינסטינקט ומצפון" - מתוך פוסט שנכתב בבלוגו, תרגום מאתר מאקו. יאמר לזכותו שהיה לו את הביצים להגיד שהביטול שלו נובע מסיבות אידאולוגיות, אם כי הפוסט שלו קצת מבלבל לדעתי. למה הוא בכלל קבע את ההופעה הזו מלכתחילה? האם היה איזשהו טריגר שגרם לו לבטל (זה היה במאי זמן מה לפני המשט)? לאללה התשובה.

    הגורילאז סאונד סיסטם והקלקסונז - נתנו איזשהו תירוץ טכני על פי הידיעות. כמו שאומרים במולדתם אנגליה - בולוקס.

    הפיקסיז - "ההחלטה לא התקבלה בקלות, וברור לנו שהמעריצים הישראלים חיכו לביקור הלהקה בארץ זמן רב מדי. אנו מבקשים להעביר את התנצלותנו העמוקה למעריצים, אך אירועים שמעבר לשליטתנו פעלו נגדנו", כפי שפורסם. אין ספק שנמרחנו. מהם אותם "אירועים שמעבר לשליטתנו" אשר פעלו נגד הלהקה? המשט אמנם מעבר לשליטת הפיקסיז, אך כיצד הוא פעל נגד הלהקה? לא ברור.

    שאלה שניה - האם הביטולים משנים משהו פוליטית? מצד אחד לא. בואו לא נשכח שכל סיפור ההופעות הוא גם עסק כלכלי. האמן והמפיקים מפסידים כסף מביטול שכזה, זה משפיע גם על הבאה עתידית של האמן, שלא לדבר על התדמית המאוד שלילית שנוצרת לאמן בארץ. בנוסף, כפי שרבים טוענים, יש איזשהי נטייה לרוב חובבי מוזיקה והופעות שכאלה להיות קהל יותר ליברלי ואינטיליגנטי. רבים מהם, או בעצם מאיתנו, בכל מקרה מלאים בביקורת כלפי השילטון. אז כביכול האמן פוגע דווקא באנשים שבעצם מסכימים איתו במחאתו.

    מצד שני, ולמרות שזה יהיה מאוד לא פופולארי להגיד את זה, הביטולים כן משנים משהו. אין ספק שישראל סופגת עוד גול מבחינה תדמיתית על כל ביטול. ברור שישראל היא לא המדינה היחידה עם בעיות פוליטיות, אבל לצערינו אנחנו בכותרות ואנחנו השעיר לעזאזל העולמי שעוזר לכולם להחביא את הצרות שלהם מתחת לשטיח. למרות שלא נשמח להודות בזה, לחץ תדמיתי בכל זאת משפיע על השילטון ועל היחס כלפי ישראל בעולם בהמון היבטים.

    בנוסף, הרבה אנשים יורדים על האמנים שאם יש להם את הקהונס, אז שיבואו ויגידו את מה שיש להם לומר מאשר פשוט להבריז. ברור לי שזה הרבה יותר נכון, אבל גם ברור שאי ההגעה של האמן הרבה יותר חזקה ומהדהדת מאשר לבוא ולזרוק איזה סטייטמנט קורקטי מהבמה. מה נזכור בעוד שנה - משהו שבריאן מולוקו מפלסיבו אמר בהופעה, או את הביטול של הפיקסיז? לצערי תשובה מספר 2 היא הנכונה.

    לגבי הטענה שהאמן בעצם פוגע בקהל שהוא בעל המחאה. בתור חובב מוזיקה שמאלני שכמוני, אין ספק שהביטולים מעלים את התסכול שגם ככה גבוה מהמצב במדינה. לא יודע מה אתכם, אבל מה זה יש לי חשק ללכת לאיזה הפגנת שמאל עסיסית עכשיו. בטח תגידו שאני משחק לידיהם של המבטלים, אבל אני גם ככה בספק אם הם עוקבים מה קורה חודש אחרי הביטול שלהם. אולי בטור הבא הם יבררו מה העניינים. אנחנו לעומת זאת נשארים פה ונאלצים לחיות עם הביטולים ועם התסכול הכללי מהמדינה. הביטולים לא יניעו עשרות אלפי אנשים לפעולה, אבל זה עוד קש על גב הגמל.

    לסיכום, כל העסק הזה של הביטולים מחורבן. מצד אחד אני מבין את האמנים, מצד שני מאוכזב שהם מתחבאים מאחורי הסברים ריקים, ובסופו של דבר מרגיש מתוסכל. בואו נקווה שלא מדובר באיזשהי תופעה שתכניס אותנו בפעם המי יודע כמה לבידול תרבותי, ומעבר לזה, שנדע להתנהג בצורה יותר חכמה עם משטים, ובכלל.

    13 תגובות / כללי /

  • 24 במרץ 2010

    אמנות ברוטאלית

    אם הייתי אומר לעצמי לפני כמה שנים שיהיו מלא הופעות מחו"ל בארץ הייתי צוחק ומעיר איזה הערה צינית. אבל זה המצב היום. לא מעט אמנים מגיעים לארצינו הקטנטונת ולא רק דינוזאורים וכל מיני השלמות פערים מהעבר, אלא גם אמנים שרלוונטיים כאן ולעכשיו. הבעיה היא כמובן שתקציב אוהב המוזיקה המצוי מוגבל ביותר, ומחירי הכרטיסים הרקיעו שחקים בצורה מופרזת לגמרי. אז אין ברירה, צריך לבחור.

    אני בוחר בהופעה של ארט ברוט ב-2.4 בבארבי. למה? תנו לי להסביר. למי שלא שמע, ארט ברוט זה אמנות של אאוטסיידרים, וגם להקת אינדי-רוק אנגלו-גרמנית. בהתחלה די זלזלתי בהם (ראה תגובה לביקורת בשרת העיוור) בתור דחקה מצחיקה אך חולפת, רק כדי לראות אותם מוציאים עוד אלבומים מוצלחים ואת עצמי ממשיך לשמוע אותם ולהנות מהבדיחות.

    את הלהקה מוביל האנטי-סולן עם המבטא הבריטי למהדרין אדי ארגוס. למה אנטי סולן? קשה בדיוק להגיד שהוא שר, הוא יותר מדקלם את המילים. אבל בכל מה שקשור למילים הוא גאון. יש שאומרים שהוא פרק ההמשך לג'רוויס קוקר מפאלפ, ויש בזה משהו. אני לא חובב גדול של ליריקה בדרך כלל, אבל הצורה שבה ארגוס מתאר את חייו הלוזריים בכנות כל כך גמורה, בישירות כל כך חדה, ובצבעונית כל כך מהנה, שקשה שלא להזדהות ולחייך.

    Art Brut

    ארגוס הוא קודם כל ג'אנקי של מוזיקה בדיוק כמוני, וכנראה כמוכם, ותופס את ההוויה הזו בצורה מדהימה. החל מהארספוטיקה המוחלטת של "Formed A Band" מהאלבום הראשון על איך הוא, וול, הקים להקה ("Formed a band, we formed a band. Look at us! We formed a band!"), דרך "Pump Up The Volume" מהאלבום השני שבו הוא מספר על איך הוא עצר נשיקה בגלל שהוא העדיף להגביר שיר מעולה ברדיו, וכלה בשיר "The Replacements" שבו ארגוס לא מבין למה הוא גילה את הלהקה המופלאה הזו רק עכשיו ("Some of them are nearly as old as my parents"), שזה די מה שקרה לי כשגיליתי אותם.

    ארגוס הוא גם גבר רגיש שעדיין מאוהב בחברה הראשונה שלו "Emily Kane", ילד נצחי שעוד אוהב לקרוא קומיקס ולשתות שוקו כפי שהוא מתאר בשיר עם השם האניגמטי "DC Comics And Chocolate Milkshakes", ואלכוהוליסט אנגלי ממוצע כפי שהוא מצהיר בשיר הבועט "Alcoholics Unanymous". בקיצור, הוא בן אדם, ועוד אחד עם כישרון כתיבה בלתי נלאה שפורס במילותיו את כל הקלפים על השולחן. אולי נלמד מזה משהו, אולי נתבדר מזה משהו, אולי משהו ומשהו.

    סולן קורע יש, מה עם שאר הלהקה? אז זהו, שלנגנים בארט ברוט יש תואר ראשון מהאוניברסיטה הבריטית הממלכית לרוק עם קורסים מתקדמים בסקס פיסטולזולוגיה, רפרט על הפיקסיזם (פרופסור פרנק בלאק הפיק להם את אלבומם השלישי Art Brut Vs. Satan), וסמינר מחלקתי על פאלפ אנליטי. זה אומר גיטרות רועשות, שפע של הוקים, קולות רקע קליטים, ורית'ם סקשן פשוט וטייט כדי לגבות את העסק, והכל במסגרת של שיר פופ סוחף.

    אני חוזה שההופעה של ארט ברוט תהיה כיף גדול של דאחקות במבטא בריטי קשה להבנה, ורוקנרול אנרגטי שיקפיץ את כל הבארבי כמו איזה בארבי. אם זה לא משכנע אתכם, אז זו אחת מהופעות החו"ל הזולות יותר בשכונה, וידידתי הצרפתית החמודה מימים עברו, Elodie, ראתה אותם ומאשרת שההופעה ממש כיפית ושאדי ארגוס אף קופץ יורד למטה לקהל. רק תהיו בני אדם ותרימו ידיים כדי לתפוס אותו, ישראלים פחדנים. ואם זה לא מספיק, הנה הם מכסחים עם "Formed A Band" בהופעה, כולל הומא'ז ללהקה אחרת שתבוא אלינו בקרוב. באנג, באנג, רוקנרול!

    7 תגובות / כללי /
→ פוסטים קודמים
פוסטים חדשים ←