פוסטים מתויגים עם הופעות

  • הגרלת כרטיסים להופעה של ירונה כספי

    בעולם מתוקן ירונה כספי היתה עכשיו סופרסטארית. היא מנגנת מעולה, יש לה שירים מרגשים, ואפילו ייחוס שאנו הישראלים כל כך אוהבים (היא היתה תלמידתו של ערן צור ואף נגנה כבאסיסטית בכרמלה גרוס ואגנר, ראה ויקי).

    אבל ירונה כספי, לפחות בעת כתיבה שורות אלה, היא שם איכות ליודעי דבר בלבד. למרות שלושה אלבומים משובחים (סימנתי את השלישי "אגו" כסחורה חמה בקיץ שעבר) ושפע של הופעות, תרבות המיינסטרים הנוכחית שדוגלת כרגע ב...בעצם לא ברור במה היא דוגלת, אולי סוג של בינוניות מזוקקת? בכל מקרה, תרבות המיינסטרים לא קיבלה אותה לחיקה ותכניות האירוח שלה.

    למזלינו לא אכפת לנו מהמיינסטרים. אנחנו יודעים להעריך מי סופרסטאר אמיתי מבלי שהמפיק שלו יוסיף לו את הסופרלטיב בתור שם משפחה מזויף. סופרסטאר אמיתי הוא מי שעושה מוזיקה איכותית ונוגע בנשמתינו עם מבט חד בעיניים. כזו היא ירונה כספי, וכל מי שמגיע להופעה של ירונה מסתכן לא רק בלהנות מהביצועים הבועטים שלה ושל להקתה, אלא להתרגש ולהתחבר.

    אם לא דירבנתי אתכם מספיק, מה עם הגרלה לגירוי החייך? ובכן, ירונה כספי מחלקת כרטיס זוגי להופעה ביום שבת 23.7 בלבונטין 7 בשעה 22:30. תשאירו תגובה וספרו מי עוד הוא סופרסטאר אמיתי לדעתכם, ואולי תעלו בהגרלה. הזוכה ת/יקבל הודעה במייל ביום שישי. נתראה בהופעה.

  • יבש פה בובה

    מפעם לפעם, בפורום או בלוג כזה או אחר, עולה השאלה למה יש הופעות רק בתל אביב. איך זה שלא עושים סיבובי הופעות בארץ ומגיעים לקהל צמא למוזיקה בפריפריה, בצפון ובדרום הארץ. אנשי הפירפריה טוענים שכל להקה שרק תצא מהבועה התל אביבית, או שתשבור את החומר הירושלמית, תזכה לתהילת עולם וקהל שיאהב אותה לעד. האמנם?

    אולי כדי לענות על השאלה, אולי כדי להגשים חלום, אולי כי נמאס כבר להופיע באותם המקומות, לפני כחודשיים יצאה להקת רוצי בובה לסיבוב הופעות ארצי תחת חסותה של בירה מכבי, הספונסורית הכי קולית בעיר (תדר, מכבי הום טור, ועוד). שלושה ילדים עם ברק בעיניים, כלי נגינה בידיים, ומוזיקה בורידים + מנהל אחד בנסיון לכבוש את המדינה לצלילי הרוקנרול.

    את מה שקרה שם היה אפשר לקרוא בכתבה המעולה של בן שלו מהארץ שהתלווה ללהקה ותיעד את האירוע בכישרון רב. עכשיו אפשר גם לראות. רוצי בובה הוציאו ביום חמישי את "רוצי בובה בדרכים", סרט דוקומנטרי קצר ומאוד DIY על סיבוב ההופעות שלהם. הוזמנתי לבכורה, וכמובן שלא יכלתי לסרב לרוקומנטרי + בירה על חשבון הספונסור.

    אם הסרט על אינדינגב היה מאוד מוקפד ומלוטש בעריכה ובצילום שלו שבאו להקנות איזשהי הרגשה של שלווה אוטופית, הסרט על רוצי בובה בדיוק הפוך. הוא חוגג את הכאוס, מלא באנרגיה, ונמצא בתנועה מתמדת. רוב הצילומים מגיעים מידו של מתופף הלהקה אורי רנרט, ומלווה במוזיקה המהירה של הלהקה, רוקנרול Pאנקיסטי בין צ'אק ברי לבאזקוקס. למרות שהסרט לא מוצר כל כך מוקפד, זה מתאים בול לאווירה.

    רוצי בובה בדרכים

    "רוצי בובה בדרכים" הוא אחד מהרוקומנטרים ששוברים את קלישאת הסקס, סמים, ורוקנרול. מה שיש 4 זכרים שישנים באותו החדר (כפי שנאמר בסרט), מלא עבודה, ורוקנרול. רוצי בובה נוסעים בוואן לדרום, רוצי בובה תולים פוסטרים, רוצי בובה מתראיינים ברדיו, רוצי בובה מופיעים. הופעה מול חיילים מתבטלת בגלל תאונת דרכים טרגית? באסה, קובעים הופעה חדשה, הטור חייב להמשיך. להקות אחרות היו נכנסות בקלות לרחמים עצמיים וחוזרות הביתה עם הזנב בין הרגליים. יש פה לא מעט דברים שאפשר ללמוד ממוסר העבודה של רוצי בובה.

    למרות הכוונות הטובות, החיים בפריפריה קשים ללהקת רוקנרול. אם הקהל בפריפריה כל כך צמא להופעות, איך זה שרוצי בובה מגיעים לפאב צאלים וכל מה שיש שם זה חבורה קטנה של מילואימניקים? אני לא יודע אם נעשתה עבודת הכנה רצינית לפני ההופעה בכל מה שקשור לשיווק ופרומושן. אני יודע שאם היתה באזור קהילה צמאה של אוהבי מוזיקה, כפי שטוענים אנשי הפריפריה, הייתי מצפה שהם יקפצו על ההזדמנות הזו.

    הלהקה לוקחת את הבאסה בהרבה הומור וציניות ו-"יהיה בסדר"-ים. אולי הדבר היחיד שהסרט נכשל לעשות זה לתעד את איך הם מרגישים בכל הסיפור הזה, במאמץ הגדול שהם משקיעים לעומת האכזבה הגדולה שהם מקבלים. זה צץ בפריימים מסוימים מתחת לפני השטח, אבל הלהקה עסוקה בעשייה ואין לה זמן להתעסק בזה.

    אפילו שהסרט הוא לא פסגת הקולנוע הישראלי, הוא נותן הצצה נדירה לאיך זה להיות להקת רוק בארץ. יש פה אנשים שמשקיעים המון אנרגיה ואהבה במוזיקה שלהם, מקבלים מעט מאוד בחזרה, ובכל זאת ממשיכים לפעול. אין להם ברירה. אי אפשר להכריח את עצמך להפסיק לאהוב מוזיקה. אפשר רק לוותר על החלומות ולהכנע לתכתיבים הבורגניים של החברה.

    אחרי הסרט לא יכלתי שלא לשאול את עצמי אם כל להקות הרוק פה (וזה כולל אותי) לא נמצאות באשליה עצמית גדולה. אנחנו כולה מדינה עם 7 מיליון איש שמתוכם יש מעט מאוד קהל רלוונטי. וגם הקהל הרלוונטי הזה יאזין לרדיוהד בבית, אך לא ילך להופעה של קיצו. רק בלונדון חיים 7 מיליון איש ואחוז הקהל הרלוונטי מתוכם הרבה יותר גדול והרבה יותר פתוח למוזיקה עכשווית. נכון, התחרות בלונדון על לב הקהל הרבה יותר גדולה בהתאם. לפחות יש קהל להתחרות עליו.

    תקרת הזכוכית בארץ מאוד נמוכה. מה הטופ שאפשר להגיע אליו, למלא את הבארבי כמו אסף אבידן? אסף אבידן רואה קהלים הרבה יותר גדולים כשהוא מופיע בחו"ל. יש את הגאווה של להצליח במולדת, אבל זה כלום לעומת ההצלחה האפשרית מעבר לים. אולי רוקנרול היא לא המוזיקה של עם ישראל, למרות הבלחות מצליחות פה ושם, ולהקים להקת רוק בתקווה להצליח בארץ זה סוג של קומיקזה?

    אני מקווה שימשיכו לעשות עוד רוקומנטריים ישראלים. הם עוזרים להפיץ את המוזיקה הנפלאה שעושים פה בסצינת השוליים ונותנים לנו הצצה אמיתית לאיך זה להיות בלהקת רוק. לגבי רוצי בובה, ההופעה הכי מוצלחת בסיבוב ההופעות שלהם היתה, איך לא, בתל אביב, מול קהל הבית האוהד שמילא את האוזןבר. בפעם הבאה שתתלוננו שאין הופעות בפריפריה, אולי תבינו למה, ותגררו חברים לתמוך בלהקות שעושות את המאמץ להגיע. זה לא קל.

  • מרוב עשן לא שומעים את המוזיקה

    מעשנים הרסו רגע מוזיקלי מושלם. זה קרה בהופעה של Suede ביום שישי שעבר. הגיטריסט השני הרים גיטרה אקוסטית, התיישב, והחל לפרוט אקורדים מוכרים. צמרמורת נעימה החלה להתפזר לי ברחבי הגוף. הוא מנגן את The Wild Ones. זה הרגע שחיכיתי לו, לשמוע את השיר המרגש והאלמותי הזה מברט אנדרסון, האיש שכתב ושר אותו לפני שנים, האיש שנמצא כאן מולי על הבמה עם קול שנשמר היטב כמו אוצר של זהב ויהלומים. התמוגגתי.

    לפתע בסינכרון על חושי, כאילו חיכו לאיזה סימן סודי שהונף זה עתה, אנשים סביבי הדליקו סיגריות והחלו לעשן. האורגזמה המוזיקלית ששהיתי בה התרסקה, והוחלפה בסירחון ותסכול. יכלתי לבקש מהם להפסיק לעשן, אבל זה היה מאוחר מדי. הנזק נעשה, ולבקש מהם להפסיק היה גורם רק עוד אי נעימות וכעס. הסתכלתי לצדדים וקלטתי שהלא מעשנים נמצאים בדיוק באותו מצב כמוני, מבואסים ומנסים לשווא לנפנף את היד באוויר כדי לנשום קצת אוויר נקי ולחזור להנות מההופעה.

    אנשים, תפסיקו לעשן בהופעות. ממש נמאס מזה. אתם לא מודעים עד כמה זה מפריע ופוגם בחוויה של המוזיקה בעוד אתם עסוקים בהתמכרות העצמית הזו. מילא זה שאתם עוברים על החוק, מילא זה שבעלי הבארים והמועדונים הולכים לקראתכם מפחד לאבד את הארנק שלכם שמשלם על איזה בירה או שתיים. אם אתם קוראים את השורות הללו, כנראה שאתם חובבי מוזיקה ומכירים בקדושה שלה. אז תדעו שאתם מחללים את הקודש, שאתם הורסים את החוויה המוזיקלית לי ולרוב הקהל.

    תיכנסו לנעליים שלי לרגע. תעצמו את העיניים ותדמיינו שאתם בהופעה של Interpol שאתם כה מיחלים לה. דניאל קסלר, גיטריסט הלהקה, מתחיל לנגן את האקורדים של NYC ואתם באקסטזה. לפתע מוציאים סביבכם בתענוג גדול את האוכל שאתם הכי מתעבים ביקום - אנצ'ובי, כוסברה, גומי שחור בטעם אניס, או מה שזה לא יהיה. המקום מסריח מהריח הנוראי, ויש לכם טעם דוחה בפה. ההנאה שהיתה לפני שנייה נעלמה ומוחלפת בגועל וכעס. ביקשתם מאחד להפסיק, והוא עושה פרצוף מרוגז ומחזיר את האנצ'ובי לכיס. אחר כבר שולף אחד מהכיס, ואין לכם כבר כוח להיות השוטר הרע. כשתחזרו הביתה תסריחו מהריח השנוא הזה ותאלצו לזרוק את הבגדים לכביסה ואת עצמכם למקלחת קרה להוציא את הריח מהשיער.

    עוד הופעה מעושנת

    עוד הופעה מעושנת

    נשמע פנטסטי? אז זהו שלא. ככה אני ורוב האוכלוסיה מרגישים כשאנו הולכים לפאבים, ככה הרגשנו בהופעה של סווייד, ובכל ההופעות. אתם כופים עלינו להריח את הסיגריות, להסריח מהם, ואולי אפילו לחלות מהם, והורסים חוויות מוזיקליות.

    האבסורד הוא שהתרגלתי. בתור חובב מוזיקה וברים אין לי ברירה כרגע אלא לספוג את העשן. כל עוד אנשים לא יתחילו לכבד האחד את השני או לציית לחוק, מה שלא יקרה בארץ בעודי בחיים, אני נאלץ לסבול. ומה הכי דפוק? מדובר כולה בכ-20% מהאוכלוסיה שמקלקלת את המסיבה ל-80% מהאוכלוסיה, דוגמה מצערת לעיקרון של פארטו.

    לצערי רוקנרול ומוזיקה פופולארית (=לא קלאסית) משויכת באופן הכי קלישאתי שאפשר לסיגריות, והרבה אנשים משתמשים בזה בתור תירוץ, שהם חייבים את הסיגריה שלהם עם הבירה-גיטרה-באס-תופים. איך זה שהלונדונים לא חייבים? והניו יורקרים? והאירים שויתרו לגמרי על עישון בברים שלהם כבר לפני שנים לטובת שתיית גינס טהורה? תעלומה.

    מה אפשר לעשות? הייתי מאוד שמח אם בעלי מקומות היו אוכפים את החוק, אבל עד שלא באים הפקחים מהעיריה הם ימשיכו במלאכת האוריגמי כדי להפוך תחתיות בירה למאפרות. ראיתי את הפקחים באים לאחד מברי ההופעות הידועים בתל אביב לפני כשבועיים, והמקום היה כמרקחה. בעלי המקום וכל העובדים היו בפאניקה והתרוצצו מסביב בלי לדעת מה לעשות. המעשנים שלפני שנייה עישנו סיגריות השתינו במכנסיים והכחישו כל קשר וקשר כשהפקחים התעמתו איתם בתיאטרון האבסורד הזה. אבל לא חייבים לחכות לפקחים.

    אם אתם מעשנים, אני מקווה שתהיו מודעים שאתם הורסים למישהו את הכיף בכל פעם שאתם מדליקים סיגריה. קשה לי להאמין שלא אכפת לכם מזה בכלל. גם אתם יוצאים להנות ולהתענג על מוזיקה, וזה מבאס כשמקלקלים לך את החוויה ממש כמו שמישהו צועק לך את השיר באוזן, נצמד אליך יותר מדי, או מעלה את החברה שלו על הכתפיים ועכשיו אתה לא רואה כלום. עישון מפריע באותה צורה. לאלה שלא אכפת, יכולים להפסיק לעשן מתי שאתם רוצים? מעולה! תוכיחו את זה. תתאפקו, או שתצאו להפסקת עישון בחוץ.

    אם אתם לא מעשנים, הגיע הזמן להפסיק להיות מנומסים, להפסיק להתנהג כאילו שאנחנו בסדר עם זה שמעשנים סביבינו בעוד שאנחנו לא. תבקשו מחברים מעשנים שילכו לעשן בחוץ. תעצרו את ההתנהגות האוטומטית שלהם להדליק סיגריה באמצע הופעה, הם מכורים והם לא שולטים בזה. זה בעייתי להגיד לזר מוחלט לכבות את הסיגריה, למרות שלפעמים צריך לעשות גם את זה, ולרוב החברים שלכם ישמחו להתחשב בכם מאשר באיזה בלוגר מתוסכל.

    להקות ומוזיקאים, אתם מבינים שרוב האוכלוסיה לא מעשנת? אתם יודעים שיש כמות גדולה של אנשים שלא יוצאים להופעות בגלל העישון? זה אומר שאתם מפסידים קהל. תעשו טובה ותבקשו מהקהל לא לעשן. אולי אפילו תהפכו את זה לקטע ותכריזו על הופעות ללא עישון. ואם אתם חושבים שלעשן על הבמה זה מה שעושה אתכם לכזה רוקנרול, תעשו טובה ותמכרו את הגיטרות עכשיו.

    גם לכם נמאס שמעשנים לכם על הפנים בהופעות? תגיבו, תכתבו על זה בפרופיל, בבלוג, ותעשו פאקינג רעש כדי שלא נהיה יותר הרוב הדומם ונוכל להנות מהמוזיקה כמו שצריך.

  • העתיד כבר כאן - Computer Camp

    לאחרונה אני מתחבר לצד האלקטרוני שבי. טוחן את האלבום החדש והמשובח של Friendly Fires, חוזר שוב ל-New Order הגאוניים, ונזכר ב-Prodigy, Aphex Twin, ועוד אמנים משובחים שאפשר לרקוד ולבכות לצליליהם. בארץ סצינת האינדיטרוניקה מאוד קטנה כרגע לצערי. ימי Fact ו-Ack Duck הססגוניים נמצאים מאחורינו, כך שאפשר למנות את האמנים הפעילים על יד אחת - דיגיטל_מי, רייסקינדר, וגם לורנה בי. איזה כיך לגלות שחקן חדש על הפרקט.

    הסתקרני כבר מהשם, Computer Camp, ומהפוסטרים הפסיכדליים שהם פיזרו ברחבי תל אביב. פיספסתי את ההשקה שלשמה הם ניתלו, אז באתי לסיבוב השני, להופעת-מסיבה באוזןבר ביום חמישי ה-2.6. תשמעו, זה היה טוב. ממש פאקינג טוב.

    מדובר בטריו אלקטרונאים ישראלים ושמם עומרי שמולביץ, נדב שפיגל, וניתאי בארי, איש איש על הסמפלר/סינטי/סיקוונסר שלו. מעניין אגב שלא ראיתי לפטופ על הבמה, שהם משתמשים רק בחומרה יעודית. אם אחד מחברי הלהקה קורא את השורות הללו, נשמח לשמוע על כך בתגובות. מעבר לזה ששניים מהם משופמים ואחד לא (חשבתי שזה כבר מזמן פסה), אני לא יודע עליהם כלום, אז בואו נדבר על המוזיקה.

    Computer Camp בפעולה

    קומפיוטר קאמפ ודאי הלכו בילדותם לסאמר סקול של ניו אורדר איפה שלומדים את השילוב בין ביטים אלקטרוניים היפנוטים לבין זמר שמפיח בטראקים נשמה. המוזיקה של קומפיוטר קאמפ יותר אדג'ית ומכוונת קצת ללכלוך של הרכבים כמו Fuck Buttons, או לראשוניות של Kraftwerk החלוציים, אבל זה מעודן מספיק כך שהחומר נגיש. גם מי שאין לו מושג באלקטרוניקה יוכל לרקוד ולהנות, ועל כך יעיד חברי הטוב איתי שלא בקיא בעניינים, אבל מאוד נהנה מההופעה.

    הקהל שמילא את האוזןבר ביום חמישי התלהב ופיזז לצלילי המוזיקה, הסאונד היה צלול, ותוך כדי לחיצות הכפתורים וסיבובי המתגים הוקרן וידאוארט מאחורי הנגנים שהוסיף ויזואליות ועתידנות מבורכת להופעה. למעט הדיבורים בעברית שהיו בין טראק לטראק, הרגשתי כאילו ששיגרו אותי למועדון ברלינאי. התחברתי לווייב של ההופעה של Friendly Fires שראיתי שם לפני חודש, וגם קצת להופעה המיוחדת ש-Animal Collective נתנו פה לפני איזה שנתיים-שלוש.

    אומנם Computer Camp בתחילת דרכם והם עוד יצטרכו לגבש את הסאונד היחודי שלהם בסקאלה הגלובאלית, אבל כבר עכשיו הם נמצאים בריחוף אי שם בסטרטוספירה, והם משגרים משם צלילים שמאוד חסרים לי בביצה המקומית. אם הם יודעים איך לנווט בגלקסיה והכוכבים יחייכו אליהם, הם יוכלו להגיע רחוק.

    בשביל לחוות את החוויה המלאה, לכו לתפוס אותם בהופעה פרונטו. בינתיים, שיעורי בית - האזינו ל-Tame, האי פי הראשון שלהם ששוחרר לא מזמן. פרטו נמקו והסבירו איזה אסוציאציות הוא מעלה לכם בראש.

  • הגרלת כרטיסים להשקה של לורנה_בי

    אתם יודעים שאני אוהב את Lorena B. התרשמתי מהם מאוד כשראיתי אותם בהופעה לפני כשנה, ומאז אני עוקב אחריהם ואפילו יצא לי להכיר אותם. הם רק הולכים ומשתבחים ונשמעים כמו להקה שאם הייתי אומר שהיא באה מבריסטול כנראה שהייתם מאמינים לי.

    אני לא מסוגל לחשוב על אף להקה אחרת בארץ שיודעת לשלב בין אלקטרוניקה וגיטרות בצורה כל כך אלקטרו-הרמונית שנותנת כבוד לצמד המילים פוסט רוק או פופ נסיוני. יש להם עוד משהו שחסר ללא מעט להקות כאן - השקעה ויזאולית ומנהיגה כריזמטית שמושכת את תשומת הלב לא פחות מהמוזיקה. זה שילוב חזק, וכל חבר ששלחתי לשמוע אותם חזר בתור מעריץ.

    בשעה טובה לורנה בי מוציאים את אלבום הככורה שלהם, Siblings. הוא התגלגל לידי בפורמט של סטרימינג, אבל לא הספקתי לתת לו את מלוא ההאזנות שראויות לו. אני כן יכול להגיד שאם בהופעה לורנה בי נשמעים לפעמים קצת אקלקטיים מדי, האלבום הרבה יותר ממוקד ומגובש. ההפקה והסאונד שלו נשמעים פנטסטיים ומבחינה מוזיקלית הוא נמצא איפשהו בין Mum לבין הגלגולים האחרונים של Radiohead. אני לא יודע עד כמה ידעו להעריך את זה בארץ, ולכן הלהקה נוסעת להופיע באנגליה בחודש מאי ולהראות לבריטים שלא רק הם יכולים.

    בחזרה לישראל - לורנה בי משיקים את אלבום הבכורה שלהם ביום שבת 30/4 בשעה 21:30 בתיאטרון תמונע, ואתם יכולים לזכות ב-2 כרטיסים בודדים להופעה! תשאירו תגובה ותגידו מה השיר האהוב עליכם שמשלב בין כלים חיים לאלקטרוניים. הזוכים יוגרלו אקראית ויקבלו הודעה במייל יום לפני ההופעה.

    נ.ב. לא כתבתי הרבה לאחרונה. עוברת עלי תקופה שכזו ללא הרבה מוזת כתיבה, אך נגינה מרובה על הבאס עם אבישי אפרת. אני יוצא לי השבוע לחופשה קצרה בברלין איפה שאלך לאיזה מסיבת טכנו או שתיים ואראה את Friendly Fires בהופעה ביום חמישי.