פוסטים מתויגים עם הופעות

  • בועת סבון

    קראתי כרגע פוסט אדיר של חברי לבלוגוספירה טאפאס וטאפאס, תגובותו החריפה לכתבה של שי להב על אינדינגב 2011. פוסט לפרצווף! יה בייבי. התחלתי לכתוב תגובה ארוכה מהרגיל, אז החלטתי להעביר אותה למקומה הראוי והמהורהר, לפוסט אצלי בבלוג.

    לא קראתי את מה ששי להב כתב, ואני עייף מדי כרגע מכדי לעשות את זה, אבל אני מסכים עם נמרוד לגמרי. רוב הלהקות שאני מכיר באופן אישי היו שמחות להפוך את המוזיקה שלהן למחייה, להופיע כדרך קבע מול עשרות אלפי איש או מול אלפי איש או אפילו מול מאות איש ולקבל השמעות ברחבי ה-FM.

    רק שמשהו תקוע. לא ברור מה. משהו בין הקהל לתקשורת למוזיקאים. משהו שם לא זורם. מדי פעם זה זורם, למשל לאסף אבידן שהתחיל לגמרי בתור אמן אינדי מהשוליים של השוליים והפך לשם מוכר (כמעט) בכל בית. אצל מי האשמה? איפה הבעיה?

    יש קהל למזרחי, בכיף. אבל יש גם קהל מספיק גדול שלא בעניין של דארבוקות וכן בעניין של ברי סחרוף ופינק פלויד ואיימי וויינהאוס. איך זה שהם לא בעניין של קוב, Brain Candies, ושירה ז. כרמל? חתיכת שאלה שאין לה תשובה. לפחות לא תשובה אחת. לא נראה לי שיש בעיה. יש בעיות. צריך שלוש לטנגו.

    שי נובלמן

    הקהל - מספיק מפרגן לשי נובלמן?

    הקהל. לקהל בארץ, בניגוד למדינות אחרות, יש רוחב פס מאוד מוגבל. איכשהו נתפסים פה לאמנים שכבר עברו מזמן את השנים הטובות שלהם במקום לחפש את הדבר הבא כפי שנהנים לעשות באנגליה ובאמריקה. אנחנו מוכנים לסבול תריסר שירים בינוניים מהאלבום החדש רק כדי לשמוע את "הלהיט" הגלגלצי בסוף ההופעה. שלא לדבר על חוסר הקבלה לישראלים ששרים באנגלית. בשבדיה למשל אין עניין כזה.

    אין פה כמעט פתיחות לדברים רעננים כל עוד את הספייס המוזיקלי-מנטלי תופסים אצלינו הותיקים. כולם מתים שאריק איינשטיין יחזור לבמה, אבל רק עשרים איש ילכו לראות את אבי עדאקי בהופעה. נחליף טלפונים ניידים כמו גרביים, נזרוק את כל הבגדים לפח ברגע שהגיעה המודה החדשה, ונמציא את הסטארטאפים הכי חדשניים, אבל בכל מה שקשור למוזיקה נשאר תקועים בשבעים-שמונים-תשעים.

    התקשורת. נכון, כפי שנמרוד טוען יש כתבות באינטרנט ובחלק מהעיתונות המודפסת על מוזיקה חדשה. הבעיה היא שהיא מטיפה למקהלה. כל האנשים שאני מכיר שקוראים כתבות כאלה הם מכורי מוזיקה שמלכתחילה מחפשים את זה. חברי שמחוץ לסצינה לא מתעניינים בכתבות שכאלה בכלל. חשוב שיהיו כתבות, אבל אני חושד שהחשיפה שלהן לקהל חדש ורלוונטי היא מאוד שולית. גם עיתון איכותי כמו הארץ ששוחר תרבות בטירוף, ואני אישית מת עליו, כמה מקוראיו יבואו להופעת רוק בלבונטין בשעות הלילה המאוחרות?

    לא מספיק להיות בתקשורת המיינסטרימית, זה צריך להיות במקום מיינסטרימי שיתחבר בצורה מיינסטרימית להמונים. למשל כתבת שער ברייטינג על להקת לורנה בי (שדווקא תופסת תאוצה לאחרונה, הידד!) והמלתחה של עדי אולמנסקי. או הופעה של כל החתיכים אצלי בבית האח הגדול. או השמעה על בסיס שעתי של יהוא ירון בגלגלצ.

    הסיכוי היחיד של התקשורת לעזור יהיה לחבר אמני אינדי לפורמט שההמונים אוהבים איפה שהם אוהבים לצרוך אותו. דברים כמו רכילות, יפים ויפות, וסיפורים אישיים מלודרמטיים, רצוי בטלוויזיה. מי ירים את הכפפה ויביא את האינדי ללה לה לנד? למעשה עדי אולמנסקי ואיה זהבי פייגלין היו בכוכב נולד וזה עזר ממש בקטנה אם בכלל, אז לכו תדעו.

    לא דובים באינדינגב

    לא דובים - משדרגים לקראת המיינסטרים?

    המוזיקאים. הרבה פעמים אני שומע או קורא כל מיני תלונות מקהל וטוקבקיסטים, תלונות שהמוזיקה באינדי גרועה. אני לא מסכים עם הטענות האלה. ברור שלא הכל באינדי עשוי מזהב, אך בהחלט יש לא מעט ממנו ואפילו הרבה כסף שזה בכלל לא מובן מאליו. בכל זאת, בואו נקשיב שנייה. אולי הטענות האלה מביעות משהו, איזשהו תסכול, רק לא בניסוח הנכון. אולי הן מביעות תסכול מחוסר הבשלות וחוסר המקצוענות של מוזיקאים באינדי.

    זה בסדר להיות לא בשל ולא מקצועי. לפחות בתחילת הקריירה. אם רוצים להגיע לליגה הלאומית צריך להתבשל, צריך להתנהג כמו הענקים, צריך לחשוב בגדול. להוציא סינגל ראשון עם הופעת השקה שהיא גם הופעה הבכורה, זה אחלה באינדי ומעולה בתור התחלה. במיינסטרים לא יסבלו סינגל עם סאונד סביר או הופעה מלאה גמגומים בין לבין שיר וזמר שעומד על הבמה חסר כל חיים כמו בניין עיריית תל אביב. אלא אם כן זה ממש הקטע שלו. או אפילו זמר שהוא כל דבר פחות מסוחף. או אפילו זמר שלא יודע להתלבש.

    זה נשמע מאוד שיטחי, אבל אם תבדקו עם עצמכם תגלו שכשמגיע איזה אמן דה ז'ונגלר מחו"ל זה מה שאנחנו מצפים ממנו. שיהיה מיוחד, שיהיה יוצא מן הכלל. שיהיו לו אלבומים מופקים פר אקסלנס והופעות שמגרות את כל החושים שלנו. להקות שלא יושבות על הספה ומחכות שיגלו אותן, אלא להקות שבאות להתפוצץ עלינו כמו מתאבדים שיעים.

    זה לא בעצם מה שכל אמני המזרחי החדשים עשו, הביאו אותה בהפקות מוזיקליות מהוקצעות וחתיכת שואו שאפילו אשכנזים עלו על שולחנות ונתנו כפיים? שלא לדבר על צבאות של יחצ"נים ומנהלים אישיים שהם שכרו. מוזיקאים, רוצים לתת פייט בחזרה? כדאי שיהיה לכם נשק כבד ורעב של דיקטטור צבאי לכבוש.

    אם נחזור בחזרה לפוסט של נמרוד וככל הנראה לכתבה של שי להב, היחידים שלא רוצים שלהקות האינדי יצליחו זה קהל האינדי, האליטיסטים שגילו אותם ומסרבים לוותר עליהם לטובת ההמונים. כתבו באחת מהכתבות על האינדינגב שהברנז'ה לא ירדה השנה אל הנגב. זה מאוד נכון. ולמה שהברנז'ה לא תרד לאינדינגב? כי האינדינגב סולד אאוט (תרתי משמע). אני לא מתכוון שאינדינגב מכר את נכסיו לאיזה סלקום. אני מתכוון שכולם גילו אותו, כל אלפי הכרטיסים נמכרו, ועכשיו כשיש שם פרצופים לא מוכרים הוא כבר לא מעניין.

    מעט הבראנז'ה שכן ירדה לאינדינגב היללה את במת עשן על הזמן ולעיתים את הבמה המאולתרת באיזור המאהל. שם הרי הופיעו האמנים הכי אינדי. בניגוד לאינדינגבים קודמים, האינדינגב האחרון הלך על קו פחות קיצוני מבחינה מוזיקלית. בשנה שעברה היו המון להקות רועשות מטורפות בבמה הקטנה. השנה הן נוכחו בהעדרן (יוחזרו לאלתר המידנייט פיקוקס לבמת הקוף!). מעט הדברים הקיצוניים והיותר איזוטריים אכן היו בבמות הצדדיות. למרות זאת, הכל אשליה. גם אם הופעת בבמה הגדולה בשיא האינדינגב, יהיה לך קשה מאוד לשחזר את זה.

    לסיכום. אם אנחנו לא מהאליטסטים ואנחנו רוצים לאחל הצלחה וממון ללהקות הקטנות האהובות עלינו, צריך שתהיה זרימה חלקה במשלוש הזה של קהל-תקשורת-מוזיקאים. אנחנו הקהל צריכים לפתוח את הראש והלב וללמוד לקבל אמנים חדשים. לא חייבים הרבה. אם אפילו נקבל אחד או שניים כל שנה, דיינו. התקשורת צריכה לקחת אמנים שמוכנים לשתף פעולה ולשלם את מחיר החשיפה, ולחבר אותם להמונים איפה שזה נחשב. והמוזיקאים שבאמת רוצים לפרוץ את הבועה צריכים לשדרג את עצמם, להפסיק לחפף ולהתחיל להפגיז. ללמוד איך עושים את זה כמו שצריך ולהשתפר ללא הפסקה. רק אז, אולי, האינדי כבר לא יהיה יותר אינדי.

  • היכונו לאינדינגב 2011

    אינדינגב בסופש הקרוב! 3 ימים של מוזיקה במדבר עם אנשים טובים ויפים עומד בפנינו. האם אתם מוכנים?

    תמצאו אותי מתרוצץ שם בין רחבת ההופעות למאהל וגם וירטואלית באינדיבלוג ובאינדירדיו. יש המון אמנים מוכשרים שיעלו על הבמה ויתנו את כל מה שיש להם. יהיו הפתעות, ובלתי אפשרי לראות את הכל, אבל אני ממליץ לסמן במארקר בוהק את השמות הבאים:

    לורנה בי, tiny fingers, drunk machine, modern tapes, שי נובלמן, אבי והעדאקיז, montifiori, bootsman, brain candies, noria, kitzu, computer camp, zvuloon dub system, canons of pedro, אומללה, water knot.

    שיהיה לכולנו אינדינגב אינטרגלקטי!

  • לוס אנג'לס

    לוס אנג'לס שונה לגמרי מניו יורק. האווירה בניו יורק מהירה, מוקפדת, ומוכוונת. הגיאוגרפיה שלה מאוד מוגבלת והעיר תלויה בתפקוד הסאבווי כמו שהגוף תלוי בעורקים להזרים דם ברחבי המערכת הגופנית. היה לי מזג אוויר מעולה בניו יורק, אבל אומרים שבחורף זה מקום קודר וקר.

    מעל לוס אנג'לס יש שמש ניצחית, קצת כמו בתל אביב, מינוס הלחות, ועם הרבה הרבה יותר עצי דקל. בניגוד לניו יורק האהובה, כל מי שגר מחוץ ללוס אנג'לס שונא אותה. מוזר, כי האווירה הלוס אנג'לסית מאוד חופשית. הרגשתי שיש שם ספייס לכל אחד להיות מה שהוא רוצה להיות ולהניף אצבע אמצעית לשאר העולם. עשירים, הומלסים, פריקים, רוקרים, סקייטרים, גולשים, מטאליסטים, ראפרים (חלקם עומדים ברחוב ומנסים למכור לך דיסקים בצעקת "Hip Hop!"), היפסטרים, ו-יםים אחרים. הכל הולך בלוס אנג'לס וכמה שיותר Fאנקי יותר טוב.

    this hollywood life

    מבחינה גיאוגרפית לוס אנג'לס בעייתית משהו. בניגוד לניו יורק שמאוד מרוכזת וצפופה בגלל הגיאוגרפיה המוגבלת שלה, בלוס אנג'לס היתה להם אדמה כיד המלך כך שהכל מפוזר ומרוחק. לוס אנג'לס התפתחה למעשה מעיירות שונות שהתאגדו יחדיו. הרכבת התחתית מאוד מוגבלת במסלולה והאוטובוסים איטיים, כך שהאוטו שולט בממלכתה במהירות בינונית. נסיעה מהוליווד לווניס ביץ' למשל לוקחת כחצי שעה באוטו. זה הפך את השוטטות שם לקצת יותר בעייתית.

    התחברתי למכורת מוזיקה מקומית ששמה ג'ניפר תודות לאתר המופלא Couch Surfing. היא עברה על רשימת ההופעות השבועית ואמרה שאין שום דבר מעניין. אפילו איגי פופ שהיה אמור להופיע עם הסטוג'ס שבר את הרגל ברומניה וביטל את ההופעה. זה מבאס, למרות שבכל מקרה לא תיכננתי ללכת. למה לא? כי ההופעה של הסטוג'ס בגני התערוכה, עוד כשהגיטריסט רון אשטון היה בחיים, היתה אחת מההופעות הכי טובות שראיתי אי פעם. לא רציתי לקלקל את הזיכרון הזה, ולא רציתי שבוע של אוזניים כואבות מרוב רעש לאחר מכן.

    בכל זאת התפלאתי איך זה יכול להיות שאין כלום, וג'ניפר נכנעה ושלחה לי לינקים לאפרכסת המקומי You Set The Scene ו-Scenestar. הסתבר שיש הופעות, אבל לא יותר מדי, והן מפוזרות ברחבי העיר. התמקמתי בהוליווד, בהוסטל סביר מעבר לפינה של אולם הקולנוע הסיני הנודע. היה לי אוטו, אך התבאסתי לנהוג כי לא אוכל לשתות, ואיכשהו לא היה לי חשק גדול להשתלט על חיי הלילה של העיר. אפילו ויתרתי על יום רביעי במועדון ה-Airliner שידוע כאחד מהליינים החמים בעולם עם הרזידנט Gaslamp Killer (רגע, גם הוא היה בארץ) וגיחות של Flying Lotus ותום יורק, לוס אנג'לסי שכמותו.

    באחד הלילות ראיתי שיש הופעות במועדון הוליוודי במרחק הליכה. התקלחתי בהוסטל, התלבשתי יפה עד כמה שמטייל יכול להתלבש, ויצאתי למועדון Hotel Cafe. לא היה קל למצוא אותו (כמו ה-Cameo Gallery בניו יורק), הכניסה נמצאת בעצם בסימטה האחורית מאחורי בית מלון. כאילו דה.

    השומר החביב בכניסה בירך אותי ונדמה לי שהוא אפילו לא ביקש תעודת זהות. העפתי מבט על התכנית האמנותית ושאלתי מה הולך היום. הוא אמר שבעיקר מוזיקה רגועה למעט הקהל שהגיע, ולקינוח רוקנרול. תהיתי איפה כולם נמצאים בעיר הזאת, והוא חשב שאולי הם עוד לא סיימו את חופשת הקיץ ולא חזרו עדיין ללוס אנג'לס. באתי במגמה הפוכה מהם, אז קניתי כרטיס ונכנסתי פנימה.

    תכנית אמנותית hotel cafe

    המקום היה אלגנטי משהו. כיסאות ושולחנות העץ הצבועים בשחור והבמה על וילונותיה האדומים נראו כאילו שהם מוכנים לתיאטרון כמו שהם מוכנים למוזיקה, או לפחות לפסנתרניות ברים אדומות. משהו כמו תיאטרון תמונע, רק יותר קטן ומסוגנן. ישבו שם קומץ של אנשים סביב כמה שולחנות. זה לא הפריע לי יותר מדי, בעיקר שיעמם שאין עם מי לדבר. נכנסתי בשיא ההופעה של Shenandoah Davis, סינגר/סונגרייטרית שניגנה על פסנתר בליווי מתופף, כמדומני, ונשמעה ממש מגניב. חבל שזה היה השיר האחרון.

    זמן מה וכוס יין אדום לאחר מכן, Eliza Rickman עלתה לבמה. גם היא סינגר/סונגרייטרית פסנתרנית, ועוד אחת מאוד מסוגננת עם שיער שחור ארוך מעל שמלה הוליוודית של פעם. היא התישבה על הפסנתר והחלה לנגן.

    למרות שבדרך כלל זה לא כוס התה שלי, מאוד התרשמתי ממנה. הנגינה שלה היתה מאוד רגישה, והקול שלה ניחן בעדינות ונשמה כמו בתקליטים ישנים של זמרות נשכחות מתחילת המאה העשרים. כשהיא שלפה משרוקית של ציפור והחליפה את אחד מבתי השיר בציוצים היא קנתה אותי לגמרי ושברה לי את הרצינות התהומית והשיעמום שיש בדרך כלל בהופעות כאלה.

    eliza rickman

    מה שקשה לי ברוב הופעות הסינגר/סונגרייטר, זה חוסר גיוון וחוסר בעליות וירידות במהלך ההופעה, כך שאם אני לא מתחבר רגשית לשירים ולאמן אין לי מה לחפש שם. אבל אליזה תיבלה את ההופעה בסיפורים אישיים, בכנרת שליוותה אותה בכישרון רב, וגם בלופר, פסנתר צעצוע, ועוד צעצועים.

    באיזשהו שלב חולקו הצעצועים לקהל ואליזה ביקשה להשתמש בהם מתי שרוצים במהלך השיר, וכמה שיותר. קיבלתי מן ברווז צעצוע משונה מפלסטיק מוקשח שעושה "קוואק, קוואק" בלחיצת כפתור מלווה בצחוק מכאני מרושע, הצעצוע הכי ביזארי מכולם. אבל איזה שיר כיפי זה היה לקולות הצעצועים, שיר שזכה לצחוקים ומחיאות כפיים סוערות.

    מעבר לגימיקים, השירים של אליזה היו מאוד מגוונים גם במהותם וגם בהגשה שלה, כך שנשארתי עם אוזן קשבת במהלך כל המופע. יש לה קול נפלא, כישרון מוזיקלי, ונוכחות נינוחה אך מסתורית על הבמה. היא יודעת איך לייצר הופעה סוחפת ושובת לב. הקהל והבמה היו כולה שלה במשך קצת יותר משעה. אני מקווה שעוד נשמע עליה מעבר למועדוני הופעות אפלוליים בהוליווד.

    ומה עוד? לצערי אין. חיכיתי עוד בהוטל קפה, אבל לקחו שנים עד שההרכב הבא התארגן. נמאס לי, ויצאתי החוצה, מחפש משהו אחר לעשות. הגעתי במקרה לערב אילתור תיאטרלי חינמי, לא משהו משגע, וחתכתי להוסטל.

    היו לי עוד יומיים באל איי וכבר לא חיפשתי ריגושים מוזיקליים, במיוחד כשידעתי שאהובי The Horrors ו-The Vaccines באים להופיע בעיר עוד איזה שבוע וחצי, זמן מה אחרי שאעזוב אותה. הסתבר כמה שבועות לאחר מכן שהוואקסינז ביטלו בגלל שהגרון של הזמר בצרות. כנראה שחלק מהביטולים בארץ הם לא פוליטיים אחרי הכל.

    אני בטוח שיש ללוס אנג'לס הרבה יותר להציע ממה שראיתי, ועם כל הכבוד לניו יורק, ללוס אנג'לס יש את שלה. קיבלנו משם להקות ענק כמו The Doors, Black Flag, Red Hot Chili Peppers, NWA, Guns N' Roses, ועוד רבים וטובים. עם קצת יותר אנרגיה, נהיגה, ואולי תזמון טוב יותר, אני בטוח שהייתי נתקל בהרבה יותר מוזיקה.

    בחור מגניב בשם Dan שפגשתי כמה ימים מאוחר יותר בסנטה קרוז, איש מרצ'נדייז מקועקע שעובד בחריצות עבור הלהקה Thrice, טען שיש בלוס אנג'לס 100,000 להקות. 100,000 להקות! אם יש באל איי כ-15,000,000 איש, זה אומר שהיחס הוא 1:150, כלומר להקה לכל 150 איש. מעניין מה היחס בתל אביב ובכלל בארץ. כך או כך זה אומר שיש שם המון פעילות מוזיקלית, ואני מקווה שאם תבקרו שם בזמן הקרוב תנצלו את זה ותבואו לכתוב פוסט אורח על מה ששמעתם שם.

    תחנה הבאה - סקרמנטו!

    נ.ב. אם אתה צעיר ומגניב באל איי לך לאיזור Echo Park. שם נמצאת הסצינה ואפילו סופרמרקט לנוסע בזמן!

    נ.ב.ב. ארה"ב היא אולי הארץ האחרונה שעוד יש בה מגה חנויות תקליטים. אם אתם רוצים להזכר בכיף של להכנס לחנות תקליטים ענקית, למצוא שם את כל מה שרציתם והרבה מעבר לזה, ואולי לראות איזה הופעה בחינם, תקפצו לחנות המעולה Amoeba Music בהוליווד.

  • ניו יורק - וויליאמסבורג

    כמה ימים אחרי היציאה לאיסט ווילג' החלטתי לעלות מדרגה ולפלוש לבירת ההיפסטרים העולמית, כן כן כן, וויליאמסבורג בברוקלין. חציתי את גשר ברוקלין הידוע, הסתובבתי קצת באיזור DUMBO הטרנדי גם הוא, ושמתי פעמי לוויליאמסבורג.

    האזור התוסס בוויליאמסבורג הוא בסביבת Bedford Avenue באיזור התחנה הנושאת את אותו שם על קו ה-L. הרחוב מלא חנויות וינטג', מסעדות אורגניות, ו...היפסטרים. לפחות השפם פסה והוחלף בטרנד הזקן. תתחילו לגדל שיער פנים ילדים.

    ויליאמסבורג

    יש שם המון מוזיקה. המון פאקינג מוזיקה. תקפצו לסקשן ההופעות באתר Free Williamsburg ותיווכחו לראות שכל יום מופיעות שם עשרות להקות. אני לא יודע מה אתכם, אבל אם כל אחת יותר מגניבה מהשניה זה מפחיד. את העין שלי צדה הופעה של School Of Seven Bells, להקת דרים פופ מוכרת יחסית שחיבבתי, וכך החלטתי ללכת לראות אותם בלייב.

    לא היה קל למצוא את ההופעה. מסתבר שהיא מתרחשת במקום בשם Cameo Gallery, רק שלא היה כלום איפה שהאייפון אמר שאמור להיות משהו. אחרי תשאול של כמה מקומיים הסתבר שזה נמצא בירכתי הבר מעבר לכביש, מקום ליודעי דבר ככל הנראה.

    אולם ההופעות קושט במשהו שעיר ומוזר מהתקרה ומתחתיו Starfawn החלו לעשות את האקט שלהם. כשאני אומר אקט, אני מתכוון לזמרת מסתורית עם לבוש מד"בי על הקולות והתנוחות על רצפת הבמה, וילדון על לפטופ ותנודות ראש קוליות לצלילי האלקטרוניקה השבורה שהוא הכין בבית, תוצר של שמיעה מופרזת של אמני Warp Records. טיפה רפטטיבי וקריר, אבל מאוד מסקרן ומרענן.

    Starfawn

    הפעם צילמתי תמונות באייפון

    שני בחורים החלו לארגן את הסינטיסייזרים שלהם על הבמה, הצמד שהוא Warm Ghost. אחד מהרכבי ההייפ כרגע, לא? כשהסינטים נדלקו הם פרסו תחת רגלינו שטיחי צלילים מנוכרים ווקאלז אפלים, גשר בחלל-זמן הישר לסינת' פופ הבריטי של סוף שנות השיבעים/תחילת השמונים. גארי ניומן ודאי יתגאה בהם. בינתיים התגלה צלם הופעות שיכלתי להישבע שהוא הדופלגנגר של יעל מאירי, צלמת ההופעות המעולה למי שלא מכיר. משעשע.

    Warm Ghost

    קפצתי לבר לשתות בירה עם מישל, בחורה מדליקה שבדיוק הכרתי, וכשחזרנו קדימה למקומינו הקודם לקראת ההופעה של School Of Seven Bells שמתי לב שאנשים מעקמים מולינו את האף. שאלתי אותה אם לא נהוג פה ללכת קדימה בהופעה כי בארץ וגם באירופה זה קורה כל הזמן, והיא אמרה שלא, שהיא פשוט זרמה איתי אחרת היא לא היתה עושה את זה. בלעתי את הרוק ורשמתי לעצמי לא לחזור על זה פה.

    School Of Seven Bells עלו לבמה. קודם לכן התפלאיתי איך הרכב ידוע יחסית, שחימם למשל את Interpol בעבר, מופיע במקום כזה קטן. הלהקה מונהגת על ידי גיטריסט Secret Machines מר Benjamin Curtis ושתי תאומות מיסטיות/סקסיות זהות, Alejandra & Claudia Deheza. מישהו זרק שאחת מהתאומות עזבה את הלהקה וזו ההופעה הראשונה שלהם מאז. ואכן רק תאומה מיסטית/סקסית אחת, אלחנדרה (מסתבר שקלאודיה עזבה לפני שנה בגלל בעיות אישיות), עלתה לבמה בליווי גיטריסט הלהקה עם שאר הנגנים ופצחה מיד בלהיט "Windstorm".

    כשההופעה של SVIIB עבדה, היא עבדה טוב. הגיטרות היו רועשות, הלהקה נתנה גיבוי מדויק ברקע, ואלחנדרה שרה לנו סולו ותפסה את תשומת לב הקהל עם הנוכחות הכריזמטית שלה. למרות זאת היו לא מעט רגעים מתים בהופעה, שירים דומים מדי או ביצועים סבירים מדי ששיחררו אותי מהקסם של המוזיקה. בקטע האחרון הגיטריסט נזכר להעיר את הקהל, לחץ על פדאל, וסיים את ההופעה עם רעש של גיטרת מטוס סילון כיאה ללהקת שוגייז. סתמתי את האוזניים כדי לא להעלות את אחוזי החירשות שלי יותר מדי והתענגתי.

    אלחנדרה מ-School Of Seven Bells

    הקהל התפזר ואני עברתי הלאה עם מישל לבר גולשים מודע לעצמו כמובן, מלא בחול על הריצפה וקוקטיילים עם מטריות מיניאטוריות וקשיות מקושטות בזיקוקי כרום צבעוניים. היה לי ערב מהנה ב-Cameo Gallery, גם אם הוא לא הגיע לשיאים המוזיקליים שנכחתי מולם כמה לילות לפני כן ב-Pianos. מי יודע מה הלך בשאר עשרות ההופעות שהתרחשו באותו הערב, איך אפשר בכלל לעכל את העושר הזה ולהחליט לאן ללכת כל יום. ועוד רק בוויליאמסבורג.

    לצערי הוריקאן איירין ירדה על העיר לכבוד יום הולדתי וקלקלה תוכניות לכבוש את חיי הלילה הניו יורקיים בסופש. מילא לי, כל העיר שותקה. התחבורה הציבורית הופסקה בפעם הראשונה מאז 9/11, עסקים נסגרו וחלקם הדביקו מסקינטייפ על חלונותיהם בצורת איקס מסורתית או שסגרו אותם עם יריעות עץ, אנשים שגרים קרוב לחוף אף פונו מבתיהם למרכזי חירום מאולתרים בבתי ספר בעיר.

    לשמחתינו ובניגוד לפאניקה של ראש העיר בלומברג והתקשורת, נייו יורק יצאה בזול מהסופה. כל מה שראיתי במנהטן היה הרבה גשם וקצת רוח, אפילו יצאתי לטייל במהלך הסופה ברחובות העיר הרטובים והשוממים. כמה עצים במנהטן לעומת זאת מצאו את מותם הטראגי. תחרות גלישה שהיתה אמורה להתקיים בשבוע שלאחר מכן בוטלה, יחד עם הופעות חינמיות של Interpol ו-Flaming Lips. כך או כך, אני הייתי אמור להיות בוגאס באותו הזמן.

    זו היתה ניו יורק. אבן שואבת למוזיקאים מרחבי העולם, לכל הפחות מאוסטרליה, שרוצים להצליח. יש שם המון מועדוני הופעות שבקושי התחלתי לגרד, יש קהל מגניב מדי לעצמו אך תומך, ויש הרבה פאקינג תחרות. הכל ברמה גבוהה וכל הרכב משקיע ועושה את הקטע שלו במקצוענות. שיהיה להם בהצלחה, וגם לכם אם החלטתם לנסות את מזלכם בניו יורק. מה שבטוח שהרווח כולו של המאזין.

    תחנה מוזיקלית הבאה - לוס אנג'לס!

    נ.ב. כמה מילים על תרבות ההופעות בניו יורק, וכנראה בכלל בארצות הברית. כמובן שחל איסור מוחלט לעשן במקומות ציבוריים בניו יורק. מכבדים שם את החוק ובמיוחד את השוטרים הקשוחים ואף אחד לא מעשן שם בהופעות. אף אחד גם לא מעשן בברים. המעשנים יוצאים החוצה לכמה דקות כדי לקבל את מנת הניקוטין שלהם, וחוזרים צ'יק צ'ק פנימה כשהם מסיימים. זה תענוג. אין דחיפות, ואין אנשים שפתאום ממקמים את עצמם במרחק אינטימי מלפניך באמצע ההופעה, זה נחשב לממש חצוף. אפילו לא ראיתי יותר מדי אנשים שמרימים אל על את הסמארטפונים שלהם כדי לצלם כל פיפס על הבמה. אוטופיה של חובבי הופעות?

  • ניו יורק - איסט ווילג'

    האגדה נכונה, ניו יורק מגניבה. הייתי בלא מעט ערים מובחרות בעולם - תל אביב, לונדון, ברלין, אמסטרדם, דבלין, שנגחאי, בומביי, בנגקוק, סינגפור, ועוד. לכל אחת יש את הקסם שלה, אך כשהייתי בניו יורק הבנתי מה המקור שכולן רוצות לחקות.

    מוזיקלית אני לא באמת צריך להגיד לכם שניו יורק היא מרכז עולמי, נכון? גם אם נשים את האינדי שמינדי של עשר השנים האחרונות בצד, מה לגבי היפ הופ, Pאנק, ג'אז, דיסקו, ואוונגארד שהגיעו מהעיר המופלאה הזו? כשהייתי שם, הבנתי את זה. הרעש של ניו יורק נשמע כמו סוניק יות', היא קולית כמו הביסטי בויז, ועם יומרה עצמית כמו הוולווט אנדרגראונד.

    ניו יורק, מבט מהאמפייר סטייט בילדינג

    ניו יורק, מבט מהאמפייר סטייט בילדינג

    התחנה הראשונה שלי להופעות היתה באיסט ווילג', איזור תוסס מלא במסעדות, חנויות, ברים, ומועדונים בדיוק כמו שאני אוהב עם אוכלוסיה צעירה יפה ומגניבה בהתאם. עליתי על הסאבווי ושמתי פעמי לבר ההופעות Pianos, אבל נתקלתי בקיר לבנים בדמות השומר בכניסה. הוא סירב להכניס אותי כי לא הבאתי תעודת זהות.

    WTF? לא עזר שבאתי כל הדרך מישראל רק בשביל ההופעה הזו או שביום שבת אהיה בן 31 - אין כניסה בלי תעודה ואין יוצאים מן הכלל. אז חברים וחברות, תסתובבו באמריקה עם הרישיון שלכם (הם מקבלים אותו ולפעמים מתלהבים שבאתם מהארץ), עותק צבעוני של הדרכון, או הדרכון עצמו, אחרת תשכחו מברים והופעות. בלילה הבא באתי מצויד ונכנסתי בלי בעיה. בכל זאת, עברתי את גיל השתיה בארה"ב לפני עשר שנים.

    ב-Pianos יש שתי קומות, וכמעט בכל יום יש בכל קומה 3 הופעות. הקומה למעלה חינמית והיא יותר כמו בר רועש עם להקה ברקע שנלחמת על תשומת לב השיכורים. בקומה למטה, אחרי הבר, יש אולם הופעות בגודל הלבונטין מינוס העמודים באמצע, שם תשומת הלב מופנית ללהקה על הבמה.

    לא עבר זמן רב, והלהקה הראשונה, Our Mountain, עלתה. כמעט ועפתי מהרגליים. לאט לאט הם נכנסו לקטע, והרביצו בקהל רוקנרול עם כל הנשמה. הסולן, Matthew Hutchinson, גדל על יותר מדי איאן קרטיס וניק קייב (הלהקה מאוסטרליה במקור, כך מתברר לי עכשיו) ונתן מעצמו 120% על הבמה עבור אולי 10 האנשים שנכחו במקום. עם קלידנית יפה (דוגמנית ידועה ובת זוגתו של הזמר) ורית'ם סקשן מלוכלך, התחלתי לרקוד שם במקום, לא מבין למה אף אחד אחר לא זז.

    זה קטע שחזר על עצמו בהופעות באמריקה, חוסר תזוזה. האם האנשים קוליים מדי מכדי להראות שהם נהנים? או שאולי בניו יורק להקה כזו היא סתם טיפה בים שלא מעניינת אף אחד? האם זה בגלל שאני תייר מתלהב? לא יודע. מה שזה לא יהיה, זה מסביר את ההתלהבות של אמנים מחו"ל שבאים להופיע בארץ - אנחנו מגיבים חזק למוזיקה. לפחות יאמר לזכות הקהל האמריקאי שהוא מאוד מפרגן במחיאות כפיים, גם ללהקה הכי קטנה ואיזוטרית. ישראל:ארה"ב - 1:1.

    Our Mountain סיימו את ההופעה האנרגטית שלהם, ולא האמנתי למראה עיני, ידידתי שירה מהארץ נמצאת בקהל! טוב, זה רגע טיול קלאסי, להתקל במישהו שאתה מכיר כשבחיים לא ציפית לזה. תמיד נחמד להתקל בפנים ידידותיות, במיוחד בקהל מנוכר.

    הלהקה הבאה - הברוקלינאים My Best Fiend. רגע, גם הם מעולים? תהיתי אם כל הרכב פה בניו יורק יותר טוב מקודמו, ואיך זה יכול להיות לכל הרוחות. אם OM נתנו בראש, MBF הביאו נינוחות ואווירה תחת השפעה מאסיבית של רוק בריטי מאמצע שנות התשעים, הסוג ש-The Verve ו-Spiritualized ידעו ליצר פעם. אני מדבר על שירים מסוממים, רועשים, ומתפתלים עם המון נשמה. גם הם הופיעו כאילו שהם על איזה במת פסטיבל גדולה, ברצינות כיאה למוזיקה שלהם, בנוכחות מלאה. ריספקט.

    האולם היה מלא עד אפס מקום והגיע הזמן להדליינרים של הערב, Sherlock's Daughter. אמרתי לשירה שלא יכול להיות שגם הם יהיו טובים, וכמובן שטעיתי. הם היו מעולים. SD הרחיבו את הזווית השוגייזית ש-MBF כבר רמזו לקראתה והוסיפו חומות רעש, נגיעות אלקטרוניות, ווקאלז נשיים רכים, דה הול שאבנג. זה היה פנטסטי.

    אחרי ההופעה שירה תפסה את המתופף ושאלה אם אפשר לקנות דיסק. הוא חזר כעבור חמש דקות עם EP הבכורה ודיבר איתנו קצת. גם הם במקור מאוסטרליה, אבל חיים בברוקלין איפה שהם מקווים להצליח. הוא אמר שהמכירה הזו תעזור להם לממן את המונית הביתה. עם כזה ריגשי ומוזיקה כזאת טובה לא יכלתי שלא להפרד מ-$5 עבור הדיסק. אחריהם קיררו את הקהל הדואו האלקטרו גותי Zaza. הייתי בכזה היי בנטורל והם לא עשו לי את זה כל כך, ולכן לא ארחיב בנידון.

    בנסיון להמשיך את הלילה המופלא הזה הלאה, קפצתי ל-Arlene's Grocery. זה לא סופרמרקט, אלא עוד בר הופעות מומלץ מעבר לפינה של פיאנוס. אממה השואו כבר נגמר מזמן ונשארו בבר רק קומץ אנשים לדרינק אחרון של הערב. לא נורא, חשבתי לעצמי, אקפוץ לדרינק אחרון משלי ב-Mars Bar האגדי, איפה ש-Karen O פגשה את ניק זינגר וכל השאר הוא ה-Yeah Yeah Yeahs. התגלית שהוא נסגר לצמיתות נתנה לי את האות הסופי. סגרתי את הבאסטה והלכתי לישון, נרגש מלילה ניו יורקי מעולה של מוזיקה.

    Mars Bar

    תחנה הבאה - וויליאמסבורג!