סיקרתי את ההופעה של אליל השוגייז, Mark Gardener:
מוזר לחשוב שהג'נטלמן האנגלי עם הזיפים, הבלייזר וכובע הקסקט שמכסה את הראש בזווית של 15 מעלות, היה פעם הצעיר המגולח עם השיער הגולש, המבט החולמני והסווטשירטים, ששניהם הם בעצם אותו אחד: סולן להקת Ride.
קרדיט צילום: דין אהרוני
'68 עשו אחלה רוקנרול. אבל מי שבאמת רצחה, היתה דווקא להקה מקומית בשם Barren Hope. חבל, שלטענתם, הם "הולכים לדרכים חדשות" וזו היתה ההופעה האחרונה שלהם. בעצם מגניב שזו היתה ההופעה האחרונה שלהם. כל להקה צריכה להופיע כאילו שזו ההופעה האחרונה שלה. טוטאליות מוחלטת ונגינה הדוקה, עם מתופף אקסטרה חייתי, מכניסה את הקהל לעניין ומביאה להתעלות. '68 החווירו לעומתם. הם חפרו המון וביצעו את השיר האחרון כאילו שרק אז ההופעה באמת התחילה, והשאירו אותי עם טעם של עוד. ממזרים.
סיקרתי את ההופעה המקסימה של דניאלה ספקטור בבארבי:
נראה לי שקוראים לזה התבגרות. העלמה שתעתה בשדות, בעטיפת אלבום הבכורה, מצאה את עצמה והפכה לאישה. גם הקול שלה התבגר. הוא הרגיש רגוע ובטוח יותר, עם קצת חספוס והרבה עומק. דניאלה ספקטור המיסה אותי - מיתרי הקול שלה בטח מצופים בדבש. אחרי ביצוע מושלם לשיר הפריצה "הכוכב הזה מת", דניאלה סיפרה שהיא בדיוק קיבלה את הדיסקים. מסתבר שיש מסורת לשבור את האלבום הראשון שיוצא מהמפעל, וכך היא פיצלה אותו לשניים על הבמה. "ממש התאמצנו שהוא יצא בגוון הנכון", היא אמרה למעצב שעמד אי שם בשורות הראשונות. ההרכב שלה ניגן דווקא בנינוחות, אבל גם ההופעה יצאה בדיוק בגוון הנכון.
צילום: דין אהרוני
סיקרתי הופעה של מארינה מקסימיליאן בלומין עבור עכבר העיר:
מה עם הרגש? מארינה בהחלט התרגשה. זו כנראה הייתה הופעת הסולו הכי גדולה בקריירה שלה, בהתחשב בצחקוקים וההצהרות שלה בין לבין ("אנחנו מנגנים ביחד כבר 11 שנים, אף פעם לא חזינו בדבר כזה"). ולמרות זאת העדינות, המלנכוליה, ושלל הצבעים האחרים שתמצאו באלבום הבכורה שלה, "Step Into My World", נמחקו בין נענועי האגן.
Sun Kil Moon מילאו את הבארבי הלילה - לא באנשים, אלא בחום ואהבה. הבקשה של סולן הלהקה מארק קוזלק לא לצלם את ההופעה בנייד היתה כל כך מוצדקת. נוצר מרחב אחר, מרחב אינטימי ללא הפרעות קשב וריכוז. המסכן שהעז לבדוק תוצאות ספורט בנייד חטף קטילות מקוזלק וחיבוק אבהי מאוחר יותר. ואולי קוזלק היה האבא שלנו לכמה שעות הלילה ואנחנו הילדים שלו, אבא מלא בביקורת וחמלה לילדים שמפספסים את העולם בזמן שהם בוהים במסך. השירה שלו לקחה אותי לערבות אוהיו, מדינת המוצא שלו איפה שמתגוררות דמויות האלבום "Benji". וקוזלק, הוא נהנה דווקא להיות פה. הוא הרעיף אינספור מחמאות על תל אביב, נגעל מבירה שחורה, שר "שירי כריסמס ליהודים", והזמין את זואי פולנסקי לדואט "I Got You Babe". אולי היא חיממה אותו בשנה שעברה, אבל הוא לא הצליח לחמם אותה וביקש ממנה לפחות להעמיד פנים שהיא מחבבת אותו. זו לא רק זואי: קוזלק הוא אדם קשה לעיכול עבור הרבה אנשים. וברור למה. קוזלק לא משחק את המשחק. הוא לא מנסה לתחזק תדמית אחידה או להתחבב על אף אחד. קוזלק אומר את מה שיש לו להגיד ולעזאזל עם The War On Drugs. הם בטח יככבו בסיכומי שנת 2014, אבל קוזלק ושות' בועטים להם בתחת בכל מה שקשור למנעד המוזיקלי, הביצועים המדויקים, ואיכות הכתיבה. "אבא'לה עייף", אמר קוזלק לפני השיר האחרון - בכל זאת, הוא עבד שעתיים וחצי על הבמה. אבל אל תדאגו, אבא'לה עוד ישוב.
