לא תכננתי לנסוע שוב ל-Flow Festival. הליינאפ השנה לא נראה לי חזק מספיק בשביל להרחיק שוב לפינלנד, אך הזמנה של חברי מהלסינקי לבקר בקיץ החזירה אותי לעיר. ומה אתם יודעים, הטיסה הכי זולה היתה דווקא בסופש של פלואו וסימנה לי שאני צריך לשוב.
נכנסתי למתחם הפסטיבל בדילוגים. כל היפים והיפות של הלסינקי והאזור זרמו פנימה דרך השער הראשי. משהו הרגיש לי שונה, והסתבר שהזיזו את השער כי שטח הפסטיבל גדל קצת מאז השנה שעברה ונוספו עוד מתחמים. פתחתי את האירוע ב-Voimala, מבנה תעשייתי גדול בצורה מלבנית עם תקרה גבוהה שהמירו למועדון טכנו למשך הפסטיבל. ראיתי שם סט של הטכנואיד הפיני Samuli Kemppi. הוא התחיל אותו עם אמביינט מול קהל מינימלי בזמן שוידאו ארט סטטי לבן ריצד. הביט נכנס והסט הלך והעמיק אל תוך התהום שיוצגה על המסכים על ידי צורות גאומטריות מתחלפות עם תרשימים של מעגלים חשמליים שהבזיקו מדי פעם וגרמו לי לתהות כמו גארי ניומן האם חברים הם חשמליים. האולם הלך והתמלא ועברתי לרקוד בשורה הראשונה עם הרייברים. הסאונד היה כל כך צלול וקריסטלי ששני בחורים שרצו להיבלע בו שמו יד על הרמקולים. אשת האבטחה במקום מיד הטילה עליהם וטו חד והם חזרו לצלול לתוך עצמם.
סאמולי קמפי: טכנו אל תוך התהום. צילום: עידו שחם
מיד אחרי הפתיח העמוק של קמפי עלו לבמה Model 500. לפני כמה שבועות ראיתי בפרגמון את דריק מיי, אחד משלושת הבלווילים שהם החבר'ה שהמציאו את הטכנו. ובכן, מודל 500 זה ההרכב של הבלוויל האהוב עלי בשלישיה: Juan Atkins. ההרכב שלו נקרא על שם הדגם המפורסם של פורד ועוסק בהתאם במכוניות ומוטוריקה טרנסצנדנטלית, התשובה הדטרויטית ל-"Autobahn" של Kraftwerk הדיסלדורפים. אטקינס פתח את ההופעה בשאלה "האם אתם מוכנים לקבל קצת פ'אנק היי-טקי?" ובין אם הקהל היה מוכן או לא אטקינס ושות' הרביצו עם מקל הקצב שלהם את השילוב בין הפ'אנק המופרע של ג'ורג' קלינטון למוזיקה המכונות האוטופית של הרביעייה מדיסלדוף בצורת מקצבים שבורים של מכונות תופים ובסים שמנים מתחת לארפג'ים מהחלל החיצון. הם ניגנו את כל הלהיטים כמו "No UFOs", "Night Drive" ו-"Cosmic Cars" בעזרת לפטופ, סינתיסייזרים וקולו החם והעבה של אטקינס שהשלים את החיבור בין האדם למכונה. "אנחנו על גג העולם ואנחנו אוהבים אתכם" שיתף אטקינס, והחום שלו הורגש דרך הביט.
מודל 500: היי-טק פ'אנק. צילום: Flow Festival / Konstantin Kondrukhov
יצאתי מוקדם כדי לתפוס מקום בהופעה של Aphex Twin באוהל ה-Lapin Kulta, מותג הגולדסטאר המקומי. פגשתי שם את אליזה, ידידה מקומית שהכרתי בשנה שעברה, ואת חברתה שהיתה כל כך הארדקור פינית מרוחקת ומנוכרת שהיא סירבה לדבר איתי. על הבמה ריצ'ארד די ג'יימס, האיש מאחורי הכינוי, עמד באפלה במעמד גבוה עם עוד בחור, ככל הנראה הוי ג'יי שלו, מעל מסך לדים ענק כשמסכי לדים נוספים בגדלים וצורות שונות הקיפו אותם מכל כיוון. לא הבנתי עד כמה מדובר בסט או הופעה אלקטרונית חיה או שילוב של שניהם, אבל מה שזה לא היה זה היה כמו לקחת אסיד בלי לשים אפילו טיפה אחת בפה. אייפקס טלטל את הקהל במסע אלקטרוני בין טכנו לגליץ' לדאבסטפ מחורע לאמביינט לאלוהים יודע מה, טיול בנבכי התודעה החשמלית שלו. אם כי השואו האמיתי היה הוידאו ארט. מה שהחל בלוגו מרצד של אייפקס, שהתנוסס אגב על מי יודע כמה חולצות בפסטיבל, המשיך עם וידאו חי של חברי הקהל כאשר פרצופו של ג'יימס בגרסה שטנית במיוחד הודבק עליהם בזמן אמת. זה המשיך עם דמויות איקוניות מפינלנד, לדברי אליזה, מנהג מרוצים דרך דוגמנית צמרת ועד לשחקן אופרת סבון שפניהם עוותו מחוץ לפרופורציות אייפקס טווין סטייל. הקהל הריע בזמן שהפרצופים חזרו שוב ושוב על גבי רקעים משתנים תוך כדי שאורות לבנים בוהקים ריצדו מולנו עד כדי התקפי אפילפסיה פסיכדלית. הפינים איבדו את זה עד כדי כך שהם נהיו לישראלים והחלו לפלוש לספייס ולהידחף כאילו כלום, משהו שלא נעשה לרוב במדינה הצפונית הזו. הרגעתי את הרוחות עם קצת Lana Del Ray על הבמה הראשית וסוף ההופעה של Car Seat Headrest ב-Zalando Black Tent איפה שהקהל נראה די מותש או ממש מסטול או משועמם.
אייפקס טווין: טריפ בלי לקחת אסיד. צילום: Flow Festival / Konstantin Kondrukhov
פופ שייקספירי עם Sparks ובריחה מהגשם עם Nina Kraviz
היום השני של פלואו התחיל בשבילי עם ניצוצות, כלומר, עם להקת Sparks. תהיתי איך הקהל הצעיר של פלואו יגיב להרכב הותיק מלוס אנג'לס ולהפך - הם מאובנים מהסבנטיז שבכלל לא אופנתיים ועושים פופ שייקספירי מורכב ומאוד לא מוערך. הלכתי להופעה באוהל הלאפין קולטה עם עיתוני רוסי בשם יבגני שכותב לדבריו עבור ה-Russian Information Agency (לא הקגב לטענתו). יבגני מעריץ גדול של מוריסי והוא רצה לראות את ספארקס כי לדבריו מוריסי מאוד הושפע מהם. בהופעה הבנתי למה.
ספארקס, האחים Ron ו-Russel Mael, עלו לבמה בליווי הרכב צעיר עם לוק אסירי של חולצות פסים ומכנסיים שחורים. בהופעה הקהל היה האסיר שלהם. לא הכרתי את המוזיקה מלבד כמה שירים, ובכל זאת רקדתי וחייכתי בלי הפסקה למרות החום והלחות באוהל, וכך גם האנשים סביבי כולל שתי ילדות היפסטריות שממש עפו על זה. ראסל אולי בן 68, אך הוא התרוצץ על הבמה כמו נער חרמן ותספורת הקרה השחור שלו הורידה לו כמה עשרות שנים מגילו. רון שמר על פני הנאצי החתומות שלו בזמן שהוא ניגן בנונשלנטיות בקלידים. הם עשו את להיט הניינטיז "My Way" וכן חומרים מפתיעים מאלבומם הקרוב "Hippopotamus". שיר הנושא שלו נשמע כמו שיר ילדים למבוגרים, קברט מורכב בפשטותו ומאוד משעשע עם ליריקה כמו "There's a woman with an abacus, a woman with an abacus, a woman with an abacus / She looks Chinese". ראסל שר כמו שהוא זז, בקלילות ונינוחות כולל הפלסטו המפורסם שבד"כ נשחק עם הגיל (נסו לחפש ביצועים חדשים של אלטון ג'ון לשיר "Rocket Man"). הקטע "Dick Around" גם בידר מאוד וגם שיר חדש ושובב בשם "Missionary Position". בשלב מסוים רון קם מהכיסא, הוריד את הז'קט, ודפק ריקוד מצחיק תוך כדי חיוך ענק עם עידוד עצום מהקהל. כמובן שבסוף פניו נחתמו מחדש והוא התיישב על הכיסא וניגב את בית השחי עם הז'קט בשביל האפקט הקומי. הלהיט של ההרכב "This Town Ain't Big Enough For Both Of Us" העיף את כולם מעבר לקצה, וראסל עוד סיפר לאחר מכן שאחיו רון חוגג 71 שנה - בעצם הגיל האמיתי של הדמות המסתורית שהוא שיחק כל השנים האלה. הכל הסתיים בשאגות עצומות ולפחות מעריץ אחד חדש.
ספארקס: השפיעו על מוריסי. צילום: Flow Festival / Konstantin Kondrukhov
כשיצאנו מהאוהל יבגני הצביע לשמים שכוסו בשכבת עננים בצבע אפור עמוק. הלכנו לבמה הראשית איפה שהראפר המטורלל Danny Brown היה אמור להופיע. הדי ג'יי שלו שם ברקע את "Iron Man" של בלאק סאבאת', הצהרה מוזיקלית שכבר מדגימה למה בראון הוא הראפר האהוב עלי בגל אמני ההיפ הופ האחרון. אבל איך שהוא ירה את השורה הראשונה שלו, מבול עצום החל ליפול על הקהל ששלח אנשים לתפוס מכסה בצרחות. ההופעה נפסקה ובוטלה, וכך גם כל הפעילויות שתוכננו להיות בחוץ - אפילו מאהל הלאפין קולטה נסגר מחשש בטיחותי בגלל הרוחות (ובצדק, הסתבר יותר מאוחר שמקומות מסוימים בעיר הוצפו ושהרוחות עשו נזק) וגם הופעה של הרכב האינדסטריאל הבלגי Front 242 בוטלה. הצטופפתי בתוך מבנה שהקימו בו סושיה שנהפך לסאונה מרוב חום אנושי, ולאחר מכן הלכתי לחצר האחורית של ה-Resident Advisor. התחלתי לדבר בתור עם בחור אחד שהיה בתל אביב כבר ארבע פעמים ואף היה בבר מרתפי עם חפצי אספנות (הבוקסא). מה שמדהים זה שכמעט לכל הפינים שדיברתי איתם באקראי היה קשר לארץ: בין אם הם באו לבקר פה, עומדים לבוא לבקר, למדו פה, התנדבו פה, יצאו עם ישראלי/ת, או מכירים פינים אחרים שעשו משהו כזה.
סינגין אין דה ריין. צילום: Flow Festival / Janita Autio
כדי לא להיתפס שוב בגשם, הלכתי מהר לאולם הויימאלה האהוב עלי ולא הייתי היחיד לפי התור הארוך לכניסה. הדי ג'יית הרוסייה Nina Kraviz נתנה שם סט בלי להתמהמה בכלל. במשך משהו כמו שעתיים היא הפכה את הויימאלה לברגהיין, ואני מוכן להישבע שאחד מהטראקים אף הצהיר זאת עם סימפול של ווקאל מעוות שהכריז שוב ושוב "ברגהיין! ברגהיין! ברגהיין!" (שאלתי עוד מישהי והיא אמרה שהיא גם שמעה את זה). קרביץ שמה טכנו על הצד היותר מכאני-אנלוגי שלו אך עדיין מרקיד, בלי הפסקות לנשימה. האולם היה מפוצץ בקלאברים על כל מיני סמים ומלא ידיים מורמות. חשבתי לצאת להתאוורר קצת בחוץ, אך ברגע שראיתי את התור שעדיין יש מחות לדלת ויתרתי על הרעיון ונחתי בפנים. קרביץ סיימה את הסט בפול ספיד עם הארדקור טכנו ב-200 בי פי אם ומלא שריקות מהקהל בזמן שהוצג על המסך סמיילי איקוני עם האותיות n k במקום העיניים.
נינה קרביץ: הפכה את האולם לברגהיין. צילום: עידו שחם
יצאתי לנשום אוויר טרי בבמה הראשית עם The xx, הופעת השמוזינג האולטימטיבית שהתמלאה בזוגות אחרי הגשם. לעשות הופעה אינטימית מול איזה 10,000 איש, זו פוליאמוריה אמיתית, וזה בדיוק מה שהלהקה הצליחה לעשות. "אני אוהב פסטיבלים", סיפר בסיסט/סולן ההרכב Oliver Sim. "פסטיבלים כאלה הם פשוט הזדמנות להנות מעצמכם, אז תהנו". אוהל הלאפין קולטה חזר לפעולה עם הופעה של Flume - לא בדיוק כוס הקפה פילטר שלי (המשקה הלאומי של פינלנד), אך המוזיקה הטרנדית של האמן האוסטרלי פיצצה את האוהל באנשים ועזרה לי להמשיך את הצ'יל ולנוע לצד לצד בלי יותר מדי השקעה. את האנרגיות קיבלתי בחזרה דרך קערית קארי אדום עם אורז במכירת חיסול של שש יורו למנה, מה שהשאיר טעם של עוד ליום האחרון למחרת.
The xx: פוליאמוריה אמיתית. צילום: Flow Festival / Konstantin Kondrukhov
טכנו היפנוטי עם Timo Kakulampi והופעת מסיבה עם Moderat
היום האחרון של פלואו התחיל אי שם בצהריים ואני הגעתי רק בשעות הערב, אל אמצע הסט של השלומי שבן האמריקאי Ryan Adams. אדמס ניגן אמריקנה רגועה לאור השמש, לא משהו יוצא מן הכלל מבחינתי אז הלכתי לזלול אוכל טבעוני. יותר מאוחר פגשתי בחורה חמודה בשם אינה שהיא דווקא מעריצה גדולה שלו וקנתה כרטיס לאותו היום רק בשביל לראות אותו בהופעה, אם כי היא הכי העריצה את Iron & Wine שלדבריה לא מגיעים אף פעם לאירופה.
בינתיים באולם הויימאלה האמן הפיני Timo Kakulampi התחיל את ההופעה בחשיכה מוחלטת. גיששתי את דרכי עם יד מושטת מלפני כדי לא להתנגש בשום דבר ועשיתי את דרכי קדימה. אנימציה של קווים נסגרים ריצדה על המסך בזמן שקקולמפי יצר טכנו אנלוגי והיפנוטי עם בסים עצומים ונחשולי סאונד שמקבלים אם מחברים את האוזן לשטקר. בהופעה שלו הבנתי שאולם הויימאלה היה הלוקיישן האהוב עלי בפסטיבל, ומה שהעיף אותי השנה זה לא השמות הגדולים שהיו הרבה יותר מפתים ב-2016 (איגי פופ, ניו אורדר, דוטר), אלא ההופעות האלקטרוניות, במיוחד אמנים מקומיים כמו קקולמפי שעשו את זה עמוק ואווירתי. והתאורה והוידאוארט באולם הוסיפו הרבה ממדים לחוויה: מאלומות אור שהוקרנו ישירות לרצפה כמו חרבות ג'דיי ועד ללייזרים חכמים. הויימאלה היה למעשה אחד מהמועדונים המרשימים שהייתי בהם אי פעם.
טימו קקולמפי: נחשולי סאונד. צילום: עידו שחם
Angel Olsen היתה לקראת סוף ההופעה כשהגעתי לאוהל השחור. הקהיל היה דליל והווייב שקט ורגוע, הרבה יותר מדי רגוע יחסית לשלושת הגיטרות שהיו על הבמה. לקח לי קצת זמן להיכנס לאווירה של אולסן, אך כשהיא הרימה את קולה והשקיעה את הנשמה היא שלחה לי רטטים דרך המערכת, ואז יצאה לג'אם שוגייזי עם ההרכב. "תודה שנשארתם, מעריכה אתכם", היא הודתה והוסיפה "מעריכה אתכם - זה מה שאומרים מאיפה שאני באה". ממה שחווייתי הייתי מעריך אם ההופעה הזו היתה מתרחשת במאורת ג'אז קטנה מאשר אוהל שחור.
לפינאלה הגדול חלפתי על פניו של Frank Ocean הלכתי להופעה של טריו האלקטרוניקה הברלינאי Moderat. הרבה אנשים התלוננו על ההופעה שלהם בארץ בהאנגר 11, אך באוהל הלאפין קולטה הכל היה במקום: הסאונד, הביצועים והארט. זה היה אירוע היברידי בין הופעה למסיבה שנעה בין טכנו ברגהייני לאינדיטרוניקה בזכות השילוב בין הביטים של הצמד Modselektor לווקאלז האמוציונליים של Aparat. לא ברור מה קרה בארץ שזה התפשל, בפלואו זה עבד כמו מנוע גרמני משומן היטב.
מודראט: אין תלונות. צילום: Flow Festival / Andrew Taylor
יצאתי מוקדם כדי להביס את התורים ולהיכנס לאפטרפארטי הרשמי של הפסטיבל ב-Ääniwalli, מועדון שנמצא במבנה תעשייתי במרחק נסיעת אופניים מהפסטיבל. הדי ג'יי הגרמני Rødhåd השתלט על רחבה אחת, אך ברחבה השנייה הדי ג'יים המקומיים Katerina ו-J. Lindros הביסו אותו עם מוזיקה אלקטרונית הרבה יותר מגוונת ומרתקת. המסיבה עמדה להסגר לקראת ארבע בבוקר, ובהלסינקי נוהגים כמו ההלסינקים במיטב מסורת ה-"jatke" (הארכה) וזורמים הלאה לבלות כמה שעות באפטרפארטי סודי ואז לבר הקריוקי Populus הידוע לשמצה בזכות שעת הפתיחה המוקדמת שלו: 9 בבוקר.
