בוהינעליים
לאחרונה אני נעול על שוגייזינג. שו? שוגייזינג! לאלה מכם שלא מכירים, מדובר בתנועה מוזיקלית שראשיתה בסוף שנות השמונים/תחילת שנות התשעים באנגליה, עונת מעבר אביבית שכזו בין הניו-ווייב לבריטפופ. שמה נובע ממוזיקאים שהופיעו על הבמה כמעט ללא תזוזה, בוהים מטה אל כיוון האפקטים שלרגליהם ואל תוך נשמתם.
התנועה המוזיקלית המעולה הזו שילבה בין דיסטורשנים רצחניים ומדממי אזניים לבין רכות ורגישות קיצונית שנבעה בעיקר מהשירה, בין הנסיוני והאוונגארד לבין הפופי והקליט, בין החלום לערות. My Bloody Valentine מהחלל החיצון (אירלנד) טבעו את הצליל הטיפוסי של השוגייז באלבומם המיוחד והמדהים Loveless שחובה לשמוע לפחות 10 פעמים לפני ששופטים אותו (הם אמורים לעבוד על אלבום חדש בימים אלו).
אחרי ששכחו מהשוגייז בגלל הגראנג', הבריט פופ, ההיפ הופ, ושלל הסגנונות שהשתלטו על הניינטיז, כל מיני להקות בעשור הקודם חזרו אליו באופן מפורש, למשל The Pains Of Being Pure At Heart, ולא מעט להקות הושפעו ממנו, למשל Oceansize (הייתי חייב להזכיר אותם). ולאחרונה יש כמה אלבומים שאני טוחן או נמצא על סף טחינה שאיכשהו מתחברים למצב רוח המעופף משהו שיש לי לאחרונה. אולי גם אתם תאהבו.
Slowdive - Souvlaki
טוב, זה נחשב לאחת מהקלאסיקות המאוחרות של השוגייז מאחד ההרכבים המוכרים בסצנה. כשמו כן הוא, צלילה איטית אל תוך העלטה שבמצולות והתקלות ביצורים המוזרים והנינוחים ששוכנים שם. המאבק הזה בין פופ לנויז מאוד בולט אצל סלואודייב שמצד אחד פותחים עם סוכריית הפופ הסכרינית "Alison" ומצד שני מרביצים ג'אם חללי עם מיליוני שכבות אטמוספריות שנקרא בהתאם "Souvlaki Space Station". אבל מה שקונה אותי בסלואודייב זה השילוב הזה בין השירה המרחפת של ניל הלסטד ורייצ'ל גוסוול עם אינספור הרמוניות עצמיות לבין עשרות הגיטרות שמרפדות את החלל והזמן. אינטרגלקטי.
Air Formation - Nothing To Wish For (Nothing To Lose)
אחד מהשירים שלהם שנדב רביד שידר בקצה הריץ אותי להוריד את האלבום שבסופו של דבר נדבק לי באייפוד. אין ספק שהם מושפעים עמוקות מסלואודייב, Ride, ועוד שוגייזרים ידועים וטובים, אבל הם מביאים איזשהי זווית משלהם לסיפור. זווית שכוללת שטיחי סינטיסייזרים רחבי מימדים, באס עצבני ומלוכלך מה שמוזנח בד"כ בעולם השוגייז, רגש, ובעיקר הוקים. כן, הוקים. מוזר, הרי שוגייז היא לא בדיוק מוזיקה של הוקים, אבל יש משהו בכל אחד מהשירים של אייר פורמיישן שיגרום לכם לרצות לחזור אליהם שוב, ושוב, ושוב. ראו הוזהרתם.
Pia Fraus - After Summer
מסתבר שגם באסטוניה יש אינדי, ושגם שם אנשים בוהים בנעליהם. הגעתי אליהם דרך ה-related videos ביוטיוב וממש שמחתי. פיה פראוס יותר רכים בגישה המוזיקלית שלהם ומעדיפים את הצד של ה-"מיי" מאשר האלימות של ה-"בלאדי וולנטיין". עם שילוב הבחור-בחורה בשירה של הזמרת המתוקה שלהם והזמר (עוד אלמנט נפוץ בשוגייזינג) והרבה מלודיה מהקלידים, כנראה שאפשר למקם אותם יותר קרוב לקצה של הפופ בין שוכני הז'אנר. טוב שכך, האזניים צריכות לפעמים הפוגה מהדיסטורשנים, והנפש לנחות בשדות הפרחים עם כפריות אסטוניות חביבות בין לבין המסעות בחלל החיצון.
Alcest - Écailles de Lune
ועכשיו למשהו אחר לגמרי. Alcest הוא מולטיאינסטרומנטליסט צרפתי וסופר מוכשר שמושפע קשות מבלאק מטאל וסיפורים קסומים על מסעות לעולם אחר בוהה בנעליו. קשה לי בדרך כלל עם גראולינג, אותו סגנון שירה גרוני ששומעים בעיקר במטאל הקיצוני, אבל איכשהו אצלו זה משתלב מעולה. מה שגם כשהוא שר בצרפתית על המעשיות הנפלאות שלו, זה נשמע כל כך טבעי שפתאום לא ברור למה דווקא אנגלית היא השפה השולטת בז'אנר, כמובן עם נגיסה במונופול מצד האיסלנדים. כך או כך מאוד כדאי לשמוע את האלבום החדש והמיוחד הזה, במיוחד מי שלא חובב מטאל. השיר שסוגר את האלבום גרם לי לעזוב את הכל ופשוט להקשיב לו לכל אורך 8 הדקות שלו. מעניין אם הוא יעשה את זה גם לכם.