פוסטים מתויגים עם shoegaze

  • 28 בפברואר 2016

    Dia Malo בצימר: לא עמדו בציפיות

    Dia Malo השיקו ב-25.2 את "Stillness", אלבום בכורה שוגייזי עם סאונד מדויק של גיטרות מחורעות ושירה צלולה. האם הם הצליחו לשחזר את הקסם בהופעה? איתי שומרי הלך לבדוק את העניין בצימר.

    הגעתי בשעה 8 למועדון הצימר שבדרום תל אביב. אני לא יודע אם מדויק לכנות את המקום מועדון, זה יותר כוך מחתרתי המשמש כחלל להופעות, חדר חזרות, ונקודת מפגש של תרבות השוליים התל אביבית. את פניי קידמו זוג חתולים עצלנים ונחמדים, שככל הנראה ספגו מספיק מוזיקה בכדי להקים להקה משלהם. לאחר כשעה קלה, ציפור קטנה לחשה לי שהופעות בצימר מתחילות מאוחר ושמה שכתוב בפייסבוק הוא לא יותר מהמלצה. מהר מאד תחושת הבאסה התחלפה בסקרנות. יש משהו מרתק בצימר. מגוון דמויות צבעוניות מילאו את החדר ומשהו באווירה שפע יצירתיות. תחושה שכאן, מהיסודות האלה, צומחת סצנה חדשה.

    בשנתיים האחרונות, במקביל לפריצת הרכבים מקומיים כמו ועדת חריגים ובינלאומיים כמו DIIV, Ringo Deathstar וגם Deafheaven, נדמה שגל שוגייזי שוטף את המוזיקה בעיר. Dia Malo, ההרכב לשמו התכנסנו, גם הוא חלק מאותו גל וחוגגים את צאת אלבום הבכורה שלהם "Stillness". מי שנבחרו לקדם את פניהם הם Elephant Hive, ככל הנראה ההבטחה המעניינת ביותר בעיר בימים אלה. כבר זכיתי לראות את דואו הכסאח רוק האינסטרומנטלי הזה לא מזמן באוזן בר. בעודנו מחכים שההופעות יתחילו, הגיח לפתע מתוך הקהל אבישי אפרת, סולן להקת The 1840's. הוא היה חמוש בגיטרה והחל לנגן בצורה אקוסטית לחלוטין (ללא כל מיקרופון) כמה שירים מרפרטואר הלהקה. הקול שלו שנע בין ניל יאנג לקונור אוברסט מ-"Bright Eyes". הסט הקצר שלו בן ארבעה שירים היה ספתח מחמם לב שתפס את מלוא תשומת הלב של הנוכחים.

    בחזרה לאלפנט הייב, שהיו אנרגטיים כהרגלם, אך מעוררים תהייה. נדמה שבחודשיים האחרונים אלפנט הייב נהיו המחממים הרשמיים של מופעי העיר - וגם מחוצה לה. הם צמד דינאמי שמושך המון תשומת לב, וצניעותם הופכת אותם לחימום מושלם. החשש שלי הוא שנוח להם להיות כינור שני, ומיתוגם כלהקת חימום עלול להיות בעייתי ביום שבו הם יהיו במרכז העניינים - לא פשוט להחזיק מופע שלם כצמד אינסטרומנטלי ולהשאיר מספיק עניין לפעמים הבאות. לכן, בעיניי חשוב שהם יתחילו לצבור קילומטראג' כמובילים כבר עכשיו, אז תום ורפאל היקרים: קדימה להסתער!

    IMG-20160227-WA0005

    המחממים הרשמיים של תל אביב. Elephant Hive

    ואז הגיעו דיה מאלו. הסתובבתי לא מעט עם אלבומם בשבועיים האחרונים מאז שהוא יצא. מדובר בהרכב שהפיק אלבום שוגייזי קליט עם חיוני על סאונד. רף הציפיות שלי היה גבוה, וכמו בקלישאות הכי גדולות, הרף הגבוה הפך לאכזבה. אולי זה היה הסאונד הסופר בעייתי, אולי היעדר באלאנס ראוי ואולי משהו אחר, אך ההופעה לא הייתה טובה. חברי הלהקה לא זרים לבמות. מדובר בפליטי להקות כמו Lebanon הפוסט רוקית מאמצע העשור הקודם ו-ED והמיותרים, כך שאין לי יכולת להסביר את כישורי הנגינה החלשים שהם הפגינו בשיר הפותח. אולי הם פשוט לא שמעו את עצמם כמו שצריך, אבל היה פער עצום בין הסאונד המדויק והמרתק של האלבום לחלוש והחורק של ההופעה.

    כלהקת שוגייז אתה לא יכול להרשות לעצמך לזלזל בסאונד, כי אחרי הכל, הסאונד הוא המנוע של הז'אנר. "Loveless" של My Bloody Valentine למשל, שנחשב לספינת האם של השוגייז, הוא אסופת שירים פשוטים שלולא הושקעו בו מאות אלפי דולרים בהנדסת סאונד כנראה היה נשכח. כשהוא מנוגן בלייב על ידי הלהקה, מתבצעת עבודת נמלים על מנת להרכיב את הצליל המדויק שלו. אז לא, אני לא מצפה לרמה כזו, אך יש מינימום הכרחי של השקעה בסאונד שהיה חסר - וכבר שמעתי בעבר הופעה עם סאונד צלול ומדויק בצימר. את הקטע הקווין שילדסי של להגביר את המגברים עד המקסימום הם דווקא כן עשו, מה שבהיעדר באלאנס גרם לדיוויד בלאו (שירה וגיטרה) לצעוק בצורה לא חיננית. בקטעים היותר שקטים דווקא כן הבליחו רגעים מדויקים ומעניינים, אך הם היו מיעוט בתוך הבלאגן. אשמח לראות את דיה מאלו על במת מועדון מאובזר יותר ובעזרת סאונדמן משלהם, כי האלבום בהחלט ראוי לזה.

    סגור לתגובות על Dia Malo בצימר: לא עמדו בציפיות / כללי /

  • 23 בפברואר 2015

    בכורה לסינגל "אין לי מקום" של ועדת חריגים

    "אין לי מקום בעולם הזה" - תחושה שהסתובבתי איתה במשך שנים מבלי להכיר בה או להבין אותה, מבלי בכלל לדעת שיש עוד אנשים כמוני. בשנים האחרונות גיליתי, בין היתר, שאני Third Culture Kid: אדם שגדל מחוץ לתרבות המקור שלו למשך תקופה משמעותית בשנות ההתפתחות. אחד מהסימפטומים של TCK, הוא היכולת להטמע בכל מקום, ובאותו הזמן, תחושת חוסר שיכות לשום מקום. חייתי לסירוגין בישראל ובגרמניה עקב שליחות של ההורים, כך שביליתי חצי מהילדות שלי שם וחצי שם. אבל אני לא מרגיש ישראלי, ואני לא מרגיש גרמני. אני שייך לתרבות שלישית, של אלה שלא שייכים לשום מקום. ועכשיו, ועדת חריגים - שכבר עם שם הלהקה סימנו את הטריטוריה האקסטריטוריאלית שלהם - משחררים את "אין לי מקום", סינגל ראשון לקראת אלבומם השני "השעמום שוקע", סטייטמנט שדופק כמו פטיש על מסמר הראש שלי. יובל הרינג נשמע כמו יובל בנאי הצעיר, בימים שעוד היה לו את הקול, זועק את המסר ממקום מרוחק שטוף סערה בחוף שעלה על גדותיו: "אין לי מקום בעולם הזה".

    3 תגובות / כללי /

  • 8 בינואר 2015

    Mark Gardener מלהקת Ride בראיון: מוכר באופן מוזר

    ידעתם ש-"shoegaze" היתה פעם מילת גנאי? העיתונות הבריטית העניקה את השם הזה בתחילת הניינטיז לחבורה של להקות כמו Ride, My Bloody Valentine, ו-Slowdive שלא דפקו פרצופי גמירה על סולואי גיטרה, אלא פשוט עמדו שם וניגנו. אבל בתקופת הגראנג' והבריטפופ, כשהשואו הפרוע והלוק נהיו חשובים לפחות כמו המוזיקה, לראות חבורה של אנשים עומדת על הבמה בג'ינס וטי-שירט, בלי כמעט לזוז או לתקשר עם הקהל, נחשב לבדיחה. שלא לדבר על הנוכחות הדלה בהופעות ושהלהקות פירגנו אחת לשניה, מה שזיכה אותן בעוד מחמאה מהעיתונות בממלכה המאוחדת: "הסצינה שחוגגת את עצמה".

    הכל התהפך בנוטיז. מוזיקאים חדשים כמו M83, Silversun Pickups, ו-The Pains Of Being Pure At Heart גילו מחדש את הסצינה וחגגו אותה. אפילו העיתונות הבריטית הצטרפה לחגיגה. אם להיות שוגייזר נחשב פעם לסוג של לוזר, היום זה ז'אנר סקסי שמשלב בין פסיכדליה ו-Pאנק, בין אפקטים חלליים לחומות של רעש, בין עדינות לכאסח, בין חלום למציאות.

    לא בכדי אבות השוגייז My Bloody Valentine ו-Slowdive התאחדו בשנתיים האחרונות. לאחרונה התבשרנו גם על איחוד להקת Ride. רייד בלטו בזכות הדרייב הרוקיסטי שלהם, השפעות חזקות מלהקת The Byrds עם הרמוניות וואקליות וגיטרות מצלצלות, ובכלל, בזכות כתיבה מושחזת בעוד שרוב הלהקות נשענו בעיקר על אסתטיקה.

    סולן להקת רייד עם הקול המלאכי והגיטרה הגלקטית, Mark Gardener, היה אמור להגיע להופעת סולו בתל אביב כמה חודשים לפני שידענו בכלל על האיחוד. המלחמה חירבנה על הכל. אבל עכשיו, שחזרנו "לנורמליות", מארק גארדנר יגיע לבארבי ביום רביעי 14.1, ועוד לקראת אלבום חדש עם Robin Gutherie מה-Cocteau Twins - מהלהקות המשפיעות על השוגייז ובכלל. לקראת ההופעה, שלחתי למארק כמה שאלות במייל על אלברט קאמי, איך זה מרגיש לחזור לנגן עם רייד, ומה הוא מתכנן להופעה בארץ.

    יש באתר שלך ציטוט מעורר השראה של אלברט קאמי: "עבודתו של אדם היא לא יותר מאשר מסע איטי דרך המסלולים הצדדיים של האמנות לגילוי מחדש, של שניים-שלוש בבואות גדולות ופשוטות שבנוכחותן הלב שלו נפתח בפעם הראשונה". מה הן הבבואות הללו עבורך?

    "האהבה הראשונה שלי שהכרתי בזמן הלימודים ב-Banbury Art School ונהייתה לאבידה גדולה! החזרות הראשונות עם רייד, באותה התקופה ב-Banbury Art School, במידה מסוימת כתגובה לאבידת האהבה הראשונה שלי. ההופעות הראשונות של רייד, והפעמים הראשונות שניגנתי רוקנרול עם הדוד שלי כשהייתי בערך בן 6!"

    היום, "הסצינת שחוגגת את עצמה" נחגגת סוף כל סוף על ידי כולם: מעריצים, מבקרים, ומוזיקאים. איך זה מרגיש לקבל כל כך הרבה הכרה אחרי 20 שנה?

    "זה מרגיש נהדר. העיתונות הריעה לנו בתקופת התקליטים המוקדמים שלנו וההופעות הראשונות, וכך גם המבקרים והמוזיקאים. באופן כללי, המעריצים שבאו להופעות תמיד היו בעניין והבינו שמה שעשינו הוא איכותי. ואז העיתונות הפכה את עורה, כמו שהיא תמיד עושה אחרי שהיא מהללת אותך, עם בוא Nirvana והגראנג'. הדביקו לנו תוויות של שוגייזרים וכו'. ואז העיתונות הריעה ל-'בריט פופ', שלא עמד כל כך טוב במבחן הזמן - חשבתי אז שהרבה מהמוזיקה הזו והלהקות האלה לא היו מעניינות. תמיד האמנתי במה שעשינו, ותמיד הבנתי שזמן הוא המבחן הכי גדול לכל יוזמה אמנותית-מוזיקלית, ואנחנו, והלהקות המובחרות מאותה 'סצינה', עמדנו במבחן הזמן כי, לדעתי, היינו מעניינים, יצירתיים, ומפוקסים לגמרי על המוזיקה מאשר להיות חלק מסצינה, מה שכמובן די משעמם בשביל העיתונות והתקשורת".

    עכשיו כש-My Bloody Valentine ו-Slowdive התאחדו להופעות ולהקליט חומר חדש, האם יש יותר לחץ לאחד את Ride? [נשאל לקראת ההופעה בקיץ -ע.ש.]

    "אני לא מרגיש לחץ לאחד את רייד. היו ברייד ארבעה בוסים, אז כדי שזה יקרה, צריך שארבעת הבוסים יגרמו לזה לקרות. עד שאקבל את שיחת הטלפון הזו, אהיה מפוקס לגמרי בלחיות בהווה, בגלל שזה כל מה שיש לנו. אני מרגיש יותר לחץ להמשיך ולהסתכל קדימה על שאיפות חדשות מאשר להסתכל לאחור כי יש לי עוד המון דברים לעשות. אנחנו אנשים עצמאיים, ובבוא הזמן יבינו שיש כל כך הרבה מוזיקה מעולה שאני מעורב בה כרגע, בין היתר עם רייד, ויבינו את זה כשהכל יצא לאור. אני לא מפסיק למקסס, להפיק, לשיר ולהופיע. אני חי בהווה ונהנה מאתגרים חדשים ונמנע מלהיות אסיר של העבר והזכרונות שלי - משהו מאוד קשה כשכולם מזכירים לך את רייד!"

    שמענו שרייד חוזרים. איך האיחוד הזה קרה?

    "דיברנו על זה בתור להקה במשך שנים. קיבלנו הצעות מעולות ממפיקים ופסטיבלים, אבל היינו מאוד עסוקים בתוך פרויקטים שונים שעבדנו עליהם באופן עצמאי. בשנה הבאה נחגוג 25 שנה ל-"Nowhere" [אלבום הבכורה של רייד -ע.ש.], אז החלטנו ביחד שזה יהיה מושלם להתאחד בתחילת 2015".

    איך זה מרגיש לנגן שוב ביחד? איך זה שונה מאז שהלהקה התפרקה?

    "זה מרגיש מדהים לנגן שוב ביחד. זה מאוד מעורר השראה לגלות שהמוזיקה שלך עמדה במבחן הזמן, ושהקהל גדל וגדל במשך השנים מאז שהתפרקנו ב-1996. התחושה הזו מרגישה נפלא וטוב לעבוד בהרגשה כזו. כשנפרדנו, הרסנו את הרכב, כך שעכשיו זה מרגיש שונה לגמרי לחזור ביחד בחזרה לאולפן ולצאת לדרכים. זה מרגיש בשבילנו כמו תחיה מחדש ולידה מחדש, ואנחנו בטוחים שנוכל לקחת את רייד עוד יותר גבוה, לרמה חדשה של קידמה לעומת התקופה ההיא של רייד. לנגן שוב ביחד מרגיש קצת סוריאליסטי, אבל גם מוכר באופן מוזר".

    האם אתה מתכנן לעבוד על חומר חדש לרייד?

    "זה כבר קורה. תמיד יהיה חומר חדש כשניכנס ביחד לחדר ונרגיש את הוייב! זה יותר אינסטינקטיבי מאשר משהו מתוכנן מראש!"

    איך סצינת המוזיקה באוקספורד בימינו? איזה להקות יוכלו להיות רייד או רדיוהד הבאות?

    "אני לא באמת יודע. בכנות, אני לא יוצא להרבה הופעות בימינו, אז אני לא בטוח מה הלהקות האלה באוקספורד עושות או איך הן נשמעות. אני נמצא באולפן כל כך הרבה, וכשאני לא באולפן אני משתדל לבלות זמן איכות עם בתי הצעירה והמשפחה. אין מספיק שעות ביום!"

    איזה שירים אתה מתכנן לנגן בהופעה בתל אביב? האם אתה עובד על חומר חדש?

    "אל תדאג, אני תמיד מנגן כמה שירים ישנים של רייד! שאר הסט שלי כולל שיתופי פעולה חדשים מקריירת הסולו, וכמה שירים חדשים מהאלבום שלי עם רובין גאת'רי (לשעבר מ-Cocteau Twins) שיצא בתחילת השנה. זו הסיבה שבגללה אני בא לתל אביב, כי המפיקים של ההופעה ראו אותי מנגן את השירים החדשים כשחיממתי את Slowdive בלונודון!"

    סגור לתגובות על Mark Gardener מלהקת Ride בראיון: מוכר באופן מוזר / כללי /

  • 1 בפברואר 2012

    הכאב בלהיות טהור בלב

    אחד מההרכבים החמודים של השנים האחרונות, The Pains Of Being Pure At Heart, מגיעים אינשאללה להופעה בבארבי ב-5.3. למי שלא מכיר, זו חמישיית אינדי ברוקלינאית, השם החם לשנת 2009 עם אלבום בכורה שגרר השוואת להמון להקות אינדי אהובות מפה ועד לפיצ'פורק. בשנה שעברה הם חזרו עם קצת פחות הייפ אך עם אלבום שני יותר בומבסטי וקליט.

    בשבילי ההופעה שלהם בארץ זו בשורה מאוד משמחת. הם מייצגים, בין היתר, ז'אנר מוזיקלי שהתאהבתי בו בשנים האחרונות ומאוד משפיע על הטעם וגם על הנגינה שלי. אני מדבר על שוגייז.

    הזכרתי שוגייז כבר המון פעמים בבלוג. אני לא יודע אם הנהנתם בידיעה, או ששאלתם את עצמכם "שו!?" או שחשבתם שזו מוזיקת נעליים של גייז. אז לכבוד ההגעה של דה פיינז, קבלו סקירה מקוצרת של תולדות השוגייז.

    למה שוגייז? בסוף שנות השמונים התהווה גל להקות בבריטניה שלא היו בקטע של רוקנרול. נכון, גם להם היתה תשתית של גיטרה-באס-תופים, אבל הצורה שהם השתמשו בה היתה אחרת לגמרי. הם הושפעו קשות מהרעש החורק של Jesus & Mary Chain, מהחולמניות של Cocteau Twins, ומהספייסיות של Spacemen 3.

    הגיטרות הפיקו מפלי דיסטורשן עצומים עם שימוש נרחב בדרונים (השמעה של אותו הצליל או האקורד לכל אורך השיר) והמון אפקטים. חטיבת הקצב ניגנה בדרך כלל מקצבים רפיטטיביים מתפטלים, קונספט שאולי זלג מלהקות הקראוטרוק בגרמניה.

    הקולות לא היו בפוקוס של היצירה, אלא קיבלו יחס של כלי נגינה שווה בין שווים. זה אומר שנתנו לקולות את אותו הווליום במיקס כמו שאר כלי הנגינה, אם לא פחות. לעומת הרוק הסטנדרטי שבו הזמר הוא המלך, בשוגייז הקולות נשמעים מעורפלים ומעושנים, ובקושי אפשר להבין את המילים. אבל זה לא העניין. השימוש בקולות לא נועד להעביר מילים ומשמעות, אלא צלילים, תחושות, ורגשות.

    הלהקות הראשונות של השוגייז לא הרבו לזוז יותר מדי על הבמה. הם עמדו שם וניגנו על הכלים, מתעסקים בפדאלי האפקטים. הם נראו מאוד אינטרוספקטיביים, נטולי רצון לעשות שואו או להראות איזשהו יחס לקהל. וכך על שם התנהגות הלהקות על הבמה עיתונאים נתנו לסגנון את שמו, shoegaze, יענו בוהי נעליים.

    אם יש נקודת זמן מסוימת שהשוגייז התחיל בה, אין ספק שזה קרה עם יציאת אלבום המופת "Loveless" של My Bloody Valentine מאירלנד. חגגנו לו יום הולדת 20 לא מזמן, מה שהחזיר את הסיפורים והמיתולוגיה על העשייה הארוכה שלו והעלויות הגדולות שהיו או לא היו מעורבות בדבר, 250,000 ליש"ט אם אתם מאמינים להייפ.

    לאבלס יצר את תבנית השוגייז הקלאסית - שכבות על גבי שכבות של גיטרות צורמות כמו מנועי סילון, שירה מרוחקת באוניסון של גבר ואישה, שירים שמתעלמים ממבנה הבית-פזמון הקלאסי, ומקצבים מחזוריים שמתכתבים עם המוזיקה האלקטרונית או פשוט היו לופים של מכונות תופים.

    לכאורה זה חיבור בלתי אפשרי בין מוזיקה מאוד רועשת ומאוד אלימה לעדינות ורגישות עצומה. למרות הסתירה לכאורה השילוב הזה עובד ממש טוב, והאלמנטים הסותרים רק מחזקים אחד את השני. יש גיטרה-באס-תופים, אבל המוזיקה מתכתבת הרבה יותר עם עולם האמביינט והפסיכדליה, עם אמורפיות וריחוף מאשר הישירות והחדות של הרוק הקלאסי.

    הרבה אנשים מתארים את ההאזנה ללאבלס כעשיית סקס, או מוזיקה של חיזרים מהעתיד, או סאונדטרק לחלום. לא נשמע לפני כן שום דבר כזה, ולמרות שרבים ניסו לשחזר את הצליל המיוחד הזה, לא נשמע מאז שום דבר כזה.

    לכל הרכב שוגייז היה טוויסט קטן על הנוסחה. Ride נשענו על יותר פסיכדליה והרמוניות ווקאליות שמימיות כמו שהכרנו מה-Byrds. להקת Chapterhouse חיברה את השוגייז למאדצ'סטר עם לופים של תופים גרוביים וווה ווה. Slowdive נשענו על המודל של מיי בלאדי וולנטיין, אבל לקחו אותו למקום עוד יותר אפל וחללי בעזרת מתקפת גיטרות משולשת.

    השוגייז לא נחל יותר מדי הצלחה מסחרית. שנייה אחרי שהוא התהווה הגיע הגראנג' והבריטפופ וגרפו את הקופה משני צידי האוקיינוס. השוגייז נזנח בצד על ידי העיתונות והקהל.

    לדעתי מלכתחילה הפוטנציאל המסחרי שלו היה מצומצם כי המוזיקה נשענת על הרבה יותר נסיוניות מאשר פופ. מצד שני, מי חשב אי פעם שלהקה מחורפנת כמו נירוונה תגרוף את כל הקופה? מצד שלישי, השוגייז השפיע מאוד על להקות שבאו בחזית הבריטפופ כמו blur, Oasis, ואפילו על Radiohead. יש שהאשימו את ה-Smashing Pumpkins באמריקניזציה וגניבה מוחלטת ממיי בלאדי וולנטיין.

    שנים לאחר מכן השוגייז נהיה אבא גאה. בסוף שנות התשעים נולד לו הפוסט רוק עם להקות כמו Mogwai ו-Sigur Ros שהושפעו קשות מהאסתטיקה של השוגייז. בעשור הקודם הוא מוחזר לתודעת האינדי תחת השם nu-gaze דרך להקות כמו M83, Silversun Pickups, The Horrors, וכן, גם The Pains Of Being Pure At Heart.

    מקווה שקיבלתם תיאבון לשוגייז, זה סגנון שלא קל לעיכול. אם אהבתם את האווירה ותתמידו בהאזנה, עוד תיבלעו בחור השחור שלו לעד. אתם מוזמנים להמשיך לחקור בויקי, לשמוע 10 אלבומי שוגייז מומלצים תודות לשרת העיוור ז"ל, או לדגום להקות להקות שוגייז חדשות ב-last.fm (תקלידו shoegaze בקופסת החיפוש בצד ימין למעלה). אני ממליץ גם לבוא להופעה של דה פיינז בעוד חודש בבארבי ולראות איך זה עובד על הבמה, אני אהיה שם.

    3 תגובות / כללי /

  • 14 באוגוסט 2011

    הגרלת כרטיסים להופעה של Ulrich Schnauss

    אני לא מכיר כל כך את אולריך שנאוס. אפילו אמ"ג מאשרים שהוא מפיק מסתורי משהו. שמעתי את קולו אינספור פעמים בזכות הפרומו שהקליט לקצה בגלגלצ ("Hi this is Ulrich Schnauss and you're listening to Hakatze"), אני יודע שהוא ביקר בארץ כבר כמה וכמה פעמים, ומודע, אי שם ברקע של התודעה שלי, שהוא מישהו שאני יכול לאהוב. מישהו שממזג בין אלקטרוניקה אינטיליגנטית ושוגייז, מעין בן דודו הגרמני של M83 המופלא.

    השבוע תהיה לי הזדמנות להכיר אותו יותר טוב. אולריך שנאוס מגיע להופעה באוזןבר ביום חמישי ה-18.8 לקראת שחרור של אלבום חדש. רוב האנשים לא היו הולכים לראות אמן שהם לא מכירים. רוב. יש מיעוט קטן של אוהבי מוזיקה שיודעים סוד, והסוד הוא שהופעה של אמן שאתה לא מכיר יכולה להיות פתח לחוויה גדולה ואהבה חדשה. שדווקא בהופעה אפשר לבוא עם ראש פתוח שמוכן להתוודע למוזיקה, ואם יש קליק אז יש צ'אנס למערכת יחסים רצינית ועמוקה.

    רוצים גם אתם להכיר את אולריך שנאוס? תשאירו תגובה לפוסט ואולי תזכו בכרטיס זוגי להופעה תודות ל-N-factorial! אתם מוזמנים גם לספר איזה אמן גיליתם דווקא דרך ההופעה שלו או שלה, הזוכה יקבל הודעה במייל ביום רביעי. בינתיים תלחצו פליי על המיקס האוטומטי של אולריך ביוטיוב ותנו לאינדיטרוניקה לצנן אתכם בקיץ הלוהט הזה.

    9 תגובות / כללי /
→ פוסטים קודמים
פוסטים חדשים ←