קיצו. רק לרשום את השם הזה מעביר בי צמרמורת קלה של עונג. בחודשים האחרונים לא שמענו מהם הרבה. הופעות פה ושם + אינדינגב במיטב המסורת. מסתבר שהם אופים לנו כמה מנות לכבוד שנת התודעה החדשה 2012.
קיצו עושים את הצעד המבורך, ההכרחי, והנכון, ויוצאים בפברואר לטור באירופה. פונטציאל הקהלים מחוץ לארצינו שיוכל להתחבר לרדיוהד מעיר הקודש הוא עצום. זה לא יהיה פשוט וקיצו יצטרכו לעבוד קשה כדי להתחבר אליהם, פלוס טיפת מזל, אבל זה בהחלט אפשרי. גם לורנה בי הבינו את זה ועברו ללונדון.
החדשות היותר רלוונטיות בשבילינו הצברים, זה שקיצו סימו לעבוד על אי פי חדש בעל השם האינטרגלקטי A Swarm of Details into your Umbilical Cord! הוא יצא באביב על תקליט(!) שקיצו יאספו מצ'כיה בדרך בחזרה לארץ.
שמעתי את החומר החדש בהופעה, ופשוט ליקקתי את האצבעות. זה נשמע יותר אנרגטי, יותר ממוקד, ויותר עמוק בתוך הגבול האדיר שבין פופ לבין מוזיקה נסיונית. זה נשמע מעולה בהופעה ואני סקרן לשמוע את ההקלטות האולפניות.
בינתיים קיצו מופיעים עם Flora בלבונטין 7 ביום שישי הזה, ה-6.1 בשעה 21:00, ומחלקים לקוראי המאזין 2 כרטיסים! כדי להשתתף בהגרלה, תשאירו תגובה ותספרו איזה אמן ישראלי צריך לדעתכם לארוז את המזוודות ולצאת לטור בחו"ל פרונטו. ההגרלה תערך ביום חמישי בערב, הזוכים המאושרים יקבלו הודעות במייל.
רוק נמצא כרגע מחוץ לאופנה. אני לא מדבר על רוק היפסטרים סטייל הסטרוקס או להקות אינדי רוק חמודות למיניהן. אני מדבר על פאקינג רוק!!! מוזיקה שעושות להקות כמו Queens Of The Stone Age ו-Foo Fighters (בקרוב אלבום חדש וקטלני) שנשענת על גיטרות רועשת, זמרים עצבניים, ומסורת של עשרות שנים של אופל.
אבל כמו כל מוזיקה שלא נמצאת כרגע בספוטלייט של הבלוגוספירה והפיינשמקרים, היא מבעבעת לה אי שם מתחת לפני השטח כמו לבה לוהטת, איפה שהדברים הבאמת חמים קורים. אחד מהרי הגעש הטריים שמתפרץ בארץ בכל הופעה הוא ההרכב Drunk Machine.
שמעתי אותם בפעם הראשונה ממש במקרה, כמו שזה קורה לי בד"כ. נשארתי באוזןבר אחרי איזשהי הופעה, ובעוד שאני לוגם לי איזה בירה בצד, תפסה את אוזני המוזיקה המעולה שהלהקה ניגנה בהופעת חצות. היה ברור שהם מושפעים מחומר מובחר כמו Nirvana, Muse, ו-Sonic Youth.
הגיטריסט שלהם (עידן כץ) נשמע כמו גיבור גיטרה חדש בשכונה. המתופף (רן כהן) הדוק כמו "מכנסי ויניל על דיויד לי רות'" (-קוואמי). והסולן (ליאור אבל), הו הסולן. לא רק שהוא באסיסט אימתני, אלא הוא נשמע כמו הדבר האמיתי, כמו אמריקאי מתוסכל מאיזה פרבר נשכח שבורך בדיסטורשן בילט-אין בקולו ורצון עז למרוד בשיעמום.
דראנק משין מנגנים טוב, מנגנים חזק, יש להם את ההתלהבות הראשונית הזו שרוקרים מזדקנים מתפללים לאדון האופל כדי לקבל אותה בחזרה, והם רק הולכים ומשתפרים. לעזאזל עם האופנות - יש פה להקה שווה עם פוטנציאל יצוא לחו"ל ואפשרות אמיתית להחזיר (שוב) את כבודו האבוד של הרוק.
הלהקה כבר הוציאה EP ראשון על שמה, ואוטוטו יוצא האי פי השני Hot Flushes בהופעת השקה ביום שבת ה-2.4 באוזןבר ב-22:30. לכבוד המאורע החגיגי, דראנק משין מחלקים לכם 2 חבילות שיכורות שכוללות כרטיס להופעה + עותק של האי פי!
איך זוכים? משאירים תגובה לפוסט ומספרים מי להקת הרוק הכי עצבנית ביקום. הזוכים יקבלו הודעה במייל יום לפני ההופעה, בינתיים אתם מוזמנים להתאמן בפוגו לצלילי המוזיקה הבאה.
הייפ היא חרב פיפיות. מצד אחד, זו מכונת שיווק נפלאה שתפיץ את שם הלהקה שלך ברחבי הגלקסיה. מצד שני, ההייפ יוצר בו זמנית תנועת נגד. גרוע מזה, הציפיות מהלהקה נהיות כל כך גדולות שהיא עלולה לקרוס תחת המשקל של עצמה וליפול בגדול אל תוך חור מוזיקלי שחור.
כבר שבוע שלם שאני שומע את אלבום הבכורה הטרי והמודע עצמית שלהם, What Did You Expect From The Vaccines. זה לא שהם מחדשים משהו מבחינת סגנון, סאונד, תוכן, או פרזנטציה. מדובר סך הכל בהרכב גיטרה-באס-תופים מן המנין שנשען על הסאונד המטרונומי של הסטורקס, בתוספת של מלודיות מהפיפטיז וקצת לכלוך אה-לה Jesus And The Mary Chain. אין חדש תחת השמש.
אז מה כן יש? יש פופ גיטרות מהוקצע, פשוט, קליט ומרגש. כמעט כל שיר באלבום הוא סינגל פוטנציאלי תודות לעבודת הגיטרות המעולה של פרדי קאוון והקולות של ג'סטין יאנג. קאוון שוזר לכל אורך האלבום הוקים, לכלוך, וסולואים מפעם לפעם (זוכרים שיש דבר כזה?), בעוד שיאנג מרחף מעל עם קולו העמוק והחשוף וליריקה פשוטה וישירה שנקלטת מיד בבוקסה. אגב, משהו בהגשה שלו מזכיר לי לפעמים את הגוונים של תום סמית' הנפלא מהאדיטורז.
מה שמפתיע במיוחד בוואקסינז זה שהכל נשמע כל כך אמריקאי, אבל ברגע שהם פותחים את הפה באיזשהו ראיון בוקע מהם לפתע מבטא לונדוני. ההיסטוריה המוזיקלית מוכיחה שדברים טובים קורים במלחמה המוזיקלית בין אמריקה לאנגליה, ואולי הוואקסינז הם לא המהפכניים שבהם, אבל לפחות הטובים ממה שיצא השנה. אם The Drums האמריקאיים לקחו את הסמית'ס והסאונד של Factory Records ויצא להם משהו טוב, קיבלנו תזכורת שזה עובד גם בכיוון השני.
אז אם אתם מתגעגעים למוזיקת גיטרות פשוטה וטובה, משהו שלא דורש מחשבה אבל בכל זאת יש לו אדג' וביטוי עצמי, אל תאמינו להייפ, תשמעו בעצמכם את הוואקסינז.
למי שלא מכיר, אבישי אפרת הוא סינגר/סונגרייטר ששר באנגלית. עד עכשיו הוא עשה בעיקר הופעות סולו אקסוטיות עם פרקשינסט ואפילו הגיע בזמנו לאולפן השקוף עוד כשזה היה רלוונטי. הכרנו דרך חברתינו המשותפת והמופלאה שני קדר, ראיתי אותו בהופעה כמה פעמים, ומאוד התרשמתי.
עבר לא מעט זמן ודיבורים על לעשות משהו ביחד, אבל רק לפני כמה חודשים התחלנו לנגן סוף כל סוף ולחשמל את החומר של אבישי. צירפנו לאחר כמה שבועות את שחר ליבנה, קיבוצניק טרי בעיר ומתופף מעולה, והתחלנו לעשות רעש בחדר החזרות.
איך זה נשמע? קשה להגדיר, מעבר לכך שזה רוק רועש/שקט עם השפעות מהסיקסטיז ועד הפיקסיז. אין עדיין חומר עדכני במייספייס של אבישי, אז אם אתם רוצים לשמוע במה מדובר בואו לאוזןבר ביום רביעי לבירה האחרונה של הערב ומנה של גיטרה-באס-תופים.
חזרתי הביתה מביקור יום שישי אצל ההורים וקיבלתי הודעה מסתורית מאחד מחברי הטובים: "כנס לאתר של Oceansize". התחלתי להריץ בראש כל מיני תסריטים - אולי יצא קליפ חדש, אולי הם החליטו לדפוק רדיוהד ולשחרר בבת אחת איזה אי פי ללא שום הודעה מראש, אולי הם באים להופיע בארץ כמו ששמעתי שהם רצו. אבל מסתבר שחשבתי בצורה אופטימית מדי. אושנסייז התפרקו.
אולי לא אכפת לכם, אולי אתם לא יודעים על מה אני מדבר בכלל. אבל בשבילי, קומץ מעריצים דתיים בארץ, ורבבות מעריצים שרופים ברחבי העולם, זה יום ממש עצוב. כתבתי על אושנסייז פהובבלוג הקודם, והמלצתי עליהם בעל פה בכל הזדמנות שרק יכלתי, ולא בכדי. הלהקה הזאת שינתה לי את החיים.
בדיוק כשחשבתי ששמעתי הכל, שאי אפשר להפתיע אותי, לאתגר אותי, לחדש לי, או לרגש אותי, פתאום גיליתי את אושנסייז. לקח זמן מה עד שהם שקעו לי בתודעה, אבל כשזה קרה הם שיגרו אותי למימד אחר שאין ממנו דרך חזרה. אושנסייז דיברו אלי בכמה רמות מוזיקליות במקביל ויצרו התמכרות התמסרות והתאהבות מוחלטת.
הרבה להקות תוקעות את עצמן במסגרת מוזיקלית, תכנית, או רגשית. כשסטיבן ווילסון, מנהיג פורקיופיין טרי, קיים מפגש מעריצים בארץ, ב-2003 כמדומני, הוא התלונן שרוב הלהקות בעצם מקליטות את אותו השיר שוב ושוב ושאין להן באמת גיוון מוזיקלי או משהו להגיד מעבר למסר או רגש אחד שהן ממחזרות ללא הכרה. אושנסייז היו ההיפך המוחלט מזה.
בעוד שרוב להקות הרוק בתחילת שנות האלפיים בחרו בנתיב הנסיעה של הרטרו, אושנסייז בחרו בנתיב הנסיעה של העתיד - לקחת את מה שיש, ולהביא את זה לשלב הבא. וכך האלבום הראשון שלהם היה תמהיל בין הפוסט רוק של מוגווי, למטאל של טול, לאלטרנטיב של הסמשינג פמפקינז. הם לא התביישו לעשות קטעים ארוכים, עם מעברים אינסטרומנטליים, משקלים אסימטריים, רעש, שקט, מקצבי תופים שלעולם לא חוזרים על עצמם מקטע לקטע, והתקפה אימתנית וחיונית של 3 גיטרות חשמליות.
אושנסייז הלכו והשתנו מאלבום לאלבום, ויצרו את הייחוד המורכב והלא מוגדר שלהם ככל שעבר הזמן. מה הם, להקת מטאל? פוסט רוק? פרוג? אולי ההגדרה שלהם של דת' אינדי פרוג שהיתה להם פעם במייספייס הכי מתאימה. הם השפיעו עלי מאוד בתור מוזיקאי, עזרו לי להרחיב ולפתל את השבלנות המשמימות של הרוק, לחשוב על ריפים ב-7/8, ואיך לעשות צלילים יותר חלליים עם הגיטרה.
אבל אושנסייז לא היתה רק תרגיל טכנוקרטי של מאונני בית ספר למוזיקה. אושנסייז היתה טעונה בהמון רגש וסוג של גרוב שחיבר את כל הדיבורים הגבוהים האלה לקרקע, ללב ולבטן. חלק נכבד מזה תודות לזמר/גיטריסט האדיר מייק ונארט שכתב ליריקה מעולה והלך והשתפר מבחינה ווקאלית לכדי כלי נוסף בפלטת הכלים של הלהקה. חלק נוסף תודות למוזיקה שלהם שסירבה להגיע למחוזות הפלצנות ותמיד החזיקה במלודיה והוקים אפילו בקטעים הכי פרועים. הפלטה הרגשית של אושנסייז היתה מאוד רחבה ועמוקה. השירים שלהם יכלו לקחת אותך לחלל הפנימי הכי עמוק כמו שהיא יכלה לקחת אותך לחלל החיצון הכי רחוק, משהו שמעט מאוד להקות מסוגלות לעורר.
לא ידוע עדיין מה קרה בדיוק בלהקה שגרם לפירוק, אם נגלה אי פעם. הם נראו במשך כל הזמן הזה כמו יחידה אחת מאוד מגובשת עם רעל בעיניים, אבל אי אפשר מה הלך מאחורי הקלעים. כנראה הסיפור הישן של הבדלים אמנותיים/מאבקי אגו שגרמו ללא מעט פירוקים של להקות גדולות. נשארנו עם ירושה של 4 אלבומים מעולים, וכמה אי פים שחלקם קשים מאוד להשגה. אבל בעיקר נשארנו עם התקווה שלהקות רוק לא אמרו עוד את המילה האחרונה, שאפשר לקחת את המוזיקה הלאה בלי לוותר על כיף והמון חום ואנושיות.
כנראה שאוכל להמשיך ולהשתפך פה בהספד לאושנסייז ז"ל עוד הרבה. הם הולכים איתי משהו כמו שש שנים כך שהתקופה הזו מאוד נקשרה לי ריגשית למוזיקה שלהם, ולא נראה לי שאפסיק להאזין להם בזמן הקרוב. אני מצטער שהם לא קיבלו יותר אהבה, כבוד, והערצה בעודם להקה. הם נולדו בתור אנדרדוג ומתו בתור אנדרדוג, ואולי קצת הכרה והצלחה מעבר לחוג המעריצים השרופים היתה משנה את התמונה.
אני מקווה שלפחות עכשיו הפירוק שלהם יעשה קצת הדים, שהם יהפכו לאגדה ושאם לא יצא לכם עדיין לבדוק את המוזיקה שלהם, עכשיו כשהיא כבר לא מושגת זה בדיוק מה שתעשו. ובכל זאת יש קצת אופטימיות. חברי הלהקה התפצלו לכמה להקות חדשות לפי ההודעה באתר שלהם, כנראה שלהקה אחת פשוט לא יכלה להכיל כל כך הרבה כישרון ויצרתיות. מקווה שנשמע מהן בקרוב. יחי אושנסייז.
