ביקורת אלבום: "סמל סטטוס" של רגל סברס
חמישים שניות לתוך "סמל סטטוס", אלבום הבכורה של רגל סברס, והתמונה לא יכולה להיות ברורה יותר. אנחנו המאזינים אורחים ותו לא. הגענו לכאן כי המוזיקה הזאת הוקלטה. כי מישהו פתח לנו את הדלת. כי ככה זה עובד. הצוהר הזה שנפתח בפנינו הוא תוצאה של אקסיומה מוזיקלית: להקות מקליטות אלבומים, אלבומים מגיעים למאזינים. זו דרך הטבע. הנוכחות שלנו היא הדבר האחרון שמעניין את רגל סברס. זאת המסיבה שלהם, ואנחנו כאן כי אין סלקציה. ותודה לאל שזה ככה, כי זכינו להצצה סופר אותנטית למוחם הרותח.
רביעיית הפאנק הזו מנתניה משחררת את אלבום הבכורה שלה תחת המטרייה של לייבל האינדי פית/קית העושה כל שביכולתו בכדי לקדם אמנים צעירים ומחוסרי תמיכה. נדמה שלא היה חסר הרבה בכדי שהמוזיקה הזאת תישאר לעד דבוקה לקירות מעושנים בחדרי חזרות ולא תראה אור. חברי ההרכב היו יכולים להמשיך לפרוק את הקיטור שיש להם על העולם ובעיקר על עצמם בסוד ולהמשיך לחיות את חייהם. לראייה, האלבום הוקלט בשנת 2013 ורואה אור רק בשנת 2016. זה המסע שלהקות צעירות נאלצות לעבור בישראל. בזכות אנשים כמו החבר'ה בפית/קית כולי תקווה שהאלבום הבא יגיע מהר יותר.
רגל סברס: גדלו בצלחת הפטרי של נתניה
זה מתחיל בדיבור הקצר ובצחקוקים שלפני השיר הפותח "בשבילי" וממשיך במשפט הראשון באלבום: "פעולה נואשת מספר אחד / אל תעזבי אותי לבד". כמה פאנק בשורה אחת. שגיאת שם המספר הכל כך בוטה ומכוונת הזאת היא הדרך המושלמת של רגל סברס להסביר לנו בעדינות כמה לא אכפת להם ממי שיקשיבו להם ומה הם יגידו. "בשבילי" משמש כמו תמרור ענק שזועק פאק איט: זה אנחנו וזה הכל או כלום.
כשמסתכלים על הטקסט של מיתר ענבר בשירי הקצוות באלבום, "בשבילי" ו-"עמוד שדרה", המעגל נסגר. בשיר הפותח רגל סברס מצהירים על הכוונות שלהם ובשיר האחרון הם במודע או לא במודע חותמים את האג'נדה שלהם: "חריקת מילים ריקות מתוכן. אלו רק מילים, אז מה?". בין השיר הראשון לאחרון משתולל ענבר עם שלל מילים כמו אוננות, מציצנות, רובוטים, וגבינה צהובה. ב-"פלישת האמזונות" הוא שר על מה שנשמע כמו סרט פורנו/מדע בדיוני, ב-"קדוש מאונן" על הסיפוק שהוא מקבל באופן אירוני מדחיית סיפוקים, ו-"בשמש של נתניה", השיר הטוב באלבום שנשען על עבודת הבס החלקלקה של אסא משולם, הוא מספר על חווית שיטוט הזויה בנתניה שמתחילה בסיגריה ונגמרת ככל הנראה עם הזין ביד. בפזמון השיר צורח ענבר "הגעתי לשיא" ומשאיר אותנו להחליט האם זה שיא חיובי - או תחתית הבור.
האלבום מלא בתובנות קטנות ומדוייקות. השיר "גבינה צהובה" הוא חוט מחשבה שנע בין הגבול של ההזוי לגאוני. בחייאת, מי לא היה שם? אתם עומדים מול המקרר המבולגן ומגלים לפתע איזה פטה יקרה מ-AM:PM שעבר לה התאריך. לא חבל על הכסף? בטח שחבל, אז אתם אוכלים אותה, תרתי משמע. הטקסט עטוף בסאונד פיקסיזי מתקופת "Surfer Rosa" והוא השיר הקליט ביותר באלבום. בין הדאחקות הרבות, מתחת לדיסטורשנים, מסתתרים גם פחד ובדידות, כמו בשיר "חלול" שמציג שימוש מגניב באפקט פלנג'ר על הגיטרה של נתנאל רצבי ובו שר ענבר "כבר מזמן שלא חלמתי בהקיץ, עכשיו אני פשוט מביט חלול". גם השיר "מתרסק" מחביא מתחת לביט המקפיץ שלו תיאור מסויט של תאונת דרכים: "ברקע אני שומע צווחה / למרבה האימה היא מפי / וזה לא משהו אישי / רק תאונת דרכים קטלנית". האלבום נגמר כאמור ב-"עמוד שדרה", מעין בלדה במונחים של הלהקה. היא מדברת על התמודדות עם חרטה ועל אומץ והופכת להמנון פאנק-רוק בפזמון בזכות שינוי הקצב של המתופף סער חסון. רגל סברס זועקים בפזמון "אם רק היה לי עמוד שדרה", שורה אשר נמתחת עד לסופו של השיר. דרך אירונית לסגור אלבום כנה ועוצמתי שלא עושה חשבון.