כשרדיוהד הופיעו בסינרמה בשנת 2000 (ראו ביקורת לא ברורה), הם הביאו איתם הרכב קטן ולא מוכר מליברפול בשם Clinic. נכנסתי באמצה הסט שלהם ולא הבנתי מה לעזאזל קורה. קליניק נהגו להופיע בחלוקים ירוקים של מנתחים כולל כיסויי פה, ואני לא זוכר אם זה היה המצב, אבל אני די בטוח שלפחות לסולן היה אחד. המוזיקה היתה בווליום משוגע עם מתקפה לא ברורה של גיטרות, מלודיקה וקלידים, וקול חתוך דק דק שצועק "No!". לא ידעתי איך לאכול את זה, אז צחקתי, הזדעזעתי וממש הסתקרנתי.
אלבום הבכורה של קליניק "Internal Wrangler" יצא באותה השנה. גם הוא די מטורלל אך הרבה יותר מסודר מההופעה. קליניק נשמעים בו כמו בוגרי בית ספר לאמנות שקנו אלבומים של הפיקסיז, הוולווט אנדרגראונד וקאן והסתגרו איתם בתוך בקתה בכפר אנגלי מבודד. זה יכל להיות בקלות הפסקול לסדרת האנימה "Cowboy Bebop", משהו צבעוני בין קאנטרי לפסיכדליה לסכיזופרניה שהרכבים כמו Django Django גנבו מהם בענק שנים אחר כך.
הקטע הפותח "Voodoo Wop" כבר יוצר את האווירה עם תיפוף על בונגוז, רעשים של זבובים וקולות מספר הג'ונגל. אחרי זה מגיע השלגר "The Return of Evil Bill", שיר נבואי שהקדים בשלוש שנים את הסרט המפורסם של טרנטינו. כאן אפשר לשמוע את הדי אן איי של קליניק: תיפוף קליל ורפטטיבי, גיטרה שמנגנת ריפים של פאנק ובלוז ומלודיות מהמלודיקה. ומעל הכל, קולו הדקיק של Ade Blackburn שנשמע כמו אחיו הקטן והבאמת פרנואיד של תום יורק מינוס המניירות, ששר בחרוזים שורות ילדותיות ואבסטרקטיות כמו "Big boy Evil Boy, big boy Evil Bill / Mummy, money, saw him dip us in the till". זה נסיוני, זה קליט - זה קליניק. ב-"T.K." הם העתיקו בלי בושה את "Ring of Fire" של ג'וני קאש והפכו אותו לשלהם (דוגמה מעולה אגב בהקשר של כל הדיון על חיקויים ואותנטיות בלהקות), ובקטע "Distortions" הם יצרו את בלדת האינדי המושלמת בעזרת מכונת תופים, סינתי בסיסי וקולות שמספרים לנו כי "I want to know my body / I want this out not in me / I want no other leakage/ I want to know no secrets yet". הכל מסתיים בשיר הערש "Goodnight Georgie", סוג של ג'אז ללקוחות האחרונים בבר מעופש.
קליניק אף זכו להכרה מסוימת. "The Second Line" נבחר להיות הפסקול לפרסומת של ליווייס, עוד בימים שלהיות שיר בפרסומת של ליוויייס היה שווה משהו. הם הוציאו עוד שישה אלבומים שעדיין נשמעו מאוד אמנותיים אך חקרו פחות או יותר את אותה הטריטוריה ולדעתי לא היו מדויקים כמו אותו אלבום בכורה. אבל זה לא משנה. "Internal Wrangler" נשמע כמו אלבום שיכל לצאת בסיקסטיז כמו שהוא יכל לצאת אתמול, מוזיקה אקלקטית של הרכב שלא מנסה להישמע כמו שום דבר חוץ מעצמו עם קטעים שהולכים על החבל הדק בין פופ לאוונגרד, רק בצורה הרבה יותר אדג'ית מאותה להקה שקליניק חיממו לפני 17 שנה.
סגור לתגובות על בחזרה לאייפוד: Clinic - Internal Wrangler - בין קאנטרי לפסיכדליה לסכיזופרניה / כללי / עידו שחם
אז "OK Computer" יצא לפני 20 שנה. אני לא נוהג לחגוג כך וכך שנים לאלבום, אבל בשבילי הוא יוצא דופן. הייתי כמעט בן 17 כשהוא יצא והוא פתח לי את הראש והלב מכל בחינה. לא ידעתי שאפשר לעשות מוזיקה כזו, לא ידעתי שאפשר לבטא רגש כזה - ועם עטיפה וחוברת (זוכרים את הדיסקים?) שהיא כולה יצירת אמנות. אני לא יודע אם האלבום שורד את מבחן הזמן ומה יחשוב עליו איזה טינאייג'ר שיגלה אותו היום, אז שמעתי שוב את "OK Computer" מההתחלה ועד הסוף וכתבתי את כל מה שעלה לי בראש, על הזמנים ההם, קטע אחרי קטע.
1. Airbag
הפתיח של "OK Computer" הוא מהטובים והמזוהים שנעשו אי פעם, עם ג'ינגל בלס שמבשרים על חג המולד והריף החתוך הזה של ג'וני גרינווד - למדתי לנגן אותו ברגע שקניתי גיטרה חשמלית. השיר הזה נשמע כמו שיר הנושא של סרט מדע בדיוני שמעולם לא הופק, על גיבור שחוזר להציל את היקום בפיצוץ בין כוכבי. הביט השבור נעשה בהשראת DJ Shadow אם אני זוכר נכון, שהוציא שנה אחת לפני כן את אלבום המופת "Endtroducing" (הגעתי אליו והתאהבתי בו באיחור של שנים). יש פה גם רסיסי שוגייז ופוסט-רוק בגיטרות הטוחנות והמרחפות, ז'אנרים שגם לא הכרתי בזמן אמת, כך שהקטע הזה, כמו קטעים אחרים של רדיוהד, היה בשבילי שער לממדים מקבילים. "Airbag" לגמרי מציב את האווירה להרפתקה שעומדת לבוא במכונית מהירה תוצרת גרמניה. הכל יתרסק בסוף, אבל האיירבג יציל אותנו.
2. Paranoid Android
בתחילת הקיץ של 97' נתקלתי בקליפ האנימציה המשוגע של "Paranoid Android" ב-MTV מאת איזה יוצר שבדי. רגע לפני שהערוץ ייהרס על ידי בריטני פיכס והבקשיט בויז, היה ל-MTV את האומץ לנגן גרסה קצת ערוכה שלו אם אני זוכר נכון אבל שעדיין היתה מעל לחמש דקות, איזה שתיים-שלוש דקות מעבר לכל שיר ממוצע. חיבבתי אז את רדיוהד ואת שאר הקליפים שהם שחררו, למשל את "Street Spirit" אבל עדיין לא רכשתי אף אלבום שלהם. אבלי אחרי שראיתי ושמעתי את זה ואת "Karma Police" הלכתי לחנות ה-World of Music בפרנקפורט בגרמניה וקניתי את הדיסק - חזרתי לעיר שנה אחרי שהשליחות של הורי הסתיימה שם, ביקור קיצי של חברים טובים שנאלצתי להשאיר מאחור בבית הספר הבינלאומי של פרנקפורט. שמתי את האלבום בסטריאו המשוכלל של כריסטיאן, החבר הכי טוב שלי, ושמענו אותו מההתחלה ועד הסוף. לא ידעתי אז מה זה פרוג-רוק או ארט-רוק כך שהקטע הזה לגמרי פתח לי את הראש מה מוזיקת גיטרות יכולה להיות לעומת כל הפופ-פאנק והאלטרנטיב שרץ באותה תקופה. תקופת ההורדות באינטרנט בקושי החלה והויקיפדיה עוד לא היתה קיימת. הסולואים העקומים של גרינווד, וההתרסקות הזו לתהום באמצע השיר (גרנדדי עשו מזה אלבום שלם) כשתום יורק מבקש מהגשם לרדת עליו מגובה רב - סוף כל סוף הרגשתי שעוד מישהו מבין איך אני מרגיש.
3. Subterranean Homesick Alien
פה כבר התחלתי באמת לפחד שהאלבום מדבר עלי, אבל כנראה שלא הייתי לבד עם הפנטזיה הילדותית שלי, פנטזיה שגם משכה אותי וגם הפחידה אותי בו זמנית שחייזרים יחטפו אותו לחללית שלהם וייקחו אותי הרחק מכאן, הרחק מטינאייג'רים מרושעים למקום שחיזר כמוני יוכל להרגיש שייך אליו. הגיטרות ממשיכות לחלום ולהדהד כמו אותות לוויין בחלל, וזה אולי השיר היחידי באלבום שלא ניסיתי ללמוד לנגן בעצמי. הסיפור של תום יורק מסתיים בטרגדיה, אבל במקומו הייתי מבקש להישאר עם החייזרים מאשר לחזור לאנשים שלא מבינים אותי בכדור הארץ.
4. Exit Music - For a Film
בהתחלה לא התחברתי כל כך לשיר הזה. הוא נשמע לי פשטני מדי, בלדה ספרדית מדי, וכשהייתי כמעט בן 17 העדפתי את החטיפה של החייזרים מאשר הבריחה של בוני וקלייד. אבל לאט לאט התחלתי לחבב אותו עם קולות הרקע הסמי-אנושיים ובעיקר בגלל הפינאלה עם הפאז וההשתפכות של תום יורק והאיחול הלבבי שהם מקווים שנחנק. הם מקווים שנחנק.
5. Let Down
במשך שנים, בכל פעם שהרגשתי מדוכא הייתי שם את השיר המושלם הזה - אפילו היום הפתיח שלו מעביר בי צמרמורת קלה. יופי, שברירות, עצב, תקווה - הכל בפנים בהפקה המנצנצת של נייג'ל גודריץ', כולל שכבות של גיטרות שנמסות אחת לתוך השנייה. רדיוהד כמעט ולא מבצעים את השיר הזה בהופעה ואפשר להבין למה לפי מעט הבוטלגים שיש לו: אי אפשר להגיע לשלמות הזו בלייב. זה גם שיר שאהבתי לשים בשדות תעופה לפני טיסות לחו"ל, כי הוא למעשה מתכתב עם עטיפת האלבום בנושא התחבורה והתעופה. אך בהמשך הוא הופל לטראגי עם ריסוק של שריון ואכזבה ולהישאר בתוכה, אבל העתיד צופן הנדסה גנטית שבה אוכל לגדל כנפיים, תגובה היסטרית וחסרת שימוש שתכלס הייתי מת לקבל בעצמי, במיוחד לאור מי יודע כמה חלומות שבהם אני יכול לעוף ובאמת מרגיש חופשי. בסוף המחשב חותם את השלמות הזו עם סולו צוקים בינארי. סבבה מחשב.
6. Karma Police
לצערי השיר נהפך לקלישאת גיטרה מסביב למדורת הצופים בגלגלצ, אבל בזמנו הוא היה משב רוח מרענן לעומת כל המוזיקה הדיסטורשנית ששודרה באותה תקופה שיורק כינה באזז של מקרר. זה שיר שנהפך לקלסיקה מידית כי הוא פשוט נשמע ככה, כמו קטע מזיגי סטארדסט של בואי עם ליריקה קצת פרובקטיבית ("Her Hitler hairdo / Is making me feel ill"), והסוג של פזמון הקאצ'י שכל אוהד כדורגל יכול לשיר. גם הקליפ מעביר את הפואנטה בצורה מדהימה, משהו בין לינץ' לקרוננברג עם האוטו שרודף אחרי האיש הקרח הזה והדמות המכנית שנוהגת בו וכנראה הוזה את תום יורק במושב האחורי. גם בפינלה של השיר, כמו ברוב שירי האלבום, הכל נשבר, הפעם לפידבק לופ מחורע וכמה נגיעות קטנות בפסנתר.
7. Fitter Happier
בדרך כלל הייתי מדלג על הרצועה הזו, כי זה לא באמת שיר אלא קטע מעבר משונה עם הקול הרובוטי המעצבן הזה של תוכנת הפסיכולוג המכאני Dr. Sbaitso שחנוני ניינטיז מכירים. אולי המחאה האנטי-מודרניסטית הזו הרגישה לי קצת מוגזמת. כשנפתחתי ליותר מוזיקה אוונגרדית עם השנים כן האזנתי לרצועה הזו, אם כי גם עכשיו היא קצת מגרדת לי באוזניים ומבקשת ממני להעביר אותה הלאה. מה שכן, למרות שאני מת על חתולים, איכשהו אני מחבב את השורה "Like a cat / Tied to a stick / That's driven into / frozen winter shit".
8. Electioneering
גם הרצועה הזו די חורגת לי באלבום. זה אולי השארית הרוקיסטית האחרונה שנותרה מאלבומם הקודם של רדיוהד "The Bends". אפילו שזה עדיין רוק דרך ידיהם העקומות של רדיוהד, הליריקה קצת ישירה ומשעממת מדי למחאה שהיא מנסה להביע והשיר עצמו בכלל לא באותה רמת הכתיבה כמו שארית האלבום - במיוחד יחסית לארבעת הרצועות הבומבסטיות שעומדות לפלוש לנו לשכל.
9. Climbing Up The Walls
רחשים של צרצרים מכניים ותשדורות רדיו מהעבר נפתחים לאווירה אפילה של תופים מינימליסטיים וסינת'-בס שמכוון לרשע. יורק שר פה מפחד ופרנויה. הוא שם, בכל מקום, מטפס על הקירות. הלהקה דיברה ככל הנראה על האח הגדול מ-1984, אך אני דמיינתי את החייזר מהסרט "הנושע השמיני" שתמיד נמצא שם באפלה, מחכה לטרוף אותך עוד רגע. מלודיה, רעשי רקע, סולו גיטרות משונה - הכל פה עד שהקטע מסתיים בפתאומיות על רקע הצעקות של יורק אל תוך דיסהרמוניה של כלי מיתר, כנראה כמו המוות.
10. No Surprises
גאונות. כביכול שיר ילדים מתקתק של תיבת נגינה, כולל גרינווד על גלוקנשפיל (נשמע כמו שם של ספר תיאוריה למוזיקה), אבל ליריקה של חיתוך ורידים. "I'll take a quiet life / A Handshake / Of carbon monoxide". לא נראה לי שנכתב עד לאותו הרגע, וכנראה מאז, שיר כל כך אופטימי ופסימי. מדהים שגם הוא נהפך בזמנו ללהיט MTV, היום זה לא היה עובר. גם הקליפ שבו הראש של תום יורק תקוע בתוך אקווריום שהוא שוקע בו אט אט מאוד סימבולי - גם לשיר וגם לקריירה של רדיוהד שאיכשהו מילאה אותם והטביעה אותם בו זמנית. אם תראו את הסרט "Meeting People is Easy" תראו שזו לא אנימציה ממוחשבת - יורק אשכרה שם את הראש בתוך אקווריום וכמעט טבע כמה פעמים.
11. Lucky
זה אחד מהשירים הראשונים באלבום שלמדתי לנגן על גיטרה כי התאהבתי בו קשות כבר מהשמיעה הראשונה. אם "Airbag" פתח את הפסקול לסרט מד"ב, "Lucky" סוגר אותו. הריף של גרינווד בפזמון עדיין גורם לי להניע את הראש מצד לצד. היום אני שומע בקטע רפרנס חזק לרוק האצטדיונים של הסבנטיז. בימי הגראנג', הבריטפופ והפופ-פאנק לא נשמע כל כך דבר כזה, ולהשתמש בסינתיסייזרים כמו שרדיוהד השתמשו בכלל היה אסור בתכלית האיסור, משהו שבכלל לא היה מובן מאליו כמו גישת ההכל הולך של היום. אז כן, תמשכו אותי מההריסות, כי אני סופר הגיבור שלכם, אנחנו עומדים על הקצה.
12. The Tourist
כל ההרפתקה הזו מסתיימת לה בנחת, אולי באיזה גן ביום ראשון אחר הצהריים במדינה נוצרית, אולי בגן עדן, אולי בשיממון של החלל. יורק עדיין רגשי כתמיד, התופים קצת ג'אזיים במקצב 6/8 ומברשות, הגיטרות מנגנות ארפג'ים עם איזה אפקט פלנג'ר, ויורק צורח בשארית כוחותיו "Hey, man, slow down / Slow down". אני זוכר איך הייתי בשוק בפעם הראשונה שבה סיימתי לשמוע את האלבום, איזושהי הרגשה של שקט נפשי גדול, של מסע קטן שעברתי, שלא משנה כמה חרא ומוזר אני מרגיש - אני בסדר. וכל מה שרציתי לעשות זה לשמוע את זה שוב. ושוב, ושוב, ושוב. במשך שנים זה היה אלבום הגו טו שלי, יצירת מופת שלא הרגשתי ששום דבר הצליח להתקרב אליה - ובטח שלא "The Sophtware Slump" של גרנדדי שמשום מה יש כאלה שהכתירו כיותר טוב מ-"OK Computer". בעעע. אבל היום אני נמצא בראש אחר, במקום אחר. גיליתי עוד מלא מוזיקה מדהימה שנפתחה לי, בין היתר, בזכות האלבום הזה ויציאות אחרות של רדיוהד. ראיתי אותם פעמיים בשנת 2000 בסינרמה ובשנת 2008 בפסטיבל סאות'סייד בגרמניה והתרגשתי פעמיים, ואני לא יודע אם אלך לראות אותם שוב כי אני והם בספייס אחר. ובכל זאת, עם הפקה מושלמת, הרגש המשתפך, והגיטרות האינטרגלקטיות, אפילו אחרי כל החקיינים ומוזיקת הפוסט-אוקיי-קומפיוטר מלהקות כמו Travis או Muse (אם כי גם אותן אני מחבב), אפילו שאני רואה היום שהאלבום לא כזה מקורי, תמיד יהיה לי מקום בהארד דיסק של הלב ל-"OK Computer". השיר מסתיים בצלצול פעמון על דלפק במלון, כאילו שמישהו ממתין לשירות. בסוף הוא הגיע.
סגור לתגובות על סבבה מחשב: בחזרה ל-"OK Computer" קטע אחרי קטע / כללי / עידו שחם
המוזיקה מתה בשנה שעברה. השנה היא נרקבה לה בארון הקבורה אי שם מתחת לאדמה. מה קרה מוזיקלית השנה? הרבה ולא כלום. המון אמנים הוציאו המון מוזיקה בכל הסגנונות. כמה מהם התעלו מעל סף הרעש? כמה שירים ואלבומים שיצאו השנה נזכור מילה אחרי מילה, תו אחרי תו, גם בעוד עשר שנים? מילא עשר שנים, כמה מהמוזיקה נזכור בעוד שנה?
גרוע מכך, היו כמה אכזבות רציניות השנה. אמנים מאוד איכותיים שציפיתי מהם להרבה הוציאו חומרים בינוניים ומטה. כמובן שכגודל הציפיה, כגודל האכזבה, אבל בזמנים שכאלה כל כך קיוויתי ליצירות מופת חדשות. כשהצלילים הגיעו לאזניי, עפה התקווה מליבי.
אז לפני שנכנס לאורגיית סיכומי השנה ונהלל את השנה במוזיקה עם מפלי שפיך של סופרלטיביים, בא לי להיות מרושע ולמנות את אכזבות השנה במוזיקה.
Elbow - Build A Rocket Boys!
בניגוד לקלישאה, אפשר לשפוט אלבום על פי קנקנו. השם הלא ברור של האלבום והעטיפה האנמית שלו היו חתיכת אות אזהרה. האלבום הזה בינוני. הוא עייף, ולא לוקח את אלבו לשום מקום מוזיקלי מעניין שהם לא היו בו כבר. כן, לסולן אלבו גיא גארווי יש קול מעולה, וצוות הנגנים שלו מושחז. חבל שהם מיחזרו ושיעממו עם עוד שירים פסאודו-יפים.
אני מתאר לעצמי שלא היה קל להקליט את האלבום הזה. הוא נמצא עמוק בצל האלבום הקודם המדהים והעל זמני של אלבו, Seldom Seen Kid, אלבום שכל שיר בו נכתב בגן עדן. אחרי אלבום כזה, היינו אמורים לקבל מאלבו את האלבום האלקטרוני במיטב מסורת הרוק. חבל שזה לא מה שקרה. אני בעד איכות הסביבה, אבל מוזיקה אסור למחזר.
Metallica & Lour Reed - Lulu
אני מודה, לא שמעתי את האלבום מתחילתו עד סופו. לא הייתי צריך. הספיקו לי שיר או שניים כדי להבין ששיתוף הפעולה התמוה אי פעם נשמע נורא. המלמולים הפואטיים של לו ריד וההארד רוק המושחז של מטאליקה פשוט לא מתערבבים.
יש למטאליקה וללו ריד ביצים מאוד שעירות לשתף פעולה ולהוציא את הדבר הזה. סחטיין על היוזמה, חבל שלא השאירו את המוזיקה בחדר העריכה. מדהים שבראיונות שלהם הם רק משבחים אחד את השני ומספרים עד כמה היה להם קל להקליט את האלבום הזה. שמישהו יתן להם פרס נובל בתחום ה-WTF!?
The Drums - Portamento
החשד כלפי הדראמס היה נכון, הם להקה של טריק אחד. הטריק הזה עבד מעולה באלבום הבכורה שלהם שיצא כולה לפני שנה. נהניתי מצלילי הפוסט-פוסט-Pאנק שלהם, מן מחווה מאוחרת לסמית'ס ול-Factory Records מהולים בים של רגש וסולן כריזמטי. מה הם עשו לכבוד האלבום השני? בדיוק את אותו הדבר, רק עם שירים פחות טובים.
זו חתיכת קלישאה, תסמונת האלבום השני, והרבה מאמני הפוסט-פוסט-Pאנק לוקים במחלה הזו. שכן הסאונד שלהם כל כך מובחן ומצומצם שהם לא מסוגלים להתעלות עליו, ואז מדשדשים במקום ברגע שנגמרו השירים הטובים. אולי זה המדד ללהקות טובות, כאלה שהאלבום השני שלהם מעולה ואף יותר טוב מהראשון? קשה לי להאמין שהדראמס יתאוששו וימציאו את עצמם מחדש באלבום הבא.
PJ Harvey - Let England Shake
בשנה שעברה יקירתינו פולי-ג'ין הארווי הוציאה אלבום נחמד עם ג'ון פריש. זכור לי שיר אחד אדיר ממנו, Black Hearted Love. לאן נעלם כל הקישקע והאופל המסתורי והמתוק הזה באלבום החדש? וזה רק אני, או שפתאום פי ג'יי שרה בצורה ממש מעצבנת, כמו נערת אינדי עם קול מאולץ?
זה מעצבן אותי. אני לא שומע יותר מדי זמרות, ופי ג'יי היא יוצאת מן הכלל בשבילי. האלבום עוסק במולדתה, אנגליה, ונושאים כמו מלחמה מה שנשמע הרבה יותר מעניין מאשר עוד שיר אהבה/בגידה. רעיונית אלבום פוליטי של פי ג'יי הארווי נשמע לי אדיר, משהו כמו פי ג'יי הארווי פוגשת את המניק סטריט פריצ'רס המוקדמים. הביצוע אכזב אותי קשות. נתראה בפעם הבאה יקירתי.
M83 - Hurry Up We're Dreaming
מי שעוקב אחרי יודע שאני מת על M83. השוגייז המד"בי שלו כאילו נתפר בדיוק למידות שלי. כששמעתי שהוא עובד על אלבום כפול שעומד לצאת בקרוב, וראיתי את הטריילר המדהים הזה, כמעט גמרתי במכנסיים. שני האלבומים הקודמים שלו היו כבירים, וממש קיוויתי שהאלבום השלישי יהפוך את זה לטרילוגיה של אושר רצוף.
כששמעתי את האלבום סוף כל סוף, עיקמתי את האף. קודם כל, אנתוני גונזלס שהוא הוא M83, שינה פתאום את סגנון השירה שלו. מלחישות נעימות עם מבטא צרפתי לצעקות מרוחקות סטייל Animal Collective. אך הבעיה העיקרית היתה שכמעט שום שיר לא תפס אותי. אלבום כפול גדוש בחומרים ובסינטים מכל הזמנים, וזה נשמע לי כמו שיעמום אחד גדול. אולי עוד אחזור אליו ואשנה את דעתי אי שם בעתיד, בינתיים אחפש את הפופ החלומי שלי במקומות אחרים.
Radiohead - King Of Limbs
מלך האכזבות השנה הוא גם מלך הגפיים. קיוויתי שבמשך הזמן האלבום הזה יתחבב עלי, אבל זה פשוט לא קרה. נחמד לשמוע שיר או שניים מדי פעם. סתם כדי להרגיש מתוחכם. מעבר לזה רדיוהד לא תרמו השנה מאום לעולמי המוזיקלי. שום רגש, שום צליל, שום יבבה תום יורקית.
עסקתי במלך הגפיים בהרחבה לפני חצי שנה. מאז הסימפטיה שלי אליו רק ירדה. התקווה שרדיוהד יחזרו להציל את היקום, כפי שהם הכריזו בקולי קולות ב-OK Computer, הולכת ופוחתת. כנראה שזמנם עבר. לנו נותר לחכות לגיבור האינטרגלקטי הבא.
לא כתבתי כלום על החדש של רדיוהד. כשהוא יצא, כולם מיהרו לכתוב כל דיעה מיידית בכל מקום אפשרי. זה הוציא לי חשק להוסיף עוד מילים למדורה, ורציתי לשמוע את האלבום לפחות עשר פעמים לפני שאגבש ואכתוב עליו משהו, אם בכלל.
השמיעה הראשונה של King Of Limbs לוותה בהתרגשות אפופת מיסתורין. רדיוהד היא גיבורה אינטרגלקטית בשבילי, והנה הם הוציאו אלבום חדש בהפתעה. ידעתי מראש שהאזנה לאלבום חדש של רדיוהד תהיה תהליך לא פשוט שדורש מהמאזינים לנטוש את הקונכיה הקודמת ולמצוא חדשה. לכן הרגשתי מעולה שלא כל כך הבנתי את מה ששמעתי אחרי ההאזנה הראשונה, שצריך לשבת ולהשקיע.
מה שקרה בהמשך הפתיע אותי. לאט לאט, מהאזנה להאזנה, ההתלהבות שלי מהאלבום הלכה ופחתה. התחלתי לחשוב עליו כתרגיל אסתטי שרדיוהד עשו עבור קורס באקדמיה למוזיקה, יצירה מעניינת עם קורטוב של ניסיוניות וחוסר בהוקים, אבל כזאת שלא מצליחה לחדור מתחת לעור ולרגש. זה העציב אותי, כי סיבה עצומה למערכת היחסים הארוכה והאינטימית שלי עם רדיוהד היא הצד הריגשי שלהם שמאוד הזדהיתי איתו.
במובן הזה In Rainbows היה אלבום מעולה, אוסף של שירי פופ נסיוני שהציגו קשת רחבה של רגשות מחייו הבוגרים של תום יורק ושות'. או ששנינו השתנינו והגענו למקומות מאוד שונים, או ש-KOL הוא אלבום שכלתני לדור מכונת ההייפ שנועד לדגדג לנו את חוש האסתטיקה לכמה דקות, עד העונג הבא. וכך נטשתי את KOL עד להודעה חדשה, מפנה את האוזניים לצלילים אחרים.
בשבוע שעבר קיבלתי הזדמנות לחזור למלך הגפיים. החבילה הדה-ז'ונגלרית שהזמנתי עוד לפני ששמעתי ביפ אחד מהאלבום הגיעה לסניף הדואר הקרוב לביתי. ציפיתי להמון אחרי האריזה המדהימה של In Rainbows, ושמחתי לגלות שרדיוהד ואמן הבית סטנלי דונווד סיפקו את הסחורה. זה מגיע בשקית ניילון צבועה באמנות של האלבום שרק אידיוט ירצה לזרוק, מסר לגבי ההתמכרות שלנו לפלסטיק ואיכות הסביבה. יצקצקו הצינקניים, אני נותן כבוד שרדיוהד משתדלים להקטין את תביעת הרגל שלהם על כדור הארץ גם בהופעות וגם במארזים שלהם. בפנים יש דיסק, שני תקליטים שקופים(!), עיתון ביזארי מעוטר באמנות ומילים מורבידיות כמו שאנחנו רק רגילים לקבל מאז החוברת של OK Computer, ומן דף לא ברור שכזה שאפשר להפריד לבולים קטנים.
הקנקן מדהים, אבל מה מבחינת מה שיש בתוכו? האם הרגשות שלי השתנו? לצערי לא נפלתי מהרגליים בשמיעות מחודשות של KOL, אבל כן גיליתי יותר סימפטיה בשבילו. הוא חמוד ונעים. תוכלו לנגן אותו בארומה ואף אחד לא יתלונן על המוזיקה. אם כן מעמיקים בו, מגלים מקצבים אפריקאיים שבורים כמו שטרם שמעתי מלהקה אחרת, גרובים מעולים של הבאס, גיטרות מאוד מינימליסטיות ומדגדגות, וכמובן שטיחים סינתיסייזרים אי שם מתחת לפני השטח. דווקא הקול של תום יורק מאכזב - מרוח כך שאי אפשר להבין מה לעזאזל הוא אומר, שטוח ביבבה מתמדת וחד גונית. נפילה מוחלטת אחרי המגוון הווקאלי שהוא הפגין באלבום הקודם.
הבעיה, כפי שכבר אמרו, היא שהציפיות שלי ושל שאר הקוסמוס מהאלבום החדש של רדיוהד היו בשמיים. ילד מחונן שמוציא פחות מ-100 מאכזב את הוריו. אבל אם נסתכל על ההיסטוריה של המוזיקה המוקלטת במבט פיכח, נגלה שאין אף אמן שהוציא אך ורק אלבומים פנטסטיים לאורך זמן. דיוויד בואי, איגי פופ, REM, סווייד, תבחרו את מי שתרצו, לא כל האלבומים שלו/ה/הם היו יצירות מופת.
בשבילי KOL הוא האלבום הכי חלש של רדיוהד (נקודה). למרות הפילרים, אלבום הבכורה Pablo Honey לוקח אותו בסיבוב עם המוזיקליות והישירות הלא מתחכמת שלו. אולי אם KOL היה משוחרר בתור אי פי (כולה 8 רצועות על גבי 37 דקות) או אלבום המשך ל-The Eraser של תום יורק, היינו מסתכלים עליו אחרת ואוהבים אותו יותר. אבל כפסגת מאמץ משותף של חמישה גאונים מוזיקליים, זה פשוט פשוט מדי.
מי יודע מה יהיה עם רדיוהד. כולם מתים שהם יזרקו את הסמפלרים לסל המיחזור, ירימו גיטרות, ויחזרו לשורשים של ימי The Bends הישנים והטובים. לדעתי הסיכוי של זה אפסי. רדיוהד הם אמנים ולכן נמצאים במבט מתמד קדימה, בחיפוש, בחקירה של פלנטות חדשות. הרבה יותר סביר שהם ירימו כלי נשיפה וקונטרבס ויעשו ג'אז נסיוני מאשר שהם יחזרו לרוק פשוט.
אנחנו צריכים להיות עם אורך נשימה. להבין שיש מעידות, שאי אפשר להיות הכי טובים כל הזמן, למרות שזה מה שהחברה דורשת מאיתנו. או להיות מניאקים, לשכוח את כל הדברים הנפלאים שרדיוהד כבר עשו, ולקטול אותם כלהקת אוברייטד הייפ. הבחירה בידכם.
זה היה ה-30.12.09, יום לפני היום האחרון של מה שהפך למילת גנאי לאחרונה, כן, של העשור. רוב הארץ צופה בגמר הישרדות. מיעוט הארץ שומע את סוף סיכומי הקצה ונמצא על קצה הכיסא מרוב מתח לדעת מי נבחר. ואני, אני הלכתי לפני השעה האחרונה של הסיכומים להופעה של להקת Monotalk.
כמה ימים לפני כן אני נכנס לחדר החזרות המעולה, הכאוס, לעוד חזרה של הלהקה שאני מבסס בה. בפנים להקה אחרת עוד עסוקה בניגונים אחרונים. אחד מהם יוצא ושואל אותנו אם הם יכולים לנגן עוד שיר אחד כי מצלמים אותם. אמרנו בכיף, ונכנסנו לעמדת הפיקוד איפה שכל הקונסולות. עמדתי שם עם עוד כמה מחברי הלהקה, צופים בחזרה שמתרחשת, מאזינים בשקיקה לצלילים הקסומים שיצאו משם. כששמעתי את הצלילים הרדיוהדים והאושנסייזים האלה חשדתי שזה מונוטוק. שאלתי את הסאונדמן מי אלה, והוא ענה "מונוטוק".
שבוע לפני כן אני מקבל מייל מלהקת מונוטוק ששואל אם בא לי לבוא להופעה שלהם ולכתוב עליהם בבלוג. בגלל ששמעתי אותם לפני כן והם נשמעו לי מעניינים אני עונה שבכיף.
שבוע קדימה מונוטוק מסימים את החזרה שלהם. הלהקה שלנו נכנסת פנימה ומתחילה להשתלט על החלל. אני אומר שלום, מציג את עצמי, ושואל מה קורה עם ההזמנה להופעה, ושאשמח לבוא לראות אותם ולכתוב עליהם. הם אומרים לי עם מי לארגן את זה ורוי רגב, גיטריסט ההרכב, אומר שיש לי אחלה בלוג ומתפתחת בינינו שיחה קלה.
כמה ימים קדימה אני נכנס לתיאטרון תמונע לקראת השעה אחת עשרה. ההופעה עוד לא התחילה. אני במתח מה קורה בכלל עם סיכומי העשור של הקצה, מסמס לידידתי מיכל ישראלי לשלוח הודעות איזה אלבומים נבחרו לראש הרשימה (שוב תודה מיכל על העדכונים ההם!). כמעט ולא יצאתי מהבית מרוב שהיתי דבוק לרדיו בתכנית המעולה ההיא, אבל אני שונא להפר הבטחות.
רבע שעה קדימה ההופעה מתחילה עם השיר המעולה "Absurd" שזכרתי עוד משמיעה שלו בבאנד קאמפ של מונוטוק, כנראה בגלל התיפוף הברייקביטי והליין המלודי המעולה שנדבק בך. מונוטוק החזיקו אותו יפה בהופעה, עם העדינות השבריריות והרגישות הנדרשת בסאונד, ועם אינסטרומנטציה מדויקת.
חצי שעה קדימה והמוזיקה לא סוחפת אותי כל כך. אולי כי איפשהו מאחורה אני עדיין טרוד בענייני הקצה, או אולי בענייני הבלונדינית החמודה שיושבת משמאלי על הבר. או אולי ההופעה פשוט לא מצליחה לרגש אותי, או שאולי אני לא מכיר את המוזיקה מספיק. הלהקה מספרת על ביקורות שהם קיבלו ממבקר אמריקאי אחד שאמר שהם החיקוי הזול לרדיוהד ושבא בקריאה נרגשת לאובמה שמונוטוק הם המשבר האמיתי במזרח התיכון. אאוץ', לא נעים, בטח לא לי אם גם לי יש ביקורת עליהם. מסתבר שאלבום העשור של מאזיני הקצה הוא ארקייד פייר. לא מפתיע, אבל מאכזב אותי כי אני לא אוהב אותם.
עוד איזה רבע שעה קדימה וההופעה הסתיימה, הרבה יותר קצר ממה שציפיתי. אני מחליף איזה משפט וחצי עם הבלונדינית על הבר, אבל מרגיש שזה לא הולך לשום מקום. עדיין מאוכזב קלות מבחירת מאזיני הקצה, אבל מקבל את גזר הדין.
באשר למונוטוק, המבקר האמריקאי ההוא הגזים לגמרי. מונוטוק לא גרועים. הם דווקא הנעימו את זמני ומפעם לפעם הפציעו עם רגעים מיוחדים של עילוי קטן שכזה. אולי סוף כל סוף, באיחור של איזה עשר שנים, יש לנו להקת לוויין של רדיוהד, "עמוס" כחול לבן משלנו. אם לשפוט לפי להקות אחרות שהתחילו שם כמו Muse, Elbow ו-Doves שהגיעו למחוזות אינטרגלקטיים כעבור מספר שנים, אז מונוטוק נמצאים במקום ממש טוב, בתחילת דרכם למעלה.
גם אם מונוטוק לא העיפו אותי יותר מדי גבוה עכשיו, אין ספק שהם מורכבים מהחומרים הנכונים ומהכישרון הנחוץ כדי להמשיך למחוזות גבוהים יותר, אם הם רק ירצו ויתמידו בדרכם. כפי שאומרת כותרת אלבומם השני של סיגור רוס, "התחלה טובה". תארו לעצמכם איך הנוף המוזיקלי היה נראה היום אם מיוז היו לוקחים קשה מדי את הביקורות שהם חקייני רדיוהד זולים. אז אולי להקרא חקייני רדיוהד זולים זו המחמאה הכי גדולה שאפשר לקבל ממבקר מוזיקה.
דקות ספורות לאחר מכן אני עושה את דרכי החוצה, אומר שלום לאנשים שאני מכיר ומכיר כמה חדשים וטובים. מחוץ לאולם אני פוגש את רוי רגב ומחליף איתו כמה מילים, בין היתר על ביקורת אובמה ההזויה. הוא מבקש ממני להיות עדין איתם.
למחרת אני פוגש את באסיסט מונוטוק במסיבת סילבסטר. איזה סצינה פצפונת.
ועכשיו למשהו אחר לגמרי: מחר, יום שישי 22.1, תופיע בלבונטין 7 להקת Valina מאוסטריה. אני לא מכיר אותם כל כך, אבל אם לשפוט לפי המייספייס שלהם זה הולך להיות שיעור ממדרגה ראשונה איך עושים פוסט רוקנרול, ועוד במחיר שפוי לחלוטין. בואו לעשות איתי הדבנגינג ב-7/8 (לציניקנים ביניכם שתוהים, להופעה הזאת לא הזמינו אותי).
