פוסטים מתויגים עם my bloody valentine

  • 28 בפברואר 2016

    Dia Malo בצימר: לא עמדו בציפיות

    Dia Malo השיקו ב-25.2 את "Stillness", אלבום בכורה שוגייזי עם סאונד מדויק של גיטרות מחורעות ושירה צלולה. האם הם הצליחו לשחזר את הקסם בהופעה? איתי שומרי הלך לבדוק את העניין בצימר.

    הגעתי בשעה 8 למועדון הצימר שבדרום תל אביב. אני לא יודע אם מדויק לכנות את המקום מועדון, זה יותר כוך מחתרתי המשמש כחלל להופעות, חדר חזרות, ונקודת מפגש של תרבות השוליים התל אביבית. את פניי קידמו זוג חתולים עצלנים ונחמדים, שככל הנראה ספגו מספיק מוזיקה בכדי להקים להקה משלהם. לאחר כשעה קלה, ציפור קטנה לחשה לי שהופעות בצימר מתחילות מאוחר ושמה שכתוב בפייסבוק הוא לא יותר מהמלצה. מהר מאד תחושת הבאסה התחלפה בסקרנות. יש משהו מרתק בצימר. מגוון דמויות צבעוניות מילאו את החדר ומשהו באווירה שפע יצירתיות. תחושה שכאן, מהיסודות האלה, צומחת סצנה חדשה.

    בשנתיים האחרונות, במקביל לפריצת הרכבים מקומיים כמו ועדת חריגים ובינלאומיים כמו DIIV, Ringo Deathstar וגם Deafheaven, נדמה שגל שוגייזי שוטף את המוזיקה בעיר. Dia Malo, ההרכב לשמו התכנסנו, גם הוא חלק מאותו גל וחוגגים את צאת אלבום הבכורה שלהם "Stillness". מי שנבחרו לקדם את פניהם הם Elephant Hive, ככל הנראה ההבטחה המעניינת ביותר בעיר בימים אלה. כבר זכיתי לראות את דואו הכסאח רוק האינסטרומנטלי הזה לא מזמן באוזן בר. בעודנו מחכים שההופעות יתחילו, הגיח לפתע מתוך הקהל אבישי אפרת, סולן להקת The 1840's. הוא היה חמוש בגיטרה והחל לנגן בצורה אקוסטית לחלוטין (ללא כל מיקרופון) כמה שירים מרפרטואר הלהקה. הקול שלו שנע בין ניל יאנג לקונור אוברסט מ-"Bright Eyes". הסט הקצר שלו בן ארבעה שירים היה ספתח מחמם לב שתפס את מלוא תשומת הלב של הנוכחים.

    בחזרה לאלפנט הייב, שהיו אנרגטיים כהרגלם, אך מעוררים תהייה. נדמה שבחודשיים האחרונים אלפנט הייב נהיו המחממים הרשמיים של מופעי העיר - וגם מחוצה לה. הם צמד דינאמי שמושך המון תשומת לב, וצניעותם הופכת אותם לחימום מושלם. החשש שלי הוא שנוח להם להיות כינור שני, ומיתוגם כלהקת חימום עלול להיות בעייתי ביום שבו הם יהיו במרכז העניינים - לא פשוט להחזיק מופע שלם כצמד אינסטרומנטלי ולהשאיר מספיק עניין לפעמים הבאות. לכן, בעיניי חשוב שהם יתחילו לצבור קילומטראג' כמובילים כבר עכשיו, אז תום ורפאל היקרים: קדימה להסתער!

    IMG-20160227-WA0005

    המחממים הרשמיים של תל אביב. Elephant Hive

    ואז הגיעו דיה מאלו. הסתובבתי לא מעט עם אלבומם בשבועיים האחרונים מאז שהוא יצא. מדובר בהרכב שהפיק אלבום שוגייזי קליט עם חיוני על סאונד. רף הציפיות שלי היה גבוה, וכמו בקלישאות הכי גדולות, הרף הגבוה הפך לאכזבה. אולי זה היה הסאונד הסופר בעייתי, אולי היעדר באלאנס ראוי ואולי משהו אחר, אך ההופעה לא הייתה טובה. חברי הלהקה לא זרים לבמות. מדובר בפליטי להקות כמו Lebanon הפוסט רוקית מאמצע העשור הקודם ו-ED והמיותרים, כך שאין לי יכולת להסביר את כישורי הנגינה החלשים שהם הפגינו בשיר הפותח. אולי הם פשוט לא שמעו את עצמם כמו שצריך, אבל היה פער עצום בין הסאונד המדויק והמרתק של האלבום לחלוש והחורק של ההופעה.

    כלהקת שוגייז אתה לא יכול להרשות לעצמך לזלזל בסאונד, כי אחרי הכל, הסאונד הוא המנוע של הז'אנר. "Loveless" של My Bloody Valentine למשל, שנחשב לספינת האם של השוגייז, הוא אסופת שירים פשוטים שלולא הושקעו בו מאות אלפי דולרים בהנדסת סאונד כנראה היה נשכח. כשהוא מנוגן בלייב על ידי הלהקה, מתבצעת עבודת נמלים על מנת להרכיב את הצליל המדויק שלו. אז לא, אני לא מצפה לרמה כזו, אך יש מינימום הכרחי של השקעה בסאונד שהיה חסר - וכבר שמעתי בעבר הופעה עם סאונד צלול ומדויק בצימר. את הקטע הקווין שילדסי של להגביר את המגברים עד המקסימום הם דווקא כן עשו, מה שבהיעדר באלאנס גרם לדיוויד בלאו (שירה וגיטרה) לצעוק בצורה לא חיננית. בקטעים היותר שקטים דווקא כן הבליחו רגעים מדויקים ומעניינים, אך הם היו מיעוט בתוך הבלאגן. אשמח לראות את דיה מאלו על במת מועדון מאובזר יותר ובעזרת סאונדמן משלהם, כי האלבום בהחלט ראוי לזה.

    סגור לתגובות על Dia Malo בצימר: לא עמדו בציפיות / כללי /

  • 1 בפברואר 2012

    הכאב בלהיות טהור בלב

    אחד מההרכבים החמודים של השנים האחרונות, The Pains Of Being Pure At Heart, מגיעים אינשאללה להופעה בבארבי ב-5.3. למי שלא מכיר, זו חמישיית אינדי ברוקלינאית, השם החם לשנת 2009 עם אלבום בכורה שגרר השוואת להמון להקות אינדי אהובות מפה ועד לפיצ'פורק. בשנה שעברה הם חזרו עם קצת פחות הייפ אך עם אלבום שני יותר בומבסטי וקליט.

    בשבילי ההופעה שלהם בארץ זו בשורה מאוד משמחת. הם מייצגים, בין היתר, ז'אנר מוזיקלי שהתאהבתי בו בשנים האחרונות ומאוד משפיע על הטעם וגם על הנגינה שלי. אני מדבר על שוגייז.

    הזכרתי שוגייז כבר המון פעמים בבלוג. אני לא יודע אם הנהנתם בידיעה, או ששאלתם את עצמכם "שו!?" או שחשבתם שזו מוזיקת נעליים של גייז. אז לכבוד ההגעה של דה פיינז, קבלו סקירה מקוצרת של תולדות השוגייז.

    למה שוגייז? בסוף שנות השמונים התהווה גל להקות בבריטניה שלא היו בקטע של רוקנרול. נכון, גם להם היתה תשתית של גיטרה-באס-תופים, אבל הצורה שהם השתמשו בה היתה אחרת לגמרי. הם הושפעו קשות מהרעש החורק של Jesus & Mary Chain, מהחולמניות של Cocteau Twins, ומהספייסיות של Spacemen 3.

    הגיטרות הפיקו מפלי דיסטורשן עצומים עם שימוש נרחב בדרונים (השמעה של אותו הצליל או האקורד לכל אורך השיר) והמון אפקטים. חטיבת הקצב ניגנה בדרך כלל מקצבים רפיטטיביים מתפטלים, קונספט שאולי זלג מלהקות הקראוטרוק בגרמניה.

    הקולות לא היו בפוקוס של היצירה, אלא קיבלו יחס של כלי נגינה שווה בין שווים. זה אומר שנתנו לקולות את אותו הווליום במיקס כמו שאר כלי הנגינה, אם לא פחות. לעומת הרוק הסטנדרטי שבו הזמר הוא המלך, בשוגייז הקולות נשמעים מעורפלים ומעושנים, ובקושי אפשר להבין את המילים. אבל זה לא העניין. השימוש בקולות לא נועד להעביר מילים ומשמעות, אלא צלילים, תחושות, ורגשות.

    הלהקות הראשונות של השוגייז לא הרבו לזוז יותר מדי על הבמה. הם עמדו שם וניגנו על הכלים, מתעסקים בפדאלי האפקטים. הם נראו מאוד אינטרוספקטיביים, נטולי רצון לעשות שואו או להראות איזשהו יחס לקהל. וכך על שם התנהגות הלהקות על הבמה עיתונאים נתנו לסגנון את שמו, shoegaze, יענו בוהי נעליים.

    אם יש נקודת זמן מסוימת שהשוגייז התחיל בה, אין ספק שזה קרה עם יציאת אלבום המופת "Loveless" של My Bloody Valentine מאירלנד. חגגנו לו יום הולדת 20 לא מזמן, מה שהחזיר את הסיפורים והמיתולוגיה על העשייה הארוכה שלו והעלויות הגדולות שהיו או לא היו מעורבות בדבר, 250,000 ליש"ט אם אתם מאמינים להייפ.

    לאבלס יצר את תבנית השוגייז הקלאסית - שכבות על גבי שכבות של גיטרות צורמות כמו מנועי סילון, שירה מרוחקת באוניסון של גבר ואישה, שירים שמתעלמים ממבנה הבית-פזמון הקלאסי, ומקצבים מחזוריים שמתכתבים עם המוזיקה האלקטרונית או פשוט היו לופים של מכונות תופים.

    לכאורה זה חיבור בלתי אפשרי בין מוזיקה מאוד רועשת ומאוד אלימה לעדינות ורגישות עצומה. למרות הסתירה לכאורה השילוב הזה עובד ממש טוב, והאלמנטים הסותרים רק מחזקים אחד את השני. יש גיטרה-באס-תופים, אבל המוזיקה מתכתבת הרבה יותר עם עולם האמביינט והפסיכדליה, עם אמורפיות וריחוף מאשר הישירות והחדות של הרוק הקלאסי.

    הרבה אנשים מתארים את ההאזנה ללאבלס כעשיית סקס, או מוזיקה של חיזרים מהעתיד, או סאונדטרק לחלום. לא נשמע לפני כן שום דבר כזה, ולמרות שרבים ניסו לשחזר את הצליל המיוחד הזה, לא נשמע מאז שום דבר כזה.

    לכל הרכב שוגייז היה טוויסט קטן על הנוסחה. Ride נשענו על יותר פסיכדליה והרמוניות ווקאליות שמימיות כמו שהכרנו מה-Byrds. להקת Chapterhouse חיברה את השוגייז למאדצ'סטר עם לופים של תופים גרוביים וווה ווה. Slowdive נשענו על המודל של מיי בלאדי וולנטיין, אבל לקחו אותו למקום עוד יותר אפל וחללי בעזרת מתקפת גיטרות משולשת.

    השוגייז לא נחל יותר מדי הצלחה מסחרית. שנייה אחרי שהוא התהווה הגיע הגראנג' והבריטפופ וגרפו את הקופה משני צידי האוקיינוס. השוגייז נזנח בצד על ידי העיתונות והקהל.

    לדעתי מלכתחילה הפוטנציאל המסחרי שלו היה מצומצם כי המוזיקה נשענת על הרבה יותר נסיוניות מאשר פופ. מצד שני, מי חשב אי פעם שלהקה מחורפנת כמו נירוונה תגרוף את כל הקופה? מצד שלישי, השוגייז השפיע מאוד על להקות שבאו בחזית הבריטפופ כמו blur, Oasis, ואפילו על Radiohead. יש שהאשימו את ה-Smashing Pumpkins באמריקניזציה וגניבה מוחלטת ממיי בלאדי וולנטיין.

    שנים לאחר מכן השוגייז נהיה אבא גאה. בסוף שנות התשעים נולד לו הפוסט רוק עם להקות כמו Mogwai ו-Sigur Ros שהושפעו קשות מהאסתטיקה של השוגייז. בעשור הקודם הוא מוחזר לתודעת האינדי תחת השם nu-gaze דרך להקות כמו M83, Silversun Pickups, The Horrors, וכן, גם The Pains Of Being Pure At Heart.

    מקווה שקיבלתם תיאבון לשוגייז, זה סגנון שלא קל לעיכול. אם אהבתם את האווירה ותתמידו בהאזנה, עוד תיבלעו בחור השחור שלו לעד. אתם מוזמנים להמשיך לחקור בויקי, לשמוע 10 אלבומי שוגייז מומלצים תודות לשרת העיוור ז"ל, או לדגום להקות להקות שוגייז חדשות ב-last.fm (תקלידו shoegaze בקופסת החיפוש בצד ימין למעלה). אני ממליץ גם לבוא להופעה של דה פיינז בעוד חודש בבארבי ולראות איך זה עובד על הבמה, אני אהיה שם.

    3 תגובות / כללי /

  • 26 באפריל 2010

    בוהינעליים

    לאחרונה אני נעול על שוגייזינג. שו? שוגייזינג! לאלה מכם שלא מכירים, מדובר בתנועה מוזיקלית שראשיתה בסוף שנות השמונים/תחילת שנות התשעים באנגליה, עונת מעבר אביבית שכזו בין הניו-ווייב לבריטפופ. שמה נובע ממוזיקאים שהופיעו על הבמה כמעט ללא תזוזה, בוהים מטה אל כיוון האפקטים שלרגליהם ואל תוך נשמתם.

    התנועה המוזיקלית המעולה הזו שילבה בין דיסטורשנים רצחניים ומדממי אזניים לבין רכות ורגישות קיצונית שנבעה בעיקר מהשירה, בין הנסיוני והאוונגארד לבין הפופי והקליט, בין החלום לערות. My Bloody Valentine מהחלל החיצון (אירלנד) טבעו את הצליל הטיפוסי של השוגייז באלבומם המיוחד והמדהים Loveless שחובה לשמוע לפחות 10 פעמים לפני ששופטים אותו (הם אמורים לעבוד על אלבום חדש בימים אלו).

    אחרי ששכחו מהשוגייז בגלל הגראנג', הבריט פופ, ההיפ הופ, ושלל הסגנונות שהשתלטו על הניינטיז, כל מיני להקות בעשור הקודם חזרו אליו באופן מפורש, למשל The Pains Of Being Pure At Heart, ולא מעט להקות הושפעו ממנו, למשל Oceansize (הייתי חייב להזכיר אותם). ולאחרונה יש כמה אלבומים שאני טוחן או נמצא על סף טחינה שאיכשהו מתחברים למצב רוח המעופף משהו שיש לי לאחרונה. אולי גם אתם תאהבו.

    Slowdive - Souvlaki

    טוב, זה נחשב לאחת מהקלאסיקות המאוחרות של השוגייז מאחד ההרכבים המוכרים בסצנה. כשמו כן הוא, צלילה איטית אל תוך העלטה שבמצולות והתקלות ביצורים המוזרים והנינוחים ששוכנים שם. המאבק הזה בין פופ לנויז מאוד בולט אצל סלואודייב שמצד אחד פותחים עם סוכריית הפופ הסכרינית "Alison" ומצד שני מרביצים ג'אם חללי עם מיליוני שכבות אטמוספריות שנקרא בהתאם "Souvlaki Space Station". אבל מה שקונה אותי בסלואודייב זה השילוב הזה בין השירה המרחפת של ניל הלסטד ורייצ'ל גוסוול עם אינספור הרמוניות עצמיות לבין עשרות הגיטרות שמרפדות את החלל והזמן. אינטרגלקטי.

    Air Formation - Nothing To Wish For (Nothing To Lose)

    אחד מהשירים שלהם שנדב רביד שידר בקצה הריץ אותי להוריד את האלבום שבסופו של דבר נדבק לי באייפוד. אין ספק שהם מושפעים עמוקות מסלואודייב, Ride, ועוד שוגייזרים ידועים וטובים, אבל הם מביאים איזשהי זווית משלהם לסיפור. זווית שכוללת שטיחי סינטיסייזרים רחבי מימדים, באס עצבני ומלוכלך מה שמוזנח בד"כ בעולם השוגייז, רגש, ובעיקר הוקים. כן, הוקים. מוזר, הרי שוגייז היא לא בדיוק מוזיקה של הוקים, אבל יש משהו בכל אחד מהשירים של אייר פורמיישן שיגרום לכם לרצות לחזור אליהם שוב, ושוב, ושוב. ראו הוזהרתם.

    Pia Fraus - After Summer

    מסתבר שגם באסטוניה יש אינדי, ושגם שם אנשים בוהים בנעליהם. הגעתי אליהם דרך ה-related videos ביוטיוב וממש שמחתי. פיה פראוס יותר רכים בגישה המוזיקלית שלהם ומעדיפים את הצד של ה-"מיי" מאשר האלימות של ה-"בלאדי וולנטיין". עם שילוב הבחור-בחורה בשירה של הזמרת המתוקה שלהם והזמר (עוד אלמנט נפוץ בשוגייזינג) והרבה מלודיה מהקלידים, כנראה שאפשר למקם אותם יותר קרוב לקצה של הפופ בין שוכני הז'אנר. טוב שכך, האזניים צריכות לפעמים הפוגה מהדיסטורשנים, והנפש לנחות בשדות הפרחים עם כפריות אסטוניות חביבות בין לבין המסעות בחלל החיצון.

    Alcest - Écailles de Lune

    ועכשיו למשהו אחר לגמרי. Alcest הוא מולטיאינסטרומנטליסט צרפתי וסופר מוכשר שמושפע קשות מבלאק מטאל וסיפורים קסומים על מסעות לעולם אחר בוהה בנעליו. קשה לי בדרך כלל עם גראולינג, אותו סגנון שירה גרוני ששומעים בעיקר במטאל הקיצוני, אבל איכשהו אצלו זה משתלב מעולה. מה שגם כשהוא שר בצרפתית על המעשיות הנפלאות שלו, זה נשמע כל כך טבעי שפתאום לא ברור למה דווקא אנגלית היא השפה השולטת בז'אנר, כמובן עם נגיסה במונופול מצד האיסלנדים. כך או כך מאוד כדאי לשמוע את האלבום החדש והמיוחד הזה, במיוחד מי שלא חובב מטאל. השיר שסוגר את האלבום גרם לי לעזוב את הכל ופשוט להקשיב לו לכל אורך 8 הדקות שלו. מעניין אם הוא יעשה את זה גם לכם.

    4 תגובות / כללי /