הצמד האלקטרוני Red Axes הקימו לייבל משלהם בשם Garzen Records, וכאילו שזה לא מהלך מספיק מגניב הם מרימים פסטיבל אינדי שלם שיתקיים בחאן נחל הערבה ב-18-19.11 עם הרכבים כמו המסך הלבן, הילה רוח, המפשעות, ועוד ועוד ועוד. לכבוד המאורע, החלטנו לקיים ראיון עם חלק ממשתתפיו בשרשרת.
המאזין בשאלה ל-Red Axes: עם איזה אמן, חי או לא מפה או מחו"ל, הייתם מתים לשתף פעולה, ולמה?
Red Axes: ג'נסיס פי אורידג', הסיבה לכך היא הגישה האותנטית והלא מתפשרת, החופש היצרתי והיכולת לחדש לשנות ולהשפיע.
רד אקסס בשאלה למסך הלבן: מתי הקאתם בפעם האחרונה ולמה?
המסך הלבן: זה קרה באינדינגב האחרון. הבוקר שאחרי ההופעה היה קשה מאוד - שינת עכברושים קצרה ופסיכדלית בתוך האוהל שלאט לאט הלך ונהפך לתנור לוהט, האנגאובר של החיים. החלום ושברו. כל היום הסתובבנו אבודים במדבר, חיפשנו מזון. בזכות התלושים ששמרנו בצד הגרב, יכולנו להרשות לעצמנו לאכול לארוחת הצהריים המבורגר גדול ואמיתי. לקראת הערב התחלנו לשתות כמו חולים והכרנו חבר חדש בשם אדורל, שנתן לנו מרץ לא נורמלי והעלה את הרף בקטע אחר. טסנו לירח ופגשנו שם את אוטארטיק שכבר שיבש אותנו לגמרי. אספנו כמה נפשות טועות לצורך הילולה ברחבת האוהלים. חלצנו את בקבוק היין האחרון שנשאר. שתינו אותו. פתאום נהיה קר. ההמבורגר התחיל לדבר מגרוננו. אדון אדורל נעלם. התחלנו להקיא. ומאז זה לא הפסיק.
(לצערינו גרזן היכתה בשרשרת בנקודה זו ושברה אותה, אז התחלנו מחדש)
Deaf Chonky בשאלה להילה רוח: שלום הילה רוח: באיזו הופעה הכי הרבה סבלת בעולם ולמה?
הילה רוח: ההופעה הכי נוראית שהיתה לי זה ההופעה השניה שלי. בתום לב המתופף קבע לנו להופיע בבומבמלה בבמה ממש גדולה. מן הסתם לא הייתי בבומבמלה בחיים שלי. מגיעים למתחם אמנים, וויבים של נרגילות ולונגים - כבר רוצה לברוח. עולים. מסביב במות עם טראנסים שהמגבר לא יכול לנצח ומולי שטח עצום וריק שבאמצע ישבו שני חברים שבאו איתנו בהתרגשות לראות הופעה. באיזשהו שלב חבורת ילדים התקרבו לבמה אחד מהם עשה מונינג - תחת צעיר ושעיר שלא אשכח כל חיי. עצרתי, עישנתי סיגריה. ירדנו. החלטתי לעזוב את עסקי המוסיקה כמובן. ואז שכחתי מזה. אבל התמונה של התחת שלו בליבי לנצח.
הילה רוח בשאלה ל-Häxxan: איך נראה ריב של חברי להקת חסן? אופציה ב': מה חושבים חסן על חומוס
Häxxan: קשה לתאר את הריבים שלנו בקצרה. מדובר במערכת יחסים פסיכולוגית מורכבת ביותר. אבל כשזה קורה זה כמו התנגשות של כוכבים בחלל. זה כמו קריסה של מגדל. זה כמו לטפס במדרון חלק, להגיע לפסגה ולצעוק לשמיים: "ח-ס-ן!". ואז משלימים ומנגנים-את-זה. ב': הקשר בין חסן לחומוס קיים. אבל הוא מקרי בהחלט.
סגור לתגובות על Red Axes, המסך הלבן, Deaf Chonky, הילה רוח, ו-Häxxan בראיון שרשרת לכבוד גרזן פסטיבל / כללי / עידו שחם
אם עדיין לא נתקלתם במוזיקה המלטפת של Cigarettes After Sex, כנראה שביליתם יותר מדי זמן בהפסקות עישון: יש להם מיליוני צפיות ביוטיוב, הם סומנו על ידי מגזין הרולינג סטון ובנדקמפ כאחד מההרכבים המבטיחים בשטח, והם אפילו חיממו ברחבי ארה"ב את להקת Garbage. "זה אחד מהדברים הכי מחמיאים שקרו לי, כי גדלתי על המוזיקה של גארבג'", מספר סולן סיגרטס Greg Gonzalez בראיון טלפוני. "אני זוכר שצפיתי בתכנית 120 Minutes ב-MTV כשהייתי בבית הספר היסודי או משהו כזה, ובדיוק חזרתי למוזיקה שלהם לפני שנה בערך, אז זה היה מטורף לגמרי כשביקשו מאיתנו להופיע איתם. הטור היה ממש מגניב, ניגנו בכמה מקומות מדהימים ברחבי ארה"ב והם היו מאוד מתוקים אלינו ודיברו עלינו עם הקהל כל לילה וגם יצא לנו להסתובב איתם קצת. לא דיברנו איתם הרבה, אבל כשכן הם פשוט הפגיזו אותנו במחמאות ואהבה".
גונזלז אמנם מגיע במקור מטקסס, אך הוא דיבר איתי מדירתו בברוקלין. קיימנו את הראיון לכבוד הופעתם של סיגרטס בבארבי ביום חמישי 10.11. להפתעתי, היה לו קול נמוך והוא דיבר בחיתוך מהיר לעומת השירה האיטית והגבוהה במוזיקה של ההרכב. הוא בדיוק היה עסוק בעבודה על אלבום הבכורה המצופה שלהם ("עשינו את ההקלטות בשנה האחרונה, אז עכשיו אני עובר על הכל ובוחר את מה שהכי טוב וכד'"). למעשה, ראיינתי אותו במייל ביוני האחרון, ומאז לא רק שהלהקה שלו יצאה לטור עם גארבג', אלא הם גם היו בטור עם הרכב הארנ'בי Rhye, ובעיקר, הקליטו מוזיקה לאלבום בכל מיני מקומות יוצאי דופן כמו חדר מדרגות בניו יורק וכנסייה בעיר בוכום בגרמניה.
קראתי שהקלטת גם באולם קולנוע בברוקלין, נשמע שאתה בוחר מקומות ייחודיים להקלטות שלכם.
"כן, בדיוק, הסגנון של הלהקה שלנו הוא פשוט ללכת לכל מיני מקומות ולעשות שם סשנים מאשר ללכת לאולפן. אתה פשוט מקבל סאונד של חדר מיוחד ויש וייב מיוחד כשאתה הולך למקומות שאני הרבה יותר אוהב מאשר אולפנים. יש פשוט משהו לגבי זה, זה עניין של תחושה".
וריוורב טבעי לגמרי, ללא תוספת אפקטים.
"כן, בדיוק! זה מה שמגניב לגבי חדרי מדרגות. הקטע של חדר המדרגות זה שאתה מקבל תופים ענקיים בגלל שאתה עולה כל הדרך למעלה במדרגות ומנגן תופים בתחתית ומקבל סאונד ענק שכזה, זה סוג של צליל משוגע שאני אוהב".
האם למדת לעשות את כל זה לבד? יש לך איזשהו רקע בהנדסת סאונד או בהפקה?
"עשיתי הקלטות מאז שהייתי בבית הספר היסודי, אז לגמרי לימדתי את עצמי את הכל. כלומר, ראיתי קטעי הדרכה וקראתי דברים. אף פעם לא הלכתי לבית ספר להנדסה או משהו כזה, פשוט התאמתי את עצמי למה ששמעתי. זה בערך כל מה שעשיתי. ודי קל עם ההרכב הזה, אתה פשוט צריך למקם כמה מיקרופונים וזה הכל (צוחק). אז לא היה שום דבר משוגע. בדרך כלל אפנה למישהו אחר שימקסס את האלבום. מיקססתי את האי פי הראשון בעצמי אבל זה לקח לנצח, אז היום אני מעדיף שמישהו אחר שיודע מה הוא עושה ימקסס את זה כדי שנוכל לבצע את זה מהר".
יש מישהו מסויים שהולך למקסס את האלבום?
"כן, ניסינו כמה אפשרויות, אבל זה הולך להיות אותו הבחור, הבחור הזה ששמו Rocky Gallow שמיקסס את "Affection" ואת "Keep On Loving You" - הוא הולך למקסס גם את האלבום. אז כן, אנחנו הולכים להישאר עם הסגנון הזה".
כרגע סיגרטס שחררו רק שישה קטעים: ארבעה מהם מגיעים מאי פי הבכורה מ-2012, ושניים נוספים מהסינגל "Affection" שיצא בשנה שעברה וכלל גם קאבר ל-"Keep On Loving You" של REO Speedwagon. למעשה, הקהל האדוק שבא להופעות הרבות שלהם זוכה להיחשף בעיקר לשירים חדשים. "זה ממש מגניב לנגן חומרים חדשים", מספר גונזלז. "המעריצים גם מתרגשים לגבי זה ושואלים לגבי הדברים החדשים ומתחילים להכיר כמה משמות השירים החדשים ומבקשים את הדברים החדשים, אז זה די מגניב, ואני שמח שהחומר החדש יוצר איזושהי סוג של השפעה, לפחות בהופעה". על פי גונזלז, הופעות של ההרכב אורכות כשעה כך שרוב הסט מורכב משירים חדשים. "אני שמח שכולם אוהבים את זה מאשר שהם יתנהגו מוזר לגבי זה", מוסיף גונזלז, "כי אם אתה הולך לראות להקה לפעמים זה קצת מוזר אם הם מנגנים הרבה דברים חדשים, אבל אני חושב שזה שונה במקרה שלנו כי יש לנו כל כך מעט חומר ששחררנו, אתה יודע".
סוג המעריצים שנמשכים אליכם בטח פתוחים מראש לחומר חדש מאשר לרצות לשמוע את הלהיטים.
"כן, זה גם מה שאני חושב, אני מרגיש ככה, וזה נחמד. ויהיה לנו שיר חדש בחוץ ממש בקרוב שהולך להיות גם באלבום. אולי נשחרר משהו בעוד שבועיים".
אתה מקבל הרבה אהבה אונליין בטוויטר ופייסבוק. האם זה מתבטא גם בעולם האמיתי? האם אנשים ניגשים אליך אחרי ההופעות או כותבים לך מכתבי אהבה או משהו כזה?
"(צוחק) כן, זה די פרוע, וזו תחושה ממש טובה. לא היינו בטוחים מה יקרה כשהתחלנו להופיע, כי כמובן שהמעריצים אמרו דברים מדהימים אונליין. אנשים ממש התחברו למוזיקה, ונראה שהיא מאוד עוזרת להם. כשהתחלנו לעשות הופעות לא היינו בטוחים לגמרי מה יקרה, אבל כן, בכל פעם שאנחנו עושים הופעה אנשים ניגשים אלינו, ובדרך כלל זה גם די מוזר, בכל ההופעות אנשים פשוט רוצים לקבל חיבוק וזה קורה לעתים תכופות. אז אחרי שאנחנו מסיימים את ההופעה אני פשוט מגיע ויהיה תור של אנשים שפשוט רוצים חיבוק, וזה קצת מוזר, אבל זה אחד מהדברים הכי מתוקים שראיתי בחיי. כן, זה מה שזה, לכולם יש את התגובה שלהם. זו אמורה להיות מוזיקה מאוד קתרטית וזו מוזיקה על מערכות יחסים ועל אנשים, זה די מחבר את הכל ביחד בצורה הזו. זה משהו אחד שמאוד בולט לי".
האם השירים החדשים שונים ממה ששמענו עד כה? יש אולי שירים יותר מהירים או רועשים או אלקטרוניים?
"אנחנו נשארים עם סאונד מאוד אורגני: זה יהיה שילוב בין "Affection" ו-"Keep On Loving You" והאי פי הראשון. אבל יש כמה דברים עם יותר קצב, לא הייתי אומר קצביים, אבל יש שם קצת יותר מזה. ויש כמה דברים שהם יותר אפלים לדעתי, כמה דברים שהם יותר בהירים - סוג של וריאציות קטנות, אבל די קרוב למה שעשינו מקודם, פשוט המשך של זה. לא הייתי רוצה שזה יהיה שונה מדי בכל מקרה, רציתי שזה יהיה די מוקפד".
אני מתאר לעצמי שזה סוג של פילוסופיה אמנותית - אפילו השירים החדשים והאי פי מתחברים ביחד. האם אתה מציב לעצמך מגבלות כשאתה עושה מוזיקה?
"כן, אני חושב מה אני מוכן ולא מוכן לעשות. אני מנסה לשמור על זה מאוד קונסיסטנטי כמו להקות שאהבתי כשהם יצאו בזמנו, כמו Cocteau Twins או Red House Painters, היה להם סוג של סאונד אחד לזמן מה ואז הם התחילו להרחיב אותו. נורא רציתי להכנס עמוק לסאונד אחד ולא לנסות להיות אקלקטי כרגע. אני מעדיף להכנס הכי עמוק שאפשר לסאונד האחד הזה. יותר מאוחר נתעסק עם כל מיני דברים, אבל כרגע אני מאוד רוצה להשתלט, אולי לא בדיוק להשתלט, פשוט לעשות גרסה מאוד חזקה של מה שאנחנו עושים".
ההופעה שלכם בתל אביב מתקרבת. יש עוד משהו שתרצו לעשות פה חוץ מההופעה?
"אני חושב שיהיו לנו כמה ימים פנויים לאחר מכן, אז אנחנו הולכים לראות את האתרים, ואנחנו ממש מתרגשים לגבי זה. אני עדיין לא יודע בדיוק מה אני הולך לעשות, אבל אני סוג של סקרן לראות את הכל. אני חושב שיש כמה אנשים שרוצים לקחת אותנו לסיבוב, אז אנחנו מתרגשים לראות את כל זה. כל מה ששמענו גורם לנו ממש להתרגש לבוא ולראות את זה, נשמע שזה יהיה די מדהים".
סגור לתגובות על Cigarettes After Sex בראיון: "בכל ההופעות אנשים פשוט רוצים לקבל חיבוק" / כללי / עידו שחם
תומר ישעיהו נכנס אלי הביתה בשבת אחר הצהריים, מצויד בגיטרה אקוסטית וחיוך שליו. אמנם ציפיתי למפגש הזה, עם מי שלדעתי הוא אחד המוזיקאים היותר מעניינים במוזיקה הישראלית היום, אבל זו הייתה דווקא הכלבה שלי, צ'פטי, שקיבלה אותו בהתלהבות נרגשת במפתן הדלת. השניים התיידדו על הספה במרפסת בזמן שהצעתי לישעיהו משהו לשתות. הוא ביקש בנימוס קפה שחור והוציא את הגיטרה מהקייס. תומר ישעיהו הגיע אלי כדי שאצלם אותו מנגן שני שירים מאלבום הסולו החדש, ולדבר קצת על הדרך שעבר עד היום, על המשכה, ובכלל על מוזיקה.
"תמיד אהבתי מוזיקה, תמיד אהבתי שירים. כל ילד אוהב צלילים ושירים", הוא אמר ולגם מהקפה. את המשיכה הראשונית לרצות לנגן הוא ייחס לרגע קטן וספציפי בילדותו ברעננה. "הייתי בן 12 או 13, והייתי שומר על אחי הקטן. בבית ספר היה לו שיעור בו היו מלמדים אותם לנגן על כלי נגינה. הוא ניגן על חצוצרה. יום אחד הלכתי לקחת אותו מהשיעור. ראיתי איזה מורה לגיטרה יוצא עם הגיטרה על הגב משיעור, וזה היה נראה לי מגניב נורא. ביקשתי מאמא שלי להיכנס לשיעור גיטרה. מאז בעצם הכרתי מלא מוזיקה, וככה זה התחיל".
הגיטרה הייתה כלי הנגינה הראשון של ישעיהו (27), אך תוך זמן קצר הוא החל לנגן על הכלי שהפך להיות המרכיב המרכזי בלהקתו האחרונה Isaiah: הבוזוקי. "כמה שנים אחרי זה, בגיל 16-17, התחלתי לאהוב מוזיקה יוונית בעקבות סבא שלי, שהכיר לי את אריס סאן, והיה מעריץ גדול שלו", ישעיהו סיפר. "סבא היה מביא לי קסטות. ואז כולם במשפחה גם התלהבו שאני מתחיל לנגן אריס סאן. היו שומעים אותי מהחדר מתאמן על סולואים שלו. אריס סאן דווקא היה גיטריסט חשמלי. ושם זה פגש אותי, כשניגנתי על גיטרה חשמלית. הבוזוקי הגיע קצת אחרי שהתחלתי עם המוזיקה היוונית. המשכתי גם לעוד. ואז קניתי גם ג'ומבוש. זה עניין אותי כל הזמן, כלי מיתר. הפולקלור של זה".
ישעיהו שילב את הבוזוקי יחד עם כלי מיתר ופולקלור בטעימה בשני האלבומים של להקתו הראשונה הבשורה: "וזה הכל לעת עתה" (2011) ו- "זמן זז" (2013); ולאחר מכן כחלק דומיננטי ביצירה בלהקת Isaiah אותה הקים עם בת זוגתו באותו זמן, מיקה אבני. אבני כתבה את המילים, וישעיהו הלחין, עיבד, והפיק את השירים שהכילו תערובת של פולק אמריקאי, סולמות וכלי נגינה מהמזרח הרחוק, וצלילים ים-תיכוניים מהבוזוקי והג'ומבוש. Isaiah הוציאו בין סוף שנת 2013 ועד 2015 שני אלבומים - "Isaiah" , "Days of Daydream" - ואי.פי. אינסטרומטלי בשם "Chocolate Subtitles" עליו ישעיהו עבד לבד, מה שבישר את פירוק הלהקה. בשלב זה שמתי לב שמאז הלגימה הראשונה, ישעיהו לא נגע בקפה שלו. כששאלתי למה הוא הסביר בביישנות שהקפה צריך ערבוב קל ורק לא היה לו נעים להגיד. הקפה עורבב והמשכנו בשיחה.
אני שומע אצלך, ובמיוחד באייזאה, הרבה מוזיקה הודית. איך הגעת אליה?
"אני שומע יותר מוזיקה מפקיסטאן. אני אפילו לא זוכר איך הגעתי לשם, אבל אהבתי את השירה - שבורה כזו, כמו תפילה. נראה לי שהגעתי דרך סתם חיפושים: פקיסטאן מיוזיק, אינדיאין מיוזיק. אינטרנט".
ניתן לשמוע את ההשפעה של אותה שירה שבורה על הנגינה של תומר על הבוזוקי והגיטרה בכלליות, וספציפית למשל בשיר "אם זה טוב" מאלבום הסולו הראשון שלו "אופניים חשמליים", שם אחרי כל משפט שתומר שר נכנסות כמה פרזות שבורות שכאלה. עם זאת, אותה שבירה בעיני היא רק אלמנט אחד שתומר לקח מהמוזיקה ההודו-פקיסטנית אל הנגינה על כלי המיתר - יש לו גם נטייה למשוך את הצלילים כלפי מעלה בצורה שמזכירה את מתיחות המיתר בסיטר, תכונה שלא שמעתי אצל אף גיטריסט או נגן בוזוקי עד היום.
איך הגיע השילוב בין הבוזוקי לפולק אמריקאי ומוזיקה פקיסטאנית? זה היה משהו מודע או שזה פשוט זרם לך?
"אני חושב שיש תמיד מודעות מסוימת. לפני אייזאה הייתה לי עוד להקה, שהוצאתי איתה שני אלבומים בעברית".
הבשורה.
"כן. שמה זה היה ממש ההתחלה. השירים הראשונים שכתבתי. אני קורא לזה מעין טירונות. הוצאתי אלבומים, ועוד לא הייתי בשל להוציא אלבומים, אבל הוצאתי אותם בכל זאת. זה חלק מתהליך הבשלה. לא שאני מתחרט. אחרי זה הכרתי את מיקה קרני, והיא לקחה אותי לפרוייקט שלה של שיר השירים. שם שרתי, ניגנתי על בוזוקי והייתי חלק מההפקה מוזיקלית. זה הרכב שנסע להרבה טורים. עשינו שישה טורים מאוד ארוכים בארה"ב, והופעות באירופה, קפריסין וכל מיני מקומות מדהימים. הופענו גם בפסטיבלי מוזיקת עולם. אני זוכר שראיתי מוזיקאים מדהימים מברזיל, מאיראן, ועוד מקומות בעולם, שמאוד השפיעו עלי עם הקומבינציה שהם עושים. הם ממש לא מפחדים להראות את השליטה שלהם בכלי ולהוציא את זה החוצה".
ישעיהו, שעד אותו שלב התבייש להראות את יכולות הנגינה הוירטואוזיות שלו על כלי המיתר, קיבל השראה מאותם מוזיקאים, ומקום להביא את היכולות שלו לידי ביטוי במסגרת ההרכב של קרני, שטיפחה את הכישרון שלו. מההתנסות הזו, התיאבון של ישעיהו להביא את הבוזוקי לקדמת הבמה רק גדל, וכך התחילה אייזיאה. "כשחזרתי לארץ, התחלתי סתם לנסות להקליט עם הג'ומבוש, הבוזוקי, הגיטרות וקצת עם העוד. התחלתי להתעסק עם סאונד. למדתי באמת איך להקליט. ואז ביקשתי ממיקה אבני, שהיינו זוג בזמנו וגרנו יחד, שתכתוב מילים לשירים. שיהיה טקסט מרוחק, משהו שאני פחות אבין, פחות יהיה איתו בקשר הדוק, כמו מילים בעברית שהן תמיד איכשהו צריכות יותר מקום. במשך כמה חודשים היא כתבה מילים ללחנים שעשיתי, ואיכשהו יצא מין מיקס". ישעיהו לקח את המיקס שנוצר לאורי וינוקור שהפך להיות המפיק השני של האלבום. "התחלתי להאמין לזה - או שכולנו התחלנו להאמין לזה. התחלנו להופיע ומהר מאוד ההרכב קיבל תאוצה. שוב, המודעות הזאת היא כאילו קיימת, אבל פה באמת שלא היתה שום כוונה ליצור אלבום".
כתיבת מילים היא חלק ביצירה שבא לך בטבעיות כמו הלחנה?
"באנגלית, יש לי זרות מסוימת לשפה. אני זוכר שגם מבחינת מבטא... היו הרבה מילים שלה שלא הבנתי, עד היום, יש מילים שתשאל אותי אני אתחיל לגמגם".
זה מוזר, כי תמיד בכל ההקלטות וההופעות ששמעתי הכל נשמע מאוד טבעי.
"אני חושב שיש לנו נטייה באיך שאנחנו יוצרים מוזיקה היום: החוש האסתטי שלנו נורא מפותח ודווקא הכתיבה עצמה היא קצת לוקה בחסר בעיני. אנשים יותר משקיעים באסתטיקה של השיר, פחות בתוכן. זה "טייט", זה יושב, אבל התוכן, הליבה, יש איתה בעיה שצריך לעצור רגע ולהבין מה אני עושה עם הטקסט. אפילו לא מילים גדולות במשמעות, אבל מילים שמישהו אחר ישמע אותן ויתמלא לו משהו בלב, ולא רק שהמוזיקה תיקח אותו למסע הזה".
הנקודה הראשונה שבה ישעיהו התמודד עם כתיבת מילים הייתה בכתיבת "אופניים חשמליים" שיצא בתחילת 2016, לאחר הפירוק של אייזאה. הפעם ישעיהו נעזר בעמיר לב, שערך ועיבד את הטקסטים והפיק את האלבום. הפגישה ביניהם קרתה באקראי כאשר שניהם הקליטו באולפן הסליק בדרום תל אביב. "הוא שאל אותי אם אני כותב שירים. אמרתי לו יש לי אלבומים שהוצאתי עם הבשורה ואייזאה. אז הוא אמר לי 'שמעתי, אני מכיר, אבל אתה כותב שירים?' חשבנו לעשות אלבום ביחד בכלל. ואז החלטנו שזה צריך להיות אלבום שלי, אני אוציא סיפורים שרציתי לכתוב ולא ידעתי כל כך איך. הוא פשוט לימד אותי איך לגשת לדף להתחיל להוציא מילים, להסתכל על עצמך על הכתיבה שלך, לבקר אותה. לדעת לסנן אותה, לצמצם אותה. הוא איש מטורף. ב-"אופניים חשמליים" הוא היה דמות מאוד דומיננטית. זה אלבום ראשון שלא הייתי מעורב בו בהפקה המוזיקלית. הבאתי שירים, חומר גלם, ומשם זה קיבל המון צורות דרכו, ודרך הלהקה שהוא הביא: TREE".
מבחינתך זה היה קל לשחרר את ההפקה, ולתת לחבר'ה אחרים לנגן ולהפיק?
"בהתחלה לא. אני הקלטתי את "אופניים חשמליים" פעמיים או שלוש. שברתי על זה את הראש. הוא היה אלבום מאוד איזוטרי בהתחלה עם כל מיני קופסאות הודיות שעושות מקצבים של טבלות, ובלי יותר מדי מבנים. לא ש-"באופניים חשמליים" יש מבנים יותר מדי מסודרים. אבל היה שם חופש נורא גדול. הבעיה הייתה שהמוזיקה לא ישבה על המילים בעברית. עברנו עם זה תהליכים, הייתי נוסע אליו המון. יושבים, מדברים לפעמים שותקים מלא שעות. הוא היה הולך, אומר לי 'תכתוב', חוזר אחרי הרבה זמן. וככה פעמיים בשבוע במשך תקופה מאוד ארוכה הייתי נוסע בבוקר, ונשאר שם עד הערב. יושבים, כותבים, מדברים, נכנסים לאולפן כמה ימים, מקליטים. בדרך כלל לא מרוצים עד שהוא החליט שצריך להקה שתנגן. הייתי נוסע אליהם, ופשוט ניגנו. היה מין חופש כזה. ואז נכנסנו להקליט לייב את האלבום, ולא היה יותר מדי עיבודים. פשוט עמיר היה בחדר ההקלטות, אנחנו היינו מנגנים ופשוט סומכים עליו. כשהוא היה אומר שיש לנו את זה, היינו עוברים הלאה".
בימים אלה ישעיהו נמצא לקראת הוצאת אלבומו החדש "בוידעם" בהפקה משותפת עם רועי חרמון (טיגריס, ארמון). הפעם הוא כתב את המילים לבד, אך לטענתו השירים ב-"בוידעם" מדברים על חוויות פחות אישיות. "אני קצת יותר חושב החוצה, פחות פנימה. באלבום הקודם זה ממש סיפורים שחוויתי, והיה איזה עניין ליצור בפנים עולם מצומצם, כאילו אני באיזה מחילה נורא קטנה. לפעמים אתה מרגיש חוויות נורא גדולות כמו פרידה, אבל רציתי דווקא להביא את זה באיך שאני הולך לסופר לקניות. החוויות האישיות האלה שהרחוב פוגש אותך, בזמן שאתה מרגיש את מה שאתה מרגיש. ופה ב-"ביודעם" רציתי ליצור עולם טיפה יותר עשיר, גם מוזיקלית, וגם לתת נקודת מבט קצת אחרת על כל מה שאני רואה מבחוץ. פחות אישי. למרות שהסינגל הראשון שיצא ("ברזלים אבק") הוא השיר הכי אישי שיש לדעתי באלבום הזה. בגלל זה הוצאנו אותו כדי להיפטר מהאישי הזה כבר".
במהלך השיחה לקחנו הפסקה מהחפירות כדי שישעיהו ינגן שני שירים מבוידעם: "ברזלים אבק", ו-"שכחתי לחייך טוב" שטרם יצא. "ברזלים אבק" הוא שיר עם מלודיה ומילים כל כך חזקות ואישיות, עד שגם בלי ההפקה הפסיכדלית תומר הצליח לסחוף אותי לתוך נקודת המבט שלו בשיר. ב-"שכחתי" הוא מספר על ילד המנסה לשכנע את אמו שיש שביתה בבית ספר ושתתן לו להישאר עוד קצת במיטה. למרות ההצהרה של ישעיהו שהשירים באלבום החדש הם פחות אישיים, ההגשה שלו גרמה לי לחשוב שהסיפור מאוד קרוב ללבו. בסוף השיר הוא זכר לחייך. חיוך עם עצבות קלה שנגררה מהשיר.
כשאתה כותב אתה חושב מה ילך, מה לא ילך? יש מחשבה על מה יעבוד?
"אני לא יודע מה זה כבר ילך ומה זה לא ילך. נקודת הפתיחה היא אחרת. כי אם אני אסתכל החוצה על פלייליסטים, וקריירות של אנשים אחרים, אז רוב הזמן לא הולך לי. רוב הזמן לא קורה יותר מדי. אבל אני מרגיש שדווקא כן ניגשים אלי, וכותבים או אומרים לי, או באים להופעות, וממש אתה רואה בעיניים שלהם שהם עברו איזושהי חוויה מהשיר, אז מבחינתי זה ההולך או לא הולך. ודווקא ככל שאני נכנס יותר פנימה לדברים שאני חושב שהם טיפה יותר אזוטריים או קיצוניים במוזיקה, דווקא שם זה יותר הולך. אני מרגיש שזה מתקבל יותר טוב, בחוג המצומצם שאני מרגיש שיש סביבי. יש פערים נורא גדולים בין האינדי-שמינדי והמיינסטרים. למרות שאני חושב שיש המון קהל, שהיה שמח שתהיה חשיפה יותר גדולה לאמנים שעושים סגנונות קצת אחרים. וזה חבל. יש מלא קהל שרוצה לצרוך את זה. כל הקהל של דיווחי התנועה שרוצים לשמוע דיווחי תנועה הם רוצים גם לצרוך את המוזיקה הזאת, אני בטוח בזה. לא יכול להיות אחרת. לא יכול להיות שהסירה נוטה רק ימינה, גם פוליטית".
חשבת לכתוב להיט שכן יכנס רק בשביל החשיפה שהוא יביא איתו?
"אני לא יודע איך עושים את זה. אני לא יודע אם מישהו יודע לכתוב להיט. אני הבנתי על עצמי שאני רוצה פשוט לכתוב. אתה כל הזמן מייצר, פעם אחת זה עובד, פעם אחת זה פחות עובד מהבחינה הזאת. אני כל הזמן באיזושהי תנועה, פעם אחת זה נתפס פעם אחת זה לא. הרבה אנשים אמרו לי אחרי שהפסקתי עם אייזאה שאני יורה לעצמי ברגליים, והברזל חם, ואמרתי איפה הברזל הזה? תראו לי אותו אני אגע. אבל באמת אני לא מצליח לראות את הדבר הזה. זה ממש לא העניין. להיות תקוע בנקודה שאתה מרגיש לא בנוח איתה. אי אפשר ליצור בצורה כזאת".
ליין ה-Tel Aviv Shoegazers הביא לתל אביב חופן של הופעות חלומיות כמו האינדי רוק של Luna והנויז הניו יורקי של A Place To Bury Strangers. היבוא הכי חדש שלהם הולך להיות Lorelle Meets The Obsolete, צמד מקסיקני שיופיע ב-4.10 באוזןבר. לורל משלבים בין פסיכדליה לחופן סגנונות כמו גאראג' וקראוטרוק, ובדיוק הוציאו את אלבומם החדש "Balance". תפסתי את חברי ההרכב Alberto González ו-Lorena Quintanilla לראיון במייל כדי לברר מה משמעות השם שלהם, איך הם הגיבו כשהנרי רולינס המליץ עליהם, ומדוע מוזיקה פסיכדלית עשתה לאחרונה קאמבק.
קראתי שבחרתם את שם הלהקה בהשראת סיינפלד ואזור הדמדומים. תוכלו בבקשה להסביר מה המשמעות שלו ומדוע בחרתם בו?
אלברטו: השם "Lorelle" נגזר מ-"Rochelle, Rochelle" שהוא אחד מהסרטים הפיקטיביים שמוזכרים בסיינפלד, ו-"The Obsolete" נלקח מ-"The Obsolete Man" של אזור הדמדומים. פשוט רצינו שם שתהיה בשם אינטראקציה מפורשת בין שתי הישויות האלה.
איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם לאנשים שמעולם לא שמעו אותה?
לורנה: רוק רפטטיבי.
איזה מהשירים שלכם הייתם ממליצים להם לשמוע?
לורנה: "La Distinction".
אתם מגיעים במקור ממקסיקו. באיזה אופן החיים במקסיקו השפיעו על המוזיקה שלכם? האם יש אמנים מקסיקנים שאתם אוהבים במיוחד?
לורנה: אמנים עכשוויים כמו Camedor, Daniel Castrejón, LesTemps Barbares.
האלבום הבא שלכם, "Balance", אמור לצאת בקרוב (בינתיים הוא כבר יצא -ע"ש). באיזה אופן הוא דומה או שונה מהיצירות הקודמות שלכם?
לורנה: לקחנו את הזמן להקליט אותו אז הוא נבנה בצורה יותר מוקפדת.
בעטיפה של "Balance" יש כל מיני תמונות מטושטשות. תוכלו בבקשה לספר לנו עליהן ומדוע בחרתם אותן?
אלברטו: כל הקונספט האמנותי נוצר על ידי אחד מהמעצבים הגרפיים האהובים עלינו, Daniel Castrejón. רצינו שיהיה לו חופש מוחלט והוא קלע בול!
הנרי רולינס שיבח את המוזיקה שלכם בהזדמנויות שונות. איך זה גרם לכם להרגיש? האם פגשתם אותו?
אלברטו: זה מאוד מרגש כשאתה מגלה שהמוזיקה שלך נגעה במישהו. זה גם מחמיא כשזה מגיע מאדם עם טעם כל כך רחב. לא פגשנו אותו באופן אישי אבל התכתבנו במייל.
נראה שמוזיקה פסיכדלית שוב נמצאת באופנה תודות להרכבים כמו Tame Impala ו-Thee Oh Sees. האם אתם מרגישים שאתם חלק מהגל הזה?
לורנה: יש אלמנטים במוזיקה שלנו שמקשרים אותנו לפסיכדליה, אבל אנחנו אוהבים לחשוב שהלהקה שלנו נמשכת לספקטרום רחב של סגנונות.
מדוע אתם חושבים שמוזיקה כזו עברה קאמבק?
אלברטו: קשה להצביע על סיבה עיקרית, אבל נראה שכל החתיכות התחברו בזמן הנכון.
לורנה: אולי זה משהו מחזורי.
אתם מגיעים לתל אביב בפעם הראשונה. האם יש לכם ציפיות? מה אתם מתכננים לעשות מחוץ להופעה שלכם?
אלברטו: אנחנו מאוד מתרגשים לגבי ההופעה הזו. יהיה לנו יום חופש בתל אביב אז אנחנו רוצים לצאת להכיר את העיר!
ההרכבים המקומיים Screens 4 Eyes ו-The Aprons הולכים לחמם אתכם. האם יצא לכם לבדוק את המוזיקה שלהם?
לורנה: כן! שניהם נשמעים מעולה!
אלברטו: אנחנו מצפים לראות אותם בהופעה. זה הולך להיות ערב מהנה!
סגור לתגובות על Lorelle Meets The Obsolete בראיון: כשסיינפלד פגש את אזור הדמדומים / כללי / עידו שחם
השם המפואר Klaus Johann Grobe לא שייך לאיזה מלחין אוסטרי לא מוכר מתקופת הבארוק, אלא לצמד שוויצרים. זה היה אמור להיות פרויקט חד פעמי של החברים Sevi Landolt (משמאל - קלידים וקולות) ו-Daniel Bachmann (מימין - תופים וקולות) ב-2011. הם רצו להקליט אי פי ביחד ולעשות כמה הופעות, אבל כל העותקים של האי פי נמכרו, ואפשר להבין למה. לנדלוט ובאכמן משלבים בין סינתיסייזרים אנלוגיים ברוח הקראוטרוק לבין שירי ריקודים Fאנקיים עם באס מתגלגל והמון גרוב, והם אפילו שרים בגרמנית שובבה שמדגדגת את האוזן. אלבום הבכורה שלהם "Im Sinner Der Zeit" ("במובן של הזמן") יצא לפני שנתיים והופץ עלי ידי הלייבל האמריקאי Trouble In Mind, והשנה יצא אלבומם השני "Spagat Der Liebe" ("שפגט האהבה"), אלבום כיפי עם צליל וינטאג'י ואחת מהיציאות האהובות עלי השנה. רגע לפני שהם נהיים לכוכבי על, תפסתי את לנדלוט לראיון במייל בדיוק כשהם חזרו מטור בארה"ב וביררתי איתו מי זה קלאוס יוהאן גרובה, איך הם הצליחו להקליט אלבום קיצי בשווייץ האפרורית, ואיך זה שלא שמענו על עוד להקות משווייץ.
אז, איפה אתה כרגע ומה עשית בדיוק לפני הראיון?
אני יושב בבית בבזל, מנסה להרגע ולהתקרר אחרי ליל קיץ חם וחסר שינה. אה, ואוכל פיסטוקים.
אני חייב לשאול, מי זה קלאוס יוהאן גרובה ואיך בחרתם את השם הזה ללהקה שלכם?
זה סך הכל שם ללהקה שלנו (או בזמנו הפרויקט). נראה לי שהיינו קצת משועממים עם כל שמות להקות ה-"the" או דברים אובר-אינטלקטואליים כמו "I went out to kill my sister but started to dance instead". זה הרגיש כמו השם הנכון כשהמצאנו אותו וזה עדיין מרגיש נכון. אבל אם חשבת שקלאוס יוהאן גרובה הוא בן אדם או אלטר אגו, אז לא, זה לא.
קראתי שהתוכנית המקורית שלכם היתה להקליט רק אי פי אחד בתור קלאוס יוהאן גרובה. מה דחף אתכם להמשיך הלאה?
היה לנו פשוט מאוד כיף וקיבלנו תגובות מעולות מהקהל. אני חושב ששנינו הופתענו קצת מאיך שזה הלך, אבל הרגשנו שיש לנו עוד דברים שיכלנו לנסות עם הלהקה הזו, אז המשכנו וזה גדל. לא היו לנו שום תוכניות מראש.
אני אוהב את האלבום האחרון שלכם "Spagat Der Liebe", הוא נשמע כמו אלבום מאוד שימשי ולמעשה הוא ממש מתאים למזג האוויר בתל אביב. איך הצלחתם להכנס למצב רוח המתאים כדי לכתוב ולהקליט אותו?
זה פשוט קרה לנו באופן טבעי. היה לנו קצת קשה בזמן כתיבת "Im Sinne der Zeit" עם כל מיני דברים אישיים שדיכאו אותנו. זה היה מאוד שונה עם "Spagat der Liebe". אף קטע לא היה מוכן מראש, אלא רק סקיצות מאוד ראשוניות. אז נפגשנו שבוע לפני שנכנסנו לאולפן והתחלנו להתארגן ולכתוב שירים. בסופו של דבר פשוט הלכנו לאולפן ודי יצרנו שם את כל האלבום. ואתה צודק, הבנו בזמנו שאנחנו מאוד שמחים עם החיים שלנו. עם זאת, חשבנו לעשות אלבום פופ עוד לפני שהתחלנו את ההקלטות, אבל לא ידענו עד לשבועיים אחרי שסיימנו את ההקלטות שזה יצא די שמח וקיצי.
ההפקה שלכם נשמעת מאוד פריכה ווינטג'ית, היא מזכירה לי את סוג ההפקה שאפשר לשמוע בתקליטים של סרג' גינסבורג ו-Air. איך יצרתם את הצליל הזה?
זה מאוד קשור לכלי הנגינה שאנחנו משתמשים בהם. הכל אנלוגי לגמרי מהאורגנים, דרך הסינתיסייזרים, הבאס והתופים, ועד לאפקטים כמו ריוורב ודיליי. זה פשוט הציוד שתמיד השתמשנו בו מאז שהתחלנו לעשות מוזיקה. אז אנחנו מרגישים מאוד בנוח עם כל כלי הנגינה הישנים והחצי עובדים האלה. אין כמעט עריכה באלבומים שלנו אז אפשר לשמוע חוסר שלמויות פה ושם אבל זה לא דבר רע. הקלטנו את שני האלבומים באולפן בשם Dala Studios ב-Winterthur. דוויד, המהנדס, תמיד יודע מה אנחנו רוצים והפך את האולפן לאנלוגי לגמרי. אנחנו תמיד מדברים איתו על הכל, איזה סאונד אנחנו רוצים וכו' והוא פשוט מוסיף את החלק שלו.
קלאוס יוהאן גרובה: "נמשיך עם מה שמרגיש לנו נוח"
מה אתה יכול לספר לנו על העטיפה הגרובית של "Spagat der Liebe"?
היא עוצבה על ידי יחד עם אשתי Manu. יש לנו אולפן לעיצוב גראפי בבזל בשם "Go! Grafik". די עשינו את מה שחשבנו שמשקף את המוזיקה ואז שינינו את זה כך שזה יהיה קצת מוגזם מבחינה ויזואלית (כלומר כמו המוזיקה שלנו). כן, ואז תמיד צריך את הדברים הקטנים האלה שאנשים מבינים או לא או אוהבים או שונאים ושפתוח לפרשנות. אז יש שם רגליים. דני אהב ואישר את זה.
הזכרתם בראיון שאתם חובבי מוזיקה גדולים וראיתי בעמוד הפייסבוק שלכם תמונה שלכם בחנות תקליטים. למה אתם מקשיבים בימינו? איזה תקליטים הוספתם לאוסף שלכם?
שנינו אוהבים מוזיקה ישנה משנות השישים ועד לשנות התשעים המוקדמות. מצד שני אנחנו שומעים גם הרבה דברים חדשים. אנחנו קונים המון תקליטים כל הזמן אז קשה להגיד מה היתה הקנייה האחרונה. בדיוק קניתי קצת תקליטים צרפתיים מ-MP2000 ו-Chappel Library בשבוע שעבר ובימים החמים האלה גיליתי מחדש כמה תקליטי Walter Wanderley מוקדמים. זמנים טובים! יש לנו גם אובססיה עם Todd Rundgren כרגע.
הייתם בדיוק בסיבוב הופעות בארה"ב. איך קיבלו שם את המוזיקה שלכם, ואיך התרשמת מאמריקה?
ארה"ב היתה מאוד נחמדה אלינו. ההופעות הלכו הרבה יותר טוב ממה שחשבנו, הרבה אהבה וריקודים בכל מקום. הופתענו לפגוש המון אנשים פתוחים, ידידותיים, עם ראש טוב. זה הרגיש קצת כמו בית. הקהל מדבר איתך בין לבין שירים ואחרי ההופעה, וזה משהו שאנחנו לא רגילים אליו באירופה. היה לנו ממש כיף.
אין הרבה להקות משווייץ שמקבלות הכרה בינלאומית - אני יכול לחשוב רק על Yello ו-Young Gods. מדוע לדעתך זה המצב? האם יש להקות אחרות משווייץ שכדאי לנו לשמוע?
קשה לי לומר למה. אף פעם לא היינו חלק מסצנה אז אנחנו לא יודעים כל כך מה קורה. הניחוש שלי הוא שהרבה להקות מנסות יותר מדי או מנגנות גדול מדי ישר מההתחלה במקום לתת לדברים להתרחש בטבעיות. המוזיקה תמיד צריכה לבוא קודם וכל התדמית והצורך להיות מגניבים וכו' יכולים לחכות. אני חושב שהרבה להקות בשווייץ מנסות להישמע ולהתנהג כמו מקורות ההשפעה הבינלאומיות שלהן מאשר למצוא סגנון כנה משלהן. עוד סיבה יכולה להיות כסף, כי יקר לחיות בשווייץ אז קשה לעשות הרבה הופעות במדינות אחרות כי התשלום מאוד נמוך יחסית למדינה שלנו. אם אתה בלהקה קטנה או כמעט גדולה לא תוכל באמת להרוויח כסף. אבל בכל מקרה, יש לנו מלא להקות טובות כרגע, Blind Butcher לדוגמה או Fai Baba. הן להקות עם צליל ייחודי והרבה כישרון שעובדות מאוד קשה.
איך אתה מרגיש לגבי כל תשומת הלב שאתם מקבלים בימינו? האם ציפיתם שזה יקרה?
לא בהחלט לא ציפינו לכך. זה מרגיש טוב כמובן, אבל בכנות אנחנו לא חושבים על זה הרבה כרגע. הופתענו שמישהו רצה לשמוע את האי פי הראשון שלנו. ואז הופתענו שלייבל אמריקאי רצה להוציא את אלבום הבכורה שלנו ושהאלבום קיבל הכרה כל כך טובה בכל מקום. ועכשיו הופתענו ש-"Spagat der Liebe" שוב התקבל יפה. אז אני מניח שפשוט נמשיך עם מה שמרגיש לנו נוח.
סגור לתגובות על Klaus Johann Grobe בראיון: קיץ שוויצרי / כללי / עידו שחם
