חצי מוח על קטמין בהופעה בצימר. מימין: אסי תג'ר, רון קציר
רון קציר, האיש והאמן מאחורי מועדון הצימר, אולי נראה קצת עייף אבל אל תתנו לזה להטעות אתכם - גם צו הסגירה שניתן לאחרונה לצימר לא התיש אותו. "אני לא יודע מה זה אומר מותש", הוא מספר על כוס קפה. "זה פשוט מילה. אני עושה את זה כבר קרוב לתשע שנים, ומהשנה השנייה זו כבר כזו רמה של אינטנסיביות שאין טעם לדבר על תשישות - זה היום יום, זה החיים".
אכן, כבר כתשע שנים שהצימר מתפקד בתור בית לסצנת השוליים התל אביבית. זה המקום שאפשר לראות בו את ההרכבים הכי מרתקים בעיר הרבה לפני שהם מקבלים הייפ: אמנים כמו לילה, רייסקינדר ודף צ'ונקי. בניגוד למועדונים אחרים בעיר שמנסים להיות עסקים רווחיים, הצימר מתפקד יותר כמו סקוואט בגישת DIY. כניסה עולה בדרך כלל בין 10-20 ש"ח, וכל עובדי המקום והאמנים פועלים ומופיעים בצימר בהתנדבות. לאחרונה המועדון עבר מרחוב הגדוד העברי עוד יותר דרומה לרחוב פרנצויז, ונראה לרגע שהכל בסדר, אך מסתבר שהצימר נכנס לקשיים כלכליים. כדי לפתור אותם הצימר פתח קמפיין הדסטארט לגיוס 60,000 ש"ח.
הבלגן החל לאחרונה עם צו סגירה שהצימר חטף מהעירייה ל-30 יום פלוס חוב ארנונה של 16,000 ש"ח - ככל הנראה כחלק ממבצע לכבוד הסילבסטר. "לדעתי כל אירוע שהיה לו הרבה אטנדינג, הם הלכו לבדוק איך הרישוי מסביב", טוען קציר, "וחילקו מלא צווים - כל סלמה היה מלא. גם אצלנו הגיע איזה פקח מהפיקוח העירוני, אבל תוך דקה כבר הגיע כל הצוות, הם היו מוכנים בסביבה. זה לא ודאי". באותם ימים היה אמור להתקיים בצימר גם אירוע של אוהדי הפועל וחברי ANTIFA (ארגון אנטי פאשיסטי) לגיוס כסף לייצוג משפטי, והיה חשד שזה הרים דגל אדום לרשויות. "כנראה שהיו תכנים מאוד פרובוקטיביים באיוונט הזה", טוען קציר. "יכול להיות שזה הדליק את המשטרה, הם לא דיברו על זה. הם דיברו על האירוע שיש בו הרבה אטנדינג, ושזה גם חלק ממהלך גדול יותר. יכול להיות שהרגזנו מישהו, אבל זה לא בהכרח הסיבה".
בניגוד למה שחושבים, קציר טוען שאין לעירייה משהו אישי נגד הצימר - נהפוך הוא. "מצאנו כל מיני רמות של הבנה בעירייה ותמיכה במעשי, בפועל. מבחינת תמיכה אקטיבית, היתה לנו המון המון תמיכה מהמחלקה לאמנות בעירייה. באמת, אין מה להגיד. ראש מחלקת אמנות אחראי במידה לא מועטה על ההישרדות שלנו עד היום: יודע לתמוך, לתת עצות, לתמוך ממש, דרך פרויקטים, כל דרך שהצליח לארגן. זה לא פשוט, פשוט כי אנחנו חריגים". קציר טוען שמבינים למעלה בעירייה שהמקום תורם לעיר וחיי התרבות, וזה כולל את חולדאי. "אדרבא, בצימר הראשון שהיה קטן התארח פעם ראש העיר עם איזה משלחת, עשו לו מן סיור במקומות תרבות אלטרנטיביים בעיר. לקחו אותו לצימר, והוא אמר, אני רואה שהדבר הכי טוב שאני יכול לעשות זה לא להפריע".
הופעה של קובי אור בצימר
אם אפילו ראש העיר לא חושב שצריך להתערב, אז מה בעצם הבעיה? בירוקרטיה. הצימר הוגדר בעבר בתור סטודיו לאמנות, אך בעקבות ביקור של פקח עוד במיקום הישן, הגדירו אותו מחדש כעסק מסחרי מה שגרר תוספת של אלפי שקלים בארנונה. "הגשתי ערר, היתה לי ועדת ערר. הועדה היתה בעדי, ראש הועדה היה בעדי, הוציאו פשרה, קיבלתי אותה, העירייה לא קיבלה. לא יודע מה, כבר היו אמורים להשיב".
למרות שהם עזרו לך והם היו בעד הצימר?
"השאלה מי זה הם - העירייה זה מאוד מורכב. יש אגף ארנונה, יש אגף רישוי, יש אגף פיקוח - זה לא אותם האגפים. לפעמים גם בין האנשים אין זרימה מלאה. זה גם יכול להיות, מטבע הדברים. בכל אופן, גם כשאתה מתרשם שיש רצון טוב, אין איזה מישהו שקושר את כל הקצוות - זה העבודה שלי עכשיו".
וזה לא עוזר שיש אנשים שהם בעד?
"אין אפילו את ההם שמנסים לסגור אותנו - זה הטיפשות של הגוף. לאו דווקא איזה יד מכוונת, פשוט הגוף שמתקשה לפעול גם כשיש הבנה. עדיין הדרגים התחתונים של הבירוקרטיה לא יכולים לפעול אחרת ממה שהם יודעים, ממה שהם רגילים. אז צריך שזה לא יהיה בן אדם אחד למעלה, שנעשה עבודה משותפת".
העירייה מתקשה להגדיר את הצימר כי יש למקום כל מיני שימושים. "אנחנו מולטי פונקציונליים, אנחנו עושים הרבה דברים, אנחנו צריכים אפשרות שיום אחד אנחנו ככה, יום אחד מקום אחר: יום אחד יש במה, יום אחד אין במה, אירוע עם כיסאות, ואירוע בלי כיסאות - צריכים את כל הדברים האלה. צריכים גם להיפגש, הקהילה, וגם הקהילה זה אוסף קהילות, לא משנה. לשבת, סתם לדבר, לשתות משהו, לרקוד - חלק מהצרכים שלנו. אין איזה משהו בספר שמאפשר את כל אלה, שלא לדבר על המועדונית שאנחנו עושים לילדים, כאילו צריך להסתיר את זה בכלל. אתה לא יכול לקבל רישוי על כזה דבר".
אפשר לשאול מדוע מלכתחילה הצימר לא מתנהל בצורה חכמה מבחינה כלכלית, אך לפי קציר זה חלק מעקרונות המקום. "כל השיטות שלנו למשוך כסף מהציבור זה רשתות עם חורים גדולים באופן מכוון, זה גישה שמחפשת לאזן בין חומר ורוח, אנחנו לא יכולים להיות קטנוניים עם החומר". קציר מעוניין שהצימר ימשיך להיות זמין גם לחסרי אמצעים. "אנחנו לא רוצים לקחת את ה-40-50 שקל האלה להופעות, אנחנו רוצים להיות נגישים! יבואו אנשים, בלי כסף בכיס, אתה צריך להכניס אותם - לפעמים זה חצי מהקהל של אותו הערב. פשוט אין לנו את המנגנונים האלה - בכוונה אין לנו את המנגנונים האלה. יש לנו מנגנונים שיאפשרו לנו בקושי לשרוד. המקום מכוון אותך למשהו אחר. אז מימון המונים, הדסטארט, אם יצליח לעמוד ביעד, ואפילו יכניס יותר, אז אולי יהיה לנו מספיק כסף להכיל את המפלצת הרעבתנית הזו, ויאפשר לנו סוג של לקנות את חירותנו".
בעת הקלדת שורות אלה קמפיין ההדסטארט של הצימר הגיע ליעד, וקציר מקווה לעבור אותו. עכשיו שהסתיים צו הסגירה המקום חזר לפעול, אך ללא מכירת אלכוהול. הוא נמצא בתהליכי רישוי מול העירייה, וכחלק מהם הצימר עבר מבעלותו הפרטית של רון קציר לעמותה ציבורית שהוא הקים ב-2010 בשם מרכז תרבות אחר. הכסף שמגייסים בהדסטארט אמור לעזור לשיפוצים שדרושים לרישוי ובכלל: מהוספת מטפים ועד בניית שירותי נכים. קציר חושב שסגירת הצימר ועוד מקומות תרבות בעיר (כמו המינוס שתיים והתחת) מתאימים לרוח "תקופת הטראמפוטין", אך הוא לא מתכוון לוותר. "העניין הזה, כדי שישרוד, בתקווה ישגשג גם, צריך להוריד את התשישות מהלקסיקון ולהשאיר את המילים נחישות והתמדה. זה מה שעובד, בדרך כלל. וצריך להיות ראליסט - לא פסימי ולא אופטימי. להבין את המציאות, את הסביבה שבה אתה חי, איפה יש חללים שאליהם אתה יכול להכנס ולנצל אותם, לראות הזדמנויות, להיות סוג של אופורטוניסט לטובת העניין. ולאלתר. לא באופי שלנו לתכנן לטווח ארוך ממש, אז אתה מתקבע. המחשבה זה שאם הציבור באמת מעוניין בזה, זה יכול להתקיים. ואם לא, ואני עדיין חושב שזה ראוי והכרחי, אז צריך למצוא איזה דרך אחרת".
סגור לתגובות על רון קציר מהצימר בראיון: "אם הציבור באמת מעוניין בזה, זה יכול להתקיים" / כללי / עידו שחם
אני לא בטוח שהמוזיקה של Mitski מעניינת אותי כמו שמעניינת אותי הדמות שמאחוריה. כן, הגיטרות המלוכלכות באלבום "Puberty 2" סיפקו לי את מנת הרוק שהייתי צריך ב-2016, אבל תמיד היה לי חשוב לשמוע את קולה של מיצקי ביניהן. הקול הייחודי והטקסטים שמתעסקים במשברי זהות אישיים בצורה כל כך חשופה וכואבת הם אלו שהפכו את מיצקי לאחת מגיבורות האינדי של השנה שעברה, ולאחת מהמוזיקאיות המעניינות ביותר שפועלות כרגע. היא מגיעה להופעה בבארבי ב-18.2, אז תפסתי אותה במייל לראיון על האלבום הסופר-מוצלח "Puberty 2", על יפן ועל המשמעות של להיות מבוגרת.
"Puberty 2" מכיל רגעים אינטימיים שבהם הקול שלך נמצא בפרונט, לעומת רגעים שבהם הוא טובע בתוך חומות של גיטרות רועשות. עם איזה סאונד את מרגישה יותר בנוח לשיר?
כל זה קורה מאוחר יותר בזמן המיקסים. כשאני מקליטה שירה הכלים נמצאים באותה עוצמה של ווליום, והתוצר הסופי לא משפיע על הביצוע שלי. בעטיפה של האלבום את עומדת בשדה והפנים שלך צבועים בלבן. האם זאת עוד התייחסות לנושא הגזע שנגעת בו גם בקליפ לשיר "Your Best American Girl"?
לא, הושפעתי בעיקר מ-Butoh היפני (סגנון ריקוד, י"א) ועוד אמנויות במה מסורתיות שבהן האמנים צובעים את כל הפנים בלבן. בכך שצבעתי את הפנים בלבן, אבל רק חלקית ולא בכשרון רב, רציתי להראות שאני שייכת מרחוק למוצא הזה, אך לא מיומנת בו ולא מתמצאת בחלק גדול מהמסורת.
נולדת ביפן, ולאחרונה הופעת שם לראשונה כמוזיקאית, יותר מעשור לאחר שהיית שם בפעם. איך זה הרגיש לחזור, ומה עשית בזמן שהיית שם?
זאת הייתה הופעה מאוד מרגשת בשבילי, בגלל שבפעם האחרונה שהייתי שם הייתי רק חובבת מוזיקה חולמנית שעדיין לא עשתה את הצעד כדי להפוך לאמנית אמיתית. זה הרגיש כמו סוג של שיבה הביתה אחרי שיצאתי והתאמנתי והוכחתי את עצמי כמבוגרת. בזמן שהייתי ביפן נהניתי לעשות את הדברים הרגילים שבסופו של דבר אתה הכי מתגעגע לעשות כשאתה עוזב לכל כך הרבה זמן, כמו ללכת לחנות ספרים ולחנויות נוחות, או לאכול את האוכל המקומי. גם ביקרתי בכמה מקדשי שינטו, לא בגלל שאני דתייה, אלא בגלל שהם יפניים באופן מובהק ואי אפשר למצוא אותם בשום מקום אחר.
ברכותיי על השיר "Your Best American Girl" שהגיע למקום השני ברשימת השירים הטובים ביותר של שנת 2016 ב-NPR! איזה מוזיקה חדשה הכי אהבת השנה?
נפלתי לרצפה מהיופי של האלבום "A Seat At The Table" של Solange.
אחד מהשירים הכי כובשים באלבום החדש שלך, לדעתי, הוא "My Body's Made of Crushed Little Stars" בו את מקבלת את העובדה שאת תמותי יום אחד, ומנמקת את זה בכך שאת "עובדת טוב יותר תחת דדליין". האם זאת המשמעות של התבגרות בעינייך? לקבל את העובדה שהחיים קצרים ושאת רק חלקיק קטן מיקום הרבה יותר גדול?
אני חושבת שלהפך - זאת המשמעות של להיות מבוגר בעיניי. אני חושבת שילד עדיין לא מבין עד הסוף שהוא הולך למות, וטינאייג'רים חושבים שהם אלוהים. אני חושבת שברגע שאתה הופך למבוגר אתה מתחיל להבין כמה החיים באמת קצרים אך יקרים.
אפרופו השיר הזה, את מתכוונת לבקר בירושלים או במקומות ספציפיים אחרים בישראל?
לצערי, כמו עם כל המקומות שאבקר בהם במסע ההופעות, אני לא חושבת שאהיה שם מספיק זמן כדי באמת לראות אותם, ומה שאחווה יהיה מוגבל למה שנמצא מסביב למקום האירוע.
תמונת הקאבר שלך בפייסבוק מכילה את שם האלבום שלך בפונט של הסדרה "Stranger Things". זה מתאים מאוד לשם האלבום, שנשמע כמו שם של סרט גרוע מהאייטיז. עד כמה עולם הקולנוע והטלוויזיה משפיע על המוזיקה שלך?
אני חושבת שלקולנוע וטלוויזיה יש השפעה עמוקה על העבודה שלי, אבל אני לא לגמרי מבינה אותה עדיין. אני אף פעם לא מנסה במכוון לדמיין מחדש את מה שראיתי על המסך, אבל אני מושפעת מאוד בקלות ממדיה ומהדברים שמסביבי, ואני צופה בהמון סרטים.
הוצאת ארבעה אלבומים בחמש שנים, שזה קצב די מרשים. את כבר חושבת על האלבום הבא?
כן!
הגעת לנקודה בקריירה שלך שבה את זוכה ליותר הכרה והערכה על המוזיקה שלך. האם זה שינה משהו בהתפתחות שלך כמוזיקאית במובנים של כתיבת שירים, הופעות וכו'?
זה לא השפיע על הכתיבה שלי, אבל זה הפך אותי לעסוקה יותר, ואת המקומות שבהם אני מופיעה לטובים יותר.
בתור ילדה שעברה בין כל כך הרבה מדינות עם ההורים, האם קל לך יותר לצאת למסע הופעות נרחב, במיוחד מחוץ לארה"ב?
מסע הופעות דורש מאמץ מכל אדם עם גוף אנושי, אבל אני כן חושבת שזה עוזר שאין לי את רמת החיבור לקרקע שלרוב האנשים יש. אנשים בדרך כלל יוצאים למסע הופעות ומגלים כמה זה מלחיץ להיות אך ורק בסביבה לא מוכרת 24/7, וזה פחות מלחיץ בשבילי, כי אני יותר מזדהה עם חוסר הזדהות.
סגור לתגובות על Mitski בראיון: "אני מזדהה עם חוסר הזדהות" / כללי / ירדן אבני
בזמן האחרון בריטניה מדשדשת מאחורי אמריקה, קנדה ואוסטרליה בכל מה שקשור למוזיקה חדשה. זה נשמע לי כאילו שיוצאים משם הרבה דברים נחמדים אך גנריים, שאף אחד בממלכה המאוחדת לא מרים את הראש וצועק על הממלכה המאוחדת כמו שצעקו פעם. ואז שמעתי את "Coffin", קטע פאנקיסטי ממכר עם סולן שצווח במבטא בריטי כאילו שהוא עושה קריוקי של אחד משירי ה-Sex Pistols. הסתבר שזה הרכב מהעיר לידס בצפון אנגליה בעל השם המבלבל Eagulls.
אלבום הבכורה של היגאלז יצא על שם הלהקה. הם התגלו כהרכב פאנק-רוק בריטי שיודע לעשות שירי פופ קצביים עמוסים בריפים קליטים וליריקה דיכאונית, והכל בסאונד אייטיזי. זה אחד מהאלבומים היחידים מהשנים האחרונות שאני נהנה לחזור אליו, אלבום שהצליח ליצור מוזיקה על זמנית עם אצבע משולשת לתקופה הזמנית שלנו. האלבום השני של היגאלז, "Ullages" (סיכול אותיות של שם הלהקה וגם כמות הנוזלים האובדת מהתאיידות או נזילה במכל), לקח תפנית לשירים יותר אטיים ורחבים. סולן ההרכב George Mitchell התחיל לשיר יותר מלצווח, הדיסטורשנים הונמכו, ואפילו שהלהקה שונאת את התווית "פוסט-פאנק", הכיוון החדש לקח אותם למחוזות של הרכבים כמו Echo & The Bunnymen ו-Talk Talk והראה שהם לא להקה של טריק אחד.
בשבוע הבא היגאלז ינחתו בארץ ויביאו את הסאונד הבריטי שלהם לתאטרון תמונע ב-13.2. ניצלתי את ההזדמנות כדי לשוחח בטלפון עם סולן ההרכב ג'ורג' מיטשל ולברר מה קרה לו בסין והודו, איך הוא עבד על השירה שלו ועל תקריות מוזרות בגלל שם הלהקה.
איפה אתה נמצא כרגע, ומה עשית בדיוק לפני שהתקשרתי?
אני על המיטה בחדר שלי ואני מצייר.
אדיר, מה אתה מצייר?
איש קירח, עם כובע מצחיק ווסט.
ראיתי שהיתה לכם בדיוק הופעה עם The Fall בליברפול. איך היתה החוויה הזו, והאם יצא לך להיפגש עם Mark E. Smith (סולן הפול -ע"ש)?
הממ, ובכן, זה היה היום די משעמם. אבל כן, ההופעה היתה טובה, ולא, לא יצא לי לדבר עם מארק. גם אם היתה לי את ההזדמנות הייתי נמנע ממנו כי הוא פשוט קצת משוגע, פשוט קצת מוזר, אז לא הייתי באמת רוצה לדבר איתו.
ראיתי שהייתם בסיבוב הופעות גדול באסיה ושהופעתם בהודו וסין. האם זה מרגיש אחרת לעשות את ההופעות האלה לעומת המקומות הרגילים באירופה?
כן, זה היה די שונה, אבל כשאתה מגיע לאולם הופעות נורמלי, אז הכל פשוט אותו הדבר: יש את הבמה הרגילה עם סטנד למיקרופון וזה הכל - כל מקום אותו הדבר כשאתה עומד על הבמה. אבל מחוץ לאולם, כן, זה היה שונה לגמרי, זה מאוד פותח את הראש לראות מקומות כמו סין והודו שהרבה אנשים, הרבה אנשים בריטיים, לא רואים את החלק הזה של העולם. אז כן, זה פתח את הראש וזה היה מעולה.
האם הקהלים שם מתנהגים באיזושהי צורה מוזרה? אני יודע שביפן למשל קהלים מתנהגים אחרת מהנורמה שאנחנו רגילים אליה במערב.
כן. בסין הקהל מאוד מאופק. הם לא אוהבים לקפוץ יותר מדי, הם מאוד מנומסים, כאילו שהם… אני לא יודע, הכל פשוט מוזר. אבל הם מאוד נהנו מזה. והודו, ניגנו שם בפסטיבל בהודו וזה היה די מצחיק. אני חושב כשהתחלנו לנגן אנשים פשוט לא ידעו מה לחשוב, אני חושב שבטח הפחדנו אותם או משהו כזה (מצחקק).
איזה עוד להקות ניגנו בפסטיבל הזה? הם הייתם הלהקה היחידה שעשתה משהו פאנק/רוקי שכזה?
כן, היינו הלהקה היחידה מהסוג שלנו שם, ושאר הלהקות די היו להקות רוק מיינסטרימיות, ואני חושב שהם התקשו עם מה שאנחנו עשינו. באותו הזמן זה היה מעולה. כלומר, אחרי ההופעה היו די הרבה אנשים שבאו אלינו ואמרו שזה היה מעולה ושהם ממש נהנו מזה ושלא יוצא להם לראות מוזיקה כזו יותר מדי. זו היתה הזדמנות טובה.
אולי עשיתם היכרות למוזיקה כזו לחלק מהאנשים שם, אולי הם מעולם לא שמעו דבר כזה.
כן, אי אפשר לדעת - יכול להיות שיש הודי שמתחיל להקת פאנק בזה הרגע.
כן, זה יכול להיות מגניב! אתה יודע, אני עוקב אחרי יגאלז אפילו לפני אלבום הבכורה, וזה נראה שהלהקה הולכת וגדלה: אתם בסיבובי הופעות גדולים יותר, הופעתם אצל דיוויד לטרמן, קיבלתם פרס מה-NME (עבור הקליפ "Nerve Endings" -ע"ש). בתור חובב מוזיקה בטח היה לך רעיון איך זה מרגיש להיות בלהקה שנמצאת בתנופה כזו. אבל איך המציאות היום יומית לעומת מה שציפית?
אף פעם לא ידעתי למה לצפות בכל מקרה, כי אני לא בן אדם פנטי. כשגדלתי לא באמת חשבתי, אה, יום אחד אני רוצה להיות בלהקת רוק גדולה! פשוט התגלגלתי לתוך זה. אבל כן, המציאות של זה, היא לא מה שזה נראה לרוב האנשים. אני חושב שרוב האנשים חושבים שאנחנו מטיילים בעולם ואז פשוט קופצים על הבמה ומנגנים, ושאנחנו חיים בצורה ראוותנית. אבל בכנות, זה לא באמת ככה. יש הרבה עבודה קשה שמושקעת בזה, וזה יכול להיות מלא בסטרס, וכן, זה גובה מחיר מהמוח, בהחלט.
אני מכיר אותך רק דרך המוזיקה, אבל נראה שאתה בן אדם יותר מופנם, שאולי אתה צריך יותר ספייס או זמן כדי להירגע. אז איך אתה מתמודד עם זה כשאתה בדרכים ותקוע עם כמה חבר'ה ואומרים לך מה לעשות ולאן ללכת?
כן, אני חושב שאני פשוט נאחז בבקבוק יין (מצחקק).
בוא נדבר קצת על "Ullages". שמתי לב שסגנון השירה שלך מאוד התרחב באלבום לעומת האלבום הראשון שבו היתה לך הגשה יותר פאנקיסטית. איך עבדת על הקולות שלך בשביל האלבום הזה?
אני חושב שזו היתה התקדמות מאוד טבעית. באלבום הראשון אף פעם לא באמת עשיתי סיבובי הופעות כמו שצריך ורק צרחתי כל הזמן, וברור שאם אתה צורח יותר מדי אתה מאבד את הקול שלך, אז סוג של למדתי איך לשיר במובן מסוים במקום פשוט לנבוח את הליריקה ולאבד את הקול שלי בכל פעם מחדש. אז כשזה הגיע לאלבום השני כתבתי הרבה יותר מלודיות ושירים אטיים שיש בהם יותר מרחב למלודיות הווקליות, זה פשוט קרה באופן טבעי. כלומר, בפעם הראשונות ששרתי, לא אשקר, הייתי עצבני ודאגתי אם אני נשמע טוב כשאני עושה את זה. זה פשוט קרה באופן טבעי ועכשיו אני מעדיף לשיר ככה.
אז עכשיו אתה שר את השירים מהאלבום הראשון באופן אחר?
לא, כלומר, למאזין הממוצע זה לא נשמע כאילו שאני שר אחרת, אבל היום אני שר יותר מאשר נובח, זה פשוט נשמע הרבה יותר טוב.
כשקראתי ראיונות שלך הזכרת ש-Suede היתה אחת מההשפעות על האלבום הזה. באיזה אופן הם השפיעו עליך, והאם הם השפיעו גם על הקולות?
כן, היינו ממש בני מזל שהם ביקשו מאיתנו לחמם אותם ב-Royal Albert Hall בלונדון, וכולנו היינו מעריצים של סווייד מאז שהיינו צעירים. ניגנו איתם בהופעה והתחלנו להקשיב להם הרבה יותר, בסביבות האלבום השני שלנו. למעשה דיברנו על זה שההתקדמות הטבעית שלנו, בתור להקה, נראית כמו הצורה שבה הם כתבו מוזיקה, אז באופן טבעי הסתכלנו עליהם כמקור להשראה. אבל מבחינת השירה, לא יודע, אני לא יכול להתחרות עם הקולות של Bret Anderson (סולן סווייד -ע"ש), אז לא היה שום אופן שבו הוא יכול להיות השראה לקולות שלי, אבל זה היה מאמץ טבעי עם הקולות שלי.
נראה שאמנות חזותית משפיעה עליך, ואני חושב שיש לך תואר באמנות, נכון?
כן, כן.
מאוד אהבתי את העטיפות של האלבומים שלכם. איך עשיתם את העטיפה של "Ullages"? מדוע שמתם שם את המעין דחליל הזה?
התמונה שהשתמשנו בה בשביל האלבום והסינגל שהוצאנו נעשתה על ידי צלם בשם Peter Mitchell - שום קשר אלי. אבל הוא צלם מקומי, אמן. ובכן, אני חושב שהוא בשנות השבעים שלו היום, והוא מקדיש את החיים שלו לשגרה שלו ולצורה שבה הוא מצלם תמונות, והוא מצלם המון תמונות בלידס ובאזור. היתה לו תערוכה וראיתי את העבודות שלו, ומיד התחברתי לזה ופשוט חשבתי שזה יהיה מושלם בשביל הלהקה והאסתטיקה שלנו. אז שאלתי אותו אם נוכל להשתמש בתמונות שלו בעטיפות שלנו, ושאלתי אותו ממש בצורה ביישנית, כי חשבתי שהוא יגיד לא או פשוט יצחק עלי, והוא אמר מיד כן, כמובן! הוא נתן לנו לרוץ עם זה ולעשות את מה שאנחנו רוצים עם האמנות שלו, וזו היתה ברכה, זה היה ממש טוב. הוא צלם מאוד מוכר עבור צלמים. אני לא חושב שעבור אאוטסיידרים הרבה אנשים מכירים אותו, אבל הוא השראה עצומה לחלק מהצלמים באנגליה, באמת. כן, זה כבוד שהיצירה שלו נמצאת על האלבום שלנו.
מה לגבי היצירה המסוימת הזו משך את תשומת הלב שלך?
הממ, מאוד אהבתי את האופן שבו אתה כמעט יכול לזהות שזה בריטי במובן מסוים… ובכן, אני לא יודע אם בריטי, זה פשוט… לא יודע, זה מאוד מתאים למוזיקה שלנו, ולצורה שבה זה מייצג עגמומיות ובלאי, ולראות יופי באופל, נראה לי. וזה סוג האמנות שאני מאוד נמשך אליו. כן, אני אוהב את זה.
כן, אני מניח שיש שם נוכחות אנושית בתמונה, אבל למעשה זה גם ריק, כי אין שם באמת אף אחד, סוג של ניגוד. אולי התחברת לזה?
כן, זו אחת מהסיבות שמאוד נמשכתי לזה, כי יש לזה תכונות של בן אדם, אבל למעשה זה לא אנושי. כן, זה ריקני, וזה עגמומי, זה מאוד מיושן ופשוט נראה… לא יודע, זה פשוט מתאים למה שאנחנו יוצרים, זה הולך ביחד ואני מאוד אוהב את זה.
האם הוא גם צילם את התמונה באלבום הראשון, או שזה היה מישהו אחר?
זה היה מישהו אחר, חברינו Andy Jones. למעשה הוא צילם את התמונה הראשונה ליצירה הראשונה ששחררנו אי פעם, ובמקור אמרנו שרצינו שהוא יצלם את כל התמונות, אבל הפעם הוא לא יכל לעשות את זה. אבל כן, העטיפה הראשונה, כן, זה היה פשוט מזל מאוד מאוד גדול שהצלחנו למצוא את הסיטואציה הזו עם המכונית השרופה ברחוב.
גם זה צולם בלידס?
זה היה בשפילד.
אם כבר מדברים על האלבום הראשון, אחד מהשירים האהובים עלי הוא "Tough Luck", אבל לא הצלחתי לפענח את הליריקה עם שורות כמו "No arms, no hands, no legs, no feet, no space for toes". תוכל לספר לי על מה השיר?
כן. כתבתי פואמה על, ובכן, זה היה פשוט על תרופה בשם Thalidomide. אני לא בטוח אם אתה מכיר את זה, אבל זה היה סם שהשתמשו בו אחרי המלחמה כדי למנוע בחילות בוקר עבור נשים בהריון, אבל הוא השפיע על הילדים שנולדו, כך שהיו אנשים שנולדו בלי גפיים, בלי בהונות, בלי ידיים וסבי הושפע מזה. השיר אומר, תחשבו על הפעולות שלכם, במובן מסוים, אל תעשו פשוט את מה שאומרים לכם לעשות, כי זה יוכל להסתיים עם ילד שאיבד את הגפיים שלו כי הרופא אמר לכם לקחת את התרופה הזו. אז, כן, כמו שאומרים "touch wood", אבל אז "tough luck" כי לקחת סיכון שהשפיע על חייו של מישהו אחר.
זה כבד, במיוחד בהתחשב בכך שחיברתם את זה למוזיקה מאוד קצבית.
כן, זה בערך התהליך בלהקה שלנו. אנחנו נוטים לכתוב דברים קליטים, במובן של מלודיות פופ ורגשות, אבל הנושא הוא תמיד די אפל.
יש לי שאלה די טיפשית, אבל אני חייב לשאול. בטח שמעת כבר מיליון פעם ששם הלהקה שלכם יגאלז יכול להיות בקלות מבולבל עם השם של הלהקה המפורסמת ההיא מלוס אנג'לס. האם היו כל מיני בלבולים מוזרים בגלל זה?
כן, כן. כשהיינו בתכנית של דיוויד לטרמן, היתה שם למעשה אישה, אמא ובתה שבאו לתכנית כי הם חשבו שהאיגלס מופיעים. תזכור שחלק מהם כבר מתים או זקנים מדי מכדי לעלות לבמה, זה היה לגמרי קורע שהיא חשבה ככה. והיה לנו מעריץ ענק של האיגלס שעקב אחרינו בטור ועשה לייק לכל פוסט שפרסמנו. כן, אני לא יודע, זה חלק מהעונג בשם שלנו. אבל זה לא המשמעות שלו, פשוט רצינו שם שהוא נונסנס מוחלט, לא היתה לזה שום משמעות אבל עכשיו יש לזה לאנשים מסוימים.
מה התכניות שלכם לעתיד הקרוב בתור להקה?
יש לנו כמה הופעות בצרפת השבוע, אז אנחנו באים לתל אביב, ואז אנחנו מתכננים לעשות הפסקה כדי לכתוב קצת ובתקווה לגבש מלא שירים ואז להקליט עוד אלבום.
מעולה! יש לך רעיונות איך הוא ישמע, או שאתה בא לאולפן לגמרי בראש פתוח?
בדרך כלל אנחנו פשוט שמים את עצמנו בתוך חדר, ודופקים את הראש ביחד עד שאנחנו הורגים אחד את השני או מתחילים לבכות, ואז משהו יוצא מזה! (מצחקק).
יובל הרינג אוהב לחלום. סולן ועדת חריגים מנהל ביום יום למחייתו את סוכנות היח"צ אנלוג, אך הוא גם נוהג להרים כל מיני אירועים אקזוטיים בפייסבוק כמו "ההורים שלי טסים לחו"ל !" או "ועדת חריגים בקיסריה" ולכתוב סטטוסים על רצונותיו לקנות אי ביוון ולהקים בו קהילת אמנים. הנטיות האלה גרמו לנדב לזר מהבלוג אטמי אוזניים לקרוא לו פעם ההרצל של סצנת האינדי, אבל לפעמים גם החלומות של הרצל מתגשמים: הרינג מקים לייבל חדש בשם נוער אבוד.
"רציתי תמיד להגיע לנקודת רוויה מסוימת בעבודה היום יומית שלי שאני יכול כאילו לנתב את יכולות היח"צ שלי ואת כל השטויות האלה", מספר הרינג על כוס קפה ליד כיכר הבימה, "לקחת להקות לא דווקא כזה שבעות, אלא כאילו בני 17-18 מקסימום 20 ומשהו שמוציאים אלבום ראשון, אפילו דברים שהם בוסריים שם בסאונד לפעמים, וממש ממש להיות מסוגל לתת להם איזה מן מענה בסיסי מאוד SST כזה (לייבל עצמאי של מקים להקת Black Flag -ע"ש), לתת להם ריליס ראשון ברוטלי כזה, ולהוציא להם את זה ולעזור להם עם היח"צ, להדפיס את השיט".
למעשה, לא מדובר בלייבל הראשון של הרינג: הוא הקים בעבר את Fish In The Water שהוציא בזמנו ריליסים לשאריות מסצנת הפטיפון כמו אכזבות' ואדם קומן. בנוער אבוד הרינג הולך לשחרר אלבומי בכורה לדור חדש של הרכבים כמו סאל חרדלי וסילבי ז'אן - למרות שאין ללייבל משרד או אולפן והוא בכלל לא עושה הקלטות. "סילבי למשל זה פרויקט שבן (אבגיא -ע"ש) הקליט בבית שאני שמעתי את האי פי שהוא העלה ליוטיוב, וממש התלהבתי שמישהו הקליט את זה בבית. אחר כך הוא השמיע לי עוד דברים שהוא הקליט, ואמרתי לו, בונ'ה, אתה מפיק קטן ממזר, מדהים הדברים שאתה עושה בבית!"
סילבי ז'אן: מפיק קטן ממזר
מה הדהים אותך?
"יש לו דרייב מטורף להקליט, הוא כל הזמן שולח לי שירים חדשים, כל הזמן, שהוא הקליט פשוט! שנשמעים פיצוץ, כאילו - ג'יז ג'אז מק דמרקו כזה, הקלטות חדר אבל טובות, שהתופים נשמעים סבנטיז - כי הוא יודע, הוא יודע איך למקם שיט, והוא יודע איך להוציא ממעט הרבה. זה נפלא! בגיל שלו? 20 ומשהו. סאל זה קלאסי להקת תיכון שלקח לה הרבה זמן - כמו קין והבל - להגיע לרמה גבוהה של שפה אמנותית, אבל אז, מביאים את זה, אלבום מאוד יפה בעיני, מאוד שאפתני טקסטואלית, מוזיקלית, נשען על הג'אז הזה שבא מהתיכון כשאתה רוצה להרשים בנות ואתה ג'אזיסט! ואתה רוצה שיראו שאתה יודע לנגן נורא טוב: המתופף מנגן מהר, הגיטריסט מנגן מהר. יש בזה משהו מאוד נעורי בעיני, זה רק אגרסיות שיש עד גיל מסוים. ובאמת עם הלייבל, אני רוצה לתת מענה לדברים כאלה, אני רואה שיש עוד ועוד כאלה. יש את Bonjour Machines שיש בה את הבן של יזהר, יזהר אשדות, אילי, וגם שם יש קסם של איזשהו סוג של אימו בעברית כזה, אבל לא קליפורני רגיל, אלא שבור כזה, כמו Hotelier כזה, הגל החדש של אימו כזה. מדהים אותי שילדים מחוברים לטרנדים, מנסים לעשות אותה בעברית אינטואיטיבית - אני מוקסם מזה כנראה בגלל המצב הנפשי שלי כבן אדם. אני מוקסם מזה כי ככל הנראה זה נעדר מחיי באיזושהי צורה, אני שואב את זה כהשראה מהם, אני רואה את העיסוק הזה שלהם ואני מתמלא בזה מחדש - גם בשביל עצמי, גם בשביל להזין את עצמי כיוצר, ולא רק כאיש משרד".
ואם אתה אומר שהם באים עם ההקלטות והכל, אז מה הערך המוסף שאתה נותן להם בתור לייבל? כי הם היו יכולים לעשות לבד עמודי פייסבוק ופרסומות.
"אני כמו עמוד אש כזה. מה אני עושה? אני מייצג את האפשרות שאנשים ישתפו פעולה ביחד. הם לא היו חושבים לעשות את זה קודם, כי הם היו עסוקים בלהשיק את האלבום שלהם ולעשות את ההופעה בבארבי וכל הדבר הזה, ואולי הם היו מופיעים עם הלהקות האחרות, עם בונז'ור, הם היו מגיעים להופיע עם חריגים. אני חושב שיש הרבה מאוד כוח בכוונון של המאזין לבית מסוים. נגיד ל-Touch n' Go יש סאונד, ל-Sub Pop יש סאונד - מגוון היום יותר, כי הם לייבל גדול יותר, אבל היה מצומצם יותר כשהיה נגיד את ה-"Sub Pop 200", את האוסף, והיה להקות נשמעו כמו נירוונה - היה איזשהו רצף מסוים של איכות פילוסופית זהה יחסית ללהקות על אותו לייבל. ואיכויות פילוסופיות זהות הם דברים שניתן לשווק בצורה קלה יותר - זה גם עוזר ללהקות. אני בעצם מייצג את האפשרות להדבקה אסתטית של כמה דברים ביחד. אני לא באמת ערך מוסף טכנולוגי או כלכלי. אבל אני חושב שגם אם הייתי ערך מוסף כלכלי זה היה נגמר מהר מאוד, כי הם היו חושבים שאני בנק. למעשה אני מדפיס, מיחצ"ן, ודוחף אותם לשאוף להיות רציניים בקשר למה שהם עושים, ולשתף פעולה עם אנשים אחרים, ככה שהם חזקים יותר מאשר להיות אינדיבידואלים. זה הכל. וזה מה שאני עושה, אני דוחף אנשים צעירים, מוכשרים, לשאוף ליותר. זה הכל. ממש כמעט על גבול הקואוצ'ינג פילוסופי של DIY, זה הכל. וכן, אני נותן יח"צ, שזה תשמע ערך של כמה אלפי שקלים, אני מדפיס שזה ערך של כמה אלפי שקלים, לפעמים אני עוזר בקליפים שזה ערך של כמה אלפי שקלים. זה מצטבר לתקציב לא מבוטל שבסופו של דבר אני יכול לעזור ללהקה, אם אתה רוצה ממש להיות Ian MacKaye כזה, האם שווה לעבוד במקדונלדס או בזה, בסביבות ה-15,000-20,000 של עבודה".
ואיך הלייבל מתקיים מזה?
"הוא לא! אני עובד, ואני משקיע ואני מפסיד כסף על הלהקות. ואני מפסיד בצורה כזו שאני יודע שמה שאני מפסיד, זה כמו שמישהו שיש לו תחביב כלשהו, ואני דווקא אוהב תחביבים, אני לא משתמש במילה הזו בשביל להמעיט במה שאני עושה. אני אפילו תמיד אומר על ועדת חריגים שאנחנו לא להקה מקצועית: גוטה הוא עורך וידאו, דן יש לו חברת לוגיסטיקה לקידוחים, ואני יועץ תקשורת, ואנחנו עושים לפעמים טורים ומוציאים אלבום פעם בשנתיים-שלוש, ואנחנו לוקחים מאוד ברצינות את התחביב הזה, מאוד. היתה תקופה שניסיתי שמוזיקה תהיה העבודה שלי, ואני מצאתי באופן אישי שאני סובל יותר, משום שמערך הציפיות שלי הגיע ממקום משיגני, כי רציתי להיות הכי טוב בעבודה שלי שיכלתי, אז העדפתי, אני חושב, להפנות את המשיגנות שלי לתחום אחר, וממש ממש רק לעשות את מה שאני נהנה ממנו במוזיקה, וזה יותר תואם את ישראל בסופו של דבר, לדעתי".
הדבר האמיתי
נוער אבוד מצטרף לשרשרת של לייבלים עצמאיים בארץ כמו פאסט מיוזיק, פאקט רקורדס, ופית/קית שהוציאו אלבומים להרכבי שוליים כמו המיותרים, יאפים עם ג'יפים, ומורה חיילת. "בא לי להיות ליד דברים בוסריים כשהם קורים", משתף הרינג. "יש נגיד להקות כמו לילה ודף צ'ונקי, כל מיני ילדים סופר מוכשרים שצורכים אובר-אינפורמציה ביוטיוב ואינפורמציה מוזיקלית מספוטיפיי שממליץ להם על אינסוף דברים, ויש להם את כל הכלים האלה בידיים שלהם, במחשב, הקלטות ביתיות, והם יודעים לייצר דברים עם כמות אינפורמציה מאוד גבוהה, והם עושים את זה בפאשן כי הם ילדים". לפיו המצב השתנה. "היום זה הכל מוצרי יצוא, export ready, האם אתה פיזיבילי כדי שאני אשקיע בך, מנהלים/מפיצים כאלה שעובדים רק עם פרויקטים שהם הוכיחו את עצמם מבחינת כרטיסים - אין מקום התפתחות לכל האינטואיטיביות הזו שנמצאת כמו ענן בתחתית".
הרבה לפני שועדת חריגים טסה לכבוש את שולי אמריקה, הרינג היה נער אבוד בעצמו שהקים הרכב פוסט-רוק קטן בשם הבקרים הרועשים ונהפך בהמשך ללהקת לבנון. היום הוא רוצה לתת להרכבים חדשים את מה שהוא קיבל אז. "עשינו קסטת דמו פעם לבקרים הרועשים. נתתי את זה ברעד וחיל ופיק לאמיר שור, שאולי הוא יפיק את האלבום של לבנון. וזה היה משהו, וכשהוא אמר כן, ואני יעשה לכם מחיר, (צוחק) לא משנה מה המשמעות של זה. הוא באמת עשה לנו מחיר, והם באמת תמכו בנו, והיה לנו מועדון, והוא הוציא לנו את האלבום, ויכולתי לשבת שם עם מכונת למינציה ולניילן את הדיסקים שלי, ולקבל אותם מהמפעל, ולראות איך אני מכניס את הדיסק פנימה. וישבתי שם כמו ילד אצל הסבתא, וזה היה האולפן שלהם, וזה הרגיש נורא אמיתי".
וזה באמת היה אמיתי.
"אני מרחם על הילדים האלה שהכל קורה להם בפייסבוק, אני מרחם על זה. אני ישבתי שם, היה באנגים, הזמנו אוכל, היינו שם, כאנשים. אז מקום אמיתי, מקום אמיתי. הלוואי והיה לי גם מקום, אין לי כסף לדברים האלה. יום אחד נגיד אם אני חברת תקשורת גדולה. הדבר הראשון שאני עושה, מה שבסגנון המינוס שתיים שנסגר, או לפני זה, איך קראו לזה, היה משהו אחד לפני זה…"
הקורו.
"הקורו, לרוגטקה לא התחברתי, אבל דברים כאלה. ספייס, עם עשייה, שהם עושים, הטברסקים של העולם".
זה חבורה של להקות שמנגנות ביחד, והם צריכים ספייס, אז הן עושים את זה.
"זה נפלא!"
הלהקות שלך יכולות לעשות את זה באותה מידה.
"על הזין שלי אם הם יעשו או לא. הייתי נותן את זה אם הייתי יכול, אם היה לי אולפן. זה לא העיסוק שלי, אני לא טכנאי, אין לי אולפן - אם היה לי אולפן זה היה יותר קל, הם היו יכולים לבוא ולהתארח".
יותר קל גם בשבילך אם יש לך אולפן.
"לאנובה יש למשל אולפן, והם נהנים מזה, וזה נפלא. אבל הייתי רוצה לתת משהו אמיתי - זו השורה התחתונה, לתת משהו אמיתי, גם אם זה פורמט של אלבום ומישהו שתומך בך. הם לפעמים קוראים לי בצחוק "דוד", אתה מבין? אני אוהב את זה! מישהו עוזר להם לחשוב על הכל".
סאל חרדלי: מקסימים (צילום David Doh Doh Rosen)
הרינג השתפשף חזק במשך השנים בעשייה מוזיקלית, בין אם בתפעול לייבל או מאות ההופעות שהוא עשה בארה"ב ובאירופה עם להקתו הקודמת TV Buddhas. הוא משתף את כל הידע שלו עם ההרכבים הצעירים בלייבל ודואג לדרבן אותם כדי לקדם את העשייה. הרינג אף מחזיק ברשימה של להקות שהוא שם עליהן אוזן כי הן שלחו לו הקלטות דמו בסמארטפון, אך לא כל להקה יכולה להתקבל ללייבל - הוא חייב להידלק על הסאונד.
באיזה סאונד מדובר?
"אמיתי, לא יודע, אמיתי זה המילה היחידה. באמת בעולם שבו, אני חושב, קשה לדעת מה זה אמיתי בגלל שאנשים חווים לפעמים קשת סכיזופרנית של דברים".
אז מה זה אמיתי בעיניך? כששמעת את סאל חרדלי, בונז'ור משינס.
"אני ראיתי את ההופעות. בהופעות, זה הרגיש לי, מקסים. זה המילה. אפילו אם זה ממש ממש רועש ומת' רוק, מקסים. סתם. פתאום הם עצרו את ההופעה והסקספוניסט שלהם, שאול, עשה סולו. הוא נראה כמו הבסיסט של הוסקר דו, יש לו שפם כזה, הוא בחור. וכולם כזה ילדים, אז אין את העצב של הבגרות, זה רק מן "קקק!" כזה. יש את הלהקות האלה: איך קוראים לכם? קוראים לנו אנשם. למה? כי זה היה הבדיחה בחדר כשחשבנו על איך לקרוא ללהקה. לא משנה, יש להקות כאלה. איך נקרא לעצמנו? שם מפגר כלשהו. אפילו סאל חרדלי זה שם של להקת תיכון. וזה הרגיש לי כל כך אמיתי ומקסים, פשוט באמת קסום. כמו שהלכתי לראות הופעה של אולי דנון. תקשיב, עזוב את ההפקה של האלבום ואיך יצא בסוף המוצר, אני אוהב לשמור על דברים מאוד ראשוניים. כמובן האלבומים של החריגים מאוד מופקים, אבל אני כן מרגיש שיש בהם אינטואיציה. אתה כן שומע אותם ואתה לא מרגיש שזה הרמטי, אני לא חושב. סרטים ומוזיקה מאפשרים לצופה ליצוק לתוך זה את העולם שלו, כדי שיהיה לו מקום ליצור בעזרת הדבר הזה".
זה גם יוצר עולם שאפשר להכנס אליו, שילוב כזה.
"נכון. ואז באיזשהו מקום, כשאני ראיתי את זה חשבתי שזה מקסים ולא הרמטי. היה בזה משהו כמו סקיצה. אבל כל כך טובה, אתה יודע? סקיצה של פיקאסו, שרואים את היד של גאון. אז גם ככה, כששמעתי את הקול של אולי בהופעה, או כשראיתי את בונז'ור מאשינס, והבסיסטית היתה ככה, והמתופף היה ככה, והיה להם תקשורת מצחיקה אחד עם השני, אבל הם ניגנו מדהים, עדיין ברמה טכנית מאוד גבוהה, אבל מתוך אינטואיציה, לא מתוך הפחד של הבגרות, אלא הגוף באופן אינטואיטיבי ניגן את זה, מתוך אהבה, ראשונית, טהורה, מינית אולי אפילו, למוזיקה - מה ששמעת זה מה שאני רוצה להרגיש זה מה שאני רוצה להוציא!"
אני יודע שאתה מאוד בעניין של מוזיקה בעברית. אבל אם תראה להקה כזו שעושה מוזיקה אינסטרומנטלית או מוזיקה באנגלית שעונה על ההגדרה הזו, אז גם תיקח אותם?
"אם היא עושה מוזיקה אינסטרומנטלית לגמרי שעונה על ההגדרה הזאת, וראיתי כאלה בחיי, ראיתי הופעה של Tera Malos וראיתי הופעה הופעתי עם כל מיני להקות בתקופה של 2003-2006, כשזה היה מאוד חזק הסצנה הזו של המת'-נויז, יצא לי להופיע באמריקה עם המון כאלה, והיה בהם משהו מקסים תמיד, והאמריקאים יודעים ליצור מוזיקה ולהופיע בצורה מאוד אינטואיטיבית גם כשהם מאוד מפורסמים - ההרמטיות לא נשמרת. אז אם אני אראה משהו אינטואיטיבי, בטח. אגב, השמיעו לי את האלבום החדש שלהן, לילה, הוא באנגלית, רצו שאאזור לסדר אותו או משהו כזה, יש הרבה שירים, ואני חושב שהן להקה אינטואיטיבית מאוד! מאוד, מאוד! יש להן יכולת אינטואיטיבית חריגה לישראלים, חריגה! זה פשוט יבוא להן, להחליף תפקיד, פתאום אחת על תופים, פתאום יבוא לה ככה ליצור, וככה - זה אינטואיטיבי, אני מאוד אוהב את זה, מאוד אנדי וורהול".
אז הן יצאו בנוער אבוד?
"לא, כרגע אנחנו עושים יח"צ. מה זה עושים יח"צ? אני עוזר להן פשוט. אבל זה באנגלית. פה זה תפס אותי בדילמה. אמרתי לעצמי, אני חושב שאחכה שיהיה משהו בעברית".
אוקיי. למה?
"אני חושב שזה יכול להיות מדהים בעברית, כאילו, מטמטם, מדהים! הן השמיעו לי פעם משהו בעברית. זה היה נפלא, זה היה רדוף! איפשהו באנגלית, זה עדיין יש לזה צעד אחד ממני. אני צריך שזה יהיה ממש לגמרי איתי כדי שארצה להוציא את זה".
כלומר, אמיתי באנגלית?
"לא שמעתי אף פעם - כולל דברים שאני עשיתי, ברור ביקורת עצמית, טוטלית - לא שמעתי אף פעם אינדי ישראלי באנגלית שהיה נשמע לי לגמרי בתוכי, שלגמרי נכנס לי לספירה. שים את "עטור מצחך", אני אבכה כמו ילדה. אבל לא נכנס עד הסוף. אני יכול להעריך, אני יכול זה. עד הסוף - לא. עד הסוף זה רק בעברית".
בונז'ור משינס לא עשו אגב לפני כן חומר באנגלית?
"אני חושב הם עשו אינטרוואלי כזה, הם עשו חלק מהדברים בעבירת, ואז באנגלית הם עשו אלבום, ואז דיברנו על זה, והם עשו עברית עכשיו".
לדף צ'ונקי יש חלק בעברית, חלק באנגלית, חלק ברוסית אפילו.
"נכון, שזה אגב אפילו פי עשר יותר מעניין באנגלית בעיני".
רוסית?
"כן! רוסית, ערבית, קיבוץ גלויות. מצידי, אם הבן אדם אנגלוסקסי וזה ממש בא לו ממקום כזה... סתם, אתמול ראיתי "The Voice" אז ראיתי איזה שלישיה שבאה ממושב של 40 משפחות של אנשים שעזבו את קליפורניה והם משיחיים כאלה, הם שרים באנגלית, הם שרו סיימון וגרפונקל. עזוב שזה היה ביצוע באמת כמו שאביב גפן אמר "משעמם", ופה אני מסכים איתו לפעמים, זה היה, בעיני, אינטואיטיבי".
הרינג: הרצל של סצנת האינדי
מקום שיקשיבו לך
ועדת חריגים היו חתומים בעבר בלייבל המקומי Anova, וכיום הם חתומים בלייבל הקליפורני Burger Records. בורגר הם לייבל עצמאי שהוקם ב-2007 ושחרר מאות ריליסים ממגוון רחב של הרכבים כמו Ty Segall, Thee Oh Sees, וגם הוצאות מחודשות להרכבים מוכרים כמו איגי פופ והסטוג'ס, הרבה מהם על קסטות. הרינג קיבל המון השראה מדרך הפעולה שלהם. "הם אומרים: שלח מוזיקה. ואז כזה בשלוש בלילה כשהם לא ישנים הם מקשיבים למלא שיט, והם עונים! זה חברי כאילו השנה היא '83, זה לא חברי כאילו השנה היא 2017 ואתה צריך לשלוח ל-info@, ושולחים לך בחזרה "thank you for" טה טה טה טה טה, אם נרצה משהו נחזור אליך. או, אנא שים את ה-mp3 שלך בתוך קופסה בסאונדקלאוד. זה כל כך מנכר. היום לייבלים של קסטות מהווים מבחינה פילוסופית את מה שפעם כל לייבל אינדי היה, שזה מקום שיקשיב לך, אתה יודע, גם אם אתה מוזר, גם אם קוראים לך קורט קוביין ואתה בן 17 או 18 או משהו כזה, ואתה הקלטת קסטת בבית, וכתבת להפיק וציירת קקי ועשית כמה קווים מעל, יקשיבו לך. מישהו יקשיב לך".
אתה הולך להוציא קסטות או וינילים?
"כן. אני הולך להוציא קסטות, אני הולך להוציא קסטות ברמה מאוד מגוונת - כמו שבורגר עושים, כשהם מוציאים ל-Big Star ריאישיויים כאלה, ול-Green Day, ולסטוג'ס - אני הולך להוציא גם ריאישויים ישראלים, בקסטות, גם להקות גדולות מאוד שיוציאו בקסטות אצלי, זה משהו שאני רוצה לעשות סתם בשביל להשטיח באיזושהי צורה את הכל. אני אוהב את זה".
אולי גם לחבר נקודות - אם תוציא קסטת דמו של משינה, אני יודע, מתחילת שנות השמונים, אז יש בזה אולי את הדבר שאתה מתאר, האינטואיטיבי וכל זה.
"משהו כזה, משהו כמו כשאני שומע משינה כשאני מתקלח. יש לי כזה נגן קסטות, שם משינה, אני מתקלח עם משינה".
לרוב האנשים אין בכלל איך להשמיע את הקסטה, זה פשוט יושב יפה על המדף.
"אם אתה רוצה לרדת לרזולוציה של הפורמט, הקסטה היא בסופו של דבר, בימינו, מוצר עיצובי, שאנשים חלק שומעים, והרוב אוספים, ליופי בבית, בדירות תל אביביות כאלה ואחרות, או בוהמייניות כאלה, ויש לזה קוד הורדה, ובייסיקלי אתה יכול למכור את זה כערך מוסף בבנדקמפ או כ-15 שקל בהופעה, לפאן, כדי לתמוך, וזה הנאדג', זו הקריצת עין של האינדי שנשארה. חוץ מזה יש וינילים, ואני בטח אוציא אותם בהמשך, כשהדבר יהיה פיזיבילי. אבל כרגע ההשקעה היא מינימלית, אנחנו נוציא דיסקים בעיקר בשביל תקשורת, ובשביל מי שצריך, ובשביל הלהקה שתוכל למכור, אבל קסטות זה משהו שאני מאמין שהוא מוצר עיצובי שיכול ליצור אנגייג'מנט יפה, וזה פשוט פאן, וזה טרנד, שהוא לא רק כי הוא טרנדי, אני מאוד אוהב אותו כי הוא מאוד זול ליצור יחסית, והוא מכיל בתוכו את אותה משמשעות שיש לוויניל, פחות או יותר, שזה המשמעות הזאת של כאילו הדבר האמיתי. אני אוהב את זה. חתרני כזה".
נוער אבוד האוסף: בקרוב על קסטה ב-Burger Records
נשמע שנוער אבוד מכוון לקהל מקומי קטן של סנובי מוזיקה, אך הרינג מתכנן לייצא את המוזיקה גם לחו"ל. הקסטה הראשונה של הלייבל תהיה אוסף שיצא ב-27.1 כחלק מסדרת Burger World, סדרה שסוקרת סצנות אינדי ברחבי העולם. הרינג בחר 12 שירים של להקות חדשות ששרות בעברית, ומסתבר שזה התקבל בברכה. "שלחתי לו את זה, הוא אמר לי תקשיב, זה מדהים. הוא עף על זה, הוא אמר לי אני שומע את זה בריפיט כבר 20 פעם. הוא סידר לי את זה מחדש - הוא אף פעם לא עשה לי את זה - כאילו הוא נכנס לי לטראקליסט, התחיל לשנות את זה, איך הוא חושב שזה צריך להיות. הוא אמר, אני אשלח את זה דרך היח"צ שלנו, אשיג על הלייבל אייטמים, טה טה טה טה טה - זה הכוח של הרבה דברים יפים בעברית ביחד".
מעניין. טוב, זה כי אתה בלייבל, והוא מקשיב לך, והוא כבר התרגל לשמוע עברית.
"אני לא יודע אם הוא התרגל לשמוע עברית, אבל אני חושב שאם אתה עושה משהו אינטואיטיבית, נשאר בדיוק כאילו מה שאתה עושה, זה כמו הילדים האלה. עושה אינטואיטיבית פשוט, מה שאתה אוהב, מעביר דרכך את האנרגיה ישירות, אז הצד השני מרגיש שהוא מקבל משהו אמיתי ושהוא פְרֶש, שאין תחושה מעובדת. אז זה יצא, וזה סממן למה אני הולך לעשות. מה שאני הולך לעשות בייסיקלי זה לשלוח את האלבומים של הלהקות לאנשים, לעניין אנשים באמריקה בעיקר, ואנגליה, איפה שצורכים מוזיקה אינדית, אנרדרגראונד, ולעניין אותם בלייבל בוטיק שלי כלייבל בוטיק שמוציא אלקטרוני, ואנדרגראונד רוק, בשפה העברית. עכשיו, אתה כצרכן מוזיקה, היית גר באמריקה, זה אנקדוטה מעניינת שיש דבר כזה. אני יכול לדמיין את זה בפוטנציאל של זה הגדול ביותר, לייבלי בוטיק שמוציא דברים טובים בשפה העברית, וזה יכול להיות פשוט קוריוז מעניין, כמו לייבל יפני טוב שאתה עוקב אחריו, אתה יודע?"
עדי אולמנסקי עברה הרבה טרנספורמציות. מה שהתחיל במיינסטרים עם השתתפות בעונה החמישית של כוכב נולד, המשיך בשוליים עם להקת האינדי רוק Lorena_B (שאר חברי ההרכב הקימו את Garden City Movement), והגיע לוואן-וומן-שואו שמשלבת בקלילות בין היפ הופ, מוזיקה אלקטרונית, ואר אן בי, עם הופעות והכרה ברחבי הגלובוס. אבל מסתבר שלא הכל כזה ורוד אצל אולמנסקי. עכשיו יוצא "Dreamin' EP", היצירה הכי חשופה שלה שהגיעה אחרי תקופה קשה ומדברת על כדורים נגד דיכאון והתמודדות עם ביקורת - בעיקר מעצמה. לקראת ההשקה ב-18.1 בבארבי, ביררתי איתה במייל מה העניינים.
אז, איפה אני תופס אותך ומה עשית בדיוק לפני הראיון?
ממש הרגע חזרתי מהופעה בצוללת הצהובה בירושלים, היה לי כיף ממש ממש ואני מלאת אנרגיות.
"Dreamin' EP" נפתח עם קטע ספוקן וורד די עמוק ואפל. איך כתבת את הטקסט הזה? מדוע בחרת לפתוח איתו את האלבום מאשר להתחיל ישר עם המוזיקה?
האי פי הזה מהווה מעין נקודת ציון של שינוי כיוון והתבגרות שעברתי והרגשתי שאני חייבת לספר לאנשים מאיפה המוזיקה שהם הולכים לשמוע באה ולהכניס אותם לתוך העולם שלי, לפני שהם שומעים את המוזיקה עצמה. הטקסט הזה נכתב בחמש דקות באופן הכי אימפולסיבי כשראיתי איזה וידאו של הרצאה מעניינת על המקום שלנו כבני אדם בעולם ועל הדורסנות שבנו והנטייה שלנו לרמוס את כל מה שטיפה יותר קטן מאיתנו. מאד התחברתי לזה והקושי שזה עורר בי גרם לי לרצות לכתוב על זה.
הקטע הראשון באי פי, "Pink Pillz", מדבר על הצורך שלך בגלולות נגד דיכאון בשביל לעבור את היום. האם חששת לחשוף את הפרט הזה על החיים שלך? איזה תגובות קיבלת על הקטע?
שאלה טובה. לא בטוחה שממש חששתי להוציא את השיר הזה אבל בהחלט חשבתי על זה מספר פעמים לפני. לא הייתי בטוחה שאנשים ידעו איך לעכל את זה ויבינו את זה אבל מנגד הרגשתי שזו גם סוג של שליחות שלי, שאני אמורה לדבר על דברים שהם לא הכי נוחים כי בתור אמן חלק מהעניין זה לעורר שיח על דברים חשובים ולגרום לאנשים לחשוב שוב. מעבר לזה אני פשוט בנאדם שמדבר די בכנות על הקשיים והצדדים האפלים שלו, ככה שזה יחסית קרה בטבעיות. באופן משמח קיבלתי כמעט רק תגובות חיוביות על השיר וזה ממש עשה לי טוב על הלב.
אגב גלולות ורודות, מהצד זה נראה דווקא שאת מאוד מצליחה: משחררת ריליסים ויוצאת לטורים בעולם ומקבלת הכרה בינלאומית. אבל איך את רואה את עצמך ואת הקריירה המוזיקלית שלך כרגע? ממה את מרוצה ומה היית רוצה לשנות?
אני הכיי גרייטפול שאפשר להיות על המקום שבו אני נמצאת כרגע, בעיקר כי עברתי תקופות כל כך קשות עם עצמי ועם המוזיקה והייתי באפלה די הרבה זמן, ועכשיו סופסוף פתאום דברים מתחילים להתחבר. הרגשתי שאני עושה דברים שהם לא באמת אני והחלטתי שאני מנערת הכל, מנקה ועושה ריסטרט, כשהפעם זה יהיה מאתיים אחוז של האמת שלי, בין אם יאהבו ובין אם לא. עדיין יש בזה הרבה חוצפה וקריצה שהיו גם במוזיקה שעשיתי פעם, אבל נכנסה גם הרבה כנות לגבי התחושות שלי והצדדים הפחות יפים. מרגיש לי שהמקום שבו אני נמצאת כרגע הוא תוצאה של תהליך מאד אמיתי שבו דאגתי גם להקיף את עצמי באנשים נכונים שהבינו את הוויז׳ן שלי ועזרו לי לדחוף קדימה.
מה הייתי רוצה לשנות? מטורף להגיד אבל באמת שכלום. אני ממש מרוצה ממה שקורה. בא לי כן להופיע עוד יותר בחו"ל ואולי גם לגור בארה"ב לתקופה כדי לעבוד עם עוד אמנים ומפיקים, אבל מבחינת היצירה עצמה - אני הכי מסופקת בעולם.
המפיק הטקסני Eric Dingus הפיק את קטע הנושא של "Dreamin'". איך נעשה החיבור ביניכם?
גיליתי את אריק לגמרי דרך האינטרנט אחרי שראיתי שהוא הפיק לדרייק כמה קטעים באחד המיקסטייפים שלו. פשוט פניתי אליו בסאונדקלאוד והתחלנו לקשקש על לעבוד יחד. זה הזוי אבל גם מרגש שאפשר לעבוד ככה, מבלי להיפגש וליצור דבר שלם יחד.
"Snow" מהאי פי לוקח את המוזיקה שלך להפקה הרבה יותר סינת'פופית. מה השפיע עלייך לנסות את הגוון המוזיקלי הזה?
האמת שמבחינתי "Snow" הוא היציאה של האלבום. מי שמכיר אותי יודע שהווייב האייטיזי הזה וכל הסינת' פופ זה בדרך כלל לא העניין שלי, אבל החלטתי לנסות כל מיני כיוונים של הפקות לשיר הזה כי הרגיש לי שהוא צריך להיות מדויק. פגשתי באל איי מפיק מדהים בשם ייבס והוא הביא את הכיוון הזה להפקה. בהתחלה מאד נרתעתי אבל אחרי שתיים-שלוש האזנות פשוט הרגשתי שזה הדבר הכי נכון לשיר ובעיקר הרגשתי שזה מגניב להביא יציאה בתוך אי פי/אלבום ושלא הכל ישמע אותו דבר.
האי פי מסתיים עם השיר "Nothing to Prove". איזה ביקורות קיבלת וממי שעוררו בך את הצורך להגיב ככה?
וואו... אינסוף ביקורות. גם מהעולם אבל בעיקר בעיקר מעצמי. הרבה מהמשבר שעברתי עם המוזיקה היה הקושי שלי עם הביקורת העצמית וההרגשה האינסופית והמעיקה שאני לא מספיק טובה ושזה לא טוב. נהייתי ממש קשה עם עצמי עד שזה הגיע לרמה שפשוט ביטלתי את עצמי. כל הזמן היתה מחשבה מה יחשבו ומה יגידו וכשהתחלתי לעבוד על "Nothing to Prove" זה היה מעין התחלה של הבנה שאני פשוט צריכה לעשות מה שנעים לי וכל השאר זה חרטא. שיצירה זה לא תחרות, אלא רגשות.
חוץ מזה הטקסט גם מדבר על כל מיני מפגשים עם כל מיני אמנים ואנשים שבאים ומתרברבים ומספרים על כל השיט שהם עושים וכמה הולך להם ובעצם כמה נמאס לי לשמוע את הסיפורים האלה כי הם תמיד רק מספרים על הדברים הטובים ואף פעם לא מסוגלים לשתף בחולשות ופשוט אין לי כוחות לזה. בא לי אנשים אמיתיים, כנים, חזקים שרואים בחולשה כוח ולא מסתירים אותה. זה בעיני הקסם הכי גדול שיש.
רציתי לשאול כבר מזמן: עשית לפני כמה שנים מעבר חד מאינדי רוק למוזיקה שאת עושה היום שמושפעת בעיקר מהיפ הופ ומוזיקת נשמה. מה גרם לך לעשות את הסוויץ' הזה?
זו לא היתה החלטה מודעת אלא פשוט הטעם המוזיקלי שלי השתנה. אני בנאדם שלגמרי מאפשר לעצמו לעשות שינויים וללכת איתם ואני מאד מנסה ללכת עם מה שמרגיש לי בלי לעצור את עצמי יותר מדי ולאט לאט התחלתי להקשיב הרבה יותר להיפ הופ ואר אן בי וקלטתי שזה מה שהכי עושה לי את זה ולכן גם רציתי ליצור מוזיקה כזאת.
את מופיעה לבד על הבמה, ותוך כדי שאת שרה ורוקדת את גם מתפעלת במקביל את המוזיקה. איך בדיוק עובד הסטאפ שלך? מה מתוך זה מנוגן חי ומה מגיע מפלייבק?
האמת שממש לאחרונה החלטנו לעשות שינוי ולהוסיף גם דיג'יי להופעה. אני עדיין עם עמדה של קלידים ואמפידי (קונטרולר שמחובר למחשב -ע"ש) ושרה בלייב אבל הדיג'יי זה מבחינתי אחד השדרוגים - זה חבר ממש טוב וזה הופך את כל ההופעה לכל כך הרבה יותר כיפית ומאפשר לי גם לתקשר הרבה יותר עם הקהל. אז בעצם יש ביטים שמגיעים מהדיג'יי, ואני מנגנת עליהם סמפלים וקלידים ושרה. די פשוט. המהות של הדבר זה לבצע שירים שעושים לכולם נעים וכיף - זה לא הופעה למוזיקאים, זה הופעה לאנשים.
הקאבר שעשית עם נתן גושן מאוד הפתיע אותי, הוצאת ממנו צבע אחר לגמרי ממה ששמעתי ממנו עד כה. איך עשית את זה?
זה קטע כי ממש לא ידעתי אם החיבור בינינו יעבוד, היות ושנינו מגיעים מכיוונים מוזיקליים כלכך שונים, אבל כבר בפעם הראשונה שנפגשנו היה ברור שיש לנו חיבור מוזיקלי טירוף ושנינו בעצם מקשיבים די לאותה מוזיקה. לקחתי את ההפקה לגמרי לעולמות של הדברים שאני אוהבת להקשיב להם והוא לגמרי הבין את הווייב ופשוט נתן את מה שהיה צריך. הוא זמר מדהים אז זה מאד קל ובנוסף הוא מותק של בנאדם.
מה התכניות שלך לשנת 2017?
להוציא את אלבום הבכורה שלי (שרובו כבר די כמעט גמור), לטוס לארה"ב, לעשות מלא מוזיקה וביטים ולהופיע כמה שיותר
