לפני שנתיים הייתי צריך להכריע אם ללכת להופעה של ה-Swans או לזו של Timber Timbre - מסוג הצרות המדהימות שיש לנו בקיצים האחרונים מרוב הופעות בארץ. העדפתי באותו הערב את העדינות והאמריקנה של טימבר טימבר מאשר הכאוס המחריש של הסוואנס, ואני מאוד מרוצה מההחלטה הזו. הערב ההוא בבארבי היה קסום. הרבה בזכות הנוכחות של סולן ההרכב Taylor Kirk ששר בקול עמוק ומלא ברוך וגם בזכות הנגינה המינימליסטית והמדויקת של ההרכב עד לצליל הכי קטן, הוכחה שאפשר לעשות הופעה עם סאונד צלול בבארבי. עברו שנתיים מאז וקירק ושות' חוזרים לשם ב-30.8. ראיינתי את קירק במייל לכבוד האירוע לגבי המעבר לסינתי, אורבניזציה וההופעה הקודמת שלהם בארץ.
קודם כל, איפה אתה נמצא כרגע ומה עשית בדיוק לפני שענית על הראיון?
אני פשוט מקשיב להקלטה שהפקתי עם כותב שירים ממש מופלא בשם Joe Mortone ורושם הערות. עבדנו על אלבום בנאפולי בחודש הקודם ואנחנו מתכננים לסיים אותו בסתיו פה במונטריאול.
האלבום האחרון שלכם מבוסס הרבה יותר על סינתיסייזרים. איך החלטת לקחת את הכיוון המוזיקלי הזה, ומי גיבורי הסינת' שלך?
הייתי פשוט סקרן לגבי אינסטרומנטציה ופיל שונה. קיוויתי שנעשה משהו הרבה יותר אלקטרוני. אני חושב שהפשרה היתה להשתמש בהרבה פחות גיטרות וכלים אקוסטיים. אני לא יכול להודות בכך שיש לי גיבור סינת', אבל יש כמה אומנים שעלו בתור רפרנסים שוב ושוב: דיוויד בואי, ואנגליס, הרבי האנקוק, טירס פור פירס וטוק טוק.
העטיפה של האלבום מראה גורדי שחקים בלילה בצורה כמעט אבסטרקטית כמו ציור דיגיטלי. מדוע בחרת בתמונה הזו לעטיפה? איך אתה רואה את חיי העיר ואורבניזציה בימינו?
התמונה מגיעה ממגזין מאוד ישן על גורדי שחקים בניו יורק. היא כמעט בת 100 שנה ואיכשהו היא מרגישה על זמנית ופשוט איקונית לגבי צפיפות האוכלוסין הזו. נהייתי מאוד מודאג לגבי האורבניזציה וסגנון החיים וההרגלים שלי. אני מאוד סקפטי לגבי דרך החיים המודרנית הזו והנורמליזציה של בזבוז, זמניות ונוחות. אני חושב שנכנעו כל כך מהר ובהסכמה למהירות ולצפיפות החיים ואנחנו מתחילים לראות השלכות גלובליות מאוד קיצוניות לרמה הזו של האבדון.
קראתי בראיון שעשית עבור Noisy שתמיד היתה לך אובססיה לחפצים קסומים. איזה סוג של חפצים קסומים נמצאים כעת בידך? איך השגת אותם מה קרה כשניסית להשתמש בהם?
בהחלט כן, הדברים הבסיסיים: שרביט קסמים, שני מקלות מטאטא מעופפים, חמישה כדורי קריסטל וחצי תריסר קדרות בגדלים שונים. יש לי גם חפיסת טרוט, אבל חסר בה את קלף השישה גביעים, אז אני מאמין שהיא מקוללת.
הופעתם בישראל לפני שנתיים, ומבחינתי זו היתה ההופעה הכי שברירית ומרגשת שראיתי באותה השנה. איך היתה החוויה שלך להגיע לארץ בפעם הראשונה ולעשות את ההופעה? מה אתה הכי זוכר לגבי הביקור וההופעה?
זו החלטה/דיון מאוד מורכבים בשבילינו לבוא ולהופיע בתל אביב. והבחירה לבוא ולהופיע לא הרגישה כמו ניצחון גדול, במובן שלהחליט את ההחלטה הזו נהפך להפרה גדולה עבור הרבה אנשים. אנחנו מודעים להשלכות וחושבים שזה מאוד מייאש. עם זאת ההופעה שעשינו בבארבי היתה לי מאוד חשובה. אף פעם לא התקבלתי על ידי קהל בצורה כזו, והבנו דרך המסע הזה שלא הופענו מול אנשים שהיו פעילים או שותפים בתחזוק האפרטהייד. בגלל הסיבה הזו ואחרי הרבה התלבטות, החלטנו לחזור.
גם מאוד אהבתי את זה שהעיבוד החי היה שונה ממה ששמעתי בבית, ועדיין מאוד עצמתי. איך אתם מתאימים את המוזיקה שלכם להופעות?
אף פעם לא השקענו הרבה אנרגיה כדי לייצר מחדש עיבודים מוקלטים עבור הופעות חיות. עם "Sincerely, Future Pollution" אני חושב שהגענו הכי קרוב למה שהקלטנו, במובן שכל האלמנטים הרגישו מאוד מהותיים לשירים ואי אפשר היה להחסיר שום דבר. עם זאת, להופיע עם האלבום גרם לכך שהדברים נהיו קצת יותר חופשיים ומחוספסים וקצת יותר מהירים. אתה יודע, כמו רוקנרול.
באופן כללי, יש לי תחושה שהמוזיקה שמגיעה מקנדה בימינו הרבה יותר הרפתקנית ומיוחדת לעומת מה שמגיע דרומית לגבול מארה"ב. האם אתה מסכים? אם כן, למה אתה חושב שזה המצב כרגע?
מצטער אבל אני לא יודע! בהחלט יש בקנדה סצנה מאוד בריאה בכל הסגנונות, וכך זה היה כבר זמן מה. אני גם עוקב אחרי הרבה מוזיקה אמריקאית. יש פשוט כל כך הרבה הרכבים ארורים כרגע, זה כל כך רווי שקשה לי לעקוב אחרי מי מגיע מאיפה. אבל כן, השקענו הרבה בעצמינו כדי לטפח את הסצנה פה בקנדה.
סגור לתגובות על Timber Timbre בראיון: "ההופעה שעשינו בבארבי היתה לי מאוד חשובה" / כללי / עידו שחם
החום והלחות של יולי בשילוב טיפוס במעלה שלוש קומות עם שתי גיטרות על הגב כנראה התישו מעט את בן גולן. הוא עמד עוד כמה שניות מתחת לפתח האוורור של המזגן, הגיטרות עדיין על גבו, מתאושש מהדרך, וכפי שהסתבר, גם מניסיונות להחזיר את מצבר האוטו שלו בחזרה לחיים.
גולן הגיע אלי כדי לנגן שני שירים אקוסטיים מאלבום הסולו הראשון שישוחרר בקרוב ולספר את סיפורו דרך המוזיקה. הוא סחב את הגיטרה החשמלית עוד מהופעה בלילה הקודם עם הקאט אאוט קלאב, המגה פרויקט של ניצן חורש. "הכרתי את ניצן מהופעות של אלקטרה וטרי שעשינו ביחד", מספר גולן. "הדיבור תמיד היה דיבור טוב. אבל היה קצת מוזר בהתחלה הנעליים החדשות האלה. כל מיני דברים שלא הייתי מתקרב אליהם, כמו בואי של סוף הסבנטיז - זה היה בזוי בעיני. ואז אתה מקבל איזשהו רפנרס מהמציאות לדיוויד בואי ופתאום הסתכלתי על זה אחרת - אני אוהב את זה! זה משהו התפתחותי. אז הרבה פעמים מה שמשאיר אותך מאחורה זה אתה, התפיסה המקובעת שלך שהוצבה באיזשהו גרעין קשיחות של נעורים. אני מאמין שאם אתה מתיישב על משהו מספיק זמן, אתה תבין אותו. לחשוב שאני יודע הכל - ממש לא. אני יודע כלום. הרבה פעמים אני מרגיש שאנשים מסביבי יודעים הרבה יותר טוב. אני משתדל לשמור את האוזניים פתוחות, את הראש פתוח".
בתוך הרכב כל כך גדול לא קורה לפעמים שמישהו מעלה איזה רעיון, וניצן כבר מקבל אותו ואתה אומר רגע זה לא נכון בכלל לשיר?
"אין לא נכון, כי מה אתה יודע? מה שאתה מפתח עם הזמן זה סבלנות לתת לרעיון להתפתח גם אם אתה לא מסכים איתו בהתחלה. הרבה פעמים רעיון טוב גודל עליך לפני שאתה מבין אותו. בדיוק היתה לי שיחה על זה עם ניצן, הרבה דברים חשבתי בהתחלה: מה זה? ואחרי שבועיים שלושה שאתה שומע את זה, אתה מתחיל להתרגל לזה, ואז אתה מתחיל להבין את זה. מוזיקה זה דבר שקורה עכשיו, דבר שקורה תוך כדי שאתה עושה אותו. יש לי המון מה ללמוד מאנשים אחרים. יש אנשים מאוד חכמים סביבי למזלי, מוזיקאים מדהימים ודווקא אני מוצא שלפעמים ללמוד מאנשים אחרים זה מגניב".
בראיון עם הקאט אאוט קלאב, קוואמי אמר שיש כל כך הרבה ז'אנרים שנכנסים לתוך ההרכב, ואתה אמרת שזה בסופו של דבר מוזיקה, ההגדרות האלה לא עוזרות, הן רק מפריעות.
"אני לא חושב שהגדרות מפריעות - הן עוזרות למרכז רעיון. הן טובות עד נקודה מסוימת. בקאט אאוט קלאב מה שיפה זה שהמון רעיונות וגישות נכנסו לתוך חדר אחד. מהרגע שנכנסת לחדר מתחיל מה שנקרא ההיתוך, הפיוז'ן. ושם זה כבר לא עניין של הגדרה, זה כבר מגדיר את עצמו מחדש. וגם קאט אאוט, לקח זמן עד שזה התאזן, עד שהגענו לנוסחה שהיית נכונה".
את הטירונות לגישה הקהילתית הזאת למוזיקה, גולן קיבל כנראה עוד בשנותיו בקיבוץ המעפיל. "הייתי בלינה משותפת עד גיל 6", הוא מספר עם בירה ביד במרפסת, אחרי שנרגע מעט מהחום. "עד אז לא ממש נחשפתי למוזיקה. זה יישמע נורא מצחיק, מעבר לשלישיית המעפיל, אני לא ממש זוכר מוזיקה לפני גיל 6. אני זוכר הרבה דברים אחרים, אבל לא מוזיקה. וברגע שנגמרה הלינה המשותפת, אח שלי הגדול כבר ישן בבית ספר ולא חזר הביתה. האח האמצעי היה אז באזור גיל 11, והוא כבר שמע מוזיקה: ביטלס, משינה. היה לנו בית מאוד קטן אז, בתים לא היו בנויים למשפחה גדולה. אז היינו ביחד אני והוא במיטת קומותיים וההורים במין מזרן על הרצפה. היינו ערים עד מאוחר והוא היה שם כל מיני דברים: ביטלס, פינק פלויד. הוא היה מאוד מתקדם לגילו מבחינת מה שהוא היה שומע. ואני גם הייתי שומע".
וגיטרה היתה כלי הנגינה הראשון שלך?
"לא. ניגנתי על פסנתר. החזקתי חודש. היה לי קשה עם התאוריה. ואז אתה יודע, כל הנספחים בקיבוץ שלחו אותי לאורגנית. על האורגנית למדתי כמה אקורדים זה היה ממש נחמד. היו אורגניות של הקיבוץ, ישבנו ארבעה ילדים בהתחלה, ובסוף נשארתי רק אני. המורה לאורגנית היה מורה לגיטרה בכלל, אז אמרתי אני רוצה ללמוד גיטרה, הוא אמר לי לא, לא, זה קשה, אתה לא תצליח. אתה צעיר מדי, לא לפני כיתה ד - הייתי אז בכיתה ב'. אח שלי שגר איתי בחדר היה מתופף אז למדתי ממנו קצת תופים. ואז בסוף הרשו לי בכיתה ג' להתחיל ללמוד גיטרה, וככה התחלתי לנגן לא חשבו שייצא מזה משהו".
אחרי שנים של עבודה בתוך להקות, פתאום אתה נכנס למשהו שהוא לגמרי שלך. אתה מרגיש שזה מתקשר להתחלה?
"אני חושב שזה נולד מתוך זה. גם על האלבום הזה עבדתי עם הרבה אנשים. מה זאת אומרת 'הרבה' (צוחק): עבדתי עם רועי חרמון (מפיק האלבום, טיגריס, ארמון -נ"א), עם נווה קורן המתופף של טרי, ואמיר שדות (טיגריס -נ"א) וגם דורון טלמון (ג'יין בורדו, קאט אאוט קלאב -נ"א) הצטרפה. היה איזשהו צורך שלי לראות תמונה של משהו שאני עושה מבחינה אומנותית, שאני לא קורא לזה אחראי, אלא נושא באחריות של התמונה, של מה שקורה בה. היה לי צורך לעשות יצירה אומנותית שהיא מתחילתה ועד סופה פרי רעיונותיי. מפה לשם, המפגש עם המציאות של לכתוב ולהביא את זה להקלטה, ולגרום לזה לקום... זה יהיה מופרך מצידי להגיד לך כמה מתוכנן זה היה. הרבה הסתברויות של הרבה מקרים, וגם עזרה מאנשים טובים שממש הייתי צריך את החיזוקים שלהם בשביל שזה ימשיך לקרות. אני לא חושב שלבד הייתה לי מספיק אמונה כדי להמשיך עם זה עד הסוף".
איך הגיע החיבור עם רועי חרמון?
"התחלנו בכלל נווה ואני לעבוד על זה, איזה חודשיים-שלושה, והגיע שלב שאמרנו יאללה הגיע זמן להתקדם. התחלנו לחשוב על כל מיני אנשים, ואז נווה נזכר ואמר תומר סיפר לי שיש איזה מישהו, ששווה לבדוק אותו: רועי חרמון, מארמון. הלכתי הביתה, הקשבתי לו המון, עד אז בכלל לא הכרתי אותו. וזה ישר מצא חן בעיני, מבחינת הסאונד, מבחינת הרעיונות, מבחינת הגישה הכללית".
אפשר לשמוע שזה הוא בקלות. אני חושב שבטיגריס, בארמון ואפילו אצל תומר ישעיהו, ישר שומעים שזה הוא, שזה הקלידים שלו.
"של האישיות שלו, אני חושב. הוא איש מיוחד, וזה יוצא החוצה. זה מתבטא בקלידים אבל…"
קולות רועשים של מים שנשפכו מחלון לצידנו קטעו את קו המחשבה של גולן, ואת השיחה המאוד רצינית שלנו. שנינו התגלגלנו מצחוק. לא הייתי צריך להסביר שמדובר בסאונדים פריפריאליים של שיכונים.
"אין כמו השיכון....הוא איש מיוחד, שמביא תמיד איזה פרספקטיבה טיפה אחרת לכל הדברים, ושמים לב לזה מהר. אני נורא אוהב את זה כי זה מפתיע אותי, אותי זה עושה מאוד יצירתי סיטואציה כזאת".
בן גולן והגיטרה: לא חשבו שיצא מזה משהו
למה עברית הפעם, אחרי שנים של אנגלית בטרי?
"שמתי לב שאני דובר את השפה (מחייך). היתה לי התלבטות אם להמשיך לכתוב באנגלית או להתחיל לכתוב בעברית. כי היה לי איזשהו צורך. היו לי ניסיונות קודמים, כבר שנים שאני כותב בעברית: שירים, גם כתיבה חופשית של רעיונות או כל מיני דברים כאלה שרצים לי בראש. וכן, אני כותב הרבה זמן באנגלית, ונוצר מצב שזה כבר טיפה מוכר מדי. חיפשתי משהו לא מוכר. למרות שעברית זה כביכול הדבר הכי מוכר, גם שם, גיליתי שזה לא מספיק לכתוב מהמקומות שאני מכיר. איכשהו החיפוש אחרי מקומות שאני לא מכיר בעברית, מצאתי בזה יותר חופש. זה יותר ריגש אותי, זה גם יותר הפחיד אותי".
למה זה מפחיד?
"אנשים חיים באיזושהי אשליה שאם אתה הולך למשהו מסוים, אתה מוותר על משהו אחר שעשית. ולא, אתה יודע שזה קיים וממשיך. להפך דווקא אני חושב שבאיזשהו מקום העובדה שהלכתי למוטיב אחר, ויצרתי איזשהו משהו שהיה חדש גם לי, זה פתח גם את הצ'אנל השני, זה מפרה. עכשיו כשאני מסתכל על זה זה נראה נורא קצר, אבל זה תהליך שלקח לי כמה חודשים טובים, ועד שהתחלנו להקליט ועד שאתה מתחיל להרגיש איזשהו ביטחון בנקודה שאתה נמצא בה, שזה יותר עכשיו. היום אני מבין את זה יותר בקלות, ברגע ששמעתי את זה מוקלט, נפל לי האסימון ישר - זה היה העניין, אני לא מבין בכלל איך התלבטתי על זה".
העברית הכוונה, שזה היה הדבר הנכון.
"זה הדבר הנכון בנקודה הזו של החיים, של העשייה. בעיקר בקטע יצירתי. התחלתי להקליט אלבום באנגלית. היו כבר חמישה שירים מוקלטים, הקלטנו את השירה והלכתי הביתה והקשבתי לזה והבנתי שזה יפה אבל זה לא מרגש אותי. הייתי צריך משהו אחר, פה בעצם התחיל הטוויסט הזה".
אז כל האלבום הוא בעברית, כל מה שהיה באנגלית נגנז?
"כן, נגנז. מה זה נגנז? אני לא עושה את זה. אני לא מחפש לעשות את זה. גם אם בא לי נגיד לכתוב עוד אלבום באנגלית, אני אכתוב אלבום באנגלית, אני לא חושב שאחייה משהו ישן. אני מאמין שתמיד צריך להתחיל מחדש, אני לא מאלה שחופרים אחורה ומוציאים שירים ישנים".
צריך להיות מאוד קשוב, מבחינתך מה עובד ומה לא. זאת נראית לי שאלה שעולה אצל הרבה אנשים. זה לא קל להגיד את זה, צריך הרבה אינטואיציה.
"זה רגע כואב ומשחרר כאחד. אני לא אעיד על עצמי כבנאדם מאוד אינטואיטיבי. אבל זה עניין של הרגשה. אחד מהדברים ששאלתי את עצמי הוא: מה, אני אעשה את זה בלי להתרגש?"
גולן ניגן שני קטעים מהאלבום החדש: "שיר שקיעה", שיצא כסינגל לפני מספר שבועות והזכיר לי מאוד את המחוזות הישראליים המוכרים מבית של שלום חנוך וכוורת; ו-"סרט נע", שיר שבדמיוני קיבל הפקה מערבונית דרמתית, אולי אפילו פסקול לסרט של האחים כהן על גבי מרחבי טבע בתוליים. הוא ניסה להסביר את השינוי באלבום הסולו לעומת הפסיכדליה של טרי. "חיפשתי להתחבר", הוא משתף. " איפה נקודת החיבור שלי. למקום שאני נמצא בו, לשפה שאני מדבר בה, לאדמה שאני דורך עליה, למציאות שאני חי בה יומיום. טרי, באיזשהו מקום פונה החוצה. גוף שלא מחפש להתחבר למשהו מסוים מעבר לעצמו. זה גם היופי וגם הכוח שלו. החוויה בטרי שהמוזיקה לא מוגשת לך על מגש. היא מבקשת ממך הרבה. באלבום הסולו זה היה שונה. לא חיפשתי משהו יותר מדי חיצוני, איך להתחבר לאנשים, כמו שרציתי להתחבר מאיזושהי כמיהה פנימית, הרצון להתחבר לעכשיו שלי".
ואיך זה עבד עם נווה שהגיע איתך מטרי לפרוייקט?
"נווה זה בנאדם שכנראה מכיר אותי הכי טוב מכל האנשים בעולם. הוא יודע מי אני, מה אני רוצה, לפעמים יותר טוב ממני. רועי (חרמון -נ"א) ידע לקחת את זה מאוד גבוהה ולתת אינסוף אפשרויות לכל שיר ונווה תמיד היה לו את הקטע שידע להישאר גם עם הרגליים על הקרקע. היה פה איזשהו איזון. יכול להיות שאני לא מודע לעצמי, אבל השתדלתי, ככל שהזמן עבר זה נהיה גם יותר קל, לתת לאנשים אחרים לעבודה. הרבה פעמים קרו דברים תוך כדי שהקפיצו את השד הישן - דווקא אז אני נותן לזה לקרות, ואז אחרי חצי שעה של עבודה, וואו זה התחיל להיות מדהים".
אבל מה זה השד הישן הזה?
"אני מחליט, האגו. הצד השני הוא גם סוג של אגו, אני נותן להם לעשות את זה, זה לא אני. אתה משחק ביניהם כל הזמן. אני חושב שאני לא מחזיק בכל האמת - כאילו אמרתי משהו "גדול" עכשיו - אבל כמטאפורה אני לא זה שמחזיק את כל האמת. האמת נמצאת במפגש בין כמה אנשים, שם יוצא המשהו האמיתי והאותנטי יותר, מאשר שהייתי יושב לבד. בעולם שלי הכוונה. יש אנשים שמסוגלים לעשות את זה. בלבד שלהם, והאותנטי יוצא. אני עוד לא שם, או אני לא שם בכלל, אני צריך את התנועה הרעיונית של כמה אנשים... קיבוצניק, אתה יודע".
בשלב מסוים קצב השיחה נקטע מעט ונאלצתי לחפש את השאלה הבאה בפתקים שלי. גולן ניצל את ההזדמנות כדי לספר סיפור על רגע קטן מטור של הקאט אאוט. "כשנגמר הטור היתה לנו נסיעה אחרונה בלילה, מזלצבורג לפראג. קרח, פחד אלוהים. עכשיו אתה יודע זה נסיעה אחרי הופעה, אחרי טור של שבע הופעות בשמונה ימים, ממש קשוח. וזה נסיעה בלילה בקרח, במינוס... נמוך מדי! אמרנו: רק צריך להישאר ערים, זה נסיעה של 5 שעות עכשיו. אז ירון שראל, הבסיסט, שמשם הוא המשיך דווקא לטיול באוסטריה ונפרד מאיתנו, אמר: רק שתדעו, שכדי להישאר ערים, שיטה טובה שאני מצאתי עם השנים בטורים, שמי שליד הנהג ידבר עם הנהג, כי מוזיקאים מאוד אוהבים לדבר על עצמם. זה משאיר אותם ערים".
אז אתה אומר פשוט לתת לך לדבר.אז איך נראה העתיד של טרי? זאת אומרת, יש שני אלבומים. אתם ממשיכים לנגן עכשיו?
"כן, ממשיכים. עדיין עובדים על חומרים חדשים כל הזמן. הלהקה מתעסקת בלהרים שירים לאלבום, אבל כרגע יש ילדים לחלק מהחברים".
ולך?
"לא (צוחק), 34, עוד צעיר. עושים מוזיקה, הלהקה מחפשת מה המקום החדש שהיא יכולה להגיע דרכו".
יש איזשהו שינוי בקו המוזיקלי או בתהליך היצירה?
"בתהליך האישיותי, המבני של הלהקה. התבגרנו, תשמע. אף אחד מאיתנו לא רוצה לסחוב עכשיו את גלי העבר ולהיות שבוי של התפיסה של מה עשינו לפני 5-6 שנים - אנחנו רוצים להתפתח. זה דווקא שלב מעניין, כי כל אחד באיזשהו מקום לוקח רגע איזה צעד אחורה מבחינת הדחיפה, וצעד קדימה עם האוזן ועם הלב, וזה מביא משהו אחר לחדר חזרות".
אז יש איזשהו שינוי בסאונד, באופי של היצירה? אם אני נגיד מאוד אוהב את הפסיכדליה של האלבומים הקודמים, אז נשמע אותה פחות?
"מבחינתי זאת אגב שאיפה, לזוז מהנקודה שאתה נמצא בה".
בן גולן: טרי עובדים על חומרים חדשים כל הזמן
כי אני חושב שעד היום היתה אחידות מסוימת ביצירה שלכם, את טרי אפשר היה לזהות בקלות, אולי באלבום הבא זה יהיה יותר קשה?
"לא. זאת אומרת, אני מוציא את עצמי מהמשוואה, אבל טרי היא להקה עם אופי. גם כששומעים את האלבום הראשון של תומר ישעיהו, אני שומע את הלהקה. למרות שזה בלעדיי. אבל שומעים שזאת טרי מיד. זו טביעת אופי שאי אפשר להתחמק ממנה. בראש משהו משתנה, זה תהליך מסקרן תמיד. אני גם שומע פער בין האלבום הראשון לשני. הוא קודר יותר קצת, אולי כבד יותר. אבל, זה עוד מוקדם מדי להגיד את זה. צריך לתת לזה לקרות, מבחינתי גם כמה שפחות לדבר על זה. זה תהליך. זה נגיד משהו שלמדתי עכשיו באלבום הזה. לא דיברתי על זה כמעט, מלבד כמה אנשים קרובים אף אחד לא ידע שאני עושה את זה. אם הייתי צריך עכשיו תוך כדי התהליך לענות על שאלות, זה היה חודר לתוך היצירה, זה היה משפיע עלי ולא רציתי את זה. רציתי איזושהי נאיביות מסוימת בתהליך. רק לקראת הסוף, כל מיני חברים שידעו שאני מקליט ושמעו את הסינגל, אמרו "מה בעברית? לא אמרת!" והנה".
יש תחושה של יציאה מהדברים המוכרים למשהו חדש שאתה לא לגמרי מכיר אותו, ועם זאת לי זה נשמע מוכר לפחות ב-"שיר שקיעה". אולי לא מוכר ממך אבל מהקנון הכללי של מה שקורה פה.
"לא ניסיתי להמציא משהו. ישבתי עם הגיטרה וכתבתי אותו תוך כמה דקות. אני לא רואה את עצמי כממציא של משהו. זה לא העניין שלי. אני מקיף את עצמי בממציאים. באמת. אנשים שהם אינובייטורס בכל מה שהם עושים, ואני לא רואה את עצמי ככה. אני מנסה לחבר דברים. שים את זה יחד והדברים קורים מעצמם. אז ככה זה גם עם שירים, אני לא מנסה לכתוב משהו שלא נכתב מעולם. היה פה משהו מעניין שנתתי לתהליך קצת לא מודע להוביל אותי. חיפשתי כל הזמן איפה הקול שלי יוצא בקלות. ממש ברמה הפיזית, איפה קל לו להיות, איפה קל לשירה לצאת החוצה. זה היה עניין גם של בחירת מילים. הלחן בא יחסית בקלות. על הטקסטים הייתי עובר כל הזמן, עד שפיזית היתה לי את המסוגלות להגיד את זה. אני מניח שזה התחבר לדברים שעברו דרכי במהלך השנים. כנראה יש משהו דווקא במוכר שאפשר למשהו לצאת החוצה. אם אני חושב על זה בסוג של רטרוספקטיבה זה מה שאפשר לזה לצאת החוצה".
אתה אומר שאתה מחבר, אז מה חיברת פה?
"אם אני אגלה לך, מה יישאר לי? (צוחק). חיברתי הרבה דברים. זה לא יהיה נכון להגיד. ראיתי איזה ראיון עם לאונרד כהן על "צ'לסי הוטל", שהוא התחרט שהוא סיפר שהשיר נכתב על ג'ניס ג'ופלין. והוא התחרט, כי ברגע שהוא סיפר שהוא כתב עליה, אז השיר נלקח מהמבחן האומנותי למבחן הרכילותי. זה לא משנה מאיפה השיר בא, זה משנה מה אתה מרגיש לגביו. אם אתה מרגיש שזה זה, אז מעולה, אם אתה לא אוהב את זה, גם בסדר גמור. אם אתה מגיב זה אחלה, ככה אני רואה את זה. לטוב ולרע. אז אני שומר לעצמי".
טוב, אנסה מכיוון אחר. ברמה המקומית את מי אתה אוהב?
"כחלק מהמחקר שלי (צוחק) על האלבום, בתחילת הכתיבה שמעתי המון את אריאל זילבר הראשון וזוהר ארגוב, אבל לא שמעתי הרבה מוזיקה בשנה וחצי האחרונות. השתדלתי לרוקן. מה עוד היה טוב? כל השמות בורחים. זה נורא מצחיק, כי באלבום הזה יותר ספרים השפיעו עלי".
כמו מה?
"'זכרון דברים' של יעקב שבתאי, קצת גם 'החיים כמשל' של פנחס שדה, ויותר ממנו 'ספר האגסים הצהובים' של שדה, אחד הספרים האחרונים שהוא כתב, כל מיני סיפורים קצרים ושירים. ספרים שהתעסקו בזמן. התעסקתי המון עם תפיסת זמן והיעדר תפיסת זמן. האלבום גם משחק על הרובד הזה. זמן כתפיסה. זמן הוא לא דבר ליניארי, אלא משהו תחושתי לחלוטין, ככה אני רואה את זה. אם שיר שקיעה הוא שלוש דקות, יש באלבום שירים של שש ושמונה דקות, ארוכים יותר, אז קראתי הרבה ספרים שמתעסקים עם תפיסת זמן, התפרקות של תפיסת זמן, התפרקות של חומרים, של חברות, או של תפיסות אישיות, או של תפיסות משפחתיות-חברתיות, איך לזמן יש נטייה להתרחק ולהתפורר כל הזמן. גם קצת לייבוביץ', עד שקצת נחלשו לי העיניים, ואני צריך להחליף משקפיים אז אני לא קורא כבר כמה חודשים. אז זה יותר, בעיקר רעיונות שהשפיעו. מוזיקאים, מן הסתם, כל מה ששמעתי בחיי השפיע. אני לא רואה מישהו מוזיקלית אחראי שהלך ככה. סופרים זה כבר משהו אחר".
הזמן באמת התפרק במהירות: שעה וחצי של סשן וראיון חלפו כמו עשרים דקות. אחרי התרעננות נוספת במזגן יצאנו לחפש כבלים לרכב. למזלנו, השכן האגרונום מקומת הקרקע, שכבר הניע לי את האוטו בעבר ומחזיק תמיד כבלים בבגז', היה בבית. חיברנו פלוסים ומינוסים, בן הניע ונפרדנו בשלום ותודה לאגרונום.
השיר "And Breeding" של Priests תפס אותי לא מוכנה. רגע אחרי לחיצה אקראית על הקטע ביוטיוב, הרגשתי שמישהו מוחץ את הגרון שלי באגרוף, מיתרי הקול שלי שכחו איך לעבוד, ולא יכולתי לעשות כלום חוץ מללחוץ ברפטטיביות על פליי. "Bodies and Control and Money and Power", זה היה השם של האלבום, כתוב בענק לבן על גבי אדום כמו דגל או שלט בהפגנה, המינימליזם של הייאוש.
שלוש שנים אחרי סוף סוף יצא האלבום השני של Priests, שגם שמו מביע ייאוש מסוים: "Nothing Feels Natural". הוא הצליח לטפס שלב מעל האלבום הראשון בכל מה שקשור בסאונד: הוא מגוון ומפתיע יותר, כמו נסיעה בדרך תלולה שהעיקולים בה מפתיעים בכל רגע מחדש. הגיטרות צוללות בלי לקחת אוויר (למשל בשיר הנושא של האלבום), ורגע אחרי חוזרות לשורשי פוסט-פאנק פשוטים ("Niki") בלי לאבד את אווירת המסתורין. האלבום הצליח להביא את Priests לרמה גבוהה יותר של מודעות תקשורתית, גם בזכות התזמון של יציאתו - ממש רגע לאחר בחירתו של דונאלד טראמפ לנשיא, וגם בזכות השורשים של הלהקה, אחת המשמעותיות בסצנה של וושינגטון DC.
פריסטס הם להקה שעובדת קשה. הם עובדים בדיי ג'וב קשוחים (מלצרות למשל) ואת כל הזמן הפנוי שאין להם משקיעים במוזיקה. על הראיון ענתה סולנית ההרכב Katie Alice Greer (משמאל בתמונה). מהתשובות שלה עולה מצד אחד להקה מקצוענית שמורגלת בראיונות, בעיקר לאור ההצלחה של האלבום האחרון (למשל בקוצר הרוח שלה בשאלות פוליטיות). ומהצד השני משתקפת הקפדה עקבית לסרב לשחק את המשחק העיתונאי הרגיל. הסירוב של הלהקה לענות באופן בינארי, לחלק את העולם ל-"שחור" ו-"לבן" מעורר הערצה - היא מוכנה להסתכן בחוסר הבנה כדי להימנע מהמחלה המערבית הידועה שגורמת לנו לחלק את העולם לבדידים, תבניות מוכנות מראש.
מבחינה מוזיקלית, האלבום החדש נשמע יותר משויף מהאלבום הקודם, עם יותר רבדים וסאונד שמושפע מפוסט-פאנק אבל לא מוגבל רק אליו. היה לכן חזון מסויים לסאונד של האלבום?
רצינו שזה ישמע מאוד גדול ומרגש! אנחנו אוהבות כל מיני סוגים של מוזיקה ושואפות ליצור מוזיקה שמשקפת את כל ההשפעות שלנו. הלהקה שלנו כותבת את השירים ביחד, אז את גם שומעת ארבע קולות שונים בתוך השירים. זה יכול להיות מאתגר אבל מאוד מתגמל יצירתית בטווח הארוך.
מה היו ההשפעות המוזיקליות בזמן ההקלטה, ובמיוחד לשיר "Suck"?
הקשבנו להרבה פורטיסהד (האלבום "Third"), הקיור, הסטוג'ס, הריינקוטס, ביורק, פיונה אפל, פליטווד מאק. יצאנו לטור עם ההרכב Shopping (מבריטניה) וכתבנו את "Suck" אחרי זה, אז יש שם גם השפעה שלהם.
האם היתה חוויה מסוימת שהשפיעה על המילים לשיר "Nothing Feels Natural"?
הייתי פשוט מאוד עצובה, זו לא היתה חוויה מסוימת כמו שזו היתה תחושה של התפכחות ותסכול לטווח הארוך לגבי התהליך המתמשך של לנסות לגרום ללהקה לעבוד, לנסות להקליט אלבום, לנסות לשרוד דיי ג'וב עם עבודה שחורה ומשעממת מיום ליום בשכר נמוך - דברים כאלה.
יש ניגוד מעניין בין פריסטס כלהקה פוליטית שמאוד מאמינה בשינוי חברתי, לעומת ליריקה כמעט אנטי-המנונית, מורכבת וקצת מעורפלת. האם זה נעשה במכוון?
לא כל כך! אנחנו לא משקיעות הרבה מחשבה איך להתאים את הסאונד שלנו לאופן שבו אנשים תופסים אותנו. אני חושבת שהשירים שלנו מסובכים בגלל שאנחנו אנשים מסובכים עם רעיונות גדולים. המדיה החברתית היא כלי תקשורת מעולה, אבל אני חוששת שלפעמים זה משטיח הרבה ניואנסים בשיח ללוגיקה בינארית של "כן או לא" "שחור או "לבן". אז, זו הדרך הארוכה לומר שבאופן אישי אני לא חושבת שהשירים שלנו הם אנטי-המנוניים, אבל אם קשה לשיר אותם איתנו בהופעה בגלל שהם קצת יותר מורכבים מ-"Fuck Donald Trump", אז זה בסדר.
בתור להקה מוושינגטון DC, איך לדעתכן האקלים הפוליטי הנוכחי משפיע עליכן?
אני לא בטוחה כל כך, כאילו, אני בטוחה שזה משפיע אבל אנחנו לא חושבות על זה הרבה.
האם השתתפתן בצעדת הנשים? ואם כן, תוכלי לספר לנו על החוויה?
כן, כולנו היינו שם. היה מאוד צפוף, הכי הרבה אנשים ב-The Mall מאז ההשבעה השנייה של אובמה.
בצעדה Gloria Steinem אמרה שיש "יתרון לחיסרון", ושלמרות המשבר הנוכחי בהיסטוריה נשים יתאחדו ויצברו עוד כוח. מה דעתך?
אה, זה בטח נחמד בשביל גלוריה לראות את "היתרון". לא יודעת, זה נשמע לי מאוד תלוש מהמציאות. אני חושבת שזה סנטימנט אישי יפה אבל זה לא מתאים ולא עוזר להגיד לאנשים שיש יתרון בכניסה לתוך פשיזם - אנשים מתים כרגע.
נראה שלאחרונה הפמיניזם נהיה "טרנדי" ושאחרי הרבה שנים פמיניזם היא כבר לא מילה "גסה". האם זה משפיע על התגובות למוזיקה שלכן?
כן, מאוד! אני מסכימה שפמיניזם טרנדי, אחרי מלא זמן שזה נתפס כלא מגניב. זה קרה בגלל שנים של אידאולוגיה שמרנית שהציגה את הפמיניזם בתור הדבר הכי לא אטרקטיבי שיש. בכל מקרה, עכשיו זה מגניב להיות פמיניסטית. זה לא בהכרח דבר טוב או רע לגמרי. בהחלט משתמשים בזה בשביל למכור דברים.
אמרת בראיון שהיתה תקופה בה ניסית לצרוך כמה שיותר אמנות שנעשתה על ידי נשים, בתור דרך להקיף את עצמך במהפכה הנשית נגד התרבות הגברית. בתור אמנית, איך את מתמודדת עם האתגר של לחתור תחת השפה הגברית?
שאלה טובה! אני מנסה להיות מודעת באיזה אופן החברה והמדיניות המוסדית משנה את ראיית העולם האישית שלי ושל אחרים. למשל, אם יש מצב שבו גברים מרוויחים באופן לא פרופורציונאלי מעבודה שמשתתפות בה גם קולגות נשיות. זו אפליה מוסדית שקשה לתקן, אבל פשוט להיות מודעת אליה יכול לעזור למצוא דרך כדי לראות פתרון יותר מאוזן. בדרך כלל אני פשוט ריאקציונרית לגבי מקרים כאלה, כלומר אני יודעת שהעולם שם במרכז ערכים, פרספקטיבות ורעיונות גבריים בתור ברירת מחדל. אז בדרך כלל אשים במרכז ערכים נקביים ולא בינאריים, כי אני לא אוהבת את העולם שאנו חיות בו ואני רוצה שדברים ישתנו. לגברים עדיין יש מקום אבל הם לא צריכים להיות תמיד מלוהקים בתור הפרוטגוניסטים היחידים.
מה הדבר הכי חשוב לכן בתור להקה?
אני בטוחה שכל חברי הלהקה היו עונים על זה באופן אחר. בשבילי, הדבר הכי חשוב הוא לעשות מוזיקה שאני אוהבת, שמאתגרת, מרגשת, וכו'.
בשיר "Puff" את מזכירה את ראש ממשלת ישראל בתור דוגמה למצב המתדרדר בעולם: "And Munayyer says Netanyahu's actually the best thing coz so much hate could only mean we're accelerating". האם חשבתן להופיע בתל אביב?
שאלה קשה. כנראה שלא, כרגע. עם זאת התכתבתי לפני מספר חודשים עם מעריץ שגר בישראל. אני חוששת שלהופיע בישראל כרגע יביע הסכמה מרומזת למה שהממשלה עושה. אני יודעת, אני גרה בארה"ב, מקום מושבה של הממשלה הכי פחות אהובה עלי בעולם, אז אולי תשאלי, מה הנזק בלנסוע לאוטוקרטיה אלימה אחרת? זה מדרון חלקלק כמובן אבל צריך להציב את הגבול איפשהו. בכל מקרה, הרבה סולידריות לאנשים חושבים וחומלים בעולם שחיים תחת מנהיגים ממשלתיים נוראיים.
סגור לתגובות על Priests בראיון: "להופיע בישראל כרגע יביע הסכמה מרומזת למה שהממשלה עושה" / כללי / ניצן פינקו
אנחנו נמצאים בתקופה של התחדשות פסיכדלית, מה שאפשר לראות בקאמבק החקר המדעי של חומרים פסיכדליים (היה לא מזמן כנס גדול בנושא בארץ). גם המוזיקה הפסיכדלית חזרה לבעבע בתודעה, והצמד Moon Duo מפורטלנד נמצאים עמוק בזרם. מדובר בפרויקט שהוקם ב-2009 על ידי Erik "Ripley" Johnson מהרכב האסיד-רוק Wooden Shjips ו-Sanae Yamada. הם הוציאו מאז שמונה אלבומים שנעים בין קראוטרוק קצבי של מכונות לג'אמים פתוחים של גיטרות. בחודשים האחרונים יצא להם "Occult Architecture", אלבום בשני חלקים כשהראשון מייצג את היין (צד המוצל של הגבעה, הנשי, האפל, הלילה וכדור הארץ) והחלק השני את היאנג (הצד המואר של הגבעה, הזכרי, השמש, האור והשמים). הצמד ביקר בארץ ב-2010 והשבוע (יום רביעי 21.6) הם יחזרו לבארבי. לכבוד המופע, תפסתי את ריפלי ג'ונסון לראיון במייל וביררתי איתו כיצד הם צברו כל כך הרבה חומר, איך היתה נראית אדריכלות מגית ומה הוא למד מחוויות פסיכדליות.
היי! איפה אתה נמצא כרגע ומה עשית בדיוק לפני הראיון?
אני בבית בפורטלנד, מתכונן לטיסה לברלין. הייתי בדיוק במבשלה ואכלתי שם ארוחת ערב. היה משחק הוקי בטלוויזיה. סניי בברלין.
בדיוק שחררתם את החלק השני של "Occult Architecture". איך אספתם כל כך הרבה חומר שרציתם לשחרר? היה איזשהו ניצוץ יצירתי שהבעיר את האש?
בדרך כלל נותר לנו חומר מסשן הקלטות לאלבום. לרוב יש כמה שירים שלא נכנסים פנימה ויוצאים בסוף על 7" או בתור קטעי בונוס. הפעם פשוט היה לנו הרבה יותר, והשירים סוג של התחלקו באופן טבעי בין וייב אפל לבהיר, אז החלטנו לחלק אותם לשני אלבומים.
עמוד הבנדקמפ שלכם מספר ששני החלקים הם כמו יין ויאנג. האם אתם בעניין של פילוסופיה סינית, למשל, דאויזם? האם אתם חיים אותה ביום יום?
אנחנו יותר בעניין של בודהיזם אבל דאוזים לא שונה כל כך, לפחות בבסיס. יש לי עותק של ה-"דאו דה דג'ינג" מאז שהייתי צעיר וזה מדריך ממש שימושי לחיים. אנחנו יותר בעניין של מדיטציה מאשר איזשוהי סוג של דוגמה.
אם אדריכלות מגית היתה קיימת בבניינים, כאלה שמייצגים את התבניות הנסתרות שיש בהכל, איך לדעתך הם היו נראים?
ובכן, זה קיים בחלק מהבניינים אבל זה לא בהכרח ברור מאליו. יש ארכיטקטים שמושפעים מתורת הנסתר, הבונים החופשיים, סימבוליזם גנוסטי וכו'. יש אספקטים סודיים בחלק מהדברים, שהגיוניים מבחינה היסטורית. כנראה שלהימנע מרדיפה היה בעדיפות גבוהה. אנחנו יותר מתעניינים באספקט של המסתורין מאשר הסודיות.
האם אתם חווים חוויות פסיכדליות באופן קבוע? תוכל לשתף תובנות שלמדת במהלך חוויות כאלה?
ובכן, אני חושב שאפשר לחוות חוויה פסיכדלית פשוט כשהולכים בשמש. זה דבר מאוד אישי ותלוי בעיקר עד כמה אתה פתוח לטבע ולמציאות שלך. אם את נותן למישהו אחר מנה של LSD או פסילוסיבין, הם יחשבו שהתבניות בכף היד שלהם מרתקות עד אינסוף, או הצליל של הרוח דרך העצים. הדברים הללו מרתקים, פשוט יותר קשה לראות אותם ברגע שהילדות מסתיימת. לילדים יש חוויות פסיכדליות כל היום. נראה לי שזו תובנה: תהיה יותר כמו ילד.
הופעתם בארץ ב-2010 בתל אביב וירושלים. מה אתה הכי זוכר מהביקור פה וההופעות ההן?
אני זוכר שזה היה ממש כיף והאנשים היו ממש אדיבים. אני זוכר שצפתי בים המלח, ביליתי בחנות תקליטים מדהימה בירושלים ושאכלתי את החומוס הטוב בחיי.
סגור לתגובות על Moon Duo בראיון: "אפשר לחוות חוויה פסיכדלית פשוט כשהולכים בשמש" / כללי / עידו שחם
המוזיקאי האלקטרוני הראל שרייבר, האיש מאחורי הלייבל אק-דאק האגדי, פועל תחת שמות רבים: Mule Driver, The Models וגם Max Schreiber. ב-6.6 הוא ישיק באוגנדה ריליס חדש בתור מקס: "Variations on Memory". מדובר בפרויקט מתמשך בו שרייבר מקליט באופן אינטואיטיבי שירי זיכרון כפי שהוא זוכר אותם, והכל באינטרפרטציה משלו על סינתיסייזרים אנלוגיים, בדרך כלל בסשן אחד. לכבוד ההשקה, הזמנתי את שרייבר לספר קצת על הפרויקט המסתורי.
איך התחיל הפרויקט?
לפני כמה שנים, נסעתי באוטובוס ביום השואה וברדיו התנגנו שירי יום השואה, הייתי עם אזניות והשירים התערבבו במוזיקה ששמעתי. כשהגעתי הביתה/לסטודיו השיר "ההליכה לקיסריה" התנגן לי בראש. הציוד בסטודיו היה מחובר ודולק וכל הסינתיסייזרים היו מחוברים לפי קטע שהקלטתי באותו יום אבל לא הצלחתי לחזור ולנגן, כי "ההליכה לקיסריה", או יותר נכון לופ מתוכו (השורה הראשונה) הסתובב לי בראש. בניסיון להוציא את השיר מהראש התחלתי לנגן אותו על הסטאפ המורכב ונהניתי מאוד. אני לא נגן וירטואוז ולא ממש זכרתי את השיר אבל ניגנתי מה שזכרתי ממנו ונכנסתי לזה ועשיתי כל מיני וריאציות. בשלב מסויים לחצתי רקורד (יש לי טייפ שמחובר תמיד ומוכן להקלטה לצורך תיעוד ספונטני) וזה היה הקטע הראשון.
בהמשך גיליתי שאני מוצא את עצמי שר משירי יום הזיכרון מידי פעם, אולי גם בגלל שזאת היתה תקופת ימי הזיכרון ונסעתי הרבה באוטובוסים ונתקעו לי שירים בראש, אבל בלי קשר גיליתי שהשירים האלה מלווים אותי (אותנו, אנשים שגדלו בארץ ואולי גם בגלל תקופות הפיגועים וכו') ויש להם איזשהו משקל או משמעות בחיים שלי. וכל פעם שנתקע לי שיר כזה בראש (בדרך כלל שורה מהשיר או חלק מהמנגינה) שיחקתי איתו על מכונה שפעלה בסטודיו ואם נכנסתי לזה אז גם יצא משהו.
בגלל הצורה שהפרויקט התחיל, על הדרך ולא בתור משהו מתוכנן, אני מנסה לשמור אותו ככזה ולהקליט את הקטעים בצורה מידית ולא לעבוד עליהם וללמוד אותם אלא להוציא אותם בדרך שאני זוכר אותם ומרגיש אותם באותו רגע מכיוון אחר. בשנת 2005 יצא האי פי "The Proud Ones" בלייבל משהו על הדרך. הוא מבוסס על נעימת נושא של סרט משנות ה-50 באותו השם. הקטעים באי פי הם וריאציות על הנעימה ויכול להיות שהטכניקה שעבדתי בה אז עבדה גם באי פי הזה: יצירת והקלטת הקטע בסשן אחד בלי לתקן טעויות ובלי לתכנן - לא לחשוב, לנגן ולהקליט.
שירי הזיכרון המוכרים מנוגנים לרוב על כלים אקוסטיים אך אתה משתמש בכלים אלקטרוניים. מדוע לדעתך זו ברירת המחדל של שירי הזיכרון הסטנדרטיים? באיזה אופן כלים אלקטרוניים משנים אותם?
אני חושב שבתקופה שהתגבש הקונספט של ימי הזיכרון בארץ המוזיקה הנפוצה היתה אקוסטית. לא בטוח שהיו הרבה אופציות אחרות. יכול להיות שבעקבות זה התקבע איזה קונספט של עצב ורגש שמבוטא בעדינות ונוגות על כלים אקוסטיים ואף אחד לא הרגיש צורך לעדכן אותו. אני משתמש בכלים אלקטרוניים בעיקר ונוח לי להתבטא בכלים אלה. הרגש לא נוצר מהכלי שמנגנים בו אלא אצל הנגן או המאזין.
לכלים אלקטרוניים יש מנעד סאונד רחב ובשימוש באולפן אפשר ליצור אווירה מסוימת שעוזרת "ליצר רגש" מסויים. מכיוון אחר, האזעקה שמשתמשים בא בימי זיכרון היא כלי אלקטרוני. גם בעבר כשהאזעקה היתה ידנית או אפילו שופר היא היתה כלי בסיסי ופשוט, שמפיץ הרבה רגש: סכנה מלחמה, או חג במקרה של שופר וכו'. כשאני שומע אזעקה בימי זיכרון אני חושב בעיקר על הפיזיקה והגלים ועל התאבכות הסאונד במרחב. אני לא בטוח שזה עוזר לי לזכור או שזה שונה מההתעסקות היום יומית בסאונד. בנוגע לשירי זיכרון פחות מסורתיים, אפשר למצוא גם מוזיקה פחות אקוסטית, לדוגמה Temple of the Dog ובטח גם אלבומים אלקטרונים (שכרגע לא עולים לי בראש).
איזה שירי זיכרון השפיעו עליך בהקלטת הסשן האחרון?
הסשן האחרון שמופיעי באי פי הוא "בלדה לחובש", והשפיע עליו השיר "בלדה לחובש". מעבר לזה אני לא יודע אם שירי זיכרון נוספים השפיעו עליו. אפשר אולי לשמוע השפעות של מוזיקה שהשפיעה עלי בכללי והיא בטח ISAN ואניו מוריקון - איסן אולי באווירה ומוריקונה בזה שכל דמות בשיר מקבלת סאונד משלה. זה גם השיר היחידי עם תופים (נראה לי). התופים זכורים לי בתור מחזק הדרמה בביצוע המקורי, אבל יכול להיות שאני טועה וככה אני מפרש את השיר. בנוסף יש את הזעקה מלאת הפאתוס "עלינו על מוקש" שבתור ילד תמיד הצחיקה אותי (וגם עכשיו). תדמיין מישהו שעלה על מוקש צועק בכזה פאתוס, הוא לא יצעק ויבכה ויקלל או ישתוק ויהיה בשוק או יתפקד בקור רוח מתוך סטרס ואדרנלין. אבל מה אני יודע לא הייתי במצב כזה.
סגור לתגובות על הראל שרייבר בראיון: וריאציות על זיכרון / כללי / עידו שחם
