קיבלתי הזדמנות שנייה לראיין את Mark Kozelek לקראת ההופעה שלו עם Sun Kil Moon ב-6.12 בבארבי. הוא ביקש שהשאלות יהיו "קצרות ומעניינות". החלטתי להיענות לאתגר.
חרשתי על ראיונות של קוזלק כדי לנסות ולהבין מה לא, חס ושלום, ישעמם או יעצבן אותו. המסקנה - אין לי סיכוי. פשוט נמאס לו מ-20 שנה של ראיונות. הוא הגיב באריכות רק לבמאי Cameron Crowe (קוזלק השתתף בסרטו "Almost Famous") וסולן Death Cab For Cutie מר Ben Gibbard, אבל בלוגים ומגזיני מוזיקה זכו לתשובות קצרות וענייניות, ולפעמים לא זכו לתשובות בכלל. ואתם יודעים מה? אני יכול להבין אותו.
אז בררתי את השאלות הכי קצרות ומעניינות שהיו לי ושיגרתי.
אחרי שראיתי את הרוקומנטרי שלך, Mark Kozelek: On Tour, נראה שממש מבאס לצאת לטור, ובכל זאת אתה שוב יוצא לדרכים. מה גורם לך להמשיך?
"זה לא 'מבאס'. זו פשוט לא מסיבה, ללכת לשדות תעופה כל יום. ראיתי הרבה דוקומנטריים על סיבובי הופעות ואתה לא רואה את האמנים משחקים גולף. לא בכדי זה נקרא מיוזיק ביזנס. מוזיקה מתרחשת שעתיים בכל לילה, השאר זה פשוט ביזנס".
איך זה להופיע עם Sun Kil Moon לעומת הופעות סולו?
"אני אוהב גם וגם - סך הכל יותר נוח לי בתור אמן סולו, וזה מערב פחות לוגיסטיקה, כשאתה נוסע לבד. אבל לנגן עם להקה זה גם נחמד. זה מביא אנרגיה אחרת לבמה".
איזה שורות היית מוסיף לשיר "Baby In Death Can I Rest Next to Your Grave" אחרי הביקור האחרון שלך בארץ?
"הו, אני לא יודע. אני לא חושב על השיר הזה כרגע".
האלבום "Benji" עוסק המון במשפחה וחברים וזיכרונות מעיר ההולדת שלך. מה החזיר אותך לשם?
"בת הדודה השניה שלי שמתה בפתאומיות באביב הקודם".
איך אביך הגיב לשיר "I Love My Dad"?
"הוא סיפר לי, במכתב, שהוא אהב את השיר".
ואמך לשיר "I Can't Live Without My Mother's Love"?
"היא אהבה את זה מאוד. כתבתי מאמר על השיר ליום האם, עבור ה-NY Times, והיא אמרה שזו מתנת יום האם הכי טובה שהיא קיבלה אי פעם".
בהקשר לשיר "Pray for Newtown", עוד יריות קרו בלוס אנג'לס. מדוע אתה חושב שהדברים האלה ממשיכים לקרות, במיוחד בארה"ב?
"בגלל שיש יותר מדי גישה לנשק, והרוצחים הפכו לרוקסטארים בזכות התקשורת. בנוסף, האינטרנט הפכה את אמריקה למקום עוד יותר מלא בשנאה. השנאה משתוללת ואנשים מבלים יותר זמן לבד, בבידוד מאחרים, בהזמנת נשק באינטרנט ובתכנון השנאה שלהם".
Cannons חוזרים. לפחות לרגע. הם הופיעו בפסטיבל השואוקייס לפני שבוע, והם יופיעו בלבונטין 7 ביום שישי 28.11 עם אירוח של תומר ישעיהו מ-Isiah וחימום של Napoli. לא ראיתי אותם מאז טרום-ההשקה המרהיבה לאלבום הבכורה "Nothing Anywhere", אז ביררתי עם סולן ההרכב שגיא ג'יימס שחר מה קורה איתם, איך הם עושים קליפים, ולמה הם שינו את השם.
נראה שהלהקה נעלמה בשנה האחרונה אחרי ההשקה המאוד מוצלחת ל-"Nothing Anywhere". איפה הייתם ומה עשיתם?
שגיא: "אני חשתי צורך לנסוע למקומות אחרים, לראות צבעים שונים, לחוות טעמים חדשים, לחיות חיים במקום זר. טיילתי באירופה, שהיתי תקופה בלונדון, וכעת אני גר בניו יורק. כל אחד מאיתנו התכנס בעניינים אישיים ופנה לפרויקטים שונים. לא ניגנו הרבה יחד מפאת המרחק, אבל התפתחנו כבני אדם וכמוזיקאים. למעשה, נדמה לי שכעת אנו נשמעים טוב מתמיד".
שאלה שמטרידה אותי ולפחות עוד כמה מעריצים: מדוע שיניתם את השם מ-Cannons of Pedro ל-Cannons?
שגיא: "או-אה, זו החלטה שהתקבלה כבר לפני שלוש שנים. Cannons Of Pedro זה שם שדבק בראשי עוד בזמן התיכון, והשתמשתי בו כשהקלטתי את האי.פי הראשון עם Tambourine Monkey (שהפיק גם את אלבום הבכורה שלנו). כשהלהקה התגבשה, הרגשנו שהשם מעט מנותק ולא מתחבר להרכב שנולד. נפרדנו מפדרו ונותרנו Cannons".
הוידאוקליפים שלכם מאוד מושקעים וזכיתם לעשרות אלפי צפיות ביוטיוב. איך אתם ניגשים להפקה ולעשייה שלהם?
שגיא: "תודה רבה! קליפים זה עניין יקר וקרוב לליבנו, ואני מניח שזה מקור ההשקעה. אני מאמין מאוד בקשירת תחומי אמנות שונים יחד. אני בכלל מגיע ממשחק, וקולנוע זו אהבה גדולה שלנו. הוידאו שמלווה את השיר הוא חלק בלתי נפרד מהיצירה, ונראה שהתחושה הזו עוברת גם לקהל, שתופס את השיר ואת הקליפ כיחידה אחת. על הקליפים עבדנו עם הצמד המדהים, אדם בלופרב (במאי) ואיל כהן (צלם). אנחנו משתדלים למקם את התסריט במרחב ובנושאים בהם עוסק השיר, ומנסים להעביר תחושה מסוימת בכל אחד מהשירים. אגב, בדיוק סיימנו לצלם קליפ חדש בניו יורק, שיצא בקרוב".
בתוך העטיפה של "Nothing Anywhere" רשום בגדול "we are the saddest kids". מדוע? האם אתם באמת מרגישים ככה?
שגיא: "מכל השורות בשירי האלבום, הרגשנו שזו מייצגת באופן הטוב ביותר את תמצית התחושה שאנו מקווים להעביר בו - we are the saddest kids היא אמירה פשוטה ובהירה, אבל קיצונית להחריד. התחושה שמלווה אותך כשאתה נופל לתהומות, מהלך במנהרות חשוכות. המחשבות מוגזמות, נטולות פרופורציה. אתה הולך ברחוב לצד אנשים שאתה אוהב, ונדמה שאתם אבודים בחלל. הרחובות כולם דומים והאנשים כולם דומים ואתם הילדים הכי עצובים".
מה התוכניות של ההרכב לעתיד הקרוב? האם תחזרו לפעילות יותר רציפה?
שגיא: "אני מניח שהתכניות לעתיד מעט מעורפלות. אני לא יודע, בכנות, לגבי פעילות רציפה בישראל, כי המרחק מיטיב עמי בינתיים. כך או כך, אני כותב המון, יש הרבה שירים חדשים שיתחילו לבצבץ בקרוב, כמו גם שחרור רשמי של Nothing Anywhere. ממליץ לתפוס את ההופעה הקרובה בלבונטין, כי - כמו שקרה בשנה האחרונה - איננו יודעים מתי והיכן תהיה הבאה".
קרדיט צילום: ענבל פרלמן
סגור לתגובות על ראיון עם Cannons: הילדים הכי עצובים / כללי / עידו שחם
משהו טוב קורה בממלכת דנמרק. האי הקטן הזה מייצר כמות לא סבירה של אינדי איכותי בשנים האחרונות עם להקות כמו Mew, Efterklang, ו-The Raveonettes (ראה ספיישל אינדי דני ששידרתי ברדיו הבינתחומי). תכירו עוד נצר לשושלת הדנית: Alcoholic Faith Mission.
AFM הם קולקטיב שהתחיל כצמד ב-2006 כששני חברים מהתיכון, Thorben ו-Sune עברו במקרה על יד ה-Apostolic Faith Mission בברוקלין. באותו הזמן הם דיברו על אלכוהוליזם, וכך נולד שם הלהקה. הם התרחבו לקולקטיב ב-2009 עם ההצטרפות של Kristine, Gustav, Morten ו-Anders.
ראיינתי את תורבן וקריסטין מאחורי הקלעים בפסטיבל Waves Vienna 2014. הם סיפרו על האלבום החדש, האם יש צליל דני, והחלום לטייל ולהופיע ברחבי העולם, כמובן בין לבין לגימות בירה.
חוץ מהראיון המתורגם בהמשך, אני שמח לבשר על הפקת הוידאו הראשונה של המאזין ורוצה להגיד תודה ל-Marie-Therese Hildenbrandt היקרה שצילמה וערכה והשקיעה.
מה מביא אתכם לפסטיבל Waves Vienna?
תורבן: "בדיוק סימנו את האלבום החדש, אז אנחנו רוצים להציג את המוזיקה החדשה בתקווה שיעשו לנו בוקינג לשנה הבאה. כי פסטיבל כזה הוא פסטיבל שלוקח להקות ועושה להם בוקינג ובודק מה יש להם להציע. ההופעה הלילה, אם ננגן אותה כמו שצריך, תשיג לנו פסטיבלים והופעות במועדונים ודברים כאלה".
קריסטין: "אני חושבת שמה שאנחנו מקווים לו במיוחד, אם מדברים על איזורים מקומיים, שיהיה כיף לחקור את מזרח אירופה. כבר ביקרנו בפולין כמה פעמים והיה ממש מוצלח. ולפי מה ששמעתי, הולכים להיות הרבה עסקי מוזיקה ממזרח אירופה ב-Waves".
אתם יכולים לספר לנו על האלבום החדש?
תורבן: "בדיוק סימנו אותו, ולא החלטנו לגבי התאריך עדיין, אבל זה יהיה בתחילת 2015. אולי בפברואר? שום דבר לא חקוק עדיין באבן, אבל בערך בזמן הזה. ויש לנו כותרת זמנית כרגע, והיא 'Orbita'.
"לא היו לנו מגבלות הפעם. לא הגבלנו את עצמינו עם חוקים בהקלטה כמו שעשינו - בדיוק הזכרת את זה - ב-'Misery Loves Company' שהקלטנו תחת השפעת אלכוהול בחושך; ואת האלבום השני שהקלטנו רק עם חפצים שהיו בחדר. אבל כן ניסינו להסתכל לאחור ולקבל איזשהו וייב אייטיזי. זה לא תקליט אייטיז, אבל בהחלט קיבלנו השפעה מהאייטיז. זה יותר סינדי לאופר מארקייד פייר, אבל זה מאוד אנחנו, עדיין".
קריסטין: "אני חושבת שאחד מהדברים שהופך את זה למאוד אנחנו, זה שאנחנו עדיין קצת להקת לו-פיי. לא שכרנו אולפן יקר להקלטות. עדיין יש לנו את תחושת ה-DIY הזו להקליט הכל בעצמינו. הקלטנו את כל השירים בקופנהגן איפה ששכרנו אולפן קטן".
האם אתם חושבים שיש צליל דני?
קריסטין: "כן, אני חושבת שיש צליל דני. בהחלט. דיברנו על זה בהרבה ראינות לפני כן, ואני חושבת שהשבדים מאוד טובים במוזיקת פופ כמו רובין, אבבא, ועוד. ואז, נראה לי שלפני 10 שנים, איסלנד נהייתי מאוד פופולארית עם Sigur Ros…"
תורבן: "...múm..."
קריסטין: "כן, בדיוק, múm, וכל המוזיקה הנורדית הזו שנשמעת מוזר. ועכשיו זה אינדי מדנמרק שיש לו צלילים חורפיים מלנכוליים. דנמרק היא מדינה שמוזיקאים מאוד ברי מזל לחיות בה. יש המון הזדמנויות טובות לקבל כסף מכל מיני תקציבים..."
תורבן: "...ומענקים, אתה יכול להרשם להמון מענקים. לא תמיד תקבל אותם, אבל הם שם. וזה חלק גדול מייצוא המוזיקה הדנית, לקבל תקציב מהממשלה".
קריסטין: "כן! COPCOL - קיצור ל-Copenhagen Collaboration - התחיל בערך לפני שלוש שנים עם כמה חברים טובים בקופנהגן, שהיא עיר מאוד קטנה. הלכתי לבית הספר עם חלק מהם, וגם אתה (תורבן -ע.ש.) עם חלק אחר של הקולקטיב. אז, אתה יודע, אנחנו חברים וניגנו בכל מיני…"
תורבן: "...קונסטלציות…"
קריסטין: "...ואז החלטנו שאנחנו רוצים…"
תורבן: "...לשתף פעולה…"
קריסטין: "לשתך פעולה ולנצל את היתרונות שיש כשאתם הרבה מוזיקאים ביחד".
תורבן: "בנוסף, יש לך אנשים שמנגנים על צ'לו, אנשים שמנגנים על כינור, אנשים שמנגנים על כלי נשיפה ואז אפשר להעזר האחד בשני, כמו שתי וערב, וזה צמח משם. ואז לבחור אחד מלהקת בשם Kodi ששמו פרדריק היה רעיון לעשות שיר של A Band of Horses, שכל החברים שלנו יבואו ביחד לבית קפה ונקליט את השיר הזה. אז עשינו את זה. ומשם אמרנו: 'היי, זה כיף, בואו נעשה עם זה משהו' ואז ניגנו כמה הופעות קצרות בתור קולקטיב וזה היה ממש כיף".
סיפרתם בראיון קודם שהיה לכם חלום להופיע באסיה ויפן. מה החלום הנוכחי שלכם?
תורבן: "להופיע באסיה ויפן. עדיין לא עשינו את זה".
קריסטין: "עדיין לא עשינו את זה. כלומר, הוצאנו כמה תקליטים ביפן. זה יכול להיות כיף להגיע ליפן, בהחלט. אבל בשבילי, זה לא הדבר היחידי שחשוב".
תורבן: "כמובן שזו לא השאיפה היחידה שיש לנו, אבל בהחלט יהיה כיף לעשות טור ביפן ואסיה בתור להקה. אבל כרגע, אני מסכים עם קריסטין שהחלום הזה מתבשל על אש קטנה, ועכשיו זה יותר להוציא מוזיקה טובה ולהתמקד באיזורים שכבר מכירים אותנו כמו גרמניה, אוסטריה, שווייץ, אירופה, ולשמור על השוק הזה".
קריסטין: "אבל נראה לי שרק הפנטיזה של ההרפתקאה, האגדה האסייתית... בשנה שעברה נסענו לברזיל בפעם הראשונה. זו היתה חווייה עצומה בשבילינו: לנסוע לצד השני של העולם ואשכרה לפגוש אנשים שהכירו את המוזיקה שלנו, ושיש לנו את היכולת לטייל ולראות חלקים חדשים של העולם".
תורבן: "שאלת מה החלום? זה כנראה פוגע בול במטרה: שנוכל לטייל ולנגן את המוזיקה שלנו לאנשים שמכירים אותה, משהו כזה. זה תמיד היה מעולה, וזה יהיה חלום אם נהיה מסוגלים לעשות את זה".
ואז להתפטר מהעבודה? במה אתם עובדים כרגע?
תורבן: "קריסטין עובדת בתחנת חדשות גדולה בדנמרק, בטלוויזיה, ואני מטפל באנשים עם מוגבלויות. שזה גם מאוד נחמד וטוב. אני אוהב את העבודה שלי, אבל הייתי מעדיף פשוט לנגן מוזיקה".
סגור לתגובות על ראיון וידאו עם Alcoholic Faith Mission: צלילים חורפיים מלנכוליים / כללי / עידו שחם
הייתי בטוח שלהקת Pits התפרקה. רוב להקות האינדי פשוט לא מחזיקות מעמד - הלימודים, העבודה, הנישואים והילדים, ההבדלים האמנותיים והשחיקה של חוסר ההצלחה שולחים להקות למות בשקט בפינה החשוכה. השם "Pits" נעלם מבלוגי ההופעות וידעתי שחברי ההרכב עסוקים בהרכבים אחרים. הם ותיקים יחסית בסצינה. ראיתי אותם בכמה הזדמנויות לאורך השנים, אז חשבתי: נו טוב, לפחות הם התפרקו בשיבה טובה.
אבל Pits חיים ובועטים. לא רק שגיליתי שהם עדיין ביחד - אם כי בשינוי קל של ההרכב (תום קמינסקי הצטרף לחברים המקוריים אורי סגל וטליה פרי) - אלא שאחרי 7 שנים של שקט אלחוטי יוצא להם אלבום חדש בשם "Premeditated Endings" בהפקת גורו הרוקנרול עמי שלו (סאבווי סאקרס, המונוטוניקס, עמי שלו והפרטיזנים). ואז שמעתי את האלבום: מכה של מינימליזם מקסימלי על עור התוף; ריפים מלוכלכים מנצנצים מבית Slint ו-Shellac; נויז מלודי שמרביץ ומענג.
ראיינתי את הלהקה במייל לפני שהם ישיקו את "Premeditated Endings" ב-26.11 ויפילו סופית את עמוד הלבונטין 7 (קרדיט תמונה: גוני ריסקין).
איך התגלגלתם לעשות אלבום חדש אחרי הפסקה של שבע שנים?
"התחלנו לכתוב את השירים לאלבום הזה בשנת 2010, עוד בתקופה שבה יונתן יידוב ניגן בלהקה בתור הבאסיסט. את חלק מהשירים, בגירסאות מוקדמות וללא מילים ניגנו עוד בתקופה ההיא, אבל מעולם לא הצלחנו למצוא זמן להיסגר באולפן ולתעד אותם. המשפחה של אורי סגל התרחבה באותה שנה (2010), ושוב ב-2012 ובין לבין טליה השקיעה זמן עם הלהקה השניה שלה, ה-Aprons, ויונתן השקיע מזמנו בטריליון הלהקות שהוא חבר בהן - איכשהו לא יצא.
"פרט לכך, למרות הסאונד ה״רזה״ של המוזיקה שלנו, כל שיר של Pits מורכב מחלקים רבים שנשזרים בעדינות בינם לבין עצמם וכוללים ניואנסים, העבודה על כל שיר הצריכה תשומת לב וחשיבה, והשתדלנו להגיע לאולפן רק כשהשירים הבשילו והתגבשו לחלוטין. לקח לנו זמן להגיע למקום הזה".
החזרתם את עמי שלו לעמדת ההפקה על האלבום החדש. מדוע, ואיך העבודה איתו בתור מפיק?
"מאוד רצינו עוד אוזן שתקשיב לשירים ותעזור לנו לסדר אותם - עמי היה הבחירה הטבעית וכחודשיים לפני הכניסה לאולפן (מאי 2014) ביקשנו ממנו להצטרף לחזרות, על מנת שיעזור לגבש סופית את השירים. לעמי יש הבנה עמוקה של רוקנרול (כפי שניתן לשמוע מהמוזיקה של המונוטוניקס), ההערות וההצעות שלו לסידור השירים עזרו להם לקבל פוקוס במקומות הנכונים ולהפוך אותם ליותר מסודרים ו״בוגרים״.
"תוך כדי תקופת העבודה על השירים עמי גם עזר לנו לבחור אולפן שיתאים לרצונות ולצרכים שלנו. עמי עבד איתנו על האלבום הראשון, וכבר אז למד עד כמה עניין הסאונד חשוב לנו. בתקופה ההיא השקענו ימים שלמים בויכוחים ודיונים איתו על נושא הסאונד. כל שיחה בנושא הופכת כמעט תמיד לדיון אמוציונלי וסוער בין אורי ועמי. הקו המנחה היה תמיד שמירה על סאונד של להקה שמנגנת לייב, מתוך רצון שמי שמאזין לאלבום יוכל לעצום את העיניים ולהרגיש שהוא באותו החדר עם הלהקה, ללא עיבודים מיותרים וללא רמאויות דיגיטליות מכל סוג שהוא.
"בסופו של דבר הקלטנו את האלבום באולפני פלוטו בתל אביב, אשר שבו את ליבנו עוד מהביקור הראשון שם. האנשים המקסימים בפלוטו בהחלט עזרו לנו להרגיש בנוח וארבעת ימי ההקלטות שעשינו שם היו קסומים ואינטנסיביים במיוחד.
"בזמן ההקלטות עמי ישב איתנו באולפן, בחדר שבו ניגנו, ולא בחדר הקונסולה, הוא רקד ופיזז, דפק על התופים מדי פעם, צעק (אפשר לשמוע צעקה שלו ב-Closure), ובעיקר הכניס אותנו לאווירה הנכונה בשביל להוציא טייקים טובים. וזה עבד.
"את העבודה הטכנית של ההקלטה עשה בכישרון רב ובצורה מעולה נועם לוינברג מאולפני פלוטו, שהצליח לעמוד בדרישות הסאונד הקפדניות שהצבנו.
"בסופו של תהליך ההקלטות, היינו צריכים להחליט איפה נעשה לאלבום מיקסינג ומאסטרינג - מכיוון שחיפשנו סאונד מאוד מסויים לאלבום, ולא רצינו להתפשר, עמי המליץ לנו לעבוד עם Tim Green, מי שהיה חבר בלהקות The Fucking Champs, Nation of Ulysses, ובין אינספור הלהקות שהקליט היו גם ה-Melvins, ג׳ואנה ניוסום והמונוטוניקס. כבר מהסקיצה הראשונה שקיבלנו ממנו, הבנו שהוא היה בחירה מעולה. לטים יש ניסיון עשיר בעבודה עם להקות מטאל ופוסט-פאנק/הארדקור, והצבע שהוא הביא איתו החמיא למוזיקה שלנו".
מדוע בחרתם לקרוא לאלבום החדש "Premeditated Endings"? אתם צופים את הסוף?
"שורה זו לקוחה מתוך השיר Closure (עוד מילה שעוסקת בסיומים) - צירוף המילים 'Premeditated ending' - הוא בעצם סוג של טייקאוף על צירוף המילים 'Premeditated murder'. השיר מתאר מערכת יחסים שהסוף שלה לא רק ידוע מראש אלא גם מוחלט ומתוכנן בקפידה מבעוד מועד. קצת כמו הפתגם: 'סוף מעשה במחשבה תחילה' - רק בלי ניחוח של הטפת מוסר.
"בהקשר של האלבום כולו, אפשר לחשוב על כל אחד משירי האלבום כמעין הרפתקאה - שכל החלקים שבה נבראו מתוך רגש עמוק - ויחד עם זה אורגנו ונבנו על מנת לספר סיפור עם התחלה אמצע וסוף מדוקדק.
"ובהתייחס לשאלה... השורה הזו בהחלט לא מרמזת שאנחנו "רואים את הסוף" אם כבר אנחנו בעיקר עסוקים בלהנות מהדרך ומההווה שלנו כלהקה".
הייתם פעילים בסצינת האינדי המקומית לפחות מתחילת שנות ה-2000. מה לדעתכם השתנה מאז, עבורכם ובכלל?
"בדיוק חזרנו מפסטיבל אינדינגב, וקשה היה להתעלם מהעושר הסגנוני של הלהקות (וגם מכמות נגני כלי הנשיפה שפרצו בסערה אל סצינת האינדי). עושה רושם שלהקות אינדי מהתקופה הנוכחית מאוד מחוברות למה שקורה בעולם, ואפשר גם לראות התמקצעות ועליה ברמה הטכנית. החשיפה לחו״ל הביאה איתה הרבה יותר גיוון וסגנונות מוזיקליים שונים אל תוך האינדי הישראלי. בתחילת שנות ה-2000 מרבית להקות האינדי שהכרנו וניגנו איתם נעו בטווח שבין גאראג׳-פאנק-רוק והיו בהן שלושה או ארבעה נגנים לכל היותר. היום יש המון להקות חדשות, מהמון סגנונות שונים על כל טווח הקשת המוזיקלית, וברבות מהן אפשר למצוא מספר רב של נגנים על הבמה: שישה, שבעה ויותר, וגם מגוון רב של כלי נגינה שלא היו נפוצים פעם (כלי נשיפה, מיתר, אלקטרוניקה וכו׳). על הרקע הזה, ה״רזון״ היחסי של המוזיקה שלנו הפך להיות חריג בנוף הנוכחי.
"חוץ מזה, אין ספק שיש גם הרבה יותר שיעור פנים (facial hair) בסצינה הנוכחית".
אמרתם בראיון ב-2010 שאין לכם תוכניות לכבוש. האם זה עדיין נכון, במיוחד כשהרכבים ישראלים מקבלים שבחים במגזינים ובלוגים עולמיים ונוסעים להופיע בחו"ל בשגרה?
"הכיבוש משחית, לא? עכשיו ברצינות, המוזיקה ממלאת מקום מאוד חשוב בחיים שלנו. היא מספקת לנו אפיק ביטוי חסר מעצורים וגבולות. היא מאפשרת לנו לשחרר את כל מה שנאגר אצלינו בזמן שאנחנו עסוקים בחיים שלנו, במשפחה, בעבודה, בדאגות ובמחשבות. אנחנו שומרים את המוזיקה כ״דבר השני״ שאנחנו עושים, בדיוק בשביל שהיא תמיד תהיה שם כאמצעי לפורקן - ולא תהפך למשהו תובעני שמעסיק אותנו בצורה אינטנסיבית. המוזיקה היא לא העבודה שלנו, היא הכיף שלנו, ונמשיך לעסוק בזה כל זמן שאנחנו נהנים לנגן ביחד.
"כמובן שהכרה והערכה מצד מאזינים בארץ (ובחו״ל) הם חלק מהותי לתחושת הסיפוק. בחודשים הקרובים אנחנו מתכוונים להשקיע זמן ולעשות סיבוב הופעות בארץ (ואולי גם גיחה קצרה לחו״ל). במיוחד אנחנו רוצים להופיע במקומות ומול קהל שעוד לא פגשנו עד היום: לשבור קצת החוצה מהמשולש שבין האוזןבר, הפסאז׳ והלבונטין 7, לצאת מתל אביב ולהשמיע את המוזיקה שלנו לעוד אנשים".
סגור לתגובות על ללא רמאויות דיגיטליות: ראיון עם Pits / כללי / עידו שחם
איזה להקה ישראלית ממלאת אולמות בבייג'ינג? איזה מוזיקאי/שדרן דמיין מאורות קראק והופיע בסוף בארמון במוסקבה? איזה זמרת תצא לאירופה בפעם הראשונה? ואיזה סולן/באסיסט השתמש בדואר וטלפונים כדי לקבוע טור? כל התשובות באייטם שכתבתי על אמנים ישראלים שמנסים להצליח בחו"ל:
כשלהקת טייני פינגרז הגיעה להופיע בבייג'ין חיכתה לה הפתעה: האולם היה מלא עד אפס מקום. "לדעתי היו שם לפחות 600-700 אנשים", מספר נמרוד בר, קלידן ההרכב. "סיימנו את ההופעה, ואני חושב שזו אחת ההופעות שהכי הרבה אנשים ניגשו אלינו בסופן ואמרו לנו עד כמה הם נהנו". טייני פינגרז לא לבד. מאסף אבידן עד גארדן סיטי מובמנט, יותר ויותר הרכבים אורזים את הגיטרה, התופים והמגבר - ונוסעים לנתב"ג. המרחבים הבינלאומים מציעים לישראלים, כך מתברר, לא רק מילקי במחירי רצפה, אלא גם הזדמנויות כלכליות ואמנותיות שלא בהכרח מגיעות בארץ.
