כשפגשתי חבורה עליזה של עיתונאים ואנשי תעשייה ב-Vienna Waves - פסטיבל שואוקייס להרכבים חדשים מרחבי אירופה - הם סיפרו לי על להקה ישראלית שהם ראו בלילה הראשון של הפסטיבל, להקה שהם דיברו עליה בעיניים נוצצות. הלהקה הזו היתה Isaiah.
אייזאה מובלת על ידי זוג האקסים תומר ישעיהו ומיקה אבני, ומגישה סלט יווני מרענן של פסיכדליה ופולק עם קורט מלח מהים התיכון. הם שוברים צלחות גם פה בארץ, וישיקו את אלבומם החדש "Days of Daydream" ביום שבת ה-2.5 בבארבי. ניצלתי את ההזדמנות כדי לראיין אייזאה במייל ולברר מה גרם להם להרים את הבוזוקי, מדוע יש תחלופה גבוהה בהרכב, ואיך הם ניגשו להקלטת האלבום החדש.
הבוזוקי הוא לא כזה כלי שגרתי בעולם הפופ. מדוע החלטת ללמוד דווקא אותו?
"דווקא בעיניי בוזוקי הוא כן כלי שיגרתי בפופ, הוא נמצא בכמעט כל שיר של איל גולן או שרית חדד או כל אומן מהזמר הים תיכוני, שהוא חלק ניכר מהפופ בישראל."
סיפרת בראיון לאפרכסת שזנחת את הבוזוקי ולאחר מכן חזרת אליו. מה גרם לך להרים אותו שוב?
"זה נכון, האמת שלא ניגנתי איתו בהופעות אבל תמיד בבית הייתי מנגן ומתאמן עליו, אולי חיכיתי לזמן המתאים כדי שהוא יבוא איתי גם להופעות ואז זה פשוט הגיע באייזאה."
כשנפגשנו בתחנת אוטובוס, סיפרת לי שהליינאפ של ההרכב משתנה מפעם לפעם. מדוע זה קורה? זה לא מקשה על העבודה המוזיקלית?
"אנחנו מנגנים היום עם שחר חזיזה ותמוז דקל ויוגב גלוסמן שהם מוזיקאים מאוד טובים ועסוקים, זה לא שזה באמת משתנה אבל יש פעמים שיש הרבה הופעות ולא כולם זמינים אליהם. ואז נכנס אורי וינוקור שהיה שותף בהפקה של שני האלבומים וגם מיקסס אותם כדי לנגן בס. אז יוצא ככה שאם חזיזה לא יכול אז גלוסי מנגן תופים ואם תמוז לא יכול אז אורי מנגן בס וגלוסי מנגן גיטרה, ואם גלוסי לא יכול אז אורי בבס ותמוז בגיטרה וחזיזה בתופים. מה שנשאר קבוע זה אני ומיקה."
הלוק והמוזיקה של ההרכב מאוד מתחברים לי לסיקסטיז. האם אתם אכן מושפעים מהעשור ההוא? מה בכל זאת עכשווי במוזיקה שלכם?
"אני באופן אישי מושפע מאוד מהסיסקטיז. מאוד אוהב את מה שיצרו שם, אני משתדל שלא לחיות בסרט יותר מידי ולהיות מנותק ממה שקורה היום, אני מאוד מקווה שאני מצליח, מעבר לזה אני לא יודע יותר מידי. בטח שלא אם מה שאנחנו יוצרים הוא עכשווי."
האלבום הבא שלכם, "Days of Daydreams", עומד לצאת בקרוב. איך נגשתם אליו לעומת האלבום הקודם?
"האמת שלא כל כך ניגשנו אליו. ברגע שסיימנו להקליט ולמקסס את הראשון הוצאנו אותו לרשת, אחרי כמה זמן גם הדפסנו אותו. עוד לא היה הרכב אז, מדובר בניסוי כלים שעשיתי בבית למילים של מיקה. אז כשסיימתי לא הרגשתי שעשיתי אלבום, המשכתי לכתוב לחנים ומיקה כתבה טקסטים והצטברו להם עוד 10 שירים ואז אורי וינוקור אמר לי לבוא לסטודיו שלו ולהקליט שם את השירים, עשיתי את זה ונוצר עוד אלבום. אני חושב שהשוני שלו מגיע דווקא מהאולפן הוא מוקלט יותר טוב, ואני מקווה שהוא גם מחדש בתוך הבועה שלנו."
סיפרת בראיון לעיתון "הארץ" שלא הגעת עם הלהקה הקודמת שלך, הבשורה, אפילו לרבע ממה שקורה עם איזייאה. מדוע, לדעתך, אתה מצליח עם איזייאה איפה שהבשורה נפלה?
"קודם כל אני מתבאס שניסחתי את זה ככה. אני לא באמת יודע מה קרה, אני גם משתדל שלא להתעסק בזה כי זה באמת לא רלוונטי מה זה עשה ומה זה עושה."
השתתפת בשואוקייס של הצוללת בירושלים, וגם בשואוקייס הוינאי Vienna Waves. האם השואוקייסים האלה נשאו פירות? מה התוכניות להמשך הפעילות של הלהקה בחו"ל?
"האמת שלא יצא כלום חוץ מהנסיעה וההופעות עצמן שהיו אחלה."
מה התוכניות שלכם לעתיד הקרוב?
"התוכניות הם להמשיך ולהופיע ולכתוב וליצור ולעשות טוב."
סגור לתגובות על Isaiah בראיון: בוזוקי פופ / כללי / עידו שחם
ראיינתי את דיוויד יוג'ין אדוורדס, מנהיג להקת Woven Hand, ודיברנו על כשלון המרד ועל אלוהים:
פחדתי לראיין את דיוויד יוג'ין אדוארס. מנהיג ההרכב Woven hand שיופיע בבארבי ביום חמישי הקרוב (30 באפריל) בעקבות אלבומו האחרון "Refractory Obdurate", מצטייר כאדם מאוד אינטנסיבי - נוצרי חדור אמונה ששר על אלוהים וסיפורי התנ"ך בעוצמות של אש ותימרות עשן. כולם מדברים איתו על דת ואמונה, אז בדקתי אם נמאס לו מזה. "לא, לא נמאס לי מזה", מספר אדוארדס בטלפון משונדורף, גרמניה, בעיצומו של טור אירופאי. "נראה לי שאם היה נמאס לי מזה הייתי מפסיק לדבר על זה והאנשים היו אומרים, 'אה, הוא עבר לנושא אחר' (צוחק). אבל אף פעם לא ימאס לי מזה כי זה אינסופי, באמת. רק לחקור, זו התשוקה שלי. לחקור את האל לנצח".
ראיינתי את Stephen Lawrie, המוח מאחורי The Telescopes לקראת ההופעה בפסאז' ביום שבת 18.4:
"סבתא שלי סיפרה לי פעם על חלום שהיה לה. היא הגיעה לגבעה יפיפייה בה היא שמעה את המוזיקה הכי מדהימה, שלא נשמעת כמו שום דבר אחר שהיא שמעה לפני כן, והמוזיקה הזו שיגרה לעולם כל מיני צבעים נפלאים שנראו חדשים בעיניה. היא אמרה לי ששידרתי צלילים ללא כלי נגינה. אשמח מאוד אם אוכל להוציא את זה לפועל. אני מקווה שאמצא דרך להגביר את הסאונד של גלי המוח שלי ואנרגיות אחרות שמשתחררות בזמן שאני יוצר, גם מבחינה קולית וגם ויזואלית"
השם Mike Vennart בטח לא אומר לרובכם כלום, אבל בשבילי, הוא גיבור. המוזיקה שוונארט עשה - בעיקר עם להקת Oceansize - שינתה את חיי בתור גיטריסט, בתור חובב מוזיקה, ובתור בן אדם. הוא הראה לי שהגיטרה יכולה לשיר שירי לוויתינים, לנגן ריפים מטאליים ב-7/8, ואיך אפשר לעשות מוזיקה מאוד מתוחכמת אבל פשוטה, להיות הדוק ועם גרוב. אפילו Snoop Dog נעזר בכישורי הגיטרה שלו לאחר שנתקל בו במקרה באולפן, והרכב הרוק אצטדיונים Biffy Clyro לקחו אותו לטור בתור גיטריסט שני - שלא לדבר על רבבות מעריצי אושנסייז ברחבי העולם שסוגדים לו.
Please scroll down for English
מייק וונארט עומד לשחרר, סוף כל סוף, אלבום סולו בשם "The Demon Joke", והוא מגייס כסף באמצעות Pledgemusic כדי להוציא אותו גם על דיסקים ותקליטים. הקטע הראשון מתוכו, "Infatuate", זמין להורדה לתומכים. הוא נשמע בדיוק כמו מה שוונארט יודע לעשות: לכוון את הגיטרות לרצח. ניצלתי את ההזדמנות כדי לראיין אותו במייל ולברר מה הוא למד מסיבוב ההופעות עם הביפי, מהי הבדיחה הדמונית, ומה הוא חושב על אושנסייז של לפני 10 שנים.
קודם כל, איפה אתה נמצא כרגע, ומה עשית לפני שהתחלת לענות על השאלות?
"אני בסלון בבית. בדיוק רקדתי עם בני בן השנתיים לשיר "Rainbow Connection" של החבובות. איזה שיר מדהים. בשבילי זה לגמרי שיר ללויות. זה ו-"Never Say Die" של Black Sabbath".
בילית זמן מה בדרכים עם Biffy Clyro. מה למדת מהחוויה הזו?
"וואו, איפה להתחיל…? ובכן, למדתי מהר על האפשרות של מה שאתה יכול להשיג אם אתה אשכרה מתאמץ ומנתב את האנרגיות שלך כמו שצריך ללהקה. עד כמה זה חשוב שכל חבר בהרכב יהיה באותו מקום, באותה רמת מחויבות. למדתי דברים פשוטים, כמו איך לבנות ולהריץ סט חי שפאקינג רוצח. למדתי שצריך להיות אמון אינהרנטי בין חברי הלהקה. למדתי שאתה אשכרה צריך שתהיה לך התחשבות מסוימת בקהל.
"לראות אותם כותבים שירים זה תענוג גדול, כי זה בא להם באופן טבעי, ונראה שהמוזיקה מתעוררת אצלם לחיים ממש מהר. זה לימד אותי להיות יותר ספונטני ופחות מחושב, בצורה מסוימת".
מה אתה חושב על הדרך הנוכחית של עשיית מוזיקה: הזמנות מראש במימון המוני, לקבל מאסטרים באימייל, וכו'?
"זה הכל אמצעים להקלה על הדברים, גם אם לפעמים זה פחות כיף. זה לא משנה לי. אותה הטכנולוגיה עצמה איפשרה לי לעשות אלבום שלם בבית על לפטופ. כלומר, זה לא נשמע ככה, אבל זו המציאות. הקטע הזה של מימון המוני מותאם באופן אישי לאנשים כמוני: אנשים שהוציאו אלבומים שאנשים כבר נהנו מהם. נראה לי שזה לא עוזר כל כך לאמנים חדשים, שכנראה יצטרכו פטרון עמיד שיממן את השיווק שלהם ויתמוך בטור".
האם אתה חושב שיכלת לעשות את האלבום החדש שלך בימי סלילי ההקלטות וחברות התקליטים הגדולות?
“ובכן, לגבי המסחריות של זה, אז כן, למה לא. זה האלבום הכי 'קליט' שהקלטתי אי פעם. מבחינת הפרקטיות של ליצור את האלבום הזה: רוב הסיכויים, שלא, זה לא היה יכול לקרות. הדבר הכי טוב שקרה ליצירתיות שלי הוא האייפון, איפה שאני יכול לרשום מיליוני סקיצות קטנות של גיטרה/קולות ולשמור אותם באופן מושלם לשימוש עתידי. הזיכרון שלי די גרוע במה שקשור ללזכור שירים, אז זה מדהים שיש לי מכשיר הקלטה דיגיטלי. כמו שאמרתי, עשיתי את האלבום הזה בבית, חוץ מלהקליט התופים. זה נעשה לגמרי באזניות. אני אוהב שאני יכול לעשות את זה, וזה עדיין חדשני בשבילי".
אחת מהאפשרויות בקמפיין שלך ב-Pledgemusic כוללת את ה-Infatuator: פדל פאז כפול. איך הפדל נוצר?
"חברה בשם Green Parrot Pedals מ-Wakefield - שמאוד קרובה לעיר המגורים שלי - התחילה לשלוח אלי פדלים כדי שאשחק איתם. הפדל ראשון נקרא Pumpkin PI: העתק של IC Big Muff. מיד כתבתי את "Infatuate", "Retaliate", ו-"Duke Fame", בעזרת הפדל הזה על הבס. אז דיברנו המון. לאחר מכן חיפשתי העתק של Lovetone Big Cheese כי ההעתק שלי התחיל להתחרפן. הם הכינו לי אחד עם IC Big Muff מובנה. עלינו על הרעיון למכור אותם כפדלים מיוחדים, וחשבנו שנייצר רק חמישה או עשרה. באומץ גדול העלינו 30 למכירה והם נמכרו תוך שעתיים! שני הסאונדים האלה נמצאים בכל האלבום. יעני, בכל שיר. באלבום הזה אני מתרחק מצלילי דיסטורשן יותר קונבנציונליים. אני חושב שחוץ מהקטע 'Amends', יש שם רק סוגים שונים של פאז. זה ממש נוראי, בקטע מעולה".
אז, האלבום החדש נקרה "The Demon Joke". מהי, באופן עקרוני, הבדיחה הדמונית?
"זה פשוט הרעיון שהרצון להצחיק, והרפלקס להתבדח, יכול לעייף ולהכאיב. לכולם יש את הרצון להצחיק, אבל האם יש משהו יותר מביך מבדיחה גרועה? מצד שני יש בשם האלבום גם המון אספקטים חיוביים. במשך שנה, אבא שלי גסס מסרטן. זה לא ביג דיל - פאקינג מיליוני איש מתים מסרטן כל יום. אבל כן, אחי ואני הלכנו לראות אותו כל לילה, נסענו מיילים ומיילים כדי לבקר אותו, תוהים באיזה מצב הוא הולך להיות. היינו מגיעים עם כמה משקאות בבטן כדי לעזור לנו להעלות חיוך ולהסיח את דעתו של האיש המבוגר. באופן טבעי, מיד לקחתי את התפקיד של ליצן הכיתה, וקרעתי את אבא שלי, צחקתי עליו לגמרי על כל דבר. שוב, זה רפלקס מטופש. אני לא מצטער על כך, אבל זו היתה פעולה פרדוקסלית בקטע ממש מוזר, להיות שם ולראות את אבי גוסס - הפיל בחדר - ולנסות להפוך כל דבר לבדיחה".
האם חשבת להקים להקה חדשה, או שתמיד התכוונת שזה יהיה אלבום סולו?
"הקמתי להקה: British Theatre. זה תמיד היה אמור להיות פרויקט סולו. עכשיו כסיימתי את האלבום הזה, הרבה יותר ברור לי מה התפקיד של שתי הלהקות. אחרי שביליתי זמן בטור של 'Opposites' עם Biffy Clyro, אנחנו סוף כל סוף עובדים שוב על האלבום של British Theatre. אני מאוד מתרגש. זה שונה לגמרי מכל אלבום שעשיתי בחיי".
לפי הקטעים הקצרים בוידאו שעשית ל-Pledgemusic, זה נשמע כאילו שהגעת באלבום הזה לטריטוריות סאונד חדשות. איזה סוג של תגליות מוזיקליות או תאונות שמחות קרו בזמן שעבדת עליו?
"במקור קיבלתי המון השראה מהגישה של Pavement באלבום 'Wowee Zowee' ומהחומרים המוקדמים של Cat Power, וחשבתי שכדאי לי לתפוס שיר בשלב הראשוני שלו, לפני שהוא מולחן כמו שצריך ומושחז לכדי שלמות. כתבתי כמה שירים כאלה, אבל הם לא כל כך התאימו בסוף. הרבה מהשירים באלבום הזה אולתרו לחלוטין, ואז קיבלו נפח עם עוד אלתורים מעל לאלתורים המקוריים. כתוצאה מכך, הרבה מביצועי הדמו של הגיטרות/קולות/קלידים נשארו באלבום הסופי כפי שהם כי לא יכולתי לתפוס מחדש את הקסם או את הספונטניות של הטייק המקורי. הווקלז בקטעים 'Don't Forget The Joker ו-'Duke Fame' נשארו מהדמו, כי אלה שני הביצועים הווקליים הכי טובים שעשיתי אי פעם".
Mark Gambler ו-Steve Durose [לשעבר מ-Oceansize -ע.ש.] היו מעורבים ביצירת "The Demon Joke". איך זה היה לעבוד עם שניהם שוב?
"אף פעם לא הפסקתי לעבוד איתם, אז זה לא היה קשה. אם כי התפקידים שלהם היו מוגדרים הרבה יותר טוב וברור מאשר באושנסייז. סטיב כתב מלודיות לקולות בחופן מהשירים. הם יצאו ממש, ממש טובים. יש לו יכולות קסומות שבאמת מביאים שירים לחיים. גמבלר הגיע בסוף כשהשירים כבר היו גמורים והוסיף כמה קטעי סינתי מדהימים. פאקינג עסיסי. הוא עשה הבדל מאוד גדול".
השנה נחגוג את יום ההולדת ה-10 לאלבום "Everyone Into Position". הוא נשמע לי כמו אלבום מאוד אנדרייטד עם כמה שירים ענקיים שלא הגיעו למספיק אוזניים, אבל אלה ששמעו אותו נמסו - כולל שלי. איך אתה מסתכל היום על האלבום הזה והימים ההם בלהקת Oceansize?
“זו היתה תקופה מאוד יצירתית. עדיין ניגנו עם Jon Ellis [בסיסט ההרכב לשעבר -ע.ש.], והוא היה ממש הניע את האלבום ההוא. אני זוכר שהייתי מאוד נלהב. אני זוכר שהייתי שמח שיכלנו להתחיל מחדש, שאוסף השירים של האלבום הראשון כבר נעשו ויכלנו להמשיך הלאה. תכננתי שהוייב של רוב האלבום יהיה כמו הופעת הדליינר בפסטיבל, וחזיתי שהאלבום הזה יקח אותנו כמה רמות הלאה, אם לא לטופ. כנראה הייתי פאקינג משוגע. אבל האלבומים האהובים עלי נוטפים מאמונה. 'Sing To God' של ה-Cardiacs, ו-'The Soft Bulletin' של The Flaming Lips, וגם 'California' של Mr. Bungle… אתה יכול לשמוע את המסירות ואת המחויבות בכל צליל וצליל באלבומים האלה, גם אם בדרכים מאוד שונות. אני שומע את זה ב-'Everyone Into Position'. שמעתי את זה אז, ואני שומע את זה היום. התכוונו לזה. לפחות חלקינו.
"מאוד התרגשתי. אולי קצת יותר מדי בשביל המתופף, שלא האמין ברוב האלבום, וגם, בגלל איזושהי סיבה, חשב שהאהבה שלי אליו צורמת וקצת פתטית.
"עם זאת, מבחינתי זה עדיין האלבום הכי טוב של Oceansize, ויום אחד כשאהיה מספיק עשיר אשלם ל-Chris Sheldon למקסס מחדש חלק מהאלבום. זה האלבום היחידי שהוא לא מיקסס, והקטעים היותר רוקיסטים כמו 'Homeage To A Shame' ו-'You Can't Keep A Bad Man Down' לא נשמעו לגמרי טוב. אבל שאר האלבום, במיוחד 'Music For A Nurse' ו-'Ornament/The Last Wrongs', מומשו באופן מושלם על ידי Dan Austin ו-Danton Supple ואני מאוד בר מזל שהם היו מעורבים".
The name "Mike Vennart" may not mean much to most, but to me, it's the name of a hero. The music that Vennart made - mostly with his band Oceansize - changed my life forever as a guitar player, as a music lover, and as a human being. He showed me that the guitar can sing whale songs, play metallic riffs in 7/8, and how music can be very complicated yet simple, how you can be tight and still get your groove on. Even Snoop Dog used his guitar skills when he accidentally bumped into him in a studio, and the stadium rock trio Biffy Clyro took him on tour as a second guitar player - not to mention the countless Oceansize fans around the world who worship his music.
Mike Vennart is about to finally release his solo album "The Demon Joke", and he's recruiting our help via Pledgemusic to release it on CD and vinyl. The first song off the album, "Infatuate", is already available for backers. It sounds like classic Vennart: set guitars to kill. I used the opportunity to interview him via email and find out what he learned from touring with the Biff, what is the demon joke, and what he thinks about the Oceansize of 10 years ago.
To start things off, where are at you at right now and what were you up to before answering these questions?
"I’m at home in my living room. I’ve just been dancing with my 2 year old son to Rainbow Connection by The Muppets. Such an amazing tune. A total funeral song for me. That and Never Say Die by Black Sabbath."
You've spent some time on the road with Biffy Clyro. What have you learned from this experience?
"Wow, where to start…? Well I quickly learned about the possibilities of what can be achieved if you actually try and channel your energies into a band properly. How important it is to have every member on the same page, with the same level of commitment. I learned simple things like how to build and pace a live set that fucking slays. I learned that an inherent trust has to exist between the band members. I learned that you have to have some actual consideration for the audience.
"Watching them write songs is a great pleasure, as it comes very natural to them, and the music seems to come to life very quickly. That taught me to be more spontaneous and less considered, in a way."
What do you think about the current way of making music: i.e. getting pre-orders via crowdfunding, receiving your mastered album via email, etc.?
"It’s all a means to make things easier, even if it’s sometimes less fun. I don’t mind. That self same technology has enabled me to make an entire record at home with a laptop computer. I mean, it sure doesn’t sound that way, but that’s the reality. The crowdfunding thing is custom designed for the likes of me: people who have released records that people have enjoyed previously. I suppose it’s not much use to new artists, who gonna most likely need a wealthy patron to bankroll their marketing and tour support."
Do you think that you would have been able to make your new album in the days of reel to reels and major record labels?
"Well in terms of it’s commerciality, then yeah, why not. This is the most ‘catchy’ record i’ve ever made. In terms of the practicality of creating this record: most likely, no, it wouldn’t have happened. The greatest thing to happen to my creativity is the iPhone, where I can jot down millions of tiny guitar/vocal sketches and save them perfectly for later. My memory is pretty shit when it comes to remembering tunes, so having a digital recorder is amazing. As I said, I made this record at home, with the exception of the drum recording. It was made entirely on headphones. I LOVE that I can do that, and it’s never stopped being a novelty."
One of the pre-orders includes The Infatuator, a double fuzz pedal. How did that come about?
"A company called Green Parrot Pedals from Wakefield - really close to my hometown - started sending me pedals to play with. The first one was called a Pumpkin PI: a clone of an IC Big Muff. Straight away I wrote Infatuate, Retaliate and Duke Fame, using that pedal on bass. So we talked a lot. Soon I was looking for a clone of a Lovetone Big Cheese cos my own clone had started to misbehave. He made me one with the IC Big Muff built in. We hit upon the idea of selling them as signature pedals, thinking we’d only make 5 or 10. We boldly put 30 on sale and they sold out within 2 hours! Those 2 sounds are all over the album. Like, every song. I’m moving further away from conventional distortion sounds on this record. I think with the exception of ‘Amends', it’s all different kinds of fuzz. Really horrible, in a very beautiful way."
So, the new album is called “The Demon Joke”. What is, essentially, the demon joke?
"It’s just idea that the desire to be funny, and the reflex to make a joke, can be wearing and painful. Everyone has a desire to be funny, but is there anything more embarrassing than a bad joke? But there are lots of positive aspects to the title. For a period of a year, my father was dying of cancer. It’s no big deal - fucking millions of people die of cancer every day. But yeah, my brother and I went to see him every night, travelling miles and miles to visit, wondering what state he was gonna be in. We'd show up with a couple of drinks in us to help us try and raise a smile to keep the old man distracted. I immediately and naturally assumed the role of class clown and ripped on my dad, took the piss out of him for anything and everything. Again, a stupid reflex. I don’t regret that, but it was the strangest contradiction of action, being there to witness the slow demise of my father - the elephant in the room - and trying to make a joke out of everything."
Did you consider getting a new band together, or did you always intend for it to be a solo album?
"I did get a new band together: British Theatre. This was always going to be a solo project. Now that i’ve made this record, the roles of the 2 bands is much clearer. After taking time out to tour ‘Opposites’ with Biffy Clyro, we’re finally working the British Theatre record again. I’m really excited about it. It’s completely different to any other record i’ve ever made."
From the little samples in your Pledgemusic video, it sounds like you've reached new sonic territories with this album. What kind of musical discoveries or happy accidents did you make while working on it?
"I was originally really inspired by the approach of Pavement on ‘Wowee Zowee’ or early Cat Power, thinking that I should try and capture a song in it’s infancy, before it was properly composed or honed to perfection. I wrote a few things like that, but they didn’t really fit in the end. Many of the songs on the record have been entirely improvised, and then fleshed out with further improvisations around the original improvised skeleton. Consequently, many of the demo performances of guitars/vocals/keyboards have been left in the proper record as I couldn’t recapture the magic or spontaneity of the original take. The vocals on ‘Don’t Forget The Joker’ and ‘Duke Fame’ were left from the demo, cos they’re 2 of the best vocal performances I’ve ever done."
Mark Gambler and Steve Durose are also involved in the making of “The Demon Joke”. What was it like to work together with both of them again?
"I never stopped working with them, so it wasn’t difficult. Their roles were far more clearly defined than our time in Oceansize though. Steve wrote vocal melodies on a handful of songs. They turned out so, so good. He has a real magical way with a tune that really brought the songs to life. Gambler came in at the end when the songs were finished and threw down a bunch of amazing synth parts. Fucking lush. He made such a difference."
This year marks the 10th anniversary of Everyone Into Position. To me it seems like an underrated album with some massive tunes that didn't reach enough ears, but those that heard it got melted - my own included. How do you look back today on Everyone Into Position and those Oceansize days?
"It was a really creative time. We still had Jon Ellis [former Oceansize bass player -I.S.], and he was a real driving force on that record. I remember being incredibly enthusiastic. I remember being happy that we could have a fresh start, that the first album batch of songs was done and we could move on. I devised the vibe of much of the album as being a festival headlining set, envisioning that this record was gonna take us up a few levels, if not to the top. I must’ve been fucking mad. But my favourite records are dripping with belief. ‘Sing To God’ by Cardiacs/’The Soft Bulletin’ by The Flaming Lips/‘California’ by Mr Bungle…. You can hear the dedication and commitment in every single note of those records, albeit in very different ways. I hear that in ‘Everyone Into Position’. I heard it then, and I hear it now. We meant it. Well some of us did.
"I was excited. A little too much so for the drummer, who did not believe in much of the record and, for some reason, found my love for it jarring and slightly pathetic.
"Nevertheless, for my money it’s still the best of the Oceansize records, and one day when i’m rich enough i’m gonna pay Chris Sheldon to remix some of it. It’s the only record he didn’t mix, and the more rocking numbers like ‘Homage To A Shame’ and ‘You Can’t Keep A Bad Man Down’ didn’t sound quite right. But the rest of it, ‘Music For A Nurse’ and ‘Ornament/The Last Wrongs’ in particular, were perfectly realised by Dan Austin and Danton Supple and I feel very lucky to have had them involved."
למה שמישהו יפתח לייבל בשנת 2015 כשהאמנים יכולים לעשות הכל לבד, כבר לא עושים הרבה כסף ממכירה של מוזיקה, והלייבלים הותיקים פושטים את הרגל? ביררתי את הנושא עם יונתן קוטנר שפתח לייבל עצמאי בשם סוס - עכשיו בעכבר העיר. חג שמח!
למה בכלל צריך לייבלים במאה ה-21? רוב האמנים, ובמיוחד באינדי, מסתדרים לבד לא רע בסך הכל
"קודם כל, אף אחד לא צריך לייבל. המושג הזה של לייבל הוא מושג שעבר בעיני שינוי מאוד גדול בעשור האחרון. המובן הקלאסי של לייבל היה איזשהו גוף מעיין בנק שנותן לך הלוואה, כשההלוואה לרוב לא היתה בתנאים טובים כל כך. היה מין תהליך אורגני כזה שאמנים הבינו לאט לאט שהם לא צריכים את ההלוואה הזו, ובמקביל גם העלויות של ההקלטות וההפקה והרבה דברים ירדו. העלויות של כמעט הכל ירדו חוץ מיח"צ. זה הדבר היחיד שרק עולה במחיר. היום, מה שלייבל מייצג יותר בשבילי, זו איזושהי הפניית תשומת לב לקו איכותי מסוים בין אמנים מסוימים".
