פוסטים מתויגים עם ראיונות עם מוזיקאים

  • עדי אולמנסקי, נגה שלו, ויעל פלדינגר בראיון משולש לקראת פסטיבל האישה הכי יפה בעיר

    ביום שבת 2.4 יתקיים בבסקולה פסטיבל האישה הכי יפה בעיר: 12 שעות של יצירה נשית רב תחומית עם הופעות, מיצגים, מחול, הקראת שירה, ועוד. תפסתי במייל את עדי אולמנסקי, נגה שלו (Great Machine), ויעל פלדינגר (Phototaxis) שיופיעו באירוע, וביררתי איתן אם יש הבדלים בין יצירה נשית לגברית, מדוע יש רוב גברי בפסטיבלים, ואיזה נשים הן היו מוסיפות לפסטיבל.

    1. מי האישה שהכי השפיעה על המוזיקה שלך ובאיזה אופן?

    אולמנסקי: האישה שהכי השפיעה על המוזיקה שלי היא ביורק. נחשפתי אליה בגיל צעיר ממש והיא גילתה לי את עולמות הסאונד והחיפוש האינסופי אחרי חידוש. שנים ניסיתי ללמוד איך היא שרה ואפשר לומר שבמובן רב למדתי לשיר דרכה ודרך המוזיקה שלה. אין ספק שהיא אחת הנשים הכי משפיעות שהיו בתחום המוזיקה והיא פתחה דלתות רבות לאמניות כמוני.

    שלו: זיתה גנסין שדה. היא לימדה אותי פיתוח קול במשך שנה. הייתה אמנית אמיתית ואשת רוח. חוקרת אמיתית של הגוף והמצב של האמן. היא השרתה רוח של עומק ומרד. ובתור יוצרת ספגתי רבות ממנה, יותר במימד הפיזי רוחני מאשר ספציפית בעיבודים וכתיבה.

    פלדינגר: Billy Holiday ממש השפיעה עלי, בפעם הראשונה ששמעתי אותה כל הפעמונים צלצלו אצלי. היא מדהימה אותי עם הדרמה שהיא יוצרת באפס מאמץ עם הפרסונה האדישה והשבורה שלה.

    2. מה לדעתך ההבדלים בין יצירה נשית ליצירה גברית, אם יש כאלה בכלל?

    אולמנסקי: אני לא כלכך אוהבת את החלוקה וההפרדה בין העולמות הגבריים והנשיים אני לא רואה את עצמי כאישה יוצרת אני רואה את עצמי כאדם שיוצר, אבל אני מרגישה שהעולם מחייב אותנו לעשות הפרדה ומתייחס לצערי הרב באופן שונה לנשים לעומת גברים ועל כן ישנה תחושה שאנחנו חייבות להגן על מקומנו ולהוכיח את עצמנו יותר. בגדול אני מאד נהנית לשחק עם הנשיות שלי ביצירה שלי ומנגד יכולה למצוא את עצמי עושה טיון לקול שלי אוקטבה למטה וגורמת לעצמי להישמע כמו גבר מסתורי - אני אבחר באופציה שמרגישה לי נכונה בשבילי ולא במה שאני "אמורה" להיות.

    שלו: אני משערת שלכל מגדר יש נושאים להתמודד איתם מהזווית שלו. וגם טמפרמנט פיזי וגישה קצת שונה. בבסיס תמיד הרגשתי שהיצירה היא של הבן אדם באשר הוא ולאחריו מגיע המגדר. אמנות טובה נעשית ע"י שני המינים. זה פשוט מה שמתחברים אליו.

    פלדינגר: לא אוהבת את האבחנה הזאת, רק יודעת שנשים חוות מוזיקה בצורה מאוד צבעונית ושהדיאלוג איתן הוא חוויתי ומלא בתת הכרה.

    3. "האישה הכי יפה בעיר" הוא פסטיבל רב תחומי. באיזה תחום אמנותי נוסף היית רוצה להתנסות, ולמה?

    אולמנסקי: וידאו ועיצוב גרפי. בפסטיבל עצמו אני הולכת להופיע עם האקרובטית ג׳ניפר כהן וזה די מרגש אותי כי מעולם לא התעסקתי בדבר כזה ואני רואה כל הזדמנות כזאת כפתח ליצירת עולמות ויזואליים חשים ומרגשים ביחד וכאפשרות לתת עוד רבדים ועומק ליצירה שלי.

    שלו: ציור, כי אני ממש אוהבת לצייר.

    פלדינגר: הייתי רוצה לרקוד פרא.

    4. האירוע הוקם בטענה שיש רוב גברי בפסטיבלים. מדוע זה המצב? איך אפשר לשנות אותו?

    אולמנסקי: אני חושבת שהמצב הוא כזה משתי סיבות. הראשונה היא העולם היחסית שוביניסטי שאנחנו עדיין חיים בו (בתקווה שזה ישתנה לאט לאט). והסיבה השנייה, היא בעיני החשש או הפחד של יוצרות לקום ולהעיז ולעשות ולעמוד בגאווה - אין ספק שעולם המוזיקה הוא לא שוויוני ובשביל להיות למשל מפיקה, צריך די הרבה כוחות במהלך הדרך ואני מרגישה שהרבה בנות פשוט מוותרות או בוחרות לא להכניס את עצמן למקום הזה וזה חבל ממש כי היו יכולות להיות עוד כלכך הרבה מוזיקאיות ומפיקות מדהימות שדוחפות אותנו קדימה לאט לאט. גם זה ישתנה והפסטיבל הזה הוא ברכה אמיתית.

    שלו: למען האמת כל החיים יצא לי לנגן ולהקים להקות בעיקר עם גברים. יש מצב שנשים הן יותר חסרות בטחון. לצערי הדבר הזה נכון בהרבה תחומים, אבל זה לא הכרחי ולשמחתי יש נשים רבות ומוכשרות שיוצרות בארץ. ככל שיקומו יותר נשים יוצרות הן יתנו השראה לדור העתיד.

    פלדינגר: נשים רק צריכות לעשות, הרבה פעמים אנחנו נתקעות בשלב העיבוד והרצון לקבלה. רק לעשות ולהמשיך לעשות.

    5. איזה אישה היית מכניסה לפסטיבל אם היית יכולה לבחור מכל האמניות בעולם? מדוע?

    אולמנסקי: הייתי מכניסה את הראפרית Little Simz כי אני חושבת שהיא מביאה משהו מאד חדש, אמיץ, ועמוק והיא מוכיחה לעולם שכשרון מדבר חזק יותר ממגדר ואני בטוחה שהיא הייתה מעיפה את הקהל הישראלי.

    שלו: וואי קשה לבחור בין פטי סמית וביורק, כי הן בחיים, והן השראה גדולה בתחום המוזיקה והאומנות עבורי.

    פלדינגר: הייתי מתה אם פיג'יי הארווי הייתה מגיחה לפתע. היא הדבר האמיתי.

    קרדיט צילום: עדי אולמנסקי - נעה פלקר, יעל פלדינגר - אילת לנדאו

  • Buttering Trio בראיון לקראת אלבום שלישי

    אם יש משהו שאנחנו יודעים לייצר בישראל כמו שצריך - חוץ מחוצפה וסטארטאפים - זה גרוב, והמכונה של הגרוב של Buttering Trio כבשה בקוּליות את פסטיבלי האינדי המקומיים ואת מועדוני אירופה בעזרת ביטים טריים, באס מתגלגל, ווקאלז חמים. עכשיו כשהטריו עומד לשחרר אלבום שלישי, תפסתי את סולנית ההרכב קרן דוניץ במייל לברר איך הם בחרו את שם הלהקה, האם הם היו מוכנים לעבור לברלין, ומה מצפה לנו באלבום החדש.

    אז, איפה אתם ומה עשיתם בדיוק לפני שהתחלתם לענות על הראיון?

    אנחנו בקסבה, בפלורנטין, אוכלים ארוחת בוקר ועוד מעט הולכים לחזרה פה בשכונה, לעבוד על שיר חדש שאנחנו מוסיפים להופעה מתוך האלבום הבא שלנו שייצא השנה. כל אחד הגיע מביתו שלו והיום רק מתחיל.

    אני חייב לשאול, איך בחרתם את השם Buttering Trio? קיבלתם עליו פידבק מוזר אי פעם?

    אנחנו כל הזמן מקבלים פידבק מוזר. אם היינו יכולים לשנות את השם ל-"רודפי השלכת" היינו עושים זאת. בעברית ובמצבים מסויימים אנחנו מכנים את עצמנו "שלישיית מורחי החמאה" וזה פותר לנו את בעיית ההסברה. השם הגיע מתוך זה שבתחילת דרכו של ההרכב, בברלין, היינו קמים כל בוקר וקונים במאפייה מאפה/לחם/בייגל ששמו בברלינאית "buttering". למעשה בהתחלה קראנו לעצמנו "schrippen" שזה לחמנייה בברלינאית. אבל דווקא הבוטרינג תפס אותנו יותר. משם זה התפתח ל-Buttering Trio והכל התחבר - אפילו המוזיקה הלכה והפכה דומה יותר לחמאה.

    הייתם בטור אירופאי שלקח אתכם לברלין, מוסקבה, וציריך. איך הלך? תוכלו לשתף סיפורים הזויים מהטור?

    הלך מעולה. פגשנו הרבה אנשים מעניינים בליטא, בברלין היה ערב מוצלח במיוחד. במוסקבה היה מאתגר להתארגן. קנינו המון תקליטים שווים. בציריך פגשנו קבוצה של חבר'ה חמודים מאוד שאמרו לנו שהם ראו את הבוילר רום סט שלנו על אסיד חמש פעמים ברצף ומאז התאהבו בנו.

    עם איזה הרכב הייתם חולמים להופיע?

    פדריטו מרטינז. או הביג בנד של דיזי גילספי. או בוטסי קולינס.

    באטרינג טריו במוסקבה: איך אומרים "שלישיית מורחי החמאה" ברוסית?

    באטרינג טריו במוסקבה: איך אומרים "שלישיית מורחי החמאה" ברוסית?

    בכלל, יש למוזיקה שלכם ניחוח מאוד אירופאי, אולי אפילו ברלינאי. אתם מושפעים בכל זאת באיזשהו אופן מישראל?

    עם כל ההשפעות מחו"ל, עדיין גדלנו פה, שמענו רדיו, נשמנו את אוויר המדבר, הזענו בקיץ, הזענו בחורף. יש אפשרות שהצורך שלנו להתכנס פנימה, אל תוך האולפן, אל תוך המחשב, אל תוך התקליטים, דווקא נובע מהבלגן שבחוץ. אז באופן עקיף אנחנו מאוד מושפעים. אבל גם באופן ישיר: עיזה קטנה, פלאפל, מסבחה לל - אלה כולם שירים בעברית.

    האם תשקלו לעבור לברלין או מקום דומה כדי לקדם את הקריירה המוזיקלית שלכם? מדוע?

    היינו עוברים מסיבות אחרות אולי אבל לא כדי לקדם את הקריירה המוזיקלית שלנו. קשה להפריד בין הקריירה המוזיקלית לבין דברים אחרים בחיים. אם בן או בת אדם מסויימת פורחת אז בלתי נמנע שהקריירה שלה תפרח איתה. הקריירה המוזיקלית שלנו פורחת היכן שאנחנו מוקפים באנשים שדומים לנו, שאנחנו אוהבים, שאנחנו מתקשרים איתם הכי טוב. וכרגע האנשים האלה נמצאים כאן.

    בקרוב יצא לכם אלבום שלישי. איך הוא יקרא? מה אתם יכולים לספר לנו עליו?

    את השם שלו אנחנו עוד לא מפרסמים אבל כן אפשר לספר שאנחנו אוהבים אותו במיוחד. כל שיר באלבום החדש הוא עולם שלם בפני עצמו. אנחנו משתדלים לא לקפח אף אחד מהקטעים, כדי שהאלבום כמכלול יהיה רווי, רציף, כל חלק שלו מוקפד ויושב במקומו. חוץ מזה יש כמה אורחים מיוחדים באלבום: יוגב גלוסמן, תומר בר, ועוד חברים מסתוריים.

    ניסיתם משהו שונה לקראת האלבום החדש, או שאתם ממשיכים ליישם את את אותה שיטת העבודה?

    האלבום החדש יותר דומה מבחינת שיטת היצירה שלו לאלבום הראשון שלנו "טוסט". יש קטעים שבנינו שלושתנו יחד באולפן, לצד קטעים שעשינו בנפרד והובאו כדי ששאר החבר'ה יוסיפו את הצבע שלהם. חלק מהקטעים נכתבו והוקלטו במהלך ימים חופשיים שהיו לנו בטור באירופה - בכל פעם שיש לנו יום חפשי בסיבוב הופעות אנחנו לוקחים זמן אולפן. בסיבוב שהיה לנו שנה שעברה, לקחנו יום אולפן בברלין, ועוד אחד בלונדון שם ישבנו באולפן של חבר. אנחנו נכנסים לאולפן ומשחקים עד שיוצא משהו. כמה מהקטעים היפים באלבום הוקלטו בימים האלה באירופה.

    מה התכניות שלכם לעתיד הקרוב?

    אנחנו צופים 2016 מזהירה: מתארגן לו טור בסין, טור באירופה, סיבוב בהודו, שחרור אלבום, קליפים חדשים. בקיצור - כיף.

    יש עוד משהו שתרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

    אם אפשר קצת ריברב.

    באטרינג טריו יופיעו בפאסאז' בתל אביב ביום שבת 26.3

  • ראיון עם Ryan Policky מהרכב השוגייז A Shoreline Dream

    כשאני משזם קטע פעם אחת יש סיכוי טוב שאשכח ממנו. כשאני משזם את אותו הקטע פעמיים, סימן שאני צריך לבדוק את הלהקה. זה מה שקרה לי בוקר אחד עם "As The Cold Moves In" של להקת A Shoreline Dream, קטע שוגייזי בטוויסט פסיכדלי שנוגע במאפיינים החלומיים של הז'אנר ומשאיר בצד את הקלישאות. אז בדקתי את הלהקה.

    ASD הוקמה ב-2005 על ידי הסולן/גיטריסט/מפיק Ryan Policky והגיטריסט Erik Jeffries מדנוובר קולורדו. הם פרצו לתודעה של סצנת השוליים בזכות שיתופי פעולה עם המפיק הידוע בסצנה Ulrich Schnauss ומפיק Galaxie 500 מר Mark Kramer. טבעתי בתוך האלבום הרביעי שלהם מ-2014 "The Silent Sunrise", ועכשיו הם חוזרים עם הסינגלים "Time Is A Machine Gun" ו-"Revolvist" לקראת אלבום חדש. תפסתי במייל את סולן הלהקה רייאן פוליקי וביררתי מה השתנה בעשור מאז הקמת ההרכב, למה אפשר לצפות באלבום החדש, ומדוע הוא מתוסכל מתעשיית המוזיקה בעידן האינטרנט.

    אז, איפה אתה כרגע ומה עשית בדיוק לפני הראיון?

    ובכן, כרגע אני ב-Barnum, שזו שכונה בדנוור. אני שורף את העיניים מול המסך. בדיוק לפני הראיון עבדתי על עריכת וידאו ללקוח, מכיוון שזה מה שאני עושה ביום יום. זה לא כזה מרגש כמו שאתה חושב בהתחשב בכך שאני חי בשכונה קרקסית, אבל זו האמת!

    הקמת את A Shoreline Dream לפני 10 שנים. איך הלהקה שונה היום לעומת הזמנים ההם?

    הלהקה עצמה עברה כל כך הרבה גלגולים שזה קצת מבלבל, אבל גם מלא בפלא. כרגע החברים הגרעיניים הם אני ואריק ג'פריס, מה שהיה טוב בשביל לכתוב ולגלגל הלאה את האלבום החדש במלוא הכוח. כמובן, כשהתחלנו היה לנו דחף לנגן. לפתח את עצמינו. לתת לעצמינו תנופה. לצאת לדרכים לסיבובי הופעות, ולהוציא את המוזיקה שלנו לכמה שיותר אנשים. הייתי אומר שזה לא השתנה בהרבה, כי בסופו של דבר אנחנו פשוט רוצים להתחבר לכמה שיותר אנשים שמתעניינים בצליל ובווייב שלנו.

    אבל מה ששונה לגמרי הוא המציאות שלנו בתעשיית המוזיקה. כשהתחלנו היינו לגמרי נטולי פחד. היינו מוכנים להשקיע ולעשות את כל מה שאפשר. בזמנים ההם היה יותר קל להיחשף לקהל גדול. אוספים שהגיעו עם מגזינים היו עדיין בנורמה, ושיתופים ברשתות החברתיות בדיוק התחילו לתת את דריכת הרגל שלהן בתעשייה. כשהיו מעט מאוד מקומות כמו MySpace שנתנו אמצעי ישיר להתחבר למעריצים, זה היה זהב טהור לקבל איזושהי חשיפה דרך הערוצים ההם. אני זוכר שעבדנו עם כמה ערוצי מדיה באותו הזמן, במיוחד Filter Magazine שנתנו לנו כמה ספוטים מעולים בעמוד המוזיקה שלהם, וזה יצר לנו כל כך הרבה הזדמנויות. שיתופי הפעולה שלנו עם Kramer, Ulrich Schnauss, ועוד כמה אנשים גדולים התחילו שם, והרבה מהמעריצים שלנו גילו אותנו קודם כל דרך המגזין.

    היום העולם הרבה יותר קשה. יש יותר מדי רשתות חברתיות. יש יותר מדי אתרי מוזיקה. סטרימינג. אין עוד מגזינים אמיתיים בפרינט שיכולים לעשות הבדל גדול ללהקות אינדי. זה קשה. קשה לשמור על נראות. קשה לעשות כסף מהמוזיקה שאנחנו עושים. אבל אנחנו עדיין עושים אותה בגלל שכסף הוא לא המניע - החיבור עם בני אדם הוא מה שגורם לנו להמשיך הלאה.

    פוליקי:

    פוליקי: "החיבור עם בני אדם הוא מה שגורם לנו להמשיך הלאה"

    מה עוד אתה מעוניין לעשות עם הלהקה ועדיין לא הספקת?

    לשחרר ויניל. לצאת לסיבובי הופעות ברחבי העולם. לפגוש עוד אנשים שנתנו לנו השראה. יש כל כך הרבה דברים שאנחנו רוצים לעשות, אבל הזמן הוא מכונת ירייה, והוא טס הרבה יותר מהר ממה שחושבים לעומת הדברים שצריכים להשיג.

    מתוכנן לצאת אלבום חדש של ASD השנה. מה אתה יכול לספר עליו?

    האלבום הזה, כמו כמה מהריליסים האחרונים שלנו, הוא ניסוי מוחלט. אנחנו משחררים את המוזיקה באופן דיגיטלי באופן שוטף. אנחנו נותנים לכולם פיסה ממה שיבוא בחבילה הפיזית. אנחנו רוצים שזה באמת יהיה חפץ יוצא מן הכלל שיהיה אפשר להחזיק. הדיגיטל חמקמק. זה אף פעם לא נהיה לשום דבר ואני חושב שאנשים מתחילים להבין את זה, עכשיו הם מחליפים הילוך וקונים הוצאות מוגבלות ועותקים קשיחים מהבידור שהם אוהבים. בנוסף, אנחנו אוהבים בידור בהוצאה מוגבלת. לעזאזל, האולפן שלנו מלא במכונות פינבול בהוצאה מוגבלת, אז קבל הוכחה לרעיון הזה. זה תמיד יותר מרגש להחזיק ביד פיסה של היסטוריה מאשר לאפשר למחשבים שלנו להחזיק במידע שנמצא בה.

    מאיפה קיבלת השראה לאלבום החדש?

    מהחיים, מחוויות, משינויים בחיים היום יומיים שלנו. אנחנו כותבים כאילו שזו אופרת סבון מתמשכת. אנחנו סופגים את הסביבה שלנו ואת האנשים שאנחנו מתחברים אליהם, ואת האופן שבו המוזיקה שאנחנו עושים מתרגמת.

    מאיפה לקחת את הסימפול ב-"Time is a Machine Gun" ומדוע בחרת בו?

    הסימפול מגיע מאחת מהמשימות של אפולו, והוא שם בגלל שהוא באמת משקף את המשמעות מאחורי הליריקה. גם כשהזמן עובר מהר, וכשהחיים שלנו מאתגרים, אנחנו אף פעם לא מפסיקים לחקור את האפשרויות של כל מה שסביבנו ומעבר לזה. אנחנו שואפים ללמוד, לחוות אהבה, אושר, ואת המשמעות הגדולה יותר מאחורי מי שאנחנו. הקונספט הזה נהיה למחשבה מאוד כבדה, והשיר נוצר במשך השנים בגלל המציאות שהזמן שלנו אוזל ואנחנו צריכים לנצל כל רגע שנשאר לנו. האדם חייב לצאת ולחקור.

    כככ

    ג'פריס ופוליקי: זמן הוא מכונת ירייה

    הליריקה של "Revolvist" מאוד לא ברורה, היא מרגישה כמעט כמו הייקו מהזן. למה אתה מתכוון כשאתה אומר ש-"we're revolvists"?

    המשמעות מגיעה מהעובדה שעד כמה שאנחנו מי שאנחנו חושבים שאנחנו, אנחנו כל הזמן מסתובבים. אנחנו כל הזמן משתנים. אנחנו יכולים לגרום לכל דבר לקרות אם באמת נשקיע בזה את כל מה שיש לנו. הרבה אנשים נתקעים בסיבוב הזה ולא יכולים למצוא דרך החוצה. אני חושב שזה בסדר, וזה קורה בגלל שאין דרך אחת ליפול פנימה. אנחנו תמיד מתפתחים, מסתובבים, ויוצרים הזדמנויות חדשות לעצמינו. השיר הוא זעקה של הרעיון הזה.

    בשני השירים החדשים יש קרדיט רק לך ולאריק ג'פריס. מדוע החלטתם לא לערב עוד מוזיקאים בהקלטות? האם בכל זאת תתכנן לשתף פעולה עם עוד מוזיקאים בשאר האלבום?

    השירים האלה הם באמת אני ואריק, אז זה לא שלא נתנו קרדיט, זה פשוט שאנחנו אלה שגורמים לרכבת של הלהקה הזו לנוע קדימה. יש הרבה משתפי פעולה שמעוניינים להשתתף בטראקים עתידיים ואנחנו מקווים להיעזר בכל מי שמתחבר לחזון, ומתכוונים לאפשר את זה בכל רגע נתון.

    הזכרת בראיון ל-Hollywood Music Magazine שאתה שונא את האינטרנט ואת פייסבוק, אבל בזכות האינטרנט יכולתי להאזין לאלבומים שלך ולעשות את הראיון הזה. אתה לא חושב שהאינטרנט עזר להפיץ את המוזיקה שלך? או שהיית מעדיף לחתום באיזה לייבל כמו שעשו פעם?

    זה לא שנאה, זה עצב לגבי העובדה שיותר מדי אנשים הולכים לאיבוד בדפדוף בחומר אינסופי שחייב להתאים לציפיות שלהם באופן מידי או שהם יעברו הלאה. לפני השיגעון הזה היינו צריכים לספוג את כל מה שהציגו או השמיעו לנו, במקרה הזה MTV והרדיו. זה נתן יותר הזדמנויות לגלות מוזיקה כמו שצריך, ולא לפי עשר שניות מאיזשהו שיר. אני יכול להגיד שהאינטרנט נתנה לנו חשיפה הרבה יותר גדולה בהתחלה, וזה היה ממש פנטסטי, אז אני לא יכול להתלונן על זה בכלל. אני פשוט מרגיש שזה יצר אצל כולם הפרעת קשב בידורית, וזה גם איפשר לאנשים לא לשלם אפילו סנט אחד כדי לשמוע את מה שהאמנים הקדישו לו כל כך הרבה זמן ואהבה, וזה עצוב. אבל מבחינת היכולת להגיע למעריצים חדשים, זה אדיר. העניין הוא פשוט האם תוכל לעשות את זה בהתחשב במאסת המקומות שאפשר לגלות בהם אמנים חדשים. לדעתי זה נהיה מוגזם מדי.

    האם אתה חושב שתוכל סוף כל סוף להתקיים מהמוזיקה שלך?

    מבחינה פיננסית זה נהיה הרבה יותר קשה לעומת התקופה שבה התחלנו, אבל בתור "מחייה" אני חושב שאנחנו כבר עושים את זה, כי אנחנו אוהבים את זה ולא מתכננים לעצור בעתיד הקרוב :) עכשיו, אם במקרה יהיה לנו "להיט" פופ, אולי נוכל להפוך את זה למשרה מלאה, אבל אנחנו חושבים שכבר הגענו לזה בזמנו כשכתבנו את "Love is a Ghost in America", ואבוי, זה לא קרה. המפתח הוא להאמין במה שאתה יוצר, ואנחנו תמיד האמנו בעצמנו. זה שווה בפני עצמו בין אם זה מתרגם להצלחה פיננסית או לא.

    האם תרצה להוסיף עוד משהו?

    אני לא יכול להגיד תודה מספיק פעמים שגילית, הקשבת, עזרת להפיץ את המילה, ונתת לי את ההזדמנות לבטא את דעתי פה. אהיה אסיר תודה לנצח לך ולכל מי שקרא את הראיון הזה עד הסוף!

  • גרג דולי: "לכתוב שיר זה כמו חקירה עיתונאית"

    לפני 20 שנה נכנסתי לחנות Saturn בפרנקפורט ועליתי לקומת המוזיקה. הקומה כוסתה בפוסטרים כדי לקדם אלבום חדש של להקה שמעולם לא שמעתי עליה, את "Black Love" של The Afghan Whigs. הסתקרנתי מעטיפת האלבום - קטורות שנשענות על מאפרה על גבי רקע שחור כשעשן מסתורי יוצא מאחת - אז לקחתי אותו לעמדת ההאזנה. הוא נשמע לי מוזר. שמעתי אז רוק אלטרנטיבי, להקות כמו Green Day, Red Hot Chili Peppers ו-Nirvana, וזה בכלל לא נשמע כמוהן למרות ההבטחה שהאפגן וויגס היא להקת גראנג'. היו שם השפעות של מוזיקת נשמה, ובעיקר את קולו של Greg Dulli שהתפוצץ מרוב רגש וסיפר סיפורים על פשע וסודות ושקרים. והנה אני מוצא את עצמי פתאום מדבר איתו בטלפון, שומע את הקול ההוא מהצד השני של הקו ושואל אותו על האלבום הזה, 20 שנה אחר כך, בראיון עבור עכבר העיר לקראת הופעה של דולי בארץ. אם הייתי יכול לשגר הודעה אחורה בזמן לעידו בן ה-15 שזה יקרה, שהוא הולך לדבר עם המוזיקאי הגדול הזה מהדיסק שהוא מחזיק ביד, זה ודאי היה ממיס לו את השכל.

    הראיון המלא בעכבר העיר

  • חשיפה בינלאומית 2015: המסע אחר הדבר הבא

    קפצתי לאירועי החשיפה הבינלאומית בירושלים לבדוק מה חושבים אנשי תעשיית המוזיקה על התוצרת המקומית:

    האם יש סיכוי לאמנים ישראלים להיכנס ללייב ניישן ולהופיע באמריקה?
    "אני בהחלט חושבת שיש להם צ'אנס בדיוק כמו כל אמן ממדינה אחרת. יש פסטיבל בלוס אנג'לס שנקרא 'Culture Collide' וראיתי הרבה אמנים ישראלים בתוכניה, אז אני חושבת שאנשים מרחיבים את הראש לצלילים נוספים".

    לכתבה המלאה בעכבר העיר

    קרדיט צילום: Gaya's Photos