אימאל'ה, ג'אז!
איתי שומרי החליט להתמודד עם הפחד המוזיקלי הכי גדול שלו לקראת פסטיבל XJazz שיתקיים ב-9-12.12 ברוטשילד 12, בכולי עלמא ובדייגו סאן.
פמפמו באוזניי את המילה הזו כשהרמתי בס בגיל 14 ולא הקשבתי. המורה שלי תמיד אמר לי שאני זקוק לזה, אבל אותי זה לא עניין. כל מה שרציתי זה להינעל שעות במקלט של חבר ולנגן בלופים את "Smells Like Teen Spirit".
אני מדבר על ג'אז. לא נשמע מאיים במיוחד נכון? אבל משום מה, המילה הזו ומה שהיא מייצגת תמיד הרתיע אותי. בהתחלה סירבתי להודות בזה. התביישתי. מבחינתי ג'אז תמיד סימל רצינות, מחויבות, ומקצועיות. אותי, ילד שמנמן עם ADHD, זה לא עניין בכלל, ג'אז הרגיש לי כמו שיעורי בית. שיעורי בית? על הגיטרה? אין מצב, הרי הסיבה שלמדתי לנגן הייתה כדי לברוח מהם. בנוסף, ג'אז נראה לי כמו הדבר הכי משעמם וחנוני בעולם. מי כל השמוקים האלה שמחזיקים את הגיטרה נורא גבוה ומנגנים בלי לזוז, ומה זה הקצב הזה? שום דבר לא קורה כאן. אלה היו רק חלק מהמחשבות שחלפו לי בראש ברגעים המעטים שהסכמתי להקשיב לג'אז. הייתי רגיל לאינטנסיביות המיידית של המטאל ולגרוב המקפיץ של הFאנק ולא הבנתי מה כל כך מלהיב בקטעים ארוכים ורפטטיביים של צלילים לא ברורים.
שיעורי בית במוזיקה.
ככל שהתבגרתי, התחלתי לפגוש בהם, בג'אזיסטים, במהלך מסעותיי המוזיקליים. פעם, לפני אחת החזרות שהיתה עם הלהקה שלי דאז, ניגן לפנינו הרכב ג'אז בסיסי שכלל מתופף, בסיסט, גיטריסט וקלידן. הם ניגנו מעין ג'אז מודרני מאולתר. הייתי חסר סבלנות והערתי לחבריי הערות עוקצניות, בעוד שאלה היו עסוקים דווקא בלהקשיב.
עם גיוסי לצבא עברתי תהליך טבעי של התבגרות, ובין היתר למדתי להקשיב למוזיקה מחדש בנסיעות הארוכות בין הבסיסים. הנוף המשתנה והשעות הלא שגרתיות גרמו לי להבין שלרבדים השונים בחיינו יש זרימה שונה, וכך גם במוזיקה. לא הכל צריך להיות ברור ונוח משמיעה ראשונה. לא הכל חייב להיות קל לעיכול מיד. בתקופה הזאת גיליתי את היופי במוזיקה האלטרנטיבית. ג'אז נשאר הנמסיס הגדול, אך יחד עם זאת, התחלתי לקבל בהבנה את הרעיון שהשמש לא זורחת לי מהישבן ואני לא מבין הכל. נזכרתי ביום ההוא בחדר החזרות, והתביישתי בעצמי. היום אני מבין שזאת הייתה קנאה: קנאה לחופש הזה שהיה להם, קנאה לעובדה שהם לא היו עצלנים כמוני ואשכרה למדו מוזיקה, קנאה לזה שהם לא ספרו אותי. הם נתנו בראש הרבה יותר ממני, ואני עוד ניגנתי פאנק-רוק.
למרות הערכתי הגדלה לג'אז, אולי אפילו יראה, לא הקשבתי לסגנון. הוא עדיין לא זימן אותי לתוכו. הרגשתי שאולי המרחק ביננו גדול מדי ולעולם לא יגושר. הוא דפק לי על הדלת במהלך חיי כבר כמה פעמים. הוא היה שם אצל Jamiroquai, אחת הלהקות הכי אהובות עלי מהילדות. הוא היה שם בסרטים של טרנטינו, הוא הפך לטרנד בברים השווים בתל אביב, ואפילו קיבלתי אותו בבת הזוג האהובה שלי שרון, שהיא, בין היתר, זמרת ג'אז מדהימה. למרות כל אלה, יחסי עם הז'אנר נותרו "שלום קר" כפי שמגדרים זאת בפוליטיקה.
אהבה מילדות: Jamiroquai
ואז, לפני כשנה, זה סוף כל סוף קרה. "וויפלאש", סרט הביכורים של הבמאי דמיאן שאזל,יצא לאקרנים. גלי הביקורות שהגיעו מרחבי העולם ביחד עם דחיפה קלה מהחברה שלי שכנעו אותי ללכת לראות את הסרט. יצאתי נפעם. זאת הייתה חוויה אינטנסיבית. המשחק והצילום היו יוצאי דופן, אבל הלב של הסרט היה כמובן המוזיקה. היצירות בסרט מהפנטות והטכניקה העילאית של הנגינה כבשה אותי. בדומה ליצירות בסרט, שאזל בנה את המתח בסבלנות על ידי סצנות חזקות ועבודת עריכה מרשימה עד לסופו משולח הרסן. צילומי התקריב על ידיו המדממות של המתופף הצעיר, גיבור הסרט, והחיפוש שלו אחר השלמות המוזיקלית של הג'אז, נחקקו לי בזיכרון, והצליחו להסביר לי מה זה ג'אז בצורה ויזואלית, מה העצמה שלו, מה המחיר שלו ולמה אנשים מעריצים אותו מאז שנות העשרים של המאה שעברה.
זה לא היה ה"טמפו" שלי, עד עכשיו
וויפלאש היה רק הסיפתח. שנת 2015 זימנה לי מפגש נוסף עם הג'אז באלבומו הפנטסטי של קנדריק לאמר "To Pimp A Butterfly". מעבר לייחוד המילולי שמבדיל אותו מכל אלבום ראפ שיצא בשנים האחרונות, לאמר רקח תמהיל משובח של היפ הופ ג'אזי, ואני התאהבתי מיד. האלבום היה למעשה החוצץ האחרון ביני לבין הז'אנר וחשף בפניי את אמן הג'אז הראשון שהגיע לדיסקייה הפרטית שלי, הסקסופוניסט קאמסי וושינגטון. וושינגטון הוציא בהמשך השנה את אלבום הבכורה שלו, "The Epic"', וכפי ששמו מרמז לנו מדובר במפלצת ג'אז ענקית: שלוש שעות של מוזיקה צבעונית ונהדרת. החיבור סוף כל סוף הושלם.
רק דבר אחד נשאר לי לעשות, טבילת אש. בסוף השבוע הקרוב יגיע לראשונה לארץ פסטיבל XJazz הברלינאי, ואני אהיה שם. הפסטיבל פועל בהצלחה רבה כבר שלוש שנים ומאגד בתוכו הופעות ג'אז אקלקטיות ומגוונות. החל מיום רביעי הקרוב ועד שבת, יעלו בכל ערב הרכבים שונים ומרתקים ברוטשילד 12 בכולי עלמא ובדייגו סאן. האופי האורבני והצעיר של הפסטיבל מהווה שער מושלם לקהל חדש, בדיוק כמוני. אני אגיע לשם כדי להקשיב, כדי לחוות וכדי ליהנות. בעיניי הערב המסקרן ביותר של הפסטיבל יתקיים בחמישי הקרוב (10.12) ברוטשילד 12 עם הופעות של Mop Mop האיטלקים - הרכב ג'אז מודרני שמשלב סמפלרים ולופים - ו-Johannes Brecht הגרמני, מוזיקאי שמייצר ג'אז אלקטרוני טריפי.
אחד מאלבומי השנה: Kamasi Washington
ביל אוונס, אחד מפסנתרי הג'אז הגדולים של החצי השני של המאה ה20, אמר פעם: "הג'אז הוא לא המה, הוא האיך. אילו היה המה, הוא היה נשאר סטטי, לעולם לא גדל. האיך הוא כשהמוזיקה מגיעה מרגע מסוים, היא ספונטנית, היא קיימת בזמן שהיא נוצרת." כשהייתי צעיר יותר, התעסקתי כל הזמן במה. מה אומרים, מה עושים, מה מנגנים ומה לא מנגנים. היום כשאני קורא את הציטוט הנ"ל של אוונס, אני מבין כמה התבגרתי. במדינה שבה כולם רק מדברים כל הזמן, מצאתי מקור השראה לעשייה. לא מעניין אותי מה יקרה מבחינתי בפסטיבל. אני לא חושב על מה אצטרך לעשות עם הידיים שלי, או על מה יגידו אנשים מסביבי. אני רק אשתוק, אקשיב, ואלמד איך אפשר לעשות דברים אחרת. אני לא מפחד יותר.