אסף עדן הוא תופעה על-טבעית. הילד הירושלמי הזה פעיל כבר שנים: בהתחלה דרך הרכב האינדי רוק אשכרה מתים, ומאז שהם אשכרה מתו בפרוייקט הסולו רייסקינדר. משום מה הקהל של עדן לא התרחב הרבה בכל התקופה הזו, אבל הוא ממשיך לעשות את שלו, להופיע בלי סוף וליצור קטעים שמושפעים מנושאי המגבעת כמו שהם מושפעים מ-Beck. לפני שנתיים הוא הוציא, לדעתי, את האלבום הכי מושחז שלו "משהו אחר קרה", ועכשיו גם הוא מקבל השקת ויניל ב-13.7 בבארבי.
המאזין מחלק לכם שני זוגות כרטיסים כדי לחגוג את האירוע. איך זוכים? פותחים את סטטוס ההגרלה בעמוד הפייסבוק של המאזין ומגיבים בהתאם. הזוכים יבחרו אקראית ויקבלו הודעה ב-12.7 בשעה 16:00. בהצלחה!
סגור לתגובות על הגרלת כרטיסים: רייסקינד בהשקת ויניל בבארבי / כללי / עידו שחם
התאכזבתי לגלות בתחילת הערב שהבארבי רחוק מלהיות מלא. הילה רוח, אחת מהמוזיקאיות המעניינות בארץ, חגגה שנה לאלבום הבכורה שלה "רופאה במערב" עם שחרור של מהדורת הויניל. היא כבר מילאה את הבארבי בעבר, אך הפעם הקהל בקושי מילא את הרחבה המרכזית של המועדון. האכזבה הפכה מהר מאוד לשמחה. כשרוח שרה את "הקו" ולפתע הפסיקה לשיר כדי לטפל באיזה בעיה לא ברורה על הבמה, הקהל שר את המילים בכל הכוח, ורוח פשוט נתנה לו להמשיך. זה היה קהל שידע בעל פה כל רגע מ-"רופאה במערב", ודקלם את המילים בכל שיר ושיר, כאילו שזאת היתה תורה שבעל פה. הוא תרם מאוד לאווירת הקאלט שהייתה להופעה הזאת - כל מה שרציתי לעשות לאחר מכן היה לחזור הביתה וללמוד את כל השירים של רוח מהתחלה ועד הסוף, כדי שבהופעה הבאה אני כבר אוכל לצרוח אותם יחד עם כולם. גם החלקים הטכניים יותר בהופעה, כמו הסאונד המקצועי שהיה והתאורה שלא הפסיקה לנתק ולהחזיר את הלהקה בחזרה לכדור הארץ, הצליחו להפוך את ההופעה הזאת למופע אור-קולי מהודק.
את רוח גיבתה חבורת נגנים מוכשרים. חברי הלהקה הקבועים שלה הם קוסטה קפלן מחיה מילר שהשתגע על החשמלית, יונתן לוויטל שהשתעשע עם סמפלר וצעצועים אחרים כשלא ניגן על הבס, ועידו אשד שהשתולל על התופים. כל אחד מהנגנים ניגן כאילו הוא במופע משל עצמו, ועדיין הצליחו להישמע כלהקה מתואמת. ביחד הם היו להקת "רופאה במערב", כפי שהציגו את עצמם, ולא סתם להקת הליווי של הילה רוח, וניגנו רוק כמו שצריך לנגן אותו: מהודק במקומות הנכונים, ופרוע ומבולגן במקומות אחרים. בנוסף ללהקה הקבועה, הצטרפו שי רוט מתעני אסתר על הקלידים והסינת'יסייזר, ויונתן לסמן על החצוצרה - תוספת שנראתה קצת תלושה מהרוק הפרוע של הלהקה, אבל במהרה הוכיחה את עצמה כחיזוק אדיר. לסמן ורוט ידעו להתפרע ביחד עם הלהקה ברגעים הכי רועשים, ולהוסיף את הגרוב שכל כך התבקש במקרים מסוימים - למשל בביצוע ל-"בום בום", התרגום הטרי של רוח וקפלן ל-"Bang Bang" המפורסם, שהיה חגיגת רוק גרובית ומבריקה.
הילה רוח ולהקתה: רוק כמו שצריך. צילום: גאיה סעדון
רוח בלטה מעל כולם כפרפורמרית מנוסה. בנוסף להיותה גיטריסטית מוכשרת, רוח הצליחה להעביר את הטקסטים המתוקים-מרירים שלה דרך שירה שנעה בין עדינות לכאב. היא לא נשארה מונוטנית לרגע - היא ידעה כיצד לגשת לכל שיר כדי להעביר את האנרגיות שלו בצורה הטובה ביותר בהופעה. את "דובה גריזלית", למשל, היא שרה עם יותר כעס וצרחות מאשר בגרסת האולפן, וזה תרם רבות כדי להעביר את האווירה האפלה של השיר בהופעה. ככה זה, כשהאמן שמבצע את השירים שהוא כתב ממקום כל כך אישי. רוח נכנסה עמוק לתוך כל שיר שהיא ביצעה, ונראתה כאילו היא הלכה לאיבוד בתוכו ובתוך המילים.
לקראת אמצע ההופעה התרחש איזה שינוי בנוכחות של רוח. היא פחות התכנסה בתוך עצמה ובתוך הטקסטים שלה והתחילה להשתולל יותר, לצרוח, להסתובב על הבמה, ובשירים האחרונים היא גם ירדה לשיר מהקהל. בגרסאות האולפן של שירי "רופאה במערב" יש איזה רסן שיוצר את המתח שלהם, אבל רוח השכילה להבין שלא צריך את המתח הזה בהופעות. היא נתנה לרסן הזה להשתחרר בהופעה, ומה שקיבלנו הייתה תחושה של הופעת רוק מקצועית, של מוזיקאית שיודעת מה היא עושה ועדיין מרשה לעצמה לאלתר ולהנות. ההדפסה של "רופאה במערב" בויניל הוא עוד ביטוי להצלחה וההערכה הרבה שהיא מקבלת. ההופעה חגגה לא רק יום הולדת לאחד מאלבומי האינדי הישראלים החשובים של התקופה האחרונה, אלא היא היתה גם חגיגה של עשייה עצמאית במוזיקה הישראלית, ומשמח לראות שככל שעובר הזמן יש לכך ביקוש גדול יותר. הויניל היפיפה של הילה רוח הוא עוד הישג ברצף ההישגים המשובח שלה בשנה האחרונה, והקהל שלה רק צמא לעוד - אני מאמין שכמוני, רוב הקהל בבארבי פשוט לא רצה שההופעה תפסיק לעולם.
קרדיט צילום: גאיה סעדון
סגור לתגובות על הילה רוח בבארבי: השקת ויניל חגיגית / כללי / ירדן אבני
התעלומה הכי גדולה שקיימת בימים אלו היא איך חיה מילר עדיין אנונימיים יחסית לקהל הישראלי. בדרך כלל הם עושים מוזיקה כיפית ולא קשה לעיכול, הם משתפים פעולה עם אמנים אהובים (כמו הקאבר המעולה שהם עשו לאחרונה עם נצ'י נצ' לביסטי בויז), והסינגלים המרעננים שקידמו את האלבום החדש שלהם "+1" היו כל כך קליטים וטובים שאני מתקשה להבין איך הם לא הגיעו לפלייליסט של גלגלצ. אחרי שנה מדהימה לאינדי הישראלי, שנראה כאילו שהוא סוף סוף הצליח לפרוץ את גבולות המיינסטרים, חיה מילר עדיין מגרדים כסף מהרצפה. אני חושב שהתשובה המצערת לתעלומה היא שבסופו של דבר, חיה מילר גזרו על עצמם את הגורל של האמנים שהכי השפיעו עליהם. כמו עמיר לב, שלום גד, ודומיהם, גם חיה מילר בחרו לעשות את המוזיקה שלהם בלי פשרות, ולצבור לאט לאט קהל נאמן שימלא בשבילם את הבארבי ואת הלבונטין, גם אם זה אומר שלתודעה הציבורית הרחבה יותר הם יגיעו מאוחר יותר, אם בכלל.
באלבום הבכורה שלהם, "חיי מדף" מ-2013, הם כתבו את "עושים כסף", מיני-המנון חברתי על הקושי הכלכלי שכרוך בלהיות מוזיקאי עצמאי בישראל. האלבום החדש שלהם הוא, אם תרצו, המשך והרחבה של אותו שיר. קוסטה קפלן וחבריו חוקרים כמעט בכל שירי האלבום סוגיות חברתיות שונות שמעמד הביניים מתמודד איתן כמו אלימות משטרתית בשיר הפותח "לילה מבחירה (בתחנת המשטרה)", מחשבות על חו"ל ב-"אל הנהר ובין העצים" ואורח-חיים של הסתפקות במועט כי אין באמת ברירה אחרת ב-"עוד ער". הקאבר ל-"כסף מאמא" של דני הדר בולט במיוחד, ונשמע כמו ההמנון המוכן-מראש של המחאה הבאה.
חיה מילר: חוקרים סוגיות חברתיות. צילום - דודי סעד
הצדק החברתי הוא לא בתפקיד הראשי כאן, אלא רק נרטיב אחד בתוך חייו של קפלן. הוא פורש בפנינו לאורך כל האלבום את צרותיו היומיומיות. בין כל התפרנות וחוסר השקט תמיד יש איזו בחורה שבשבילה הוא מוכן לשים את הכל בצד, ובכלל נראה שכולם פתאום מוכנים לשכוח מכל צרה שיש להם בשביל קצת אהבה, אפילו הרופאה של קפלן ב-"הרופאה נתנה הסבר". זה בולט במיוחד בשיר "הילדה", תרגום של קפלן ל-"Wild Child" של לו ריד, ובו מתוארים חיים בוהמיים תל אביביים טיפוסיים בעיני קפלן - הוא משוחח על נושאים שונים עם דמויות מגוונות, ורובן ככולן מסתיימות בשיחה על אותה "הילה". ריד כתב על הרחובות של ניו יורק, וקפלן כותב על תל אביב, והרחובות האלו נוכחים מאוד במוזיקה של חיה מילר: בין אם זה בשמועות שרצות ברחוב ב-"שמועה", ובין אם זה בסאונד החי שנשמע שונה מהותית מהאלבום הקודם של הלהקה ועוזר לכל הסיפורים של קפלן להישמע אותנטיים וכמעט תיעודיים. קפלן מגדיר את החיים שלו דרך שם האלבום "+1". אין זמן לעשות חשבון או לתכנן תכניות לטווח הארוך. כל צעד נועד לקדם אותך עכשיו, וכל בעיה היא רק עוד קש שמצטרף לחציר, ומאיים לשבור את גב הגמל. האלבום נסגר עם "זה הכל" השקט, והסיום המינורי מכוון לחלוטין, כי כל הדברים שקפלן מדבר עליהם הם רק עוד יום רגיל בשבילו, ובסופו מגיע הלילה שממלא מקום לאט, נותן מנוחה, ומרגיע לכמה רגעים לפני עוד יום מריר.
קפלן, כותב מוכשר שמעולם לא כתב משפט אחד משעמם, יודע לספר על הבעיות שרבים כמותו חווים, מבלי ליפול להצהרות הקלישאתיות הרגילות. הוא נמנע מלהתלונן, כי כשאתה חי את החיים האלה ביום-יום, הם כבר הופכים לבדיחה, ולכן הוא ממלא את הסיפורים שלו בהתחכמויות ציניות ואירוניות. לפעמים הוא עושה את זה דרך משפטים שנשמעים מסורבלים על הנייר אבל הופכים לקליטים-להפליא כשהוא שר אותם ("אם תתקרב עוד לצלחת עוד תהיה מה שאוכלים") ולפעמים מספיקה רק מילה אחת - נראה אתכם לא מפזמים כל היום את המילה "אשראי" אחרי שתשמעו את הפזמון של "הבדיחה".
מעל הכל בולטת העוצמה של חיה מילר כלהקה. בניגוד להמון להקות באינדי הישראלי, חיה מילר מרגישה כמו להקה שנמצאת כאן כדי להישאר, ולא להיות רק תחנת ביניים בקריירה של החברים המרכיבים אותה. האי-סדר היחסי של המוזיקה של חיה מילר מתאים לסגנון זרם התודעה של קפלן. חברי הלהקה נשמעים נהדר ביחד: למרות שהם מנגנים רוק עצבני ולא מלודי במיוחד, הם לא נשמעים כאילו הם מנסים לעלות אחד על השני עם הכלים שלהם. הם מושפעים בצורה בולטת מאמנים ישראלים רבים: אני שומע במוזיקה שלהם את עמיר לב, נושאי המגבעת, הקליק ועוד אמנים מהשוליים של המוזיקה הישראלית, אבל איכשהו הלהקה מצליחה לקחת את סך ההשפעות שלה ולהפוך אותן למשהו חדש ומקורי. אולי הסיבה העיקרית שבגללה זה עובד היא שהם עדיין בשיאם ועדיין רעבים. על כמה להקות רוק ישראלי אפשר להגיד את זה בימים אלו?
השטח מבעבע לקראת הופעת ההשקה לאלבום החדש של חיה מילר, "+1". השבוע, המילרים שחררו טיזר קטן מהפצצות שהם הולכים להפיל על במת הבארבי: קאבר לשיר האלמותי של הביסטי בויז "Sabotage", בעברית! הקטע הזה הבהיר עד כמה החיבור בין השלישיה המחוספסת הזאת לנצ'י נצ' הולך להיות טבעי וזורם. קוסטה קפלן ונצ'י מעצבים מחדש את העברית בהתאם לצורכיהם. אודי בונן וסתו בן שחר כמעט קרעו לי את עור התוף, ועומר לוז שרט לי את הנשמה עם כל סיבוב פטיפון. אם עוד לא שמעתם את הקטע הזה, תעצרו את מה שאתם עושים ברגע זה, תגללו למטה ושימו פליי. אם זה לא יביא אתכם לבארבי בשבת הקרובה (4.6), מצבכם אבוד. אחרי הבילד אפ הזה, כל מה שנשאר לי לעשות הוא לספר שלפני כמה ימים ראיינתי את הלהקה באי-מייל על האלבום החדש, חרדות ביצוע והתכניות לעתיד.
אתם משיקים בימים הקרובים את האלבום השני שלכם +1, האם העבודה על האלבום החדש הייתה שונה מהעבודה על "חיי מדף"?
סתו: קודם כל האלבום הקודם הוקלט בבאר שבע והנוכחי בתל אביב. הפעם הקלטנו לייב באולפן בלי אוזניות וזה נתן תחושה של חופש גדול. השירים היו יותר טריים באולפן והבשילו רק בזמן התהליך לעומת האלבום הקודם שבו ניגנו את השירים 6 שנים ואז הקלטנו אותם. חוץ מזה הקלטנו אינסוף שכבות נוספות שעלו וירדו מהפרק לאורך התהליך. זה יותר הזכיר את תהליך העבודה שלנו על עיבוד של שיר להופעה שבו כל אחד מעלה רעיונות ואז אנחנו רבים כמה זמן ובסוף יוצא שיר רק במתכונת של אלבום.
קוסטה: היא היתה שונה לגמרי בכל מובן. לאלבום חיי מדף הגענו אחרי שנים שלקחנו את השירים איתנו לכל מקום ומלבד שיר אחד או שניים כולם נוגנו הרבה בהופעות וקיבלו צורה מוגדרת כבר. במקרה הזה הכל היה הרבה יותר מופשט ונזיל.
על "חיי מדף" קיבלתם ביקורות נלהבות, האם זה יצר חרדות ביצוע לקראת האלבום השני?
סתו: אנחנו חיים במקום שמעלה כל כך הרבה חרדות שדווקא זה בכלל לא עלה על הפרק. ליברמן, מאיפה אשלם את השכר דירה ומה אעשה כשאני אהיה גדול מפחידים אותי יותר מביקורת רעה.
קוסטה: אם היו חרדות ביצוע הן לא נבעו מהביקורות הטובות על האלבום הראשון אלא מהעובדה שהרבה מהזמן לא באמת ידענו מה אנחנו עושים ואם הולך לצאת מכל חצאי השירים המשונים ושברי המשפטים אלבום שלם.
בראיון ל- "האנגר 9" אמרתם שאתם לא ממש שומעים או מושפעים מאותה מוזיקה ולמרות זאת יש לכם סגנון וסאונד מאוד מגובשים, איך שני הדברים מסתדרים יחד?
סתו: אני חושב שהסגנון והסאונד המאוד מגובשים נוצרו מתוך החוסר הסכמה בינינו. תנסה להאזין ל-3 שירים במקביל ותראה שאחרי זמן מה זה יישמע כמו שיר חדש ומקורי שלא בהכרח דומה ל-3 השירים המקוריים. זה בערך מה שאנחנו עושים רק כל אחד עם הכלי שלו.
בהופעת ההשקה של האלבום ביום שבת הקרוב, אתם מארחים את נצ'י נצ'. איך נוצר החיבור?
קוסטה: החיבור עם נצ'י נוצר בתחילה בתור רעיון לא ברור אבל מהר מאוד התברר שהוא למעשה טבעי לגמרי וקל להפליא. כשאנחנו יחד בחדר חזרות התחושה היא שאנחנו באים ממקומות קרובים מאוד מוזיקלית.
מי האמנים האהובים עליכם בביצה המקומית?
סתו: אני מאוד אוהב את עמי שליו על הנכונות ללכת עד הסוף על הבמה עם מה שהוא עושה. מוזיקלית אני אוהב כרגע את שטובי על התעוזה ואת דף צ'ונקי על רוח הנעורים.
קוסטה: אני אוהב מאוד את זאב טנא ואחרי סיבוב ההופעות של +1 אני מתכוון להקדיש את חיי להפקה של האלבום הבא שלו.
השירים שלכם מתארים חוויה מאוד אישית מצד אחד, ומצד שני נראה שהם נוגעים בסוגיות חברתיות. ניתן לדוגמה מהאלבום החדש את "לילה מבחירה (בתחנת המשטרה)" שם אתם שרים על אלימות משטרתית. יש כוונה להעביר אמירה חברתית בשירים?
קוסטה: יש כוונה להעביר אמירה אישית בשירים אבל אמירה אישית היא תמיד גם חברתית, פוליטית, אנושית וגם דרך להתמודד עם אנשים שהולכים לשרת את החוק כדי למצוא מפלט לדחפים האלימים שלהם
ואם כבר מדברים על "לילה מבחירה", מהי "התרופה לשינה טרופה"?
קוסטה: כוס תה וספר.
מה התוכניות של הלהקה לעתיד? יש כוונות לעשות סיבוב הופעות בעקבות השקת האלבום?
קוסטה: אנחנו עובדים כרגע במשרה מלאה בקידום האלבום ובקרוב נכריז על תאריכים נוספים של הופעות בכל רחבי ארץ ישראל.
סתו: אנחנו רוצים לטוס ליורודיסני!
קרדיט צילום: גאיה סעדון
סגור לתגובות על חיה מילר בראיון: "הסגנון והסאונד המאוד מגובשים נוצרו מתוך החוסר הסכמה בינינו" / כללי / ניצן אגסי
חיה מילר, אולי נושאי המגבעת של הרוק העברי, ישיקו בקרוב את אלבומם החדש "+1" ב-4.6 בבארבי. לכבוד המאורע, קבלו סטרימינג בכורה לקטע "כסף מאמא" ופוסט אורח מסולן הלהקה קוסטה קפלן על הסיפור מאחורי השיר.
"כסף מאמא" הוא שיר מיוחד באלבום שלנו. הוא השיר היחיד שנכתב והולחן במלואו שלא על ידינו, אבל חוץ מזה הוא גם שיר ישיר ומעורר הזדהות יותר מכל שיר אחר באלבום ועשוי מהחומר המיוחד שלאף נפש חיה אין יכולת שלא להתמסר אליו.
השיר הזה שייך לדני הדר, מוזיקאי ישראלי שהוא סוד שמור ליודעי דבר, כותב מילים גאון וגם בן אדם יוצא דופן שלמדנו ממנו וביחד איתו הרבה. יום אחד לפני כמה שנים דני בא אלי הביתה. לא ראינו אותו לפני זה במשך כמה שנים ולא חשבנו שנראה אותו בקרוב שוב. אמא שלו נפטרה באותו היום אחרי תקופה של מחלה ממושכת שהיה לצידה וטיפל בה. דני נשאר לגור אצלי לכמה שבועות.
את הזמן הזה העברנו בעיקר בנגינה, האזנה לטלוויז'ן ורוברט ווייאט והשקעת כספי הירושה של דני בציוד אולפני וחזרות. הקמנו את להקת האקסית, שכללה את הילה רוח על בס, חיה מילר במלואה ודני עצמו, הופענו איתה ברחבי הארץ, פירקנו אותה לחתיכות וכל אחד המשיך בדרך שלו. דני אמר שאנחנו עסוקים מדי בפרויקטים המגלומאניים שלנו ועבר לגור עם חברה שלו שהיום היא אשתו במרכז תל אביב.
עוד לפני זה "כסף מאמא" היה שיר שנגע לליבי מאוד אבל מאז אנחנו קרובים באופן מיוחד. השיר הזה הולך איתנו כבר הרבה שנים ומשתלב באופן טבעי כל כך בין שאר השירים שלנו שהבחירה להכניס אותו לאלבום כמעט והיתה ברורה מאליה. חשוב לנו לחשוף את העולם, בו אין דבר חזק יותר מקשר דם והעברה בנקאית, למסמך האנושי החשוב הזה. מישהו חייב לעשות את זה ואנחנו שמחים שנפלה בחלקנו הזכות לשאת באחריות.
