פוסטים מתויגים עם אינדי ישראלי

  • נוער אבוד: יובל הרינג בראיון על הלייבל שלו

    יובל הרינג אוהב לחלום. סולן ועדת חריגים מנהל ביום יום למחייתו את סוכנות היח"צ אנלוג, אך הוא גם נוהג להרים כל מיני אירועים אקזוטיים בפייסבוק כמו "ההורים שלי טסים לחו"ל !" או "ועדת חריגים בקיסריה" ולכתוב סטטוסים על רצונותיו לקנות אי ביוון ולהקים בו קהילת אמנים. הנטיות האלה גרמו לנדב לזר מהבלוג אטמי אוזניים לקרוא לו פעם ההרצל של סצנת האינדי, אבל לפעמים גם החלומות של הרצל מתגשמים: הרינג מקים לייבל חדש בשם נוער אבוד.

    "רציתי תמיד להגיע לנקודת רוויה מסוימת בעבודה היום יומית שלי שאני יכול כאילו לנתב את יכולות היח"צ שלי ואת כל השטויות האלה", מספר הרינג על כוס קפה ליד כיכר הבימה, "לקחת להקות לא דווקא כזה שבעות, אלא כאילו בני 17-18 מקסימום 20 ומשהו שמוציאים אלבום ראשון, אפילו דברים שהם בוסריים שם בסאונד לפעמים, וממש ממש להיות מסוגל לתת להם איזה מן מענה בסיסי מאוד SST כזה (לייבל עצמאי של מקים להקת Black Flag -ע"ש), לתת להם ריליס ראשון ברוטלי כזה, ולהוציא להם את זה ולעזור להם עם היח"צ, להדפיס את השיט".

    למעשה, לא מדובר בלייבל הראשון של הרינג: הוא הקים בעבר את Fish In The Water שהוציא בזמנו ריליסים לשאריות מסצנת הפטיפון כמו אכזבות' ואדם קומן. בנוער אבוד הרינג הולך לשחרר אלבומי בכורה לדור חדש של הרכבים כמו סאל חרדלי וסילבי ז'אן - למרות שאין ללייבל משרד או אולפן והוא בכלל לא עושה הקלטות. "סילבי למשל זה פרויקט שבן (אבגיא -ע"ש) הקליט בבית שאני שמעתי את האי פי שהוא העלה ליוטיוב, וממש התלהבתי שמישהו הקליט את זה בבית. אחר כך הוא השמיע לי עוד דברים שהוא הקליט, ואמרתי לו, בונ'ה, אתה מפיק קטן ממזר, מדהים הדברים שאתה עושה בבית!"

    סילבי ז'אן: מפיק קטן ממזר

    מה הדהים אותך?

    "יש לו דרייב מטורף להקליט, הוא כל הזמן שולח לי שירים חדשים, כל הזמן, שהוא הקליט פשוט! שנשמעים פיצוץ, כאילו - ג'יז ג'אז מק דמרקו כזה, הקלטות חדר אבל טובות, שהתופים נשמעים סבנטיז - כי הוא יודע, הוא יודע איך למקם שיט, והוא יודע איך להוציא ממעט הרבה. זה נפלא! בגיל שלו? 20 ומשהו. סאל זה קלאסי להקת תיכון שלקח לה הרבה זמן - כמו קין והבל - להגיע לרמה גבוהה של שפה אמנותית, אבל אז, מביאים את זה, אלבום מאוד יפה בעיני, מאוד שאפתני טקסטואלית, מוזיקלית, נשען על הג'אז הזה שבא מהתיכון כשאתה רוצה להרשים בנות ואתה ג'אזיסט! ואתה רוצה שיראו שאתה יודע לנגן נורא טוב: המתופף מנגן מהר, הגיטריסט מנגן מהר. יש בזה משהו מאוד נעורי בעיני, זה רק אגרסיות שיש עד גיל מסוים. ובאמת עם הלייבל, אני רוצה לתת מענה לדברים כאלה, אני רואה שיש עוד ועוד כאלה. יש את Bonjour Machines שיש בה את הבן של יזהר, יזהר אשדות, אילי, וגם שם יש קסם של איזשהו סוג של אימו בעברית כזה, אבל לא קליפורני רגיל, אלא שבור כזה, כמו Hotelier כזה, הגל החדש של אימו כזה. מדהים אותי שילדים מחוברים לטרנדים, מנסים לעשות אותה בעברית אינטואיטיבית - אני מוקסם מזה כנראה בגלל המצב הנפשי שלי כבן אדם. אני מוקסם מזה כי ככל הנראה זה נעדר מחיי באיזושהי צורה, אני שואב את זה כהשראה מהם, אני רואה את העיסוק הזה שלהם ואני מתמלא בזה מחדש - גם בשביל עצמי, גם בשביל להזין את עצמי כיוצר, ולא רק כאיש משרד".

    ואם אתה אומר שהם באים עם ההקלטות והכל, אז מה הערך המוסף שאתה נותן להם בתור לייבל? כי הם היו יכולים לעשות לבד עמודי פייסבוק ופרסומות.

    "אני כמו עמוד אש כזה. מה אני עושה? אני מייצג את האפשרות שאנשים ישתפו פעולה ביחד. הם לא היו חושבים לעשות את זה קודם, כי הם היו עסוקים בלהשיק את האלבום שלהם ולעשות את ההופעה בבארבי וכל הדבר הזה, ואולי הם היו מופיעים עם הלהקות האחרות, עם בונז'ור, הם היו מגיעים להופיע עם חריגים. אני חושב שיש הרבה מאוד כוח בכוונון של המאזין לבית מסוים. נגיד ל-Touch n' Go יש סאונד, ל-Sub Pop יש סאונד - מגוון היום יותר, כי הם לייבל גדול יותר, אבל היה מצומצם יותר כשהיה נגיד את ה-"Sub Pop 200", את האוסף, והיה להקות נשמעו כמו נירוונה - היה איזשהו רצף מסוים של איכות פילוסופית זהה יחסית ללהקות על אותו לייבל. ואיכויות פילוסופיות זהות הם דברים שניתן לשווק בצורה קלה יותר - זה גם עוזר ללהקות. אני בעצם מייצג את האפשרות להדבקה אסתטית של כמה דברים ביחד. אני לא באמת ערך מוסף טכנולוגי או כלכלי. אבל אני חושב שגם אם הייתי ערך מוסף כלכלי זה היה נגמר מהר מאוד, כי הם היו חושבים שאני בנק. למעשה אני מדפיס, מיחצ"ן, ודוחף אותם לשאוף להיות רציניים בקשר למה שהם עושים, ולשתף פעולה עם אנשים אחרים, ככה שהם חזקים יותר מאשר להיות אינדיבידואלים. זה הכל. וזה מה שאני עושה, אני דוחף אנשים צעירים, מוכשרים, לשאוף ליותר. זה הכל. ממש כמעט על גבול הקואוצ'ינג פילוסופי של DIY, זה הכל. וכן, אני נותן יח"צ, שזה תשמע ערך של כמה אלפי שקלים, אני מדפיס שזה ערך של כמה אלפי שקלים, לפעמים אני עוזר בקליפים שזה ערך של כמה אלפי שקלים. זה מצטבר לתקציב לא מבוטל שבסופו של דבר אני יכול לעזור ללהקה, אם אתה רוצה ממש להיות Ian MacKaye כזה, האם שווה לעבוד במקדונלדס או בזה, בסביבות ה-15,000-20,000 של עבודה".

    ואיך הלייבל מתקיים מזה?

    "הוא לא! אני עובד, ואני משקיע ואני מפסיד כסף על הלהקות. ואני מפסיד בצורה כזו שאני יודע שמה שאני מפסיד, זה כמו שמישהו שיש לו תחביב כלשהו, ואני דווקא אוהב תחביבים, אני לא משתמש במילה הזו בשביל להמעיט במה שאני עושה. אני אפילו תמיד אומר על ועדת חריגים שאנחנו לא להקה מקצועית: גוטה הוא עורך וידאו, דן יש לו חברת לוגיסטיקה לקידוחים, ואני יועץ תקשורת, ואנחנו עושים לפעמים טורים ומוציאים אלבום פעם בשנתיים-שלוש, ואנחנו לוקחים מאוד ברצינות את התחביב הזה, מאוד. היתה תקופה שניסיתי שמוזיקה תהיה העבודה שלי, ואני מצאתי באופן אישי שאני סובל יותר, משום שמערך הציפיות שלי הגיע ממקום משיגני, כי רציתי להיות הכי טוב בעבודה שלי שיכלתי, אז העדפתי, אני חושב, להפנות את המשיגנות שלי לתחום אחר, וממש ממש רק לעשות את מה שאני נהנה ממנו במוזיקה, וזה יותר תואם את ישראל בסופו של דבר, לדעתי".

    הדבר האמיתי

    נוער אבוד מצטרף לשרשרת של לייבלים עצמאיים בארץ כמו פאסט מיוזיק, פאקט רקורדס, ופית/קית שהוציאו אלבומים להרכבי שוליים כמו המיותרים, יאפים עם ג'יפים, ומורה חיילת. "בא לי להיות ליד דברים בוסריים כשהם קורים", משתף הרינג. "יש נגיד להקות כמו לילה ודף צ'ונקי, כל מיני ילדים סופר מוכשרים שצורכים אובר-אינפורמציה ביוטיוב ואינפורמציה מוזיקלית מספוטיפיי שממליץ להם על אינסוף דברים, ויש להם את כל הכלים האלה בידיים שלהם, במחשב, הקלטות ביתיות, והם יודעים לייצר דברים עם כמות אינפורמציה מאוד גבוהה, והם עושים את זה בפאשן כי הם ילדים". לפיו המצב השתנה. "היום זה הכל מוצרי יצוא, export ready, האם אתה פיזיבילי כדי שאני אשקיע בך, מנהלים/מפיצים כאלה שעובדים רק עם פרויקטים שהם הוכיחו את עצמם מבחינת כרטיסים - אין מקום התפתחות לכל האינטואיטיביות הזו שנמצאת כמו ענן בתחתית".

    הרבה לפני שועדת חריגים טסה לכבוש את שולי אמריקה, הרינג היה נער אבוד בעצמו שהקים הרכב פוסט-רוק קטן בשם הבקרים הרועשים ונהפך בהמשך ללהקת לבנון. היום הוא רוצה לתת להרכבים חדשים את מה שהוא קיבל אז. "עשינו קסטת דמו פעם לבקרים הרועשים. נתתי את זה ברעד וחיל ופיק לאמיר שור, שאולי הוא יפיק את האלבום של לבנון. וזה היה משהו, וכשהוא אמר כן, ואני יעשה לכם מחיר, (צוחק) לא משנה מה המשמעות של זה. הוא באמת עשה לנו מחיר, והם באמת תמכו בנו, והיה לנו מועדון, והוא הוציא לנו את האלבום, ויכולתי לשבת שם עם מכונת למינציה ולניילן את הדיסקים שלי, ולקבל אותם מהמפעל, ולראות איך אני מכניס את הדיסק פנימה. וישבתי שם כמו ילד אצל הסבתא, וזה היה האולפן שלהם, וזה הרגיש נורא אמיתי".

    וזה באמת היה אמיתי.

    "אני מרחם על הילדים האלה שהכל קורה להם בפייסבוק, אני מרחם על זה. אני ישבתי שם, היה באנגים, הזמנו אוכל, היינו שם, כאנשים. אז מקום אמיתי, מקום אמיתי. הלוואי והיה לי גם מקום, אין לי כסף לדברים האלה. יום אחד נגיד אם אני חברת תקשורת גדולה. הדבר הראשון שאני עושה, מה שבסגנון המינוס שתיים שנסגר, או לפני זה, איך קראו לזה, היה משהו אחד לפני זה…"

    הקורו.

    "הקורו, לרוגטקה לא התחברתי, אבל דברים כאלה. ספייס, עם עשייה, שהם עושים, הטברסקים של העולם".

    זה חבורה של להקות שמנגנות ביחד, והם צריכים ספייס, אז הן עושים את זה.

    "זה נפלא!"

    הלהקות שלך יכולות לעשות את זה באותה מידה.

    "על הזין שלי אם הם יעשו או לא. הייתי נותן את זה אם הייתי יכול, אם היה לי אולפן. זה לא העיסוק שלי, אני לא טכנאי, אין לי אולפן - אם היה לי אולפן זה היה יותר קל, הם היו יכולים לבוא ולהתארח".

    יותר קל גם בשבילך אם יש לך אולפן.

    "לאנובה יש למשל אולפן, והם נהנים מזה, וזה נפלא. אבל הייתי רוצה לתת משהו אמיתי - זו השורה התחתונה, לתת משהו אמיתי, גם אם זה פורמט של אלבום ומישהו שתומך בך. הם לפעמים קוראים לי בצחוק "דוד", אתה מבין? אני אוהב את זה! מישהו עוזר להם לחשוב על הכל".

    סאל חרדלי: מקסימים (צילום David Doh Doh Rosen)

    הרינג השתפשף חזק במשך השנים בעשייה מוזיקלית, בין אם בתפעול לייבל או מאות ההופעות שהוא עשה בארה"ב ובאירופה עם להקתו הקודמת TV Buddhas. הוא משתף את כל הידע שלו עם ההרכבים הצעירים בלייבל ודואג לדרבן אותם כדי לקדם את העשייה. הרינג אף מחזיק ברשימה של להקות שהוא שם עליהן אוזן כי הן שלחו לו הקלטות דמו בסמארטפון, אך לא כל להקה יכולה להתקבל ללייבל - הוא חייב להידלק על הסאונד.

    באיזה סאונד מדובר?

    "אמיתי, לא יודע, אמיתי זה המילה היחידה. באמת בעולם שבו, אני חושב, קשה לדעת מה זה אמיתי בגלל שאנשים חווים לפעמים קשת סכיזופרנית של דברים".

    אז מה זה אמיתי בעיניך? כששמעת את סאל חרדלי, בונז'ור משינס.

    "אני ראיתי את ההופעות. בהופעות, זה הרגיש לי, מקסים. זה המילה. אפילו אם זה ממש ממש רועש ומת' רוק, מקסים. סתם. פתאום הם עצרו את ההופעה והסקספוניסט שלהם, שאול, עשה סולו. הוא נראה כמו הבסיסט של הוסקר דו, יש לו שפם כזה, הוא בחור. וכולם כזה ילדים, אז אין את העצב של הבגרות, זה רק מן "קקק!" כזה. יש את הלהקות האלה: איך קוראים לכם? קוראים לנו אנשם. למה? כי זה היה הבדיחה בחדר כשחשבנו על איך לקרוא ללהקה. לא משנה, יש להקות כאלה. איך נקרא לעצמנו? שם מפגר כלשהו. אפילו סאל חרדלי זה שם של להקת תיכון. וזה הרגיש לי כל כך אמיתי ומקסים, פשוט באמת קסום. כמו שהלכתי לראות הופעה של אולי דנון. תקשיב, עזוב את ההפקה של האלבום ואיך יצא בסוף המוצר, אני אוהב לשמור על דברים מאוד ראשוניים. כמובן האלבומים של החריגים מאוד מופקים, אבל אני כן מרגיש שיש בהם אינטואיציה. אתה כן שומע אותם ואתה לא מרגיש שזה הרמטי, אני לא חושב. סרטים ומוזיקה מאפשרים לצופה ליצוק לתוך זה את העולם שלו, כדי שיהיה לו מקום ליצור בעזרת הדבר הזה".

    זה גם יוצר עולם שאפשר להכנס אליו, שילוב כזה.

    "נכון. ואז באיזשהו מקום, כשאני ראיתי את זה חשבתי שזה מקסים ולא הרמטי. היה בזה משהו כמו סקיצה. אבל כל כך טובה, אתה יודע? סקיצה של פיקאסו, שרואים את היד של גאון. אז גם ככה, כששמעתי את הקול של אולי בהופעה, או כשראיתי את בונז'ור מאשינס, והבסיסטית היתה ככה, והמתופף היה ככה, והיה להם תקשורת מצחיקה אחד עם השני, אבל הם ניגנו מדהים, עדיין ברמה טכנית מאוד גבוהה, אבל מתוך אינטואיציה, לא מתוך הפחד של הבגרות, אלא הגוף באופן אינטואיטיבי ניגן את זה, מתוך אהבה, ראשונית, טהורה, מינית אולי אפילו, למוזיקה - מה ששמעת זה מה שאני רוצה להרגיש זה מה שאני רוצה להוציא!"

    אני יודע שאתה מאוד בעניין של מוזיקה בעברית. אבל אם תראה להקה כזו שעושה מוזיקה אינסטרומנטלית או מוזיקה באנגלית שעונה על ההגדרה הזו, אז גם תיקח אותם?

    "אם היא עושה מוזיקה אינסטרומנטלית לגמרי שעונה על ההגדרה הזאת, וראיתי כאלה בחיי, ראיתי הופעה של Tera Malos וראיתי הופעה הופעתי עם כל מיני להקות בתקופה של 2003-2006, כשזה היה מאוד חזק הסצנה הזו של המת'-נויז, יצא לי להופיע באמריקה עם המון כאלה, והיה בהם משהו מקסים תמיד, והאמריקאים יודעים ליצור מוזיקה ולהופיע בצורה מאוד אינטואיטיבית גם כשהם מאוד מפורסמים - ההרמטיות לא נשמרת. אז אם אני אראה משהו אינטואיטיבי, בטח. אגב, השמיעו לי את האלבום החדש שלהן, לילה, הוא באנגלית, רצו שאאזור לסדר אותו או משהו כזה, יש הרבה שירים, ואני חושב שהן להקה אינטואיטיבית מאוד! מאוד, מאוד! יש להן יכולת אינטואיטיבית חריגה לישראלים, חריגה! זה פשוט יבוא להן, להחליף תפקיד, פתאום אחת על תופים, פתאום יבוא לה ככה ליצור, וככה - זה אינטואיטיבי, אני מאוד אוהב את זה, מאוד אנדי וורהול".

    אז הן יצאו בנוער אבוד?

    "לא, כרגע אנחנו עושים יח"צ. מה זה עושים יח"צ? אני עוזר להן פשוט. אבל זה באנגלית. פה זה תפס אותי בדילמה. אמרתי לעצמי, אני חושב שאחכה שיהיה משהו בעברית".

    אוקיי. למה?

    "אני חושב שזה יכול להיות מדהים בעברית, כאילו, מטמטם, מדהים! הן השמיעו לי פעם משהו בעברית. זה היה נפלא, זה היה רדוף! איפשהו באנגלית, זה עדיין יש לזה צעד אחד ממני. אני צריך שזה יהיה ממש לגמרי איתי כדי שארצה להוציא את זה".

    כלומר, אמיתי באנגלית?

    "לא שמעתי אף פעם - כולל דברים שאני עשיתי, ברור ביקורת עצמית, טוטלית - לא שמעתי אף פעם אינדי ישראלי באנגלית שהיה נשמע לי לגמרי בתוכי, שלגמרי נכנס לי לספירה. שים את "עטור מצחך", אני אבכה כמו ילדה. אבל לא נכנס עד הסוף. אני יכול להעריך, אני יכול זה. עד הסוף - לא. עד הסוף זה רק בעברית".

    בונז'ור משינס לא עשו אגב לפני כן חומר באנגלית?

    "אני חושב הם עשו אינטרוואלי כזה, הם עשו חלק מהדברים בעבירת, ואז באנגלית הם עשו אלבום, ואז דיברנו על זה, והם עשו עברית עכשיו".

    לדף צ'ונקי יש חלק בעברית, חלק באנגלית, חלק ברוסית אפילו.

    "נכון, שזה אגב אפילו פי עשר יותר מעניין באנגלית בעיני".

    רוסית?

    "כן! רוסית, ערבית, קיבוץ גלויות. מצידי, אם הבן אדם אנגלוסקסי וזה ממש בא לו ממקום כזה... סתם, אתמול ראיתי "The Voice" אז ראיתי איזה שלישיה שבאה ממושב של 40 משפחות של אנשים שעזבו את קליפורניה והם משיחיים כאלה, הם שרים באנגלית, הם שרו סיימון וגרפונקל. עזוב שזה היה ביצוע באמת כמו שאביב גפן אמר "משעמם", ופה אני מסכים איתו לפעמים, זה היה, בעיני, אינטואיטיבי".

    הרינג: הרצל של סצנת האינדי

    מקום שיקשיבו לך

    ועדת חריגים היו חתומים בעבר בלייבל המקומי Anova, וכיום הם חתומים בלייבל הקליפורני Burger Records. בורגר הם לייבל עצמאי שהוקם ב-2007 ושחרר מאות ריליסים ממגוון רחב של הרכבים כמו Ty Segall, Thee Oh Sees, וגם הוצאות מחודשות להרכבים מוכרים כמו איגי פופ והסטוג'ס, הרבה מהם על קסטות. הרינג קיבל המון השראה מדרך הפעולה שלהם. "הם אומרים: שלח מוזיקה. ואז כזה בשלוש בלילה כשהם לא ישנים הם מקשיבים למלא שיט, והם עונים! זה חברי כאילו השנה היא '83, זה לא חברי כאילו השנה היא 2017 ואתה צריך לשלוח ל-info@, ושולחים לך בחזרה "thank you for" טה טה טה טה טה, אם נרצה משהו נחזור אליך. או, אנא שים את ה-mp3 שלך בתוך קופסה בסאונדקלאוד. זה כל כך מנכר. היום לייבלים של קסטות מהווים מבחינה פילוסופית את מה שפעם כל לייבל אינדי היה, שזה מקום שיקשיב לך, אתה יודע, גם אם אתה מוזר, גם אם קוראים לך קורט קוביין ואתה בן 17 או 18 או משהו כזה, ואתה הקלטת קסטת בבית, וכתבת להפיק וציירת קקי ועשית כמה קווים מעל, יקשיבו לך. מישהו יקשיב לך".

    אתה הולך להוציא קסטות או וינילים?

    "כן. אני הולך להוציא קסטות, אני הולך להוציא קסטות ברמה מאוד מגוונת - כמו שבורגר עושים, כשהם מוציאים ל-Big Star ריאישיויים כאלה, ול-Green Day, ולסטוג'ס - אני הולך להוציא גם ריאישויים ישראלים, בקסטות, גם להקות גדולות מאוד שיוציאו בקסטות אצלי, זה משהו שאני רוצה לעשות סתם בשביל להשטיח באיזושהי צורה את הכל. אני אוהב את זה".

    אולי גם לחבר נקודות - אם תוציא קסטת דמו של משינה, אני יודע, מתחילת שנות השמונים, אז יש בזה אולי את הדבר שאתה מתאר, האינטואיטיבי וכל זה.

    "משהו כזה, משהו כמו כשאני שומע משינה כשאני מתקלח. יש לי כזה נגן קסטות, שם משינה, אני מתקלח עם משינה".

    לרוב האנשים אין בכלל איך להשמיע את הקסטה, זה פשוט יושב יפה על המדף.

    "אם אתה רוצה לרדת לרזולוציה של הפורמט, הקסטה היא בסופו של דבר, בימינו, מוצר עיצובי, שאנשים חלק שומעים, והרוב אוספים, ליופי בבית, בדירות תל אביביות כאלה ואחרות, או בוהמייניות כאלה, ויש לזה קוד הורדה, ובייסיקלי אתה יכול למכור את זה כערך מוסף בבנדקמפ או כ-15 שקל בהופעה, לפאן, כדי לתמוך, וזה הנאדג', זו הקריצת עין של האינדי שנשארה. חוץ מזה יש וינילים, ואני בטח אוציא אותם בהמשך, כשהדבר יהיה פיזיבילי. אבל כרגע ההשקעה היא מינימלית, אנחנו נוציא דיסקים בעיקר בשביל תקשורת, ובשביל מי שצריך, ובשביל הלהקה שתוכל למכור, אבל קסטות זה משהו שאני מאמין שהוא מוצר עיצובי שיכול ליצור אנגייג'מנט יפה, וזה פשוט פאן, וזה טרנד, שהוא לא רק כי הוא טרנדי, אני מאוד אוהב אותו כי הוא מאוד זול ליצור יחסית, והוא מכיל בתוכו את אותה משמשעות שיש לוויניל, פחות או יותר, שזה המשמעות הזאת של כאילו הדבר האמיתי. אני אוהב את זה. חתרני כזה".

    נוער אבוד האוסף: בקרוב על קסטה ב-Burger Records

    נשמע שנוער אבוד מכוון לקהל מקומי קטן של סנובי מוזיקה, אך הרינג מתכנן לייצא את המוזיקה גם לחו"ל. הקסטה הראשונה של הלייבל תהיה אוסף שיצא ב-27.1 כחלק מסדרת Burger World, סדרה שסוקרת סצנות אינדי ברחבי העולם. הרינג בחר 12 שירים של להקות חדשות ששרות בעברית, ומסתבר שזה התקבל בברכה. "שלחתי לו את זה, הוא אמר לי תקשיב, זה מדהים. הוא עף על זה, הוא אמר לי אני שומע את זה בריפיט כבר 20 פעם. הוא סידר לי את זה מחדש - הוא אף פעם לא עשה לי את זה - כאילו הוא נכנס לי לטראקליסט, התחיל לשנות את זה, איך הוא חושב שזה צריך להיות. הוא אמר, אני אשלח את זה דרך היח"צ שלנו, אשיג על הלייבל אייטמים, טה טה טה טה טה - זה הכוח של הרבה דברים יפים בעברית ביחד".

    מעניין. טוב, זה כי אתה בלייבל, והוא מקשיב לך, והוא כבר התרגל לשמוע עברית.

    "אני לא יודע אם הוא התרגל לשמוע עברית, אבל אני חושב שאם אתה עושה משהו אינטואיטיבית, נשאר בדיוק כאילו מה שאתה עושה, זה כמו הילדים האלה. עושה אינטואיטיבית פשוט, מה שאתה אוהב, מעביר דרכך את האנרגיה ישירות, אז הצד השני מרגיש שהוא מקבל משהו אמיתי ושהוא פְרֶש, שאין תחושה מעובדת. אז זה יצא, וזה סממן למה אני הולך לעשות. מה שאני הולך לעשות בייסיקלי זה לשלוח את האלבומים של הלהקות לאנשים, לעניין אנשים באמריקה בעיקר, ואנגליה, איפה שצורכים מוזיקה אינדית, אנרדרגראונד, ולעניין אותם בלייבל בוטיק שלי כלייבל בוטיק שמוציא אלקטרוני, ואנדרגראונד רוק, בשפה העברית. עכשיו, אתה כצרכן מוזיקה, היית גר באמריקה, זה אנקדוטה מעניינת שיש דבר כזה. אני יכול לדמיין את זה בפוטנציאל של זה הגדול ביותר, לייבלי בוטיק שמוציא דברים טובים בשפה העברית, וזה יכול להיות פשוט קוריוז מעניין, כמו לייבל יפני טוב שאתה עוקב אחריו, אתה יודע?"

    סילבי ז'אן ישיקו אלבום בכורה ב-15.2 בתדר

    סאל חרדלי ישיקו אלבום בכורה ב-4.3 בבארבי

  • רייסקינדר בפלסטר: מלמולי זרם תודעה

    (צילום: מאיה רויזמן)

    כשמועדון הסירופ נסגר בשנה שעברה, ההרכבים בחיפה החלו לחפש מועדון אחר שישמש בתור בית ראוי, אך לא נשאר מקום שמתאים למידותיו של הסירופ: הקהל של הוונדרבר רגיל להופעות מטאל ורוק כבד, בעוד שהסינקופה קטן ואינטימי מדי. התקוות נתלו במקום הבא שיקים בן ריפתין, הבעלים המיתולוגי של הסירופ. לאחר שנה של ציפייה, ריפתין פתח את הפלסטר: מועדון קטן ברחוב שער פלמר - כלומר, קרוב לנמל ורחוק מבתי המגורים של תושבי העיר.

    מהר מאוד מבינים שהפלסטר ממש לא מנסה להיות כמו קודמו. המקום נראה כמו מסדרון שנהפך לבר. רוב השבוע יש בעיקר תקלוטים, וההופעות הן בדרך כלל הופעות של איש אחד. ביום חמישי האחרון הופיע רייסקינדר, כשלידו שולחן עם סמפלר ומיקרופון עם אפקטים. החלל קטן ואין במה כך שהקהל פשוט התגודד סביב רייסקינדר והשתדל לא לעמוד עליו ולהפריע לו. הקרבה הפיזית אליו, בזמן שהוא מלמל זרם תודעה אל תוך ביטים שבורים, גרמה להתרגלות מהירה לאופי המוזר של המוזיקה, גם לאלו שלא הכירו אותה לפני. זה עבד בצורה כל כך טובה עד שבנקודה מסוימת, הבסים חדרו מתחת לעור והמלודיה נכנסה אל תוך הראש, והיתה הרגשה שנמצאתי ממש בתוך מרכז התהליך היצירתי של המוח של רייסקינדר. בשלב מסוים כמה מהטקסטים שלו אפילו נשמעו לי הגיוניים, ואם שמעתם אי פעם שיר של האמן, אתם יודעים שזה הישג אדיר.

    הפלסטר: תמונה מייצגת (צילום: מאיה רויזמן)

    גם הנוכחות, או האנטי-נוכחות, של רייסקינדר פעלה לטובתו. הוא התעקש לא לצאת מהוייב של המוזיקה שלו לרגע: כל פעם שהוא היה צריך לתקשר עם הסאונדמן, הוא שר לו; כשהמוזיקה הפסיקה בין שיר ושיר, הוא מצידו עדיין המשיך להתנועע ולרקוד; וכשנראה שהוא מנסה להגיד לקהל משהו, הווקאלז היו באפקט או שבאמצע המשפט התחילו "בטעות" הביטים של השיר הבא. כל החוסר תקשורת הזאת הרגישה כמו חלק בלתי נפרד מהמוזיקה, ובעיקר מהטקסטים של רייסקינדר. הקהל החיפאי שהגיע לא הפתיע אותי. היה ברור שאראה את החלק ההיפסטרי של העיר, שרובו הגדול מכיר את השירים של רייסקינדר, ממלמל יחד איתו ורוקד בלי הפסקה לצליליו. בזכות הקהל המסור זאת גם הייתה אחת ממסיבות הריקודים הכי טובות שהייתי בהן בזמן האחרון - ולא חשבתי שזה מה שאכתוב על הופעה של רייסקינדר.

    הפלסטר אמנם הוכיח שיש קהל בחיפה שרק מחכה שיביאו אליו עוד אמנים לא שגרתיים, אבל החור הגדול שנפער ברחוב הנאמנים, הכתובת של הסירופ ז"ל, עדיין קיים. הפלסטר עדיין לא מרגיש כמו מקום שישמש בית לסצנת האינדי בעיר: נראה שבינתיים יש פחות דגש על הופעות ויותר על מסיבות ותקלוטים, ומגבלות הגודל ותפוסת הקהל הקטנה מונעות ממנו לאפשר הגעה של מגוון רחב של אמנים והרכבים. בעיקר, אין עדיין מקום בחיפה שירגיש להרכבים ברחבי הארץ כמו מקום שחובה להופיע בו. דבר חשוב שכן קורה בפלסטר, וכאן בהחלט מגיע הקרדיט לבן ריפתין המנוסה, הוא שיש התאמה מושלמת בין המידות של המקום להופעות שמגיעות אליו: בחודשים שלפני מופע הסמפלר של רייסקינדר הגיעו בין היתר דני דורצ'ין עם המופע-של-איש-אחד שלו, והילה רוח בהופעת ישיבה עם קוסטה קפלן. אלו הופעות שמנצלות את האינטימיות והמידות הקטנות של הפלסטר, ונותנות לקהל ציפיות מראש, שכך תיראה ותרגיש הופעה במקום. כמו הסירופ, גם הפלסטר מרגיש כמו מקום שמישהו שאשכרה מבין במוזיקה מנהל אותו, והוא יכול וצריך לשמש דוגמה לשאר מועדוני ההופעות בחיפה, שיביאו אמנים מעניינים יותר ומוכרים פחות, מבלי לאבד את הקהל למופעים של הזאפה.

  • חיה מילר בלבונטין 7: פרידה מלהקה אגדית

    (צילום: gaya's photos)

    תמונת הנושא בפייסבוק של הופעת הפירוק של חיה מילר הציגה את חברי הלהקה מפנים את השאריות של הלוגו השבור שלהם מאחורי במת האינדינגב, מספר רגעים אחרי שסולן ההרכב קוסטה קפלן שבר והשליך אותו מהבמה. באותה הופעה, שעליה כתבתי כמה מילים במסגרת סיקור האינדינגב, הציניות והייאוש בשירי הלהקה היו בולטים מתמיד, ובנוסף להערה כמעט-אגבית של המתופף סתו בן-שחר שזהו האינדינגב האחרון שלהם, הסוף של חיה מילר הרגיש קרוב מאוד.

    הוא באמת היה קרוב. חודש לאחר מכן פורסמה הודעה על הפירוק בעמוד הפייסבוק של הלהקה, וההופעה האחרונה בהחלט נערכה בערב חמישי האחרון בלבונטין 7. הגעתי ללבונטין עם תחושה מוזרה. להקה שהרגישה לי נצחית הגיעה לסופה בהופעה, וברור לכל המשתתפים שזוהי הפעם האחרונה שבה הם יהנו מההרכב הזה. זה הרגיש כמו זוג ותיק שנפרד: הקיום שלהם היה כל כך מובן מאליו, שזה קצת מעצבן שהוא נגמר עם השלמה הדדית ובלי דרמה, אשמים או סכסוכים.

    חיה מילר בפעם האחרונה (צילום: gaya's photos)

    חיה מילר בפעם האחרונה (צילום: gaya's photos)

    אז אחרי העיכובים הרגילים (בחייאת, כבר 2017, למה אנחנו עדיין מעשנים לתוך פנים של אחרים, דוחפים מרפקים לצלעות ועולים בשעה איחור לבמה?) עלו קפלן, בן שחר, ואודי בונן בפעם האחרונה בתור חיה מילר מול מעריצים נרגשים בלבונטין. "אנחנו הולכים לנגן שירים שלא ניגנו המון זמן" הודיע קפלן חגיגית "וזה הולך להיות ארוך". ארוך זה בהחלט היה. הלהקה ניגנה מעל שעתיים וביצעה את רוב שיריה, במה שהרגיש יותר כמו הופעת מחווה. במהלך השנה האחרונה, הלהקה ניגנה בעיקר את שירי האלבום האחרון, "+1", ולכן רוב השירים שאליהם חזרה הלהקה בהופעתה האחרונה היו שירי האלבום הקודם, "חיי מדף" מ-2013. זה היה אלבום שחיבבתי, אבל הוא סבל מאיזו בוסריות שמנעה ממני לחזור אליו, ושבסופו של דבר גרמה לו להחוויר לצד "+1". בחמישי בערב, לעומת זאת, השירים הישנים של חיה מילר הפכו לכמוסת זמן, והחזירו את הלהקה לתחילת דרכה, לתקופה שבה הם היו הסוד הכמוס הכי גדול של סצנת האינדי התל אביבית, וכל מי שראה אותם כל כך התלהב שנהפך למיסיונר שלהם.

    בתור אחד שנחשף אליהם רק בחצי השני של הקריירה שלהם, היה מרגש לראות את הלהקה חוזרת לימים בהם היא היתה שורפת במות. הבנתי את ההתרגשות משירים כמו "לא רוקדת שאף אחד לא מסתכל" או "קשיים בנשימה", שבהופעה קפלן הטעין בהם כל כך הרבה אנרגיות, שהיה קשה שלא לשיר איתו. נקודת השיא מבחינתי היתה "עשרים שנה", שיר על חגיגות יום הולדת עשרים שבעצם עוסק באבדן הילדות, וקיבל משמעות מחודשת רגע לפני שהלהקה תלתה את הכלים.

    לא רק השירים הצליחו להחזיר את הלהקה והקהל בזמן, אלא תחושת הפראות של ההופעה. אם חיה מילר אוהבים להשתולל בהופעות טיפוסיות, בהופעה הזו הם לא הראו סימני-איפוק רבים. כמו תמיד, כל אחד מהלהקה נראה כאילו הוא מנגן לעצמו סולו עם הכלי שלו, ורק בצירוף מקרים מופלא נוצר שיר קוהרנטי שבו כל הכלים מסתנכרנים. סתו בן-שחר התפרע והכה על התופים שלו בכל הכוח, קוסטה כוון את הגיטרה לסולם שונה תוך כדי סולו, החליף כלים עם חבריו ועבר אל הפסנתר כשצריך, ואודי בונן סיפק איזון ויציבות בין הבלאגן שיצרו חבריו, כמו בסיסט טוב.

    סולואים מסתנכרנים (צילום: Gaya's photos)

    כל זה הרגיש כמו אירוע חד-פעמי שהלהקה ממש השקיעה בו - מהסטליסט המטורף ועד לוידאו החי שסיפקו Sniff.tv והוקרן על קירות הלבונטין, ההופעה הזאת מצטרפת להשקת האלבום של המסך הלבן ברשימה המתרחבת של הופעות חשובות להיסטוריית האינדי הישראלי. אולי זה הקסם שייחד את חיה מילר, ההרגשה שמשהו חשוב ושונה במוזיקה הישראלית קורה ממש מול העיניים שלנו.

    ואז הגיע הרגע להיפרד, ואם זה הרגיש בלתי אפשרי בתחילת הערב, בסופו תחושת ההשלמה כבר שכנה בתוכי בבטחה. חיה מילר הוכיחו במהלך ההופעה שני דברים חשובים: הראשון הוא שהשירים שלהם שייכים לתקופה אחרת, תקופה שבה הם היו במקום אחר בחייהם שממנו נכתבו השירים והם לעולם לא יוכלו לחזור אליו; הדבר השני הוא שכל אחד מהם ממשיך לחקור את הדברים שהוא יכול לעשות עם המוזיקה שלו, וכבר לא יכול להתרכז בעבר. המוות של הלהקה מרגיש טבעי ונכון, ואפילו חשוב למעמד שלה באינדי הישראלי - זה הסוף המושלם בדרך של חיה מילר להפוך ללהקה אגדית באמת, ועל כמה להקות ישראליות אפשר להגיד את זה בשנים האחרונות?

  • בכורה: קליפ "בשמש של נתניה" של רגל סברס

    "בשמש של נתניה אני מדליק סיגרה / שהופכת לאקדח שהופך לאיבר מין" זועק מיתר ענבר, סולנה של רגל סברס. כן, הוא וחבריו מגיעים מנתניה, ומצליחים ללכוד את חוויית המגורים בעיר הסליזית באזור שרון לתוך "בשמש של נתניה", קטע פיקסיזי שמתפוצץ מרוב תסכול מיני. בקליפ החדש לא נדלקות אף סיגריות והשמים הנתניתים דווקא מעוננים חלקית. המצלמה עוקבת על פניו מלאות הזיפים של ענבר. הוא נראה כאילו שהוא בדיוק ירד מהבית לסיבוב בעיר, לחפש צרות בין המאזדות החונות וקוביות המגורים. התמונה הולכת ומשתבשת למרות שבחוץ לא קורה כלום - זה ענבר שהולך ומתערער, ורק הקריסה המיוחלת תעלה לו חיוך קטן על פניו.

    רגל סברס יופיעו בערב ההופעות האחרון בבית פתקית :(
    אלבום הבכורה של רגל סברס "סמל סטטוס" זמין להאזנה ורכישה בבנדקמפ

  • אינטרו 35: Rukshin - פרי ג'אז ועומר אדם

    קשה להגדיר את המוזיקה של Rukshin. היא נשמעת מאולתרת, אולי בגלל שהיא רועשת ופרועה עם גרעין קשה של כאוס. כדי להבין מאיזה פלנטה הגיע הטירוף הזה, הזמנתי את ההרכב לאינטרו.

    1. מי חברי הלהקה?

    יוחאי וולף - גיטרה, סקסופון, ואביזרים; דור סיני - תופים וקונספט.

    2. מאיפה אתם ואיך נפגשתם?

    יוחאי: דור הוא פליט מאזור המפרץ מוכה הזיהום הכימי המכונה חיפה, אבל מעדיף לומר שהוא בא מהפאנק. יוחאי הוא חדרתי מטונף שהתברגן והתברג בקדימה-צורן. נפגשנו בהרכב הקודם שלנו, Zefet, שעבר מוטציה ל-Rukshin.

    3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?

    יוחאי: הבן האינסטרומנטלי הלא חוקי של משגל אסור בין פאנק, מטאל, קראוטרוק, פסיכדליה, סרף, שוגייז, ופרי ג'אז. ועומר אדם.

    דור: פרי ג'אז, באמת? מטאל? אני מגרד בראש כל פעם ששואלים אותי מה אנחנו מנגנים, כי גם אנחנו לא יודעים עד שאנחנו עושים את זה. פסיכדליה מסכם את זה די טוב נראה לי. אני תמיד כותב פוסט-פסיכדליה-קור, כי אלו מלא מילים של טרחנים.

    4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?

    דור: RUKSHIN הוא בדיחה פרטית של שני חברים שלי שלא קשורה אליי, הם היו בתותחנים והיה שם צחוקים. הבדיחה זלגה אליי ביד שנייה ואיכשהו התחלתי להמציא עולם עם איזה 7 או 8 דמויות תלת-חלליות שמתכתשות אחת עם השנייה ביקומים ואנדרומדות מרוחקים. רוקשין הפולש הוא הדמות העיקרית שם והקשר בין הדמות הזאת לבדיחה של חברים שלי לא ממש קיימת - רק השם כנראה. את האמת, בינינו, הוקלט כבר קטע שייצא כנראה איזה 20 דקות של דיבוב של כמה מהדמויות האלו, עם עלילה והכל, והקטע הזה יסגור את האלבום השני שלנו. אלבום שכרגע נמצא על פלטה חשמלית של שבת ויצא בטח עד סוף השנה.

    5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?

    יוחאי: לנגן מכוער בצורה יפה ולהחריב כל חלקה טובה תוך כדי.

    דור: לתת למצילות שלי מחמאות ענפות עם מקלות מהירים.

    רוקשין: לפלוש, לא פלשתי לאנדרומדה תוססת כבר מאז ימי הטראכנופנופ.

    6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?

    יוחאי: דור כרגע מנסה להבין למה בתל אביב יש בניינים גבוהים כל כך, יוחאי הוא ביולוג במכון ויצמן. נשבעים במפלצת הספגטי המסתובבת.

    7. ממה אתם מושפעים?

    רוקשין: אני מושפע בעיקר מיוליוס קיסר, הורדוס הגדול ושאר מצביאים בעלי צבא עצמאי ואפס סובלנות לפוליטיקה פנימית. כשאתה לבד בחלל, באזור ספר יש לך באמת את הזמן והרוגע לתכנן דברים חסרי פשר, כמו נגיד ניקוד בעברית או חביתות של 7 ביצים.

    8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

    יוחאי: "Live in Japan" של ג'ון קולטריין. דפקתי את המערכת כי זה אלבום של ארבעה דיסקים, הא הא.

    דור: אני כל הזמן רוכב על גלים של מוזיקה שונה, אלבום אחד? בוא נגיד שכרגע הייתי לוקח את The Mars Volta - Amputechture.

    רוקשין: כל אלבום שנגמר בנפילה מגובה רב, כל דבר של קארל סטאלינג.

    9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?

    יוחאי: כל אלבום של בון ג'ובי שניתן להעלות על הדעת.

    דור: עכשיו הגזמת, "Bad Medicine" זה להיט אלמותי, ועכשיו דווקא נעשה לו קאבר. אני חושב שהייתי מוחק אלבומים שהם העתקות ברורות מאחרים - לא ננקוב בשמות.

    10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?

    יוחאי: מעדיפים שיחממו אותנו, אנחנו לא מאמינים בהתחממות גלובאלית.

    11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

    דור: רוקשין זאת הפעם הראשונה שאני עושה מוזיקה באמת בלי שום חוקים וכללים - ובעיקר בלי ז'אנר מוגדר - וזה כיף חיים.

    רוקשין: לפלוש!

    הופעות קרובות:
    יום רביעי 31.8, הפולי, שדרות רוטשילד 30, תל אביב