לפני משהו כמו חודש קיבלתי פניה מסקרנת מקולגה מוזיקלית, שגיא בן צדף. חבורת בלוגרי מוזיקה בינלאומיים עומדת להגיע לארץ ורוצים לערב אותי בעניין. אני תמיד סקרן לפגוש אוהבי מוזיקה ובטח שמחו"ל.
קושרתי ל-Kinetis, חברה קצת לא ברורה שעושה יח"צ לישראל בעולם דרך מובילי דיעה ברשת. הם מזמינים בלוגרים ומטוויטים גדולים מכל מיני תחומים לבוא לארץ ולראות שיש פה יותר מגמלים, מדבר, ופלסטינאים מתוסכלים, שיש פה תרבות. רעיון לא רע בכלל.
כאמור, כמה בלוגרי מוזיקה ידועים, כולל מה-NME וגם Feel My Bicep, The Burning Ear ועוד, הוזמנו לסיור מוזיקלי מאורגן בארץ all expenses paid כמו שאומרים בחו"ל. הוזמנתי לערב מינגלינג איתם במשרדי אנובה עם שואוקייס של להקות הלייבל ובירה.
ציפיתי לחפירות מאסיביות על מוזיקה עם הקולגות מחו"ל. התעניינתי לשמוע מה הם שומעים כרגע, על איזה להקות מבטיחות לשים אוזן, וסתם איך החיים שם מעבר לים. אולי להמליץ על חומר מקומי, לקבוע בריאליטי ריהאב סנטר או באוזןבר לאיזה הופעה. שום דבר מזה לא קרה. למעשה, אני לא בטוח שהבלוגרים שציינתי למעלה אכן באו.
היתה המולה גדולה סביב הבלוגרים. מצלמות, עיתונאים, מוזיקאים, ויחצניות חטובות שהיוו טבעת אנושית שעטפה אותם והזיזה אותם מפה לשם. כולם רצו פיסה מהבלוגרים מחו"ל שקיבלו טיפול VIP כמו רוקסטארס. גם אני רציתי פיסה, רק שלי לא היה מה לקדם חוץ מאהבה למוזיקה.
מהמעט שכן הצלחתי לדבר עם אחד הבלוגרים, הוא סיפר איך שהוא עבר לפני דקה קורס מזורז בדיבור מול מצלמה. אם אתה רגיל להיות מאחורי מסך ומקלדת עם כל הזמן שבעולם להשחיז את הפוסטים הכי קטלניים אין ספק שזה מוזר פתאום להראות את פניך ולייצר פניני חוכמה בזמן אמת. מוזר פי כמה וכמה כשאתה נמצא בארץ רחוקה שפרסה בפניך את השטיח האדום כשלפני כן לא ידעת בכלל שיש בה מדרכות.
סך הכל הרגשתי שמגוננים ומקרקרים סביבם יותר מדי, שהחזיקו אותם יותר מדי קצר. זה הזכיר לי את ימי הצבא, כשעשיתי עבודות רס"ר בצבא ואיזה מפקד בכיר היה אמור להגיע לבסיס. קודם היו אומרים לנו לסדר ולטאטא ולנקות. כשהגיע רגע האמת והמפקד הגיע, טאטאו אותנו הצידה ואמרו לנו להעלם עד שהוא יעבור. כשהצצתי ראיתי איך אותו בכיר הוקף במפקדים מקומיים מהבסיס שהובילו אותו לאן שהם צריכים, שלא יתקל באיזה קצין זוטר או חס ושלום חוגר עם מטאטא שמזיע בשמש.
אז אומנם לא טואטאטי הצידה, אבל בגלל שאני לא כזה נדחף בהחלט לא חדרתי את הפמלייה וההמולה. הצלחתי לזרוק לאותו בלוגר, שהוא אמר בכלל שהוא חובב אלקטרוניקה ודאנס למרות שהביאו אותו לערב של רוק, שידגום את Computer Camp ואת Digital_Me. בלוגר אחר שהיה לידו ביקש שאגיד לו שוב את השם הראשון בעוד שזירזו אותו פנימה לעוד הופעה.
יש את הכיף בלראות הופעה במקום מסודר עם סאונד טוב ואלכוהול חופשי, אין ספק. אך למען הבלוגרים, אני מקווה שיצא להם ללכת לדגום את הסצינה כפי שהיא. ללכת לאיזה הופעה של להקה עלומת שם באוזןבר או בלבונטין, לראות מה הולך עם מוזיקאים בבית פיתקית, לרדת למרתפי הריאליטי ריהאב סנטר הרועשים או לשלוף בירה ממקרר הצימר, אולי אפילו למסיבה בבלוק. לקבל לא רק את המוזיקה וההרכבים, אלא את הווייב והקהל של סצינת האינדי שלנו. זה חלק מהכיף שלי כשאני נמצא במטרופולין בחו"ל, להתחבר לסצינה המקומית.
ועכשיו לחדשות הטובות: אנובה זה לייבל מעולה ומגיע להם הרבה ריספקט. זה הלייבל היחיד שעוד מתפקד כלייבל ומוכן לקלוט לתוכו מגוון של אמנים מבחירה אמנתית, אמנים שלייבלים אחרים מתרחקים מהם כמו מאש - קיצו, איזבו, אלקטרה, וכו'. גם בעידן של מות הלייבלים זה טוב שיש אירגון שנותן גב נפשי, מקצועי, וכלכלי למוזיקאים. חבל שהאירגון הזה הוא לא הממשלה. למיטב הבנתי יש מאחורי אנובה איזה ברוס וויין, מיליונר מסתורי עם כסף ממקורות אחרים והרבה רצון להשקיע את זה במוזיקה. כבוד ענק על זה.
לראות את האמנים של אנובה מופיעים בזה אחר זה עם אנרגיות אדירות ומקצוענות שכזו גורמת לי להרגיש גאווה כישראלי. לפחות לגבי המוזיקה. לפחות לגבי המוזיקה שאין למיינסטרים מושג ממנה. אמרתי והנה אני אומר שוב שיש כאן מוזיקאים נפלאים שעושים מוזיקה נגד כל הסיכויים ועומדים בסטנדרטים בינלאומיים למרות תעשיית מוזיקה צולעת וקהל גדול עם טעם קטן. אנובה דואגים להפיץ את הבשורה ולשלוח את האמנים לחו"ל, עכשיו הביאו קצת חו"ל לפה. צריך להמשיך ואף להעצים את זה.