פוסטים מתויגים עם אינדי ישראלי

  • הייפסטרים

    השער של מוסף "גלריה" הוקדש בסופש ללהקת Laila, צמד בנות 18 מרעישות. הופתעתי. איך להקת שוליים שבחיים לא שמעתי עליה הגיעה לככב במוסף התרבות הכי נחשק בארץ?

    לא הופתעתי בגלל שלא הכרתי אותן - אי אפשר להכיר כל להקה בסצינה של 1,000. הופתעתי כי לא הבנתי - למה דווקא הן, למה דווקא עכשיו?

    אני לא זוכר שראיתי את התקשורת מרססת אי פעם את המילה "הייפ" באותיות ענק על הרכב מקומי חדש. אולי זה קרה בגל הרוק של תחילת הניינטיז. לעומת האיפוק הישראלי, באנגליה ה-NME מכתיר מלך רוקנרול חדש כל שבוע ומייחס לו כוחות משיחיים של גאולה ושלום גלקטי. גלשתי ליוטיוב לבדוק אם לילה בורכו בסגולות האלה.

    מה ששמעתי היה לא רע. שירה כואבת מהבטן התחתונה, צליל מחוספס ומרושל, ושתי ילדות שמעשנות רוקנרול. אבל לא מצאתי בהן משהו מיוחד. הן מיד הזכירו לי את הסאונד של להקות פית/קית - מורחת לאקות, משוקצות, ערופי שפתיים, אלי לס. לעומת לילה, לא נראה לי שהם יזכו אי פעם לשער באיזשהו עיתון, שלא לדבר על כתבת צד.

    פתחתי דיון בפייסבוק. חלק מהגולשים ממש התלהבו ותמכו בכתבה. "מה זה משנה אם אלה גרמי שמיים, קומבינות או איכות?", אמרה Maria Gold, "הן סבבה וקטנות ולא מוכרות, ועכשיו יותר אנשים יכירו ואולי משהו יצא מזה, ואולי לא, ואולי יכתבו על עוד להקות לא מוכרות". גולשים אחרים טענו שלילה קיבלו את השער כי הן באמת הדבר החם כרגע וגם בגלל גילן הצעיר. יובל אראל הרחיק ואמר "אם אתה שואל כנראה שהפכת למיינסטרים".

    אבל לא כולם אהבו את הסיפור. גולשת שביקשה להשאר אנונימית הגיבה כי "אולי יש להן ייחוס משפחתי כלשהו, זה באמת מפתיע שישר כתבת שער בגלריה, יש להקות טובות שבשטח המון זמן ולא קיבלו מעולם כתבות שער". הגולש מאשין מיוזיק התרגז "...בגלל שזו כתבת שער שכל תכליתה 'גם אני מכיר אותן' על להקה שלפי הכתבה פועלת פחות משנה". שירה ז. כרמל חשבה שהגיל והמין קדמו אותן לשער: "מקריאת המאמר עולה שהכותב מתאר את החוויה היחודית של ההופעה שלהן (מנק' מבטו) בגלל היותן נשים צעירות שעושות מוזיקה לא שגרתית".

    אין לי שום דבר נגד לילה. עוד אדגום אותן בהופעה, במיוחד עם הסקרנות שיש לי כרגע, וסחטיין על כתבת השער. מלא הרכבים היו שמחים להתחלף איתן. אבל אני מפחד שהכתבה הדליקה פנס כיס בתוך יער, שהקהל בהופעות של לילה יכפיל את עצמו ל-40 בעוד ששאר הלהקות ימשיכו להופיע מול הסאונדמן. הכתבה דווקא מזכירה קולגות כמו רם אוריון ורוצי בובה, אבל כלהקות שהניעו תגובת נגד מאשר אחיות לנשק.

    יש הרכבים יותר ותיקים, מוצלחים, ומצליחים, יחסית כמובן. לדעתי מגיעה להם חשיפה כזו הרבה יותר מאשר ללילה. לא נראה לי שהחשיפה של לילה תעזור להם בהתחשב בפוקוס של הכתבה וקוצר הסבלנות של הקוראים, אלא אם כן נראה מדי חודש להקות אינדי על שערי גלריה בסופש.

  • חוג בית: Sun Tailor בהופעה

    הלכתי להופעה יוצאת דופן בשבוע שעבר. היא לא התקיימה בבארבי או בלבונטין. היא התקיימה בסלון דירה תל אביבית.

    הכל התחיל מפגישה מקרית בבר בין הסינגר/סונגרייטר ארנור נאור, הידוע בתור Sun Tailor, לבין שחר ברטשטיין. ארנון סיפר שהוא עושה הופעות סלון. שחר לא הבין למה לעשות הופעות קטנות אם הוא יכול למלא את תיאטרון תמונע. הם קבעו תאריך בכל מקרה. התאריך הגיע.

    הרגשתי מוזר כשנכנסתי לדירה המטופחת של שחר, תחושה שמלווה אותי לפעמים במסיבות בית. הוקפתי באנשים מחויכים שאין לי מה להגיד להם. נשנשתי גזרים גמדיים ושתיתי בירה, מנהל שיחות סלון פה ושם. ארנון נשען על דלפק המטבח של שחר ונראה מאוד נינוח. החלפנו כמה מילים והוא ביקש ממני להעביר את הפלאסק משולחן האלכוהול.

    שחר קרא לבוא לסלון והציג את האמן. סאן טיילור נכנס לקול מחיאות הכפיים, פעמוני רקידה הודיים קשורים לרגליו. הופתעתי שהוא לא התיישב כמו שהייתי מצפה מהופעת נירוונה אנפלאגד שכזו. הוא אותת לקהל לנקוש את האצבעות לפי הקצב. כולם השתתפו. הוא התחיל לשיר ולנגן והאוויר התמלא בחשמל.

    לא הכרתי את החומר. הוא ניגן בהופעה ערבוב בין שירים חדשים, ישנים, וקאברים. זכרתי במיוחד את "Don't Knock On My Door" הבלוזי ואת "Bells" המינימליסטי שנכתב בהשראת פעמוני הכנסייה של לונדון ביום ראשון בבוקר. הוא עשה גם צדק ל-"Scarborough Fair", הישג לא קל אם חושבים עד כמה השיר נהיה קלישאתי.

    היתה לסאן טיילור נוכחות מאוד חזקה ורגשית. למרות שהוא היה לבוש, היתה תחושה כאילו שהוא בא מולינו בעירום, מוכן להיות חשוף ופגיע דרך המוזיקה. היה שם הרבה יופי וחמימות והקהל הגיב אליהם מעבר למחיאות הכפיים. ראיתי איך בחור אחד עצם את עיניו בהנאה, חיוך נעים על פניו. בחורה אחרת נעה מצד לצד בחושניות לפי הקצב.

    לפעמים, בין השירים, התקיים דיאלוג משעשע בינו לבין הקהל. מישהי שאלה אותו למה הוא עושה הופעות כאלה. סאן טיילור הסביר שיש בהן משהו קדוש, משהו שאין בהופעות במועדונים. התחברתי לדבריו. יש הרבה ריחוק בינינו לבין האמן שעומד אי שם על הבמה ומגיע אלינו דרך מערכת הגברה. אבל כשסאן נמצא במרחק מטרים ספורים והתווך היחיד בין קולו והגיטרה הוא אוויר נוצר המון קסם ואינטימיות. נוצר אירוע חד פעמי שנחקק בראש ובלב.

  • להתמסר לאבסורד: ראיון עם איתן רדושינסקי מ-Midnight Peacocks

    יש דברים שאבדו בציוויליזציה. קיבלנו מסטיקים וסופרמרקטים ושכחנו ממסורות קדומות. טקסים למשל. אני לא מדבר על טקסים ממלכתיים. אני מדבר על לרקוד מסביב למדורה עם מסכות מפלצתיות לצלילי תופים, לחגוג את החיים ואת המוות ואת הלא נודע. איפה הם?

    הם ברוקנרול. מהרגע שלהקה עולה על הבמה ומתחברת למגברים, הכל יכול לקרות. בהופעות רוק באמת טובות היום יום האפרורי הולך ונשכח לטובת הכאוס. כמו כל טקס ראוי, יש בהופעות רוק חוקים ומסורת, אבל יש הזמנה ללא צפוי להראות את פניו ולהפתיע.

    מפעם לפעם מתאספת לה כת איזוטרית במועדון אפל כדי לחגוג טקס כזה. מדובר בעשרות אנשים. כל מי שמתייצב נמצא בנוכחות מלאה תוך כדי שכחה עצמית והתמסרות טוטאלית להזיה של ההווה וסגידה לזרקול. הטקס הזה הוא הסירקוס קור.

    הכת תתכנס ביום חמישי ה-30.5 בשעה 22:00 לכבוד סירקוס קור מספר 5 במעוז הסליז אברבאנל 5 בתל אביב. הזמנתי לקראת האירוע את איתן רדושינסקי, מנהיג ה-Midnight Peacocks וכהן הסירקוס קור, לענות על כמה שאלות.

    מה זה סירקוס קור?

    "סירקוס קור הוא הוא מופע המשלב מוזיקת רוק הארד-קור עם אלמנטים של תיאטרון, מחול, קברט, אומנות חזותית ואף לוליינות. זה גם השם שהמצאנו לז'אנר המוזיקלי שלנו. תערובת מקאברית ולא הגיונית של סגנונות והרבה הומור שחור".

    מה אתה ממליץ למי שמגיע לסירקוס קור לראשונה בחייו?

    "להתמסר לאבסורד ולהנות מלהקות שנותנות שואו חזק ומוזיקה עוצמתית. לא לפחד מחזי".

    איזה חוויה מצפה לנו הפעם? האם נזכה להמשך סאגת "בכור השטן"?

    "כנראה שתהיה חתונה הפעם. יהיה דגש על פגאניזם והומור קלוקל, יהיו גרייט מאשין האדירים, יתארחו גל תורן וג'קי המעממת וטלולה בונט במופע דראג . יתקלט די ג'יי פאנק סינטרה והכי חשוב, השקת האי. פי של 'ויתרתי'".

    מדוע בחרתם לכבוד האירוע בתמונה של הופה היי עם עז שטנית על רקע של בחורות בסאדו מאזו קיצוני?

    "יש בידנו ראיות שחלק מחברי 'הופה היי' עסקו בפעילות פראנורמלית ובטלקינזיס. יש עדויות על טקסים מאד אפלים שהם היו עורכים בבקסטייג'".

    הבטחת בדיקת סאונד גולגלתי בחינם לבאי הסירקוס קור. תוכל להסביר את הפרוצדורה?

    "אני מסתובב בין הקהל עם כבל חשוף שמחובר למגבר ומצמיד אותו אל הגולגולות של המתנדבים. זה מדהים עד כמה הסאונד שיוצא מכל גולגולת שונה. מסתובבים בתוכנו אנשים עם משדרים מתחת לקרקפת".

    איזה מוזיקאי חי או מת או חי-מת היית מת לארח בסירקוס קור הבא?

    "שמוליק קראוס כנראה. ניסינו כשהיה בחיים אבל המצב הבריאותי שלו לא איפשר".

    מה לא שאלתי ואתה רוצה להוסיף?

    "תבואו מוקדם, נתחיל קצת אחרי עשר וחבל שתפסידו. חוץ מזה אני מוסר את ברכת הטווס ושאנטי מטאל לכולם".

  • קריצה ים תיכונית: מועדון הקצב של אביהו פנחסוב בהופעה

    יום ראשון, 10 בלילה. מחפש ריגושים על קו התפר בין תל אביב ליפו. אני פותח את האפרכסת ורואה 2 המלצות. המלצה ראשונה לתעני אסתר ברוטשילד 12. הם טובים, אבל אין לי חשק לסאונד הנוראי והאווירה האפטית של רוטשילד 12. המלצה שנייה למועדון הקצב של אביהו פנחסוב באנה לולו. "קוראים לו אביהו לנדוור, הוא עושה רוקנ'רול יווני צועני בולגרי בועט והוא בא ביום ראשון לדפוק ת'הופעה של החיים שלו עם שבעה ענקי רוקנ'רול", מבטיחים לי באפרכסת. אני מתמלא בסקרנות ותופס את המונית הבאה דרומה.

    האנה לולו מלא בוהמיינים עם שיער פנים (מודה באשמה) ושמלות וינטג' צבעוניות. אנשים מצטופפים מקדימה לקראת ההופעה, נעים לצלילי מוזיקת הריקודים המגוונת. כבר שנים שלא הייתי בהופעה בתור המה קשור, זה שלא מכיר אף אחד בסצינה ובא בשביל המוזיקה. אני מזמין כוסית עראק עם קרח ונהנה מהאנונימיות.

    חבורה של גברים מסוקסים עם תספורות מסוגננות מרימה את הכלים ופוצחת בנגינה - תופים במקצב בום פם, דרבוקות רוטטות, ובוזוקי מסלסל. בחוץ עדיין קריר, אך בפנים אני משוגר ליאכטה שטופת שמש שצפה על מי תורכיז בין איי יוון. בשיא הקטע הדרבוקיסט מזמין לבמה בהתלהבות את מנהיג ההרכב אביהו לנדוור.

    לנדוור מגיע עם חזה נפוח במלוא הפאסון, נע מצד לצד לצלילי האינטרו של "ליטל". כשמגיע תורו הוא פוצח בשירה מלאת רגש מאופק:

    אני לא גומר
    אני לא גומר עלייך במכות
    רק בנשיקות
    שמלוות
    בחיבוקים

    המוזיקה, האימג', והליריקה לא משאירים מקום לספק. מועדון הקצב של אביהו פנחסוב פיצחו את נוסחת המוזיקה הים תיכונית עם הקריצה - מוזיקה שאשכנזים פלצנים כמוני יכולים לרקוד ולצחוק לצליליה ללא רגשות אשמה. הם יותר ים תיכוני core מבום פם ושלל הרכבי הבלקן שצצו ב-10 השנים האחרונות, אבל עם מספיק מודעות עצמית כדי לא לעבור לצד האפל של הכוח.

    למרות אווירת הדאחקות וההומור, הביצועים של הלהקה לא לועגים לסגנון. איכשהו הם שכנעו את חיים רומנו, ממקימי להקת הצ'רצ'לים המיתית, לנגן בשבילם בוזוקי. שאר חברי ההרכב לא מאכזבים, במיוחד הדרבוקות הכי מוזיקליות ששמעתי מאז משפחת אלייב תודות לצביקה אלייב.

    הלהקה יכלה בקלות למצות את הקטע אחרי כמה שירים, אך הם משכילים לתבל את הזיתים שלהם ברוקנרול ושלהוב הקהל. לא פעם עולה השאלה "איפה הכפיים?" וקריאת "רומנו!" לסולו בוזיקי סוחף. יש גם מתח מיני באוויר. לנדוור שר רצועות נבחרות הישר אל תוך עיניה של ברת מזל מהקהל ורקדנית הבטן הכי שאפה במזרח התיכון מתגברת את האווירה עם חמוקיה.

    שיא הערב הגיע עם ביצוע לקלאסיקה "זורבה היווני". מעגל רוקדים התכנס ובמרכזו אביהו לנדוור, מאזן צלוחית על המצח בקואורדינציה מושלמת. כראוי לאווירת בטברנה, עד סוף השיר הצלוחית תמצא את עצמה מוטחת בשמחה על הרצפה.

  • סקר להקות ואמני שוליים

    כשטיילתי לפני שנתיים בקליפורניה הכרתי את Dan, איש מרצ'נדייז מקועקע שעבד עם הלהקה Thrice. דיברנו הרבה על מוזיקה, והוא סיפר לי שבלוס אנג'לס יש 100,000 להקות. הנתון הזה נשמע לי פנטסטי והתחלתי לתהות - כמה להקות ואמני שוליים יש בארץ? בשבוע שעבר קיבלתי תשובה.

    הבלוג המופלא אפרכסת מפרסם מדי שבוע את הופעות השוליים בתל אביב. הם מפרסמים אותן גם בגוגל קלנדר. לגוגל קלנדר יש API. זה אומר שאני יכול להתחבר אליו בעזרת קוד ולשלוף נתונים. כלומר, אני יכול לשלוף את כל ההופעות שהיו בתקופה מסוימת, לייצא אותן לאקסל, ולהוציא סטטיסטיקה. וכך עשיתי.

    אני מתכבד להגיש את סקר הלהקות ואמני השוליים הישראלים. אתם מוזמנים לדפדף, להוריד, להעתיק, למיין, לשתף, ולצטט. אני יודע שהוא לא מדויק. לסקר יש כמה מגבלות:

    1. לא כל ההופעות בארץ נמצאות בסקר, אלא רק מה שתועד על ידי חברי האפרכסת. לא תראו שם הופעות מחוץ לתל אביב, הופעות מיינסטרים, מזרחי, ג'אז, וכו'. עם זאת הם כן תיעדו המון הופעות מרחבי הקשת המוזיקלית של סצינת השוליים פלוס.
    2. תיקנתי שמות של אמנים שהופיעו בכמה ווריאציות. אם מצאתם טעויות אנא שלחו תיקונים. אם אתם רוצים לעזור בעריכה אשמח לתת לכם גישה למסמך.
    3. הסקר לא כולל פסטיבלים וערבי הופעות, אלא רק הופעות בהם שמות האמנים צויינו בכותרת האירוע. יש גבול כמה זמן חופשי יש לי, והאמנים הרציניים בכל מקרה עושים ערב משלהם.

    מה גיליתי בסקר? אם ללוס אנג'לס יש את ה-100,000 שלה, לפי שנת 2012 יש כמעט 1,000 להקות ואמני שוליים פעילים בארץ. זה אומר שאם נפזר אותם באופן שווה על כלל האוכלוסיה יש אמן לכל 7,500 איש. לצערי אם נהיה יותר ריאליסטים הסצינה נראית הרבה יותר צפופה.

    אינדינגב, הפסטיבל הגדול של הסצינה, מושך כ-3,000 כ-5000 איש. לקצה יש כ-6,700 לייקים בפייסבוק. אז נהיה נדיבים ונניח שיש בסצינה קהל של 10,000. זה אומר אמן אחד לכל 10 אנשים בלבד. גם אם נפריז עם הערכה של 100,000 איש בסצינה, עדיין היחס של אמן לקהל מאוד קטן. זה לא חדש שאין מספיק קהל לתמוך בכולם, אבל עכשיו רואים את המספרים בבירור.

    עוד נתון מעניין הוא באיזה תדירות להקות מופיעות. לפי האפרכסת, בשנת 2012 כל אמן הופיע בממוצע כ-2 פעמים בשנה. נשמע מעט, אך ב-2012 היו כ-2,300 הופעות, כלומר, 6 הופעות שוליים בתל אביב ליום. הלהקות שהופיעו הכי הרבה ב-2012 היו The 1840s, Brain Candies, נערות ריינס, אבי הזמר, ו-Cannons. כל אחת מהן הופיעה בממוצע כמעט כל חודש או יותר.

    הסקר נתן לי גם מבט על רוסטר אמני השוליים בארץ. כמה מתוך ה-1,000 אני מכיר? כמה שמעתי? כמה ראיתי בהופעה? גם אם הייתי רוצה להתעדכן, זה בלתי אפשרי. אפילו ללכת להופעה כל יום לא היה מספיק.

    (צילום על ידי גוני ריסקין)