פוסטים מתויגים עם אינדי ישראלי

  • נשף חלל 3: ראיון + הגרלת כרטיסים

    ב-30.11 יתקיים נשף החלל ה-3, "פסטיבל חקר החלל והבהייה בנעליים". נרקוד סלואו לצלילי ועדת חריגים, REO (הסופרגרופ הסקסי של זואי פולנסקי, אור אדרי, ואסף אמדורסקי), והצמד הנשי הרועש לילה, מפגש בין הסופרנובות החלליות והחלומות. תהיה דקורציה של בלונים וכדורי חוף על הירח + פונץ' בין-גלקטי להרווית הצמא האינסופי של הריק השחור.

    כדי להכין אתכם לשיגור, שאלתי את ההרכבים כמה שאלות בעניין הנשף והחלל (לצערי להקת לילה לא יכלה להשתתף עקב גיחה לחו"ל לאלפה סנטורי). המועצת הגלקטית של הנשף החליטה לפנק אתכם, בני כדור הארץ, ולהגריל 2 כרטיסים זוגיים, כן, לכם ולדייט הלוהט מונוס או המאדים או פלוטו. פרטי השתתפות בסוף הפוסט.

    מי גיבורי החלל שלכם?

    ועדת חריגים: "ברטלן פרקאש, האסטרונאוט ההונגרי הראשון בחלל. יש לי תקליט 7" שלו מכריז על כוונת האנושות לשלום עולמי על רקע מוסיקת chillwave עתידנית. מדהים".

    REO: "גיבורת החלל שלנו היא לייקה הכלבה האסטרונאוטית שקיפחה את חייה בנסיון לא ברור לתפוס את הזנב שלה סביב כדור הארץ".

    איך המוזיקה שאתם עושים מתחברת לנשף החלל?

    ועדת חריגים: "חלל מתחרז עם יובל".

    REO: "המוזיקה של ריאו מתחברת לנשף חלל כי אור הגיעה מערד וזואי הגיעה מהחלל החיצון".

    איזה להקה נוספת הייתם מביאים לנשף ולמה?

    ועדת חריגים: "את Real Estate. אני שומע אותם הרבה עכשיו כשאני עובד כדי להירגע. אוהב אותם".

    REO: "להקה נוספת שהיינו מביאים לנשף חלל היא Spaceman 3 כי יש מצב שזה יתאים".

    ב-1977 NASA שיגרה לחלל את הלוויין Voyager. הוא נושא עליו תקליט זהב עם ברכות בשפות שונות, קטעים מוזיקליים מכל מיני תקופות ומקומות, ותמונות מכדור הארץ. בספטמבר האחרון הוא יצא ממערכת השמש. מה הייתם שמים על תקליט הזהב הזה?

    ועדת חריגים: "אני חולה על התקליט הזה. קראתי עליו כל כך הרבה והקשבתי לו המון פעמים. ואז התחלתי לצפות גם ב-related videos ביוטיוב, והגעתי להקלטות של התנודות של הגלים שנפלטים מכוכבים מסויימים. זה מדהים! יש הקלטה של איך צדק או נפטון "נשמעים". בכל מקרה, היה לי רעיון לעשות תקליט דומה עם צלילים של תל אביב ולשלוח אותו איכשהו לחלל".

    REO: "היינו שמים על תקליט הזהב שנמצא בדכו אל החלל החיצון את אודיסאה של וועדת חריגים והיי למה לא אולי גם שיר של ריאו עם הסבר שזה עוד לא עבר מאסטר".

    מה מצפה לקהל שיראה אתכם בנשף?

    ועדת חריגים: "לכל מי שבא לנשף מצפה לילה בלתי נשכח. אנחנו הולכים על מוטיב ארט-דקו עתידני, מטרופוליס סטייל. אי אפשר לטעות".

    REO: "לקהל שיראה אותנו בנשף מצפות גיטרות סינתים תחתונים נצנצים והמתופף הכי חתיך בשביל החלב".

    --

    ובכן אסטרונאוטים אמיצים, כדי להשתתף בהגרלה נכנסים לדף המאזין בפייסבוק ומגיבים לסטטוס של הפוסט את מי הייתם רוצים להזמין לסלואו בנשף החלל. כל תשובה הולכת - סלבס, דמויות פיקטיביות, אולי מישהו שמכירים ומתביישים להזמין. 2 הזוכים בכרטיס הזוגי יבחרו אקראית בין המגיבים ביום שישי 15.11.13 בשעה 12:00 ויקבלו הודעות בפייסבוק. בהצלחה, גראונד קונטרול.

    קרדיט תמונה של ועדת חריגים - גוני ריסקין

  • קשר הריוורב: ראיון עם Noria, Cannons, ו-Bucharest

    3 להקות אינדי ישראליות עומדות להשיק אלבומי בכורה - Noria, Bucharest, ו-Cannons (לשעבר Cannons Of Pedro). שלושת ההרכבים שרים באנגלית, השקיעו בהפקה מושחזת, ומתחברות לצליל האינדי פופ/רוק העכשיווי - הריוורב.

    ריוורב הוא האפקט שהופך אולפן קטן לאולם גדול בלחיצת כפתור. להקות כמו Interpol ו-Kings Of Leon החזירו את הצליל המהדהד לאופנה, גל נגד לסאונד החדר הצפוף של הניינטיז. דור ההמשך, למשל Soft Moon ו-Beach Fossils שראינו לאחרונה, הקצין את האפקט וסובב את מחוג הריוורב ל-11.

    בחזרה לארץ. בגלל האנגלית והסאונד הבינלאומי נשמע כאילו שלושת הלהקות שכנות באותו רחוב בברוקלין. זה בסדר גמור. למעשה יש עוד עשרות שכנים וכולם טובים בעיניי. בכל זאת, כדי להכיר יותר טוב את בוקרשט, נוריה, וקאנונז, ולראות שהם לא בדיוק אותו הדבר, שלחתי לשלושתן את אותן 5 שאלות.

    איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם למי שלא שמע אותה?

    בוקרשט: "מוזיקה היא אמנות שרק מעטים מסוגלים לתארה במילים (השאר לא צריכים לנסות). מוזיקת פופ, לאורך ההיסטוריה, מלאת רפרנסים ומחוות, לכן זו הדרך הקלה ולעיתים המתמצתת ביותר לתאר להקה. Bucharest כמו כל יצירה היא תוצר של השפעות. הבירדס, הסמיתס, בלר ודירהאנטר, הם רק חלק מרשימה ארוכה של להקות שהשפיעו על הסאונד והכתיבה של הלהקה. אבל מי צריך היום תיאורים כשאפשר להקשיב ביו טיוב".

    נוריה: "החומרים שלנו הם בהגדרה הכוללת של רוק אלטרנטיבי, עם מעט השפעות אלקטרוניות. מהעיניים שלנו, יש שם הרבה רגש והתייחסות לאסתטיקה כחלק מהמוסיקה שלנו".

    קאנונז: "מוזיקת פופ אלטרנטיבית. מלודיות מרוכזות העוטפות יגון בצלופן. אהבות אבודות, נעורים מפוספסים, לילות הוללות אומללים. לרקוד לבד בבית. השכנים לא יסגרו את החלון בזעם, יושבי האוטובוס לא ירצו למות".

    בשנים האחרונות להקות אינדי משתמשות בהמון ריוורב. מדוע אתם מתחברים לסאונד הזה?

    בוקרשט: "יש משהו בריברב שהופך את הכל למעורפל יותר, למרוח יותר, גורם לך לשמוע צלילים שלא בהכרך קיימים, מה שמשאיר אותך דרוך ומפעיל לך את הדמיון בצורה הכי מעניינת. חוץ מזה, רוב הדברים שאנחנו שומעים עכשיו שוחים בתוך בריכה של ריברב ובאופן טבעי אנחנו מושפעים מזה".

    נוריה: "זה נושא לשיחה שלמה. באופן כללי אפשר לומר שהריוורב תמיד נמצא בשימוש בצורה כזו או אחרת‫: כאפקט שיוצר עומק, וכמובן ככלי שנותן הרבה אופי למוסיקה, אז ‬אנחנו לא בטוחים שזה נכון לומר שספציפית בשנים האחרונות משתמשים בהרבה ממנו באינדי‫, הרי האפקט הזה הוא חלק לא קטן ולפעמים בלתי נפרד מהזהות של מוסיקאים וסגנונות בחמישים שנה האחרונות- הגיטרות אצל קולדפליי, הסנר באייטיז והסאונד של סיגור רוס כלהקה, לדוגמא. יכול להיות שהיום להקות מבליטות את האפקט הזה קצת יותר, בסופו של דבר, זה עניין של טעם ובחירה אמנותית- ‬כשהגענו לשלב המיקסים באלבום החדש עלתה השאלה הזו,לגבי הסאונד, וההחלטה הייתה שלא להשתמש בריוורב מסויים כמשהו שיאפיין את האלבום, כדי שלא להסיט את תשומת הלב מהשירים עצמם. באותה מידה שהוא מוסיף, הריוורב יכול לטשטש ולכסות על המוסיקה, ואחת המטרות שלנו בעבודה על Clear Backgrounds הייתה לשמור על השירים חדים וברורים כמה שניתן".

    קאנונז: "ריוורב הוא טשטוש, מריחה. הסוואת האמת, הסתרת המקור. הוא מדמה חלל ומעצים את הצליל. אנו נהנים מההעצמה הזו כפי שאנו נהנים לשיר במקלחת או להמהם במערה. לעניות דעתי, להקות אינדי החלו להשתמש בריוורב כפיצוי מסוים - על איכות הקלטה או מחסור באמצעים או אי-דיוק, וגם עקב חיבה לטשטוש ההוא, לערפל ולחולמנות שהוא משרה. כך שבתור מוזיקאי עצמאי, אתה יכול להקליט גיטרה בחדר השינה שלך ולגרום לה להישמע כאילו היא הוקלטה בבית האופרה של סידני או באיזו כנסיה. כאשר צליל הריוורב נהיה טרנדי, להקות רבות החלו לאפיין את עצמן דרכו, וזה כבר מצב מעט בעייתי. כמובן, אני נהנה ממוזיקה שטופת ריוורב כאשר היא אינה מסתירה בור נטול תוכן; כמו במקרים רבים - שימוש במידה".

    מה מייחד אתכם לעומת הרכבים אחרים שפעילים בז'אנר?

    בוקרשט: "אני חושב שלBucharest הייחוד שלה, אך לדעתי אלו אחרים שיכולים או צריכים לשים את האצבע על המרכיבים שמייחדים אותה משאר להקות ה'זאנר'".

    נוריה: "האובססיה לתוכן- הטקסטואלי והמוסיקלי.אנחנו משקיעים מאד בשירים עצמם, ומשתדלים שיהיה בהם תוכן ועולם דימויים שיעורר משהו הכי אוניברסלי ועם זאת הכי אינטימי במאזינים".

    קאנונז: "אינני יודע לומר מה מייחד אותנו לעומת אחרים מבלי להציב את עצמי מעל אנשים שאיני מכיר. אני יכול לומר שמיוחדת בעיניי הרצינות בה אנו תופסים את העיסוק במוזיקה, ההתמדה, הרצון להמשיך להיפתח ולהתפתח וההרכב האנושי הנהדר".

    אתם נשמעים בינלאומיים, כאילו יכלתם להגיע מכל מקום בעולם. איך בכל זאת החיים בישראל השפיעו על היצירה שלכם?

    בוקרשט: "אני לא חושב שמבחינה מוזיקלית אפשר לשמוע השפעות מקומיות אבל אין ספק שהנוף והסביבה בהחלט משפיעים על יצירה. הרבה מהשירים של Bucharest עוסקים בייאוש ותחושת מחנק, שהן בהחלט תחושות שליוו אותנו כנערים בשכונות הנידחות בהם גדלנו בירושלים. קשה להשים את האצבע על ההשפעות המקומיות, אך הן בהחלט מרחפות אי שם ברקע".

    נוריה: "החיים כאן גורמים לנו לחשוב גם על הקהל הישראלי שישמע את השירים ויתחבר אליהם. לא פשוט להיות להקה ששרה באנגלית בישראל, העובדה הזו גורמת לאנשים לבחון אותך פי כמה כי אתה לא שר בשפת האם שלך(ושלהם) ויש לזה השפעה מסויימת, אבל זה לא בא לידי ביטוי ביצירה שלנו, שם אנחנו נאמנים למסרים שלנו, ההשפעה מגיעה דווקא במהות וההתנהלות שלנו כלהקה. בהתחלה ניסינו להמנע מתדמית ה"הרכב הישראלי", ניסינו לברוח מהגדרות מוסיקליות מקומיות וזה לא תמיד האיר לנו פנים. היום אנחנו לא מתעלמים מהקהל הישראלי במה שאנחנו עושים ומכוונים הרבה אנרגיות חיוביות להצלחה בארץ , שזה אתגר לא פשוט כשהטקסט באנגלית".

    קאנונז: "אני חושב שהמוזיקה שלנו לא הייתה נשמעת כפי שהיא לולא היינו גדלים וחיים בישראל. נכון, הטקסטים באנגלית וההשפעות הניכרות שייכות לתרבות המערב, אך הכתיבה והיצירה נעשים מתוך חיים בישראל. גם אם מדובר בפנטזיית בריחה או שינוי, היא מעוצבת מן המציאות הסובבת. מעבר לזאת, יש המון מוזיקה ישראלית שאנו אוהבים; עליה גדלנו והשפה היא שפתנו.
    לא חשוב באיזו שפה אתה יוצר, אך ליצירה נטולת זמן ומקום אין ערך ממשי. אין ברירה אלא ליצור מתוך הסביבה בה אתה מתקיים".

    מה החלום הכי גדול שלכם בתור להקה?

    בוקרשט: "החלום הוא להגיע למצב שאנחנו עושים רק את זה, עם חופש מוחלט, מבלי להיות משועבדים לעבודות מזדמנות ששואבות מאתנו את כל הזמן והאנרגיה. להיות חצי מהשנה בדרכים ובחצי השני לכתוב ולהקליט חומרים חדשים. להרגיש שזה משהו חי שזז ומתרחב כל הזמן, עם קהל גדול שאוהב אותנו מספיק ולא מפחד לשמוע אותנו משתנים ומתנסים בדברים חדשים".

    נוריה: "להמשיך ליצור יחד, להגיע להרבה קהל ולגעת בהרבה אנשים, להופיע הרבה, לצבור חוויות יחד, ולהצליח להתפרנס ממה שאנחנו עושים וכל כך אוהבים".

    קאנונז: "איננו נוהגים לחלום חלומות גדולים, זה מפזר אותנו. החלום הנוכחי בתור להקה הוא לזכות בהכרה ראשונית, ולצאת ולנסוע ולהופיע ולהופיע".

    --

    בוקרשט ישיקו את אלבום הבכורה ב-24.10 בלבונטין 7

    נוריה ישיקו את אלבום הבכורה ב-29.10 בתיאטרון תמונע

    קאנונז ישיקו את אלבום הבכורה ב-12.11 בתיאטרון תמונע

  • האיסלנדית החדשה

    הסיגנל "זה בסדר לפחד", כלומר, "Ze Beseder Lefahed" (גוד יודע איך מבטאים את זה באמריקאית) של ועדת חריגים פורסם ב-Spin והלהקה סומנה כאייטם חם ב-The Fly. להקת אפור גשום, שחלק משיריה בעברית וחלקם באנגלית, קיבלה ביקורות אוהדות מעבר לים. אפילו אד טרנר אנד דה דנילוף סנטר הופיעו בברלין בשפת הקודש. האם העברית היא האיסלנדית החדשה?

    זו לא הפעם הראשונה שמוזיקה בעברית מופצת בתפוצות, ואני לא מדבר על "אבניבי" של יזהר כהן. התקדים האחרון, יחסית, היה סרט הטראש של אדם סנדלר מ-2008 "You Don't Mess With The Zohan" שלווה במוזיקה של הדג נחש. הלהקה יצאה לטור או שניים באמריקה והופיעה בעיקר מול יהודים וישראלים לשעבר.

    השאלה הגדולה, כמובן, היא כמה רחוק זה יכול ללכת, עד כמה השפה מהווה מחסום למוזיקה? כדי לבדוק את זה, בואו נשאל בכיוון ההפוך - עד כמה רחוק הגיעה מוזיקה בשפות אחרות? האם אנחנו שומעים להקות ששרות בפולנית, קוריאנית, דנית, או אפילו בספרדית או צרפתית?

    יש לי חדשות לא טובות - מעט מאוד להקות הצליחו לפרוץ את מחסום השפה. גרוע מכך - ההצלחה שלהן לא פתחה את הדלת לעוד להקות. להיפך, זה נהייה גימיק שאי אפשר לשחזר, אלא אם כן אתה עושה מוזיקת עולם.

    יש בגרמניה תעשיית מוזיקה עצומה, אבל רק הגרמנית הנוקשית של Rammstein עברה את חומת ברלין לשעבר. כולם נהנים מהאיסלנדית השוטפת של Sigur Ros, אבל איזה הרכבים ששרים בשפת האלפים קיבלו אפילו חצי מהתהילה שלהם? גם כשחושבים על צרפתית, מהשפות האהובות בעולם, השם שעולה מיד הוא סרג' גינסבורג, ואולי MC Solaar למיטיבי לכת.

    רוב המוזיקאים שמו את שפת המקור בצד לטובת הגולה. Myslovitz הפולניים נכנסו לפלייליסטים ברחבי העולם עם הלהיט "Sound Of Solitude", במקור "Długość Dzwięku Samotności". גם Kent השבדיים הושמעו ב-MTV עם השיר "Music Non Stop", הגרסה האנגלית ל-"Musik Non Stop". כמו שפולנית ושבדית נשמעות לנו מוזר, ככה העברית נשמעת מוזר לגויים, אם לא יותר.

    בארץ היו נסיונות דומים. להקת היהודים תרגמה את שמה ל-.I.U.D.M ויצאה להופיע בארצות הברית. אפילו ריטה תרגמה את "בוא" לאנגלית שנהיה ללהיט מפתיע ברדיו האמריקאי. כששלום חנוך עבר ללונדון הוא כתב שירים באנגלית למרות הקושי שלו עם השפה, וגם פורטיסחרוף נטשו את העברית כהקימו את Minimal Compact.

    אולי יקרה משהו הרבה יותר צנוע. כמו שיש פרנקופילים ואיסלנדופילים אולי נזכה לראות ישראלופילים - אנשים בלי קשר לישראל שיבחרו לאמץ את התרבות שלנו ולהכיר כל צליל שיצא מפה, אולי בקטע היפסטרי של אפריקה זה פסה, I listen to Israeli bands that don't exist yet.

    בתמונה הגדולה, ועדת חריגים באה בזמן הנכון עם הסאונד הנכון והבאזז הנכון, וסחטיין על ההישג. אם הייתם אומרים לי לפני שנה שמוזיקה בעברית תגיע למקומות כאלה הייתי מרים גבה גבוהה. אלא אם כן ההיסטוריה תחזור על עצמה, מוזיקאים שרוצים קריירה בינלאומית ימשיכו לשיר בשפת המלכה. תשאלו את אסף אבידן ועדי אולמנסקי. כלומר, Asaf Avidan and Adi Ulmansky.

  • מסיפורי פוגי אפשר ללמוד

    תל אביב התרוקנה ברביעי וחמישי בלילה, ולא בגלל איום של טילים או של הדודה והדוד בליל הסדר. תושבי העיר הלכו לראות את האיחוד של להקת האינדי הגדולה בארץ - להקת כוורת.

    לא תמיד שילמו 500 שקלים כדי לראות את כוורת בהופעה. בסדרת הדוקו המעולה, "סוף עונת התפוזים", דני סנדרסון סיפר על המוזיקה של הלהקה בתחילת הדרך: "זה לא היה קל לעיכול - כל אחד אמר שזה לא מסחרי במיוחד".

    אפריים שמיר הצטרף לדבריו: "כבר בהופעה הראשונה הנסיונית, כבר ראינו שזה מעורר חילוקי דיעות. זאת אומרת, חלק מהאנשים מתים על זה, וחלק מרגישים שמזלזלים בהם". סנדרסון הוסיף שאנשים יצאו באמצע ההופעה. הם בטח הצטערו על זה.

    "סיפורי פוגי" מכר עשרות אלפי עותקים באופן מפתיע ושם את הלהקה בלב הקונצנזוס. אבל היא לא נשארה שם להרבה זמן. אלבומי ההמשך וההופעות החדשות לא הצליחו מבחינה מסחרית. "אנחנו לא מבינים איך זה שהשירים זוכים להצלחה כה גדולה ברדיו ובמצעדים ובכל זאת לא בא קהל כמו לתוכנית הקודמת" - צוטט דני סנדרסון מעיתון שהוצג בסדרה (אשמח לדעת מה המקור).

    הסתבר שאימי, טל שחם, היתה עדה לבריחת קהל כשראתה את כוורת בחיפה ב-1975. "מי בכלל בא? נראה לך שמישהו בא?", היא סיפרה, "הכניסו אותנו בחינם". היו לדעתה אולי 50 איש בהופעה. היא וחברתה אפילו תפסו טרמפ עם הלהקה בחזרה לתל אביב. הלהקה הסיעה את כל הציוד בעצמה בוואן.

    כוורת כבר לא צריכה לסחוב ציוד. הנוסטלגיה עשתה את שלה והיא נהייתה ללהקה האהובה בארץ, "הביטלס הישראלים" כפי שאמרו השבוע. שמעתי שהיתה הופעה אדירה. כוורת שלחה את כל המשפחה הביתה עם חיוך מאוזן לאוזן ואת הדור הבא לאיחוד הבא. כמה מהם ילכו לראות את הלהקות שפעילות כרגע בארץ, את הלא מסחריות והלא קלות לעיכול?

    "זה קהל מכובד וזה קהל אוהב", כתב ניר גורלי בפוסט על הופעת כוורת בבריכת הסולטן, "אבל זה גם קהל שנתלה יותר מדי על הישגי העבר". הוא הזכיר הופעה של אביב גאדג' שהתקיימה באותו הערב והפציר "לכו לראות אותו ואמנים צעירים כמותו, ואל תחכו 40 שנה בשביל זה".

    "עצם העובדה שהלהקה היחידה שמצליחה להביא לפארק 50 אלף איש היא להקה שהתפרקה לפני כמעט ארבעים שנה היא עצובה ואף פאטתית", רשם אמיר אשר, שדרן רדיו ותיק, בסטטוס בפייסבוק. "זה שמאז הסבנטיז אין כאן הרכב שמתקרב לזה מלמד אותנו כמה מצב התרבות והתקשורת התרבותית כאן עצוב".

    אמיר צודק. אין מספיק תמיכה לסצינת השוליים כדי להוציא משם את כוורת הבאה. אין עזרה ממסדית למוזיקה "קלה", הרדיו המיינסטרימי לא מפרגן ללהקות חדשות, והקהל אוטם את אוזניו ונשאר עם אריק איינשטיין. יש שמאשימים את האמנים בטענה שהאיכות של המוזיקה החדשה ירודה. בולשיט.

    לפי סקר שערכתי בעזרת נתונים מהאפרכסת, יש יותר מ-1000 הרכבי שוליים בארץ. אם נתקמצן ונגיד שרק 1% מהם באמת מוכשרים ועושים מוזיקה שמתאימה לקהל הרחב, צריכים להיות 10 הרכבים שלא רק בלוגרי מוזיקה מכירים. מוכשרים יש - יהוא ירון, אבי עדאקי, הבילויים, רות דולורס וייס, ועוד רבים, אבל בשבילם להביא כמה מאות איש לבארבי זו הצלחה אדירה.

    אתמול התקיים מרתון הופעות באוזןבר, ערב התרמה להחזרת הגדה השמאלית לפעולה. 18 להקות השתתפו באירוע, הכניסה עלתה 50 ש"ח. ראיתי בתחילת הערב מוזיקאית לא מוכרת אך מאוד מיוחדת ושמה רננה נאמן הנדלר. הסתבר שכבר כתבו עליה בהארץ ובעוד מקומות. הייתי אולי בין 10 איש שהיו בקהל. בואו לראות אותה ואת האמנים שפעילים עכשיו. הם צריכים את התמיכה שלכם כדי להיות כוורת הבאה.

  • ירושלים של כמעט

    נושאי המגבעת מופיעים במועדון אמדיאוס בירושלים, 1986; משמאל בכיוון השעון: ישי אדר, אלון כהן, אהד פישוף

    "זוהי עיר משעממת / כן משעממת", שרו נושאי המגבעת בירושלים של סוף שנות ה-80 בשיר "נושאי המגבעת", תגובת נגד לעיר שמרנית מלאה בתיירים ודתיים. אולי האדמה עדיין מקולקלת, אבל העיר כבר לא משעממת.

    השבוע מתקיימת החזית, חגיגה של סצינת האינדי הירושלמית עם הופעות של הרכבים מיתולוגיים ותוכניות רדיו על המוזיקה העצמאית של העיר. נסעתי לשם אתמול לראות הופעה של יאפים עם ג'יפים. נהניתי ואפילו זכרתי את רוב המילים ללהיט "הבת של הדיקן", אבל זה לסטטוס בפייסבוק. הנסיונות שלי למצוא משהו אמיתי לכתוב על האירוע כשלו.

    ואז נזכרתי בשיחה שהיתה לי עם גיאחה. אמרתי לו אחרי ההופעה שהלהקה היתה מאוד מוזיקלית שזה כמעט היה ג'אז. הוא ענה לי שהיאפים תמיד היו הרכב של כמעט, לא לגמרי שם.

    פתאום האלמנט הזה נראה לי נורא נוכח במוזיקה הירושלמית. בוערת בה אש, אבל היא לא לגמרי שם. במיוחד בליריקה. אוהד פישוף (נושאי המגבעת, הפה והטלפיים, בני המה), ישי קיצ'לס (יאפים עם ג'יפים, פוריטנים צעירים), ואסף עדן (אשכרה מתים, רייסקינדר) - מה לעזאזל הם רוצים להגיד?

    לפעמים אני רואה בליריקה שלהם מסר, כמו בציטוט שפותח את הפוסט, אבל בשורה הבאה הוא יכול להתבטל או להשמע כמו שפה פנימית לא מובנת. אפילו מבחינה מוזיקלית קשה לי להגיד באיזה ז'אנרים הם פועלים. ובכל זאת אני נהנה לשמוע אותם ומרותק מהפעילות שלהם.

    אולי העניין הזה של לא לגמרי שם הוא לסרב למסגרות. המוזיקה בירושלים תמיד הוגדרה בשונות שלה, להיות בני המה מאשר בני האדם. לא להכנע לתבניות ולאתגר את הנטייה האוטומטית לקטלג.

    אוהבי מוזיקה המליצו לי אתמול לבוא להופעת האיחוד של דיואלט ביום רביעי. שאלתי אותם איך הלהקה נשמעת, וראיתי שהם התקשו לתת תשובה מידית. עכשיו אני מבין למה.

    (צילום מאת דני פישוף)