לפני חודש נתקלתי בחברי הטוב עידו לויט על הטיילת מצפון לרדינג. עידול סיפר לי שהוא חזר לשמוע את "How To Be Shy" אחרי שנים, ושהוא שם לב לעושר ההרמוני של האלבום. יש לו רקע מוזיקלי/תרבותי עשיר - הוא מלמד קולנוע באוניברסיטת ת"א, כותב במגזין "תקריב", למד בקונסרבטוריון של אמסטרדם ובמחלקה למוסיקולוגיה באונ' ת"א, הקים את להקת הרוק המתקדם Maqama ועבד בחנויות המוזיקה "קצת אחרת" ו"מטאל-שופ" בת"א. עכשיו ששי הכריז על הופעת 12 שנה לציון האלבום, הזמנתי את עידול לנתח את ההרמוניות. -עידו שחם
"How to Be Shy" הוא אלבום מענג. הוא אלבום שכיף להכיר, כיף לשמוע ללא הפסקה וכיף לשוב אליו אחרי זמן-מה של זניחה. השיבה האחרונה שלי אליו התרחשה לפני כחודש וכשיבות רבות אל אלבומים שלא האזנתי להם זמן רב השיבה אל HTBS הייתה בגדר האזנה מחדש שהשמיעה לי דברים רבים שנעלמו מאזניי עד אז.
התחושה הזו של גילוי מחדש, שהיא תמיד מרגשת, מוכיחה שכסובייקטים מאזינים אנחנו יצורים בהתפתחות מתמדת. אנחנו לא רק נמשכים לאלמנטים מוסיקליים שונים בתקופות שונות של קיומינו המאזין, אלא אף שומעים דברים אחרים פשוטו כמשמעו. ניתן לומר בעצם שכל האזנה מכילה בתוכה את סך האזנותינו עד אותו הרגע, ולא רק אותן – גם סך הידע התרבותי שלנו, הידע הביקורתי שלנו והידע ההיסטורי-מוסיקלי שלנו, שלא לדבר על החוויות האישיות-רגשיות שאופפות אותנו באותה האזנה ספציפית, לוקחים כולם חלק בכל רגע של האזנה למוסיקה. אם בהאזנות מוקדמות ל-HTBS ציפיתי בעיקר לגיטרות של "Sad Song Happy Song", "No More" ו-"Power Pop Symphony" אז בהאזנות מאוחרות יותר התלהבתי הרבה יותר דווקא מהמנונים כמו "Really Have to Go" ו-"Fireworks Tonight". זמנים אחרים משכו אותי לעיבודים העשירים של "Don't Want to Say Goodnight" ונוספים אל הקווים המלודיים של "Spring B# (Stevie Winwood)" ואחרים. אבל כאמור, לעתים בהאזנות חדשות אנחנו גם שומעים דברים חדשים, וכזו הייתה האזנתי האחרונה ל-HTBS.
הגילוי המחודש שהביאה איתה אותה האזנה הוא העושר ההרמוני של האלבום. באותה האזנה מצאתי לפחות את אחת הסיבות לרעננות הבלתי נדלית של האלבום הזה – אלה לא רק הסאונד המסוים והאופייני, העיבודים הצבעוניים, הקומוניקטיביות של המלודיות והאיזון בין שירי גיטרות לשירי קלידים, אלא גם, ואולי בעיקר – העושר ההרמוני והמבנים המורכבים יחסית של הקומפוזיציה של שירים רבים באלבום. עבורי כמאזין, מבנים הרמוניים עשירים הם אחד האלמנטים המרכזיים לשימור רעננות של יצירה – עצם העובדה שההתרחשות ההרמונית אינה פשוטה מייצרת את הואריאציה בתוך המוכר שכל כך בסיסית לשימור העניין המוסיקלי ביצירה. באותה האזנה הסתבר לי שנובלמן אינו סתם מוזיקאי מוכשר, אלא כותב-שירים מקצועי ומיומן שניצב בשורה אחת עם גיבורי הפופ של שנות השישים כמו ELO, The Lovin Spoonful, Kaleidoscope, Steve Winwood ואחרים, המככבים ברבים משיריו. לאחר אותה האזנה החלטתי לנסות להתחקות אחר המהלכים ההרמוניים בכמה משירי HTBS ולנסות לקבוע מה זה הדבר שעובד שם. להלן כמה מחשבות בעניין.
ניכר שמז'וריזציה, שהאפקט שלה הוא תחושת התעלות, מהווה את אחד הכלים ההרמוניים באלבום. מה זה מז'וריזציה? בסולם מסויים יש אקורדים מז'וריים ויש אקורדים מינוריים. מז'וריזציה היא הפיכת אקורד מינורי מהסולם לאקורד מז'ורי. לדוגמה, בשיר "Cats", החלק השני שמתחיל עם "All the aeroplanes" (דקה 0:27), נפתח באקורד של לה מז'ור, כשבסולם של השיר האקורד של לה הוא מינורי. בהפשטה, ציפינו לאקורד עצוב וקיבלנו אקורד שמח במקומו. בהמשך בשורה "A percussionist is playing a tune" (דקה 0:37) יש מזו'ריזציה על מז'וריזציה – כלומר, אחרי המז'וריזציה הראשונה ציפינו שהאקורד יהיה מינורי, אבל שי דווקא ניגן אותו כמז'ורי. התוצאה היא הסוכרייה הקיצית הזו.
מז'וריזציה מתרחשת גם ב-"Spring B# (Stevie Winwood)". האקורד בדקה 0:05, האקורד שבנוי על הצליל השישי בסולם, הוא האקורד הכי עצוב בסולם. בשפה רשמית - המקבילה המינורית. כששי עושה מז'וריזציה למקבילה המינורית, הוא בעצם הופך גם את העצוב הגדול הזה לשמח.
אל מול ריבוי המז'ורזציות שהאפקט החד משמעי שלהם הוא feel good, השיר מייצר דרמה באמצעות מינורזציה. כלומר, הפיכת אקורד שבהקשר של הסולם הוא מז'ורי למינורי. שומעים זאת ב-"Spring B# (Stevie Winwood)" בכניסה של השירה (דקה 0:17) וגם בפזמון ("You will say" דקה 0:52). בשני המקרים מתרחשת מינוריזציה של הדרגה הרביעית, כלומר של האקורד הבנוי על הצליל הרביעי בסולם, במקרה הזה סי במול. מינוריזיציה של הדרגה הרביעית לפעמים נשמעת כמו קלישאה, אולם כאשר היא מגיעה משום מקום כמו בשיר הזה התוצאה דרמטית ביותר, בעיקר במתח שהיא יוצרת מול המז'וריזציות שקדמו לה.
פרט למז'וריציות ומינוריזציות, האלבום מאופיין גם במהלכים כרומטיים של בסיס האקורד כלפי מטה. מהלך כרומטי כלפי מטה הוא ירידה רציפה בצליל הבסיס של האקורד. זה בולט במיוחד ב-"Don't Want To Say Goodnight" מהדקה ה-0:34 ועד 0:37 ("Let's pretend") עם ירידה של 3 תווים בפסנתר. מהלך הבסיס הזה מייצר בהפשטה תוגה – אי-בהירות – תקווה, אבל עם טוויסט.
מהלך דומה מאד נמצא ב-"Fireworks Tonight". גם כאן ישנה ירידה כרומטית, הפעם של הבאס, בדקה 0:26 ("that I've met through the years"), בדקה 0:41 ("I liked it because"), ואז שכפול של המהלך בטון אחד קדימה ("and just like Sir Paul"). השכפול מייצר את אותה ההרמוניה כמו ב-"Don't Want To Say Goodnight", ואין כמוה לייצוב תחושה של תקווה, בעיקר כאשר היא מובילה אל הפזמון המז'ורי שמתאר זיקוקי די-נור, פרפרים וקשת בענן.
הרעננות המענגת של HTBS נעוצה אם כן באופטימיות, אשר מוטבעת בתוך המבנה ההרמוני שלו. שירי האלבום אינם מסובכים, ובוודאי שאינם מתחכמים. למעשה המבנים ההרמוניים שסקרתי כאן הינם מבנים מקובלים, בטח שעל אותם גיבורים מוסיקליים שמככבים באלבום. אולם הרושם הוא שנובלמן הוא מוסיקאי שאינו רק שולט במבנים האלה על בוריים, אלא מוציא אותם אל הפועל בצורה רגישה ונבונה. זה מאוד מענג כאשר חורגים ממבנה הרמוני פשוט, וזה מענג שבעתיים עם האופטימיות של ההרמוניות ב-"How to Be Shy".
