פוסטים מתויגים עם אינדי ישראלי

  • סיקור פסטיבל יערות מנשה 2014

    ביליתי בסופש בפסטיבל יערות מנשה במשימה לסקר אותו עבור עכבר העיר:

    עם ההגעה ליערות מנשה, אותה תחושה אינדינגבית התגנבה לי לעמוד השדרה. אני לא טוב בהערכת גילאים, אבל נראה שרוב באי האירוע היו בני עשרים וקצת. זה טבעי - מיטב פסטיבלי המוזיקה מכוונים לקהל יעד של סטודנטים שיכורים מאשר לבני שלושים ומשהו שקצת עייפים מהחיים. לי טריפון, שעלתה כחלק ממופע "שרות חווה אלברשטיין", ניסחה זאת מעולה כששאלה "מה שלום כל הפיות והשדים?", כשהיא בעצמה נראתה כמו מכשפה מושכת. אם שמים בצד את ההופעות, האווירה בפסטיבל נטתה לכיוון יוצאי בוםבמלה עם דוכנים למכירת דיג'רידו, שורות של ישבנים בסשן יוגה המוני ובחורות מקועקעות קלות שחלו בקדחת ההולה-הופ.

    לכתבה המלאה

  • פיקסציה עם אילת: ראיון עם בלה טאר על "Pharaoh's Island"

    בלה טאר הוא לא רק במאי הונגרי; בלה טאר הוא גם פרויקט הסולו של נערת האינדי הנצחית זואי פולנסקי.

    הותיקים בטח זוכרים אותה מ-Ed, Ex Lion Tamer, ו-Katamine, והיום מ-REO. אלבומה הראשון, "Pulsar", היה פסקול מושלם לריחוף בגלקסיה שהולחן בעזרת לופים של באס גדוש באקפקטים וקולה השברירי של זואי. חששתי שזה רק כוכב שביט חולף, אבל בלה טאר חוזרת עם אלבום שני ולא פחות קסום בשם "Pharaoh's Island". הגישה המינימליסטית-מלודית נשמרת בתוספת צבעים של גיטרה חשמלית, סינטיסייזר, ותופים. רוחה של Cocteau Twins מרחפת מעל אי האלמוגים.

    לכבוד ההופעה הקרובה ב-12.5 בפסאז' וההשקה ב-24.6 באוזןבר, ראיינתי את זואי במייל על הגישה האמנותית שלה וההשפעות על האלבום החדש.

    בחרת לנגן בבלה טאר לבד עם לופר מאשר עם עוד נגנים. מה הוביל להחלטה הזו?

    "ללופר אין אילוצי זמן, דרישות במה, ימים לא טובים. בתקופות שיש לי סבלנות יתרה אני תמיד שמחה לשתף נגנים נוספים, כמו למשל באלבום החדש בו משתתפים גם אור רימר על גיטרה ובאס, איילון אליקם על כלי הקשה ואור אדרי על קלידים ושירות רקע".

    מדוע קראת לאלבום החדש על שם אי האלמוגים בסיני?

    "הפיקסציה שלי עם אילת ועם ים סוף הולכת אחורה לתקופה שהייתי ילדה, כמו רוב הישראלים אני מניחה. לא הייתי אף פעם בסיני אבל האיזור מרתק אותי והרעיון של אי שהוא דבר אחד מעל המים ודבר אחר מתחת למים משך אותי ועודד אותי 'לחפור' בעצמי".

    מה השפיע עלייך ביצירה של האלבום?

    "האלבום סוגר תקופה ארוכה של שלוש שנים, בהן גרתי בבית די מבודד מחוץ לעיר. היה שם המון שקט, וטבע ויופי ומקום למחשבות ואלה הם הדברים שהשפיעו עלי. תקופה ארוכה של יצירה מבלי 'לצאת החוצה' מביאה איתה הרבה תיסכולים וחששות, ואני חושבת שגם ההתמודדות עם אלה נכנסה לשירים".

    השירים ב-"Pulsar" הורכבו רק מבאס וקולות בעוד שבחדש יש גם גיטרה חשמלית ותופים. מדוע החלטת להוסיף עוד כלים?

    "השיר הראשון שרציתי לשמוע בו עוד כלי היה pharaoh's island. דמיינתי שם דרבוקה ולמזלי בדיוק הכרתי את איילון אליקם. מהפעם הראשונה שהוא נגן איתי זה היה מושלם. גם את התפקידים לשאר השירים הוא שלף מהמותן וזה השתלב בול. אחר כך הצטרפה הגיטרה המדברית של אור רימר ובסוף הקולות והקלידים של אור אדרי שאחרי פעם אחת לא יכולתי בלעדיים. אז הופענו קצת יחד ותפסנו את הרגעים הטובים בהקלטה. עכשיו זה נהיה שוב מסובך, ככה זה עם אנשים, ואני שוב סולו חוץ מאירוח פה ושם".

    אני יודע שהופעת בעבר בניו יורק. איך הגיבו למוזיקה שלך? האם את מתכננת להופיע עוד בחו"ל?

    "קיבלתי פידבקים טובים ממי שבא להופעות בניו יורק. אפשר כנראה לספור את כמות האנשים על שתי ידיים. כרגע אין תוכנית להופיע בחול".

  • סט אינדי רוק ישראלי ליום העצמאות

    המוזיקה העצמאית בארץ אובדת בתהום הנשיה. להקות מתפיידות כשהיאוש, הדיי ג'וב, והילדים משתלטים על החיים. אין שום מגזין מוזיקה או מצעדים לתעד את ההייפ. הזיכרון מאוד סלקטיבי. הלכתי להמון הופעות אינדי ב-14 השנים האחרונות ושמעתי מלא להקות. הספקתי לשכוח את רובן. אפילו הרדיו, שבקושי נותן מקום לאינדי מקומי, משדר בעיקר קטעים חדשים במעגל אכזרי. איך שירים יהפכו לקלאסיקות אם התקשורת לא עפה עליהם ואף אחד לא שומע אותם שוב?

    אז גירדתי את הראש, פשפשתי במדפי הדיסקים המאובקים, וערכתי סט אינדי רוק ישראלי לכבוד יום העצמאות ברדיו הבינתחומי. הופתעתי מהגיוון והכיפיות של השירים, להיטים בעולם מקביל שבו העם נגעל מספריי קצף לבן.

    1. Plastic Peacocks - Radio Death
    2. geishNO - Oblivious Inc
    3. פוריטנים צעירים - בון ג'ובי
    4. קין והבל 90210 - מלחמת אחים
    5. Drunk Machine - Swallow
    6. ויתרתי - אתמול הייתי בריף-ראף ורציתי להקיא
    7. שעלת נפוצה - הזמן הורס הכל
    8. Ed Turner & The Danilof Center - Sophie
    9. אשכרה מתים - קוקה קולה מנטוס וחמאת בוטנים
    10. אנטיביוטיקה - מונומיליציה
    11. סדרני הדשא - קדרים באים
    12. בתריי זוזי - יאללה לט'ס גו
    13. נושאי המגבעת - נושאי המגבעת
    14. קנאק/פופ - פגשתי נערה בדיסקו
    15. Shy Nobleman - Sad Song Happy Song
    16. Bucharest - Cold House
    17. Noria - Volcanic You
    18. Kitzu - Going Far
    19. Vaadat Charigim - Ze Beseder Lefahed
  • אנרגיות מתפרצות: ראיון עם Opioids ו-Suicidal Furniture

    להקת הפוסט-פאנק Opioids וצמד האוונגארד Suicidal Furniture השיקו EP-ים חדשים ויצאו לחרוך ביחד את מסלול האינדי הישראלי (אוגנדה-סירופ-לבונטין). אני שמח לראות להקות מקומיות עם סבלנות, כאלה שלא מתפרקות אחרי האלבום הראשון וממשיכות ליצור ולהופיע. ומה אתם יודעים, זה משתלם - אופיודס הוחתמו בלייבל גרמני ושני ההרכבים יצאו לטור באירופה. תפסתי אותם לראיון משותף במייל רגע לפני ההשקה בלבונטין.

    איך התחברתם ומה משותף ביניכם?

    Opioids: "אנחנו מכירים כבר כמה שנים טובות שהרי כולנו מאותו הכפר עם הרבה שעות איכות בצימר והופענו ביחד לא פעם, כך שכשגילינו שאנחנו מוציאים אלבומים במקביל - היה ברור ומתבקש שנעשה השקה משותפת. התחברנו בראש ובראשונה בזכות האנשים המדהימים שהם ובנוסף לכך המוזיקה המעולה שהם עושים שגרמה לנו להגיע להופעות שלהם בכל הזדמנות. משותף בינינו - לא ז'אנר, אבל משהו באנרגיה בהופעה שאי אפשר להשאר אדיש אליו. שתיהן בהחלט לא הופעות שיכולות לרוץ 'ברקע' באיזו סיטואציה, עם הרבה אנרגיות מתפרצות דבר שדורש קשב רב ואף מעורבות מסוימת מהקהל".

    Suicidal Furniture: "החיבור בינינו נוצר דרך הופעות משותפות ואהבה למוזיקה, תוך כדי הזדהות שבנגיעה במקומות החשוכים שבנפש. המוזיקה שלהם מאוד מרגשת אותנו וזה שאנחנו גם חברים זו מתנה גדולה. העובדה שאו הולכים להשיק את האלבום ביחד, זה מרגש עוד יותר. שנינו מוציאים משהו מלא אהבה וזה כיף שיש עם מי לחלוק את האושר הזה".

    איך עבד תהליך הכתיבה וההקלטה של האי פי?

    Opioids: "אלו 5 שירים שנכתבו בערך בשנה וחצי האחרונה, בדומה לאלבום הקודם - התהליך בדר"כ מתחיל מג'אם וכשיש משהו שמוצא חן בעינינו אנחנו מאמצים ומתחילים לטפח ולבנות אותו. לארז (הגיטריסט) יש תרומה רבה בעיבוד כי הוא יודע דברים - גם כי הוא מלומד וגם בגלל שהוא פשוט גיפטד. אך באופן כללי העבודה היא מאמץ משותף, ממש ההפך מסינגר-סונגרייטר ונגני סשן - כל אחד מביא את החלק שלו וביחד מחליטים מה, איך, כמה ומתי. מעלים הצעות ומנסים אותן.

    "השירים הוקלטו אצל אלי פיקובר, הכל לייב ביום אחד, ביום ההוא הכי קפוא שהיה השנה, באמצע דצמבר. אנחנו אוהבים ומאמינים בסאונד ובאנרגיה של 'לייב', במקום מסויים זה אפילו נהיה חלק ממה שמאפיין אותנו. גם האלבום הראשון (בהפקת אורי פרוסט) הוקלט באופן הזה בעצתו החמה של אורי והמשכנו עם השיטה הזו".

    Suicidal Furniture: "האיפי הגיע בזמן של שינויים מאוד גדולים. מעיין התחלה וסיום של תקופה שהתחילה בכאוס מוחלט ולאט לאט הסתדרה, כמו בקטעים שלנו. התחלנו יותר לשלב קטעים הנוצרים בחדר על ידי אלתור ומשחק, הנותן לקטעים חיות ואנרגיה המאפשרת מקום להפתיע את עצמינו. כאשר אנו מביאים לחדר החזרות את כל הרגשות והתחושות ומאפשרים להם להתבטא, לפרוץ ולהוביל.

    "יש לנו הרבה מזל. כמו שאנחנו עושים השקה עם חברים טובים, כך גם בהקלטות, חבר טוב, רן ישורון, הקליט אותנו בגן שמואל באווירה ביתית חברית וחמה. הרעיון להקליט היה ספונטני, בעקבות הפעילות השוטפת שלנו בהופעות הגיע עלינו ההצעה המפתה: 'הי אולי אתם רוצים להקליט בגן שמואל, יש לנו מקלט ממש מגניב עם מלא ציוד'. אמרנו סבבה. לאחר פרק זמן בלתי מבוטל של מיקסים ומאסטרינג על ידי רן ישורון ואביעד אלברט, נולד האלבום הנוכחי שאנו ממש מרוצים ממנו".


    במה עוסקים השירים?

    Opioids: "באופן כללי על מסעה של הנפש שלנו בעולם החומרי הזה, על מה שבין הרצוי למצוי והחיפוש אחר מה בכלל הוא ה-'רצוי', עם כל הבלבול, התסכול וגם הסיפוק שבדבר. השירים הם פחות סיפוריים, אין ממש התחלה אמצע וסוף עם מסקנות אלא יותר הוצאה של רגש שלא מוצא מנוח בין כותלי הראש החושב".

    Suicidal Furniture: "הקטעים עוסקים בפנימיות מלאה ברגשות כאוטיות הנהפכים לצלילים מרגשים. הלחץ שמצטבר בפנים יוצא כמו ליטוף, או מכה. מתוך כך השירים שלנו מנסים לא להיצמד לתבניות ואנו משתדלים להיות נאמנים להגיון הפנימי שלנו, המחבר ומנגיש עולמות שונים מנפץ אסוציאציות ומייצר מחזה פלאים מתעתע אל תוך מעמקי הנפש החשוכים, אל המקומות בהם ישנו שלט בכניסה 'סכנת מוות!' שם נמצאים הדברים שבאמת שווים".

    יש לכם מתופפות, ובכלל לאחרונה רואים יותר מתופפות בסצינת השוליים (Noria, The Aprons, משוקצות). מה שונה, לדעתכם, בנגינה של מתופפות לעומת מתופפים?

    Opioids: "לא חושבת שהנגינה שונה - לכל אחת יש סגנון משלה, כמו שלמתופפים. ולמי שלא, שוין - כמו אצל מתופפים. אבל כן, זה קצת אישו. זה בהחלט בולט לעין בהופעות ולפעמים אני (רונילי) מקבלת פידבקים שמציינים את זה, כמו 'הופתעתי לטובה' או 'חיה רעה אה? כמה קטנה ככה מפגיזה!' וכאלה, חיחי, אולי כי חושבים שמתופפת תהיה יותר חלשה, לא יודעת. אבל רוב הפידבקים אינם תלויים בדבר.

    "עוד דבר ששמעתי פעם איפשהו שאולי הן, אנחנו, צריכות לעבוד יותר קשה להוכיח את עצמנו, הרבה אנשים מסתכלים 'אה, מתופפת!' וקשובים אלינו יותר מאשר אם היינו בחור, וצריך לא לאכזב, למרות שגם זה אינו תלוי בדבר - כל נגן שמופיע צריך לתת בראש ולהיות טוב. מה שכן אני בטוחה שאם היתי שמה בוידאוז שלנו ביוטיוב טאג 'female drummer' היו לנו יותר צפיות, אבל לא היתי רוצה לעשות מהלך כזה. שיגיעו וישמעו בנסיבות טבעיות, בגלל המכלול של ארבעתנו ולא בגלל פימייל דראמר".

    Suicidal Furniture: "כמו שיש הבדל בין מנטאליות נשית לגברית כך יש הבדל בין מתופפים למתופפות, אופי הנגינה הוא שונה, יותר עגול ורגשי אולי. בהחלט יכול להיות גם אגרסיבי ועוצמתי, אך הוא אכן שונה. קשה ממש לאפיין את ההבדלים באופן ספציפי מכיוון שלכל מתופף ומתופפת יש אופי, סגנון וטכניקה שונים במהות. אין כאן איזה שהם תבניות ברורות שניתן להגדיר. אך אנחנו שמחים ואוהבים מאוד לראות שיש יותר ויותר מתופפות בעלות נוכחות מהותית בסצנה".

    מה הצעד הבא אחרי ההשקה?

    Opioids: "מתוכנן טור לגרמניה+הולנד בתחילת יוני, אז זה כרגע הפרוייקט הבא שדורש תפעול, אחרי שנחזור ממנו - עוד שירים חדשים! ועוד קליפ או שניים לשירים קיימים. לאחרונה חתמנו עם הלייבל הגרמני Danse Macabre אז להמשיך להפיץ את המוזיקה שאנחנו עושים גם בארץ וגם בחו"ל בשאיפה להגיע לכמה שיותר אנשים".

    Suicidal Furniture: "הצד הבא שלנו זה מיני טור בגרמניה שמתוכנן במאי (אם משהו מכיר משהו שרוצה שננגן אצלו בבית). יש לנו קטעים חדשים שאנחנו עובדים עליהם, נמשיך לנגן וזה רק ההתחלה".

    הלהקות יופיעו במוצ"ש 3.5.14 בלבונטין 7 בשעה 22:00 (הנחה לעושי attending)

  • מה שהאמריקאים צריכים: ראיון עם יובל הרינג מועדת חריגים

    אחרי שהשיגה באזז חסר תקדים ללהקת אינדי עברית, ועדת חריגים יצאה לטור אביבי באמריקה שכלל הופעות בניו יורק ופסטיבל SXSW. עוד שבועיים הם יחממו את Yuck בבארבי ובמאי הם יופיעו בפסטיבל Primavera בספרד. הסתקרנתי לשמוע מה העניינים, אז הרמתי טלפון ליובל הרינג, סולן וגיטריסט הלהקה, על הטור, האלבום שבדרך, והרצון ליצור תת ז'אנר חדש של אינדי עברי.

    יצאת ל-25 טורים מאז גיל 22 ועשית מאות הופעות בארצות הברית עם TV Buddhas. איך זה היה לחזור הפעם עם ועדת חריגים? מה השתנה מאז?

    "קודם כל, זה היה יותר טוב. למדתי מכל הטעויות שעשיתי בחיים שלי. הטור היה קצר יותר. אמריקה יכולה לעשות לך בור אם אתה לא גר שם, זאת הרפתקה כלכלית מטורפת. הייתי יותר מאורגן הפעם מה המטרות שלנו מבחינת קשרים ואסטרטגיה. כלומר, פגישות עם לייבלים ובוקינג. כל מיני פגישות עם פרומוטרים או אנשים שיכולים לעזור לנו בפעמים הבאות היו כבר מסודרות לטור הראשון. סמכתי גם על מקריות, מה שפעם הייתי סומך עליו שאם פשוט אסתובב הרבה אז אפגוש את האנשים. וגם זה קרה. אבל סידרתי את רוב הדברים מראש, תיאמתי פגישות, וכו'. גם בסאות' ביי (סאות' ווסט -ע.ש.) וגם בניו יורק יצא לי להיפגש עם הרבה אנשים שיוכלו לעזור להמשך של הלהקה, לעתיד של הלהקה, בטריטוריות שהן לא ישראל.

    "חוץ מזה הראשוניות. זו הפעם הראשונה עם ועדת חריגים, פעם ראשונה בעברית בחו"ל. העברית בהופעה אפשרה לי סוג של חופש - יותר נהניתי מזה מכל דבר שעשיתי קודם. זה הרגיש כאילו אני יכול לא להתעניין במה שקורה סביבי ולהיות יותר מרוכז במה שאני עושה".

    בארץ אתה לא מרגיש את זה, כלומר, כשאתה שר בעברית, כי אנשים יכולים להבין אותך?

    "בארץ סיגלתי לי תכונות של בן אדם מופנם בהופעות, ואני גם לא כל כך אגרסיבי או מוחצן פנים מול פנים. אני כן אגרסיבי בעבודה, כי אני עובד קשה, אבל אני לא אגרסיבי כבן אדם. אין לי אישיות חיצונית מוחצנת או צבוענית. אז זה פחות או יותר אותו מנגנון הגנה. יותר נוח לי להיות מאחורה עם משהו, ומאוד נוח עם העברית בחו"ל. זה הוציא ממני דברים שהיה לי קשה להוציא אם לא היה לי את זה - סוג של מיסוך וגם סוג של התמקדות כשאתה עושה מוזיקה מסוימת. אני הגיטריסט היחיד ואני מנסה להגיע לעומק מסוים של נגינה. זה מאוד עוזר, לי לפחות, לתהליך הפסיכולוגי שלי".

    אם כבר מדברים על ההופעות של הלהקה, איך היו התגובות של הקהל? אני מתאר לעצמי שלרוב האנשים זו הפעם הראשונה שהם שמעו עברית, בטח שמוזיקה בעברית. איך הם הגיבו? קרה משהו יוצא דופן?

    "היו פחות אנשים שהתפלאו על העברית, יותר אנשים שפשוט באו כי הם הכירו את האלבום, כי הם שמעו אותו קודם בסטרימינג או שקנו אותו אונליין, ובאו והכירו את השירים. זה היה הדבר המשונה בצורה חיובית שהיה ושלא היה לי קודם. התייחסו אלינו בהרבה הופעות כמו שאני הייתי מתייחס ללהקה שאני מחכה הרבה זמן שתבוא לתל אביב. הכירו את החומר ודיברו איתנו על האלבום, כאילו הוא איזה יצירה קנונית או משהו וקנו אותו - מן 'אני מחכה פה הרבה זמן שתעברו פה ותמכרו לי את הויניל', גם בהופעות שבד"כ מתנשאים בהן כמו בניו יורק. אז זה היה מאוד מגניב. זה היה באמת חריג ממה שאני רגיל מארצות הברית. הם רגילים לתת תרבות אז בדרך כלל זה לא ממש מזיז להם - סבבה, מגיעות להקות. אבל עכשיו זה הרגיש כאילו מחכים שנגדל, מחכים שנעלה עוד מדרגה, 'ראיתי אותם עכשיו בטור הקטן שלהם', ככה זה הרגיש".

    אתה חושב שמה שגרם לזה זה הפרגון שקיבלתם בתקשורת העולמית?

    "כן, אין ספק. כשהתקשורת עובדת ביחד על משהו, כשיש הסכמה בין עיתונאים שקורית בו זמנית זה מייצר סוג של לגיטימציה למאזינים לתת את התשומת לב שלהם למשהו. יש הרבה אלבומים טובים שאף אחד אפילו לא שם עליהם את האוזן. הם פשוט לא נכנסו לסירקולציה. החוכמה היא לעשות גם אלבום טוב וגם שאנשים ישימו לב אליו. הכלים לגרום לאנשים לשים לב אליו מגוונים. יש אנשים שחושבים שאם תעבוד בפייסבוק הרבה אז ישימו לב אליך, או שאם תעשה וידאו ויראלי אז ישימו לב אליך. יש כל מיני דרכים שבהם אנשים ישימו לב אליך. הדרך הזו של הוידאו מאוד חזקה, אבל אני לא יודע, אני חושב שהיא יכולה להיות מיידית קצת.

    "הדרך שאנחנו בחרנו בה זה לעשות אלבום מאוד מוזר. מישהו אמר לי שבאמריקה מה שאנחנו עושים זה מה שהאמריקאים צריכים, ומה שהאמריקאים צריכים זה לדבר על האלבום המשונה הזו. להקת השוגייז הזאת בעברית, זה קצת בשבילם כמו משהו חדש ומעניין שקורה, כמו איזה סדרה מאוד משונה שלדבר עליה זה הדבר לדבר עליו עכשיו. זה כמו פיסת פיקנטיות כזו שמחכה שאנשים ידברו עליה באופן רחב יותר. החזון שלי עם הדבר הזה זה להמשיך להתקדם בתוך המסגרת של הציפייה הזו, להמשיך לייצר מוזיקה בעברית לשוק האמריקאי".

    אתה חושב שעוד להקות יוכלו לעשות את זה בעברית בשוק האמריקאי או בכלל בעולם?

    "המטרה שלי לעשות את מה שהיפנים עשו לפני 10 שנים בערך עם סטונר, לדוגמה, שהיו כמה להקות סטונר יפניות ששרות ביפנית. או כמה להקות פסיכדליה כמו OOIOO או ה-Boredoms, ופשוט לעשות להקה שתגרום לכך שמה שמזוהה עם ישראליות אינדי זה שוגייז דרים פופ שכזה. אני לא מדבר על אינדי ישראלי, אני מדבר על אינדי בעברית. כי באותה מידה אני חושב שסטונר ביפנית נבדל מסטונר יפני. במובן מסויים מישהו לא שוודי יכול לעשות פולק שוודי. אתה מבין מה אני אומר? בן אדם יכול להיות מושפע מחוזה גונזלס, למשל. כשאתה אומר פולק שוודי או פולק נורווגי יש לזה צבע מסוים. אתה מדמיין משהו כבר מאוד ספציפי בראש שלך".

    כן, אבל מצד שני זה גם קשור למיקום הגיאוגרפי

    "זה קשור למקור, כי הצבע המקורי של זה בא מאיזה הקשר גאוגרפי-חברתי כלשהו. אבל אין ספק שגם בן אדם במדבר שטוח שיש לו הרבה חברים ואין לו דיכאון או אספרגר יכול לשיר פולק נורווגי, והוא אולי אפילו יתקבל לא רע באזור שלו. אז מה שאנחנו עושים בעברית, הכוונה היא לייצר סוג של אסתטיקה מסוימת עם השפה, ואחר כך אולי מישהו יוכל לעשות את האסתטיקה הזו, את מה שאנחנו עושים. אני לא יודע אם הגענו לזה באלבום הראשון, אולי בשני או בשלישי נוכל לדעת מה מהות העניין".

    ועדת חריגים בדרכים

    ועדת חריגים בדרכים

    אתה מנסה בעצם לייצר איזשהו תת ז'אנר עברי שיהיו עוד להקות שיוכלו ליצור בתוכו, זה מה שאתה אומר בעצם?

    "כן, בדיוק. אני מנסה לייצר איזשהו סוג של תקדים בעברית, קודם כל ליוצרים ישראלים. שהתקדים יהיה קיים כדי שתוכל להתייחס אליו באיזשהי צורה בין אם לפסול אותו, להסכים איתו, לשאוף אליו, לספור אותו, או כל דבר אחר, אבל שהוא יהיה קיים, שהוא יהיה שם באוויר, ואז יוצרים מקומיים יוכלו להתייחס אליו. זו מטרה מס' אחת. מס' שתיים זה לייצר את הפיקנטריה החדשה הזאת בשוק אחר - לעשות שוגייז בעברית. מה שזה לא יהיה הדבר הזה, שוגייז בעברית זה מה שקורה עכשיו, או עוד שנתיים. זו הציפייה וזה מה שאנחנו צרייכם לעשות. האם נעשה את זה? אז עשינו אלבום טוב או שנעשה עוד שני אלבומים טובים. אבל המימוש של הפרויקט הזה יהיה לייצר סוג מסויים של תת ז'אנר".

    ומה עם להקות ששרות בעברית ולא יוצרות בתת ז'אנר הזה?

    "אז אולי תהיה להן יותר הזדמנות לשיר בעברית אחר כך, בגלל שעברית תהיה גם דבר. אני לא יודע מה יהיה בעוד חמש, שש, שבע שנים כשהדבר הזה יהיה באמת רלוונטי, כי כרגע הכל בחיתולים. כרגע עשינו טור אחד וזהו. אבל אם זה יממש את עצמו זה יקח כמה שנים. יקח לתקשורת כמה שנים להבין שמדובר בזה או עוד כמה להקות. אם היו עוד כמה להקות שעושות את זה בו זמנית זה היה טוב. להקות שלא עושות את הז'אנר הספציפי הזה יעשו משהו אחר, כל עוד זה יפה. אני לא חושב שחשוב מה עושים כל עוד זה יצא משהו מעניין בין מה שמנוגן למה שמושר".

    מה הצעד הבא בשביל הלהקה? סיימתם את הטור ואני יודע שאתם הולכים להופיע בפרימוורה. מה אתם מתכוונים לעשות הלאה?

    "אנחנו מקליטים עכשיו דמואים לאלבום, האלבום השני, שאין לו שם כרגע אבל יש בו עשרה שירים. מקליטים את הדמואים ושולחים ללייבלים שנפגשתי איתם בארצות הברית ומקווים להתקדם ללייבלים עם השפעה גדולה יותר בחו"ל, או לחזור לארצות הברית דרך פסטיבל גדול שישלם לנו את העלויות. כי העלויות, יחסית לבן אדם שמשלם שכר דירה בתל אביב, הן אסטרונומיות, עשרות אלפי שקלים. בוקינג מעוניינים בדברים כאלה - לסגור הופעות לפסטיבלים לסוף הקיץ או לסתיו שישלמו לנו את הטיסות. זה כבר צעד מאוד בריא שמאפשר לך לעשות עוד אמריקה, ולעשות עוד אמריקה זה חשוב".

    אז בעצם מימנתם בעצמכם את כל הטור שהיה עכשיו?

    "כן. מימנו, אתה יודע, כל השלבים הראשונים של הלהקה זה בד"כ במימון עצמו - המכונית, הציוד. שלא לדבר על כל ההוצאות שבדרך עד שאתה משיג את כל שאר הדברים, כלומר יחסי ציבור באמריקה, והתקליט עצמו, וכל הדברים האלה שייצרו יכולת לקבוע את ההופעות אחר כך".

    ממש מגניב לך, אני יודע שאתה מנגן מלא זמן ועכשיו היה ניצוץ שהבעיר את כל מה שיש באוויר

    "אני מקווה שנמשיך לעבוד קשה ולא נתעייף, זה העיקר. נחתתי לפני עשרה ימים בערך, ואני כבר מרגיש איזה סחבת מסוימת, מן משהו שלא הרגשתי כשהייתי שם. כאילו אין פואנטה לשום דבר שאתה עושה כל כך. הלו"ז נהיה רופף פתאום, יש סדקים בכוונות המידיות שלך, בגלל שאתה רגיל שפה אין לך כל כך למה להתאמץ".

    אתה חושב על לעבור לחו"ל איפה שקל יותר לבסס פעילות כזאת?

    "גרתי בברלין חמש שנים. לגור בניו יורק זה לעשירים, אז כרגע אני לא יודע. אבל יש הרבה דברים לעשות פה: אני יחצ"ן, יש לי את הנשף, יש לי את הלהקה. טוב פה מבחינת תרבות, אני אוהב את הקלאש. אבל יש פה תחושת סחבת כזאתי שזה הקטע, היא מתחילה לעבוד עליך, ואז, בלי שאתה שם לב, דברים שרצית שיקרו השנה לוקחים הרבה יותר זמן".

    חלק מזה גם לא תלוי בך. אתה יכול לעשות את המקסימום ולפעמים דברים יקרו או שלא, כמו שהיה עם הטי וי בודהז. עשיתם המון אבל איכשהו דברים לא קרו, ופתאום עכשיו הם כן קורים. רק חצי מזה זה אתה.

    "אתה יודע, אולי אני נשמע כמו מישהו מעידן הנאורות כשאני אומר שהכל תלוי תודעה, ואולי לא נכון כל כך להגיד את זה עכשיו. זה קצת המאה ה-19 להגיד שהמציאות שלי היא תוצר של ההבנה שלי של טבע הדברים. אבל אני כן מרגיש שיותר טוב לי עכשיו מבחינה מקצועית כי הבנתי הרבה דברים שלא הבנתי קודם, ועכשיו אני יודע לעשות דברים מסוימים שלא ידעתי לעשות קודם. הייתי אומר שזה הרבה אתה, הרבה החלטה שלך, אבל לא לגמרי. זה שילוב, אבל אין ספק שיש הרבה כוח לכל הניסיון שהיה לי עד עכשיו.

    "האסתטיקה של האלבום של ועדת חריגים, אפילו הסאונד, זה תוצר של סוג מסוים של אלימינציה שעשיתי עם עצמי. זו בחירה מודעת, לא ג'אמים או שום דבר כזה. זו ישיבה עם עצמי במשך הרבה מאוד זמן והחלטה של אלימינציה לכיוון, באופן מפתיע, אחורה, לשאלות כנות עם עצמי מה אהבתי לשמוע לפני שהייתי מוזיקאי. חשבתי על זה הרבה. זו היתה השאלה העיקרית שלי עם האלבום הזה - מאיזה סוג מוזיקה נהניתי לפני שהייתי מוזיקאי".

    ומה הייתה התשובה?

    "חשבתי הרבה על Smashing Pumpkins, חשבתי הרבה על Nirvana, וחשבתי הרבה על Sonic Youth שהיתה אחת המלהקות שהייתי מקשיב לה אפילו בחטיבה המוקדמת. חבר הביא לי ביסודי דיסק שלהם ב-95' או 94'. אז זה מה שהלהיב אותי - מהיר, מגניב, ומסוכן, כאילו אני כזה. Siamese Dream, למשל, נשמע לי אימתני, איך שהוא הקליט מלא שכבות של גיטרות דיסטורשן והסאונד של זה. מפה יצאתי, אתה מבין? אני חושב שעד היום, עוד עם TV או לפני כן, חשבתי כמו מוזיקאי. הצלחתי לצאת מהנעליים האלה. כשאתה חושב עם גיטרה אתה לא חושב כמו בן אדם יותר, במיוחד כשאתה מתעסק עם DIY, אתה כל הזמן חושב כמו איזה עסקן ולא כמו בן אדם נורמלי. אתה לא חושב מחוץ לקופסה הזו של מוזיקאי".

    זה קשה, כלומר כשאתה מוזיקאי, אתה מוזיקאי, וקשה לצאת מעצמך. זה אפילו בלתי אפשרי באיזשהו מקום, אתה תמיד אתה.

    "כן, אבל יש את האתה עם אימפולסיביות של מוזיקאי, ואתה מתחיל להגות רעיונות בתור הדמות הזו שיצרת. זו איזושהי דמות מאוחרת, היא לא משהו שנולדת לתוכו. יש דמות מוקדמת יותר של עצמי שניסיתי להתחבר אליה. גם עכשיו אני עושה את זה, כשאני עובד על האלבום הזה. באופן מפתיע, אני מקשיב להרבה דברים חדשים, ואני מוצא שזה נכון כמו חוט שני שעובר דרך כל אלבומי הרוק האחרונים שקיבלו ציונים גבוהים, למשל, בפיצ'פורק. סתם לדוגמה, אני מוצא ש-Yuck או No Joy או כל מיני להקות כאלה פשוט נשמעות כמו סוג של מיקס בין כל מיני דברים שבן אדם שומע בהתחלה כשהוא שומע רוק. יש שם הרבה גחמות של דור של בני 30 לדברים שהם שמעו כשהם היו ממש בתחילת הדרך, כשהם היו רכים בהשפעות שלהם".

    אני בגיל שלך בערך, אני גם מנגן, ואני יודע שלוקח זמן לעכל מוזיקה עד שהיא יוצאת ממך בצורה טבעית שכזאת, בלי מאמץ או ניסיון להישמע כזה או אחר.

    "כן, אני מסכים, אז מה שאתה קורא לו טבעי אני קורא לו סוג של ביטול עצמי - איזושהי נקודה מסוימת של לא להיות הדמות המוזיקאי שדמיינתי שאני, אלא להיות מן אני טבעי או משהו כזה, ומתוך זה למצוא איך תו מתחבר לתו מתחבר לתו ואיזה סאונד בעצם עוטף את זה ככה שאני צ'יזבורגר טעים. אם זה היה סבבה בורגר כזה, אז האלבום הבא צריך להיות ספרדי כפול מושלם. הוא חייב להיות. אם הוא לא יהיה, אז אנחנו לא נהיה. האלבום הבא צריך להיות הלחמה מושלמת בין רוק ישראלי טוב משנות ה-90 או שנות ה-80, Nevermind של נירוונה, ו-Isn't Anything של My Bloody Valentine, ביחד, באותו אלבום. אם זה לא יהיה זה, אז זה לא יהיה כלום. יכול להיות שיצא משהו אחר, אבל זאת הציפייה. זה הכיוון שאליו אני עושה דה-אבולוציה".