פוסטים מתויגים עם אינדי ישראלי

  • ראיון עם קין והבל 90210: קרקס בוגר יותר

    קין והבל 90210 הם כמו סדרת הטלוויזיה הטובה אי פעם: אוז. אוז - בהפקת HBO - הראתה את כל הצדדים של הקיום האנושי דרך חייהם של האסירים והסוהרים בבית הכלא. אוז שילבה בין אלימות לפילוסופיה, גזענות ואחווה, ושטן ואלוהים בעלילה מתפתלת כמו שביל הנחש. כך גם המוזיקה של קין והבל 90210: מורכבת ופשוטה, שטותית ורצינית, מטורפת ובעצם הכי שפויה בעולם, מלאה בהפתעות ותפניות משונות.

    ביום שבת 24.1 קין והבל 90210 ישיקו את אלבומם השני "וידאודרום". אירחתי בשבוע שעבר את המתופף האדיר-מתוק של הלהקה, איתמר לוי, ונשמע שזו היצירה הכי שאפתנית וגרנדיוזית שנעשתה אי פעם בישראל. אני רואה את ההרכב בהופעות כבר שש שנים, ואני מצפה שהם יחריבו את הבארבי ולהשאיר מאחוריהם פטריית עשן ענקית וקרינה רדיואקטיבית שתדביק, לאט לאט, את כל המזרח התיכון במטאל הגאוני שלהם.

    כדי להתכונן לדיסטופיה, ראיינתי במייל את הלהקה וגיליתי איזה אייקוני תרבות משפיעים עליהם, למה לקח להם כל כך הרבה זמן וכסף להקליט את "וידאודרום", ולאיזה הפתעה רטובה (אולי) תזכו בדוכן ההדסטארט.

    מדוע קראתם לאלבום החדש על שם הסרט "Videodrome"? באיזה אופן הסרט השפיע עליכם?

    "הוידאודרום והפילמוגרפיה של קרוננברג השפיעה רבות על כתיבת האלבום. אמנם ראינו את הסרט בתור בני נוער, וכתבנו את האלבום לפני כארבע שנים אך הקונספט האמנותי אליו חתרנו והאמירה החתרנית של הסרט נשכה ועד היום קודחת במוחינו. קרוננברג ביקש לחשוף בסרטו את העוולות אליהן הקדמה יכולה להוביל אותנו בין אם זה אקסטרים סקס ואלימות או התמכרות לריגושים וירטואלים. דרך סיפור קטן על אדם שנחשף ע"י טכנאי בחברת המולטימדיה שהוא עובד לסרט "סנאף", ועד היווצרות גידול נוראי במוחו שאליו הוא חייב להכניס סרטי וידאו כדי להשלים לעצמו את ההתמכרות לאותו סרט. אני חושב שזאת הסיבה העיקרית למה הסרט הקדים את זמנו- אנחנו חיים בעידן שבו בני האדם חשופים למידע וריגושים לטווח ארוך כבר אינם מחזיקים שלעצמם. תשוקה התחלפה באהבה, בני 11 מקיימים יחסי מין, אמא שלי גולשת בצ'אט רולט ואנשים הורגים אחד את השני בשידור חי. האמת הרבה יותר משוגעת מהדמיון, והקדמה מתפתחת בקצב של פי מאתיים קמ"ש יותר ממה שהתקדמה בעבר. אם בעבר היה הפרש של מאה שנים בין המצאותיו של ז'ול ורן ועד להתפתחות הצוללות – בימינו יקח חודש. העידן לא ברור, האינטרנט הוא האלוהים החדש, הויראליות - הוירוס הוא איכשהו הדבר הכי לוהט והמשוגר בפי כל. "הוידאודרום" הוא היוטיוב, הפורנו, הקולנוע, הטלוויזיה, הפלאפון והחבר הכי טוב שלך".

    חוץ מהסרט "Videodrome", איזה עוד סרטים/ספרים/סדרות/תקליטים/מחזות זמר/מופעי מחול השפיעו על האלבום?

    "אנחנו מושפעים מכל מה שאנחנו אוהבים. כל ז'אנר במוסיקה, כל סרט שלא הפסקנו לדבר עליו, כל ספר שהדהים אותנו ואפילו מפיצה טובה. אנחנו חילונים מאוד אך עם זאת אנשים מאוד רוחניים. מסינדי לאופר עד קינג קרימזון, מפרודיג'י עד מלווינס, מלאונרד ברנשטיין עד טריי פארקר ומאט סטון. אנחנו מושפעים, חיים ונושמים תרבות והאמנות שלנו בגדול היא לצוטט אותה במחווה מיוחדת. באלבום צוטטנו מ"תל אביב הקטנה" של חיים חפר, מיי שרונה של הקנאק, איזכורים לדודו טופז לצד גלעד שליט, גנבנו פסנתר מday in life של הביטלס, וכמובן סימפולים מהוידאודרום עצמו. מה שאנחנו אוהבים ומאמינים בו – עליו נכתוב".

    מה שונה באלבום החדש לעומת "מסע הכזבים של קין והבל 90210" שיצא לפני ארבע שנים?

    "הזמן, הכתיבה, התקציב, המימדים, התסכול, הכל. הכל. אורי זר אביב הגדיר לנו את נכון – נדמה שכמו מסע הכזבים שהיה סרט מגניב אך ילדותי נדמה שבוידאודרום, כמו בסרט, אנו חותרים לאמירה הרבה יותר בוגרת ונוקבת. הייתי רוצה להאמין שזה נכון :) הגענו לסאונד יותר מגובש בעיקר, לתדרים יותר כייפים, לשירה יותר ברורה. אבל הקו הוא אותו קו – קרקס".

    תוכלו להסביר לנו מה קורה על העטיפה המרהיבה של "וידאודרום"?

    "הקומפוזיציה היא כזו – הבל מצד ימין בטרנספוזיציה מאדם למת כשרוחו חגה מחוץ לגופו לכיוון עליון. קין במרכז עם אקדח וירטואלי הנשלף מחזהו ומכוון למרכז הפריים. בידו הימנית הוא אוחז ראש כרות של אדם הנעדיף לא לגלות את שמו כרגע. בצד שמאל רואים את איתמר החזיר לוי כג'דיי עם שרשרת חי מחזיק זוג מקלות. בצד שמאל למטה מופיעה דבי הארי על מרקע טלוויזיה ישן.מהאדמה בוקעים כבלים מכל הסוגים למלא כיוונים ועוברים דרך גפיהם של חברי הלהקה. מאחוריהם חייזרים ומפלצות. העטיפה היא הומאז' לעטיפות הקלאסיות של סרטי אימה שהיו יוצאים על וידאו, בימים הטובים שעוד היית מחזיק את התרבות שלך ביד ומתבונן בה".

    גייסתם 25,000 ש"ח בהדסטארט לפני שנתיים, אבל הקלטת האלבום לקחה הרבה יותר זמן וכסף מהמצופה. איך זה קרה?

    "קרו הרבה דברים:

    "א. אנחנו חיים בישראל. אתה לא יכול לעשות פה מוסיקה מבלי להתפרנס מעוד 8 עבודות. איתמר מוסיקאי ומנהל עסק חדש, אני עורך וידאו ויונתן אנימטור. שלושתינו מקקים שקמים כל בוקר על רגל שמאל לעבודה, בדיוק כמוכם.

    "ב. 25,000 זה טוב ויפה ונדיב מצד הקהל המדהים שלנו, אך האלבום הזה עלה למעלה מ-80,000 שקל.ההקלטות לקחו שנה, המיקסים לקחו שנתיים, שמנו את הדופק, את הלב, את המוח הנשמה וכל החסכונות שלנו על כל פיפס, כל סנר, כל בס וכל תפקיד גיטרה ב38 דקות שהן האלבום הזה. שלא להזכיר את השירה. עולות בי המון חרטות על התהליך, על הדרך ועל הזמן האבוד – אך אני גאה מאוד ביצירה עצמה ורוצה להאמין שאת החומרים החדשים שלנו נכנס להקליט במהרה אך אני זוכר שקראתי לפני איזה 11 שנים ראיון עם רן שם טוב על האלבום השני של איזבו ושאלו אותו למה לקח להם כל כך הרבה זמן להוציא אותו והוא גם הסביר את כאבם של צירי הלידה של אותו אלבום, לעומת זאת הוא טען שם שאת האלבום הבא הם יעשו הרבה יותר מהר אז אני לא רוצה להגיד כלום מעבר".

    תומכים בהדסטארט שילמו 1,000 ש"ח והובטחה להם ארוחת ערב עם הלהקה. האם כבר סעדתם איתם? אם כן, מה קרה בארוחות האלה? אם לא, מה אתם מתכננים לכבוד הארוחות האלה?

    "בינתיים לא קיימנו אף ארוחה מאלה שהבטחנו אך במייל שיצא בשבועיים הקרובים לחמשת האנשים זכו בארוחה תנתן כתובת של מקום טעים מאוד בו הוא יזכה לבלות איתנו אחלה של ערב בעולם. מעבר לכך הנה הודעה לכל זוכי ההדסטארט – בהשקה עצמה יהיה דוכן מרצ' רק לתורמי ההדסטארט. האלבום, החולצות ושאר המרצ' ינתנו שם באופן ישיר לתורמ/ת ומכתב תודה אישי (ואולי נשיקה בפה)".

    לקראת וידאוקליפ חדש, חיפשתם "שני גברים חסונים/רחבי מימדים וזוג נשים עם ראש פתוח במיוחד (מטורללות יענו)". מדוע?

    "תראו ותבינו מדוע במהלך חודש פבואר, לקראת הסינגל השני שלנו 'צביקה הדר'".

    מה לדעתכם אנשים יחשבו על קין והבל 90210 בעוד 20 שנה?

    "אני לא יודע אבל אני ממש מקווה שתבוא להקה של ילדים ותצחק עלינו על זה שאנחנו זקנים. לטוב או לרע - זה מה שמגיע לי".

  • ראיון עם Sun Tailor + הגרלת כרטיסים

    ל-Sun Tailor, שם הבמה של ארנון נאור, יש חיבה להופיע במקומות מיוחדים. ראיתי אותו בהופעה בסלון בית בתל אביב - הופעה מאוד אינטימית שירתה את הנוכחות החזקה של סאן הישר אל הלב.

    השבוע סאן טיילור יופיע במקום נוסף מחוץ למעגל הלבונטין-סירופ-אוגנדה: תיאטרון יפו ב-6.1. אני מגריל כרטיס זוגי להופעה (פרטים בסוף הפוסט), ועשיתי ראיון קצר במייל עם ארנון כדי לברר מה קרה לו בהודו, איך הוא כתב שיר עם אקורד אחד, ובאיזה מקום לא שגרתי הוא חולם להופיע.

    סיפרת בראיון לטיים אאוט שעשית מסע בהודו אחרי ההקלטה של האלבום הראשון. זה מאוד הסתדר לי. גם בתור יוצא הודו בעצמי, וגם כי הרגשתי שיש לך נוכחות ואותנטיות מאוד חזקה, שהיא הרבה פעמים תוצאה של טרנספורמציה אישית. מה קרה לך במסע בהודו ואיך הוא השפיע על החיים שלך?

    "הודו אכן הייתה שינוי גדול בשבילי. הגעתי אליה ברגע משמעותי, יומיים אחרי שקיבלתי את המאסטר של האלבום הראשון. הגעתי אליה ערום ומבולבל, בלי גיטרה ובלי לדעת מה אני רוצה לעשות עם המוזיקה שלי ועם החיים שלי. מהר מאוד מצאתי את עצמי עם גיטרה ביד יושב כל ערב, לבד או עם אנשים (לפעמים 5 ולפעמים 50) מנגן ושר. לא יכולתי לברוח מזה, זה הפך לצורך קיומי וכל מה שרציתי זה לשיר. זה היה קיים אצלי גם לפני הודו אבל היא פשוט הוציאה את זה ממני בעוצמות שלא היו קיימות שם קודם, והבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות יותר מהכל, ליצור את החוויה המשותפת הזאת בכל הזדמנות אפשרית. עם הגל הגדול והסוחף הזה חזרתי לארץ והתחלתי להופיע".

    אמרת בראיון לבלוג Shira T שגדלת דווקא על גראנג' כמו סטון טמפל פיילוטס ואליס אין צ'יינז. איך עברת דווקא לצד האקוסטי של המוזיקה? האם תעשה אי פעם מהלך דילן ותעבור לגיטרה החשמלית?

    "זה נכון שגדלתי על גראנג' אבל תמיד נמשכתי לצד השקט יותר שלו, לשירים השקטים של פרל ג'אם, לאנפלאגדים הקלאסיים האלו של נירוונה ואליס אין צ'יינז. יש איזו כנות ופשטות בכלים אקוסטיים שאני מתרגש ממנה, קשה לי למצוא את זה בסאונד מסונתז או מלאכותי. כשזה בכל זאת קורה אני מוצא שיותר מהכל אני מגיב לשיר, ולא בהכרח לאינסטרומנטציה.
    מבחינתי כבר עשיתי סוג של קפיצה לצד החשמלי, אני מנגן כמה שירים על לאפ סטיל מוגבר (מעין גיטרת סלייד חשמלית) בהופעות ואני מאוד אוהב את העצמה שיש בגיטרה חשמלית".

    איך נוצרה העטיפה של "This Light"? למי שייכות הפנים שמופיעות עליה?

    "העטיפה של This Light היא תחריט שעשתה האמנית אנה דובינסקי. הרעיון נוצר אחרי ביקור שלי בטוסקנה בשנה שעברה, ראיתי שם תחריטים של שמשות פגאניות מעל הדלתות, סמל למזל טוב ולשפע. הרגשתי שזה יהיה אימאג' נכון לאלבום החדש. אנה לקחה את הרפרנס הזה והפכה אותו ליצירת אמנות מדהימה שמחבקת היטב את המוזיקה".

    המוח שלי התפוצץ כשהבנתי שיש רק אקורד אחד ב-"Who's At Your Window" - זה לא שגרתי ומאוד עוצמתי. איך השיר נכתב?

    "זה נכון, רק אקורד אחד, גם אותי זה הפתיע כשזה קרה. הרעיון לשיר היה אצלי בראש כמה שנים, עוד מהתקופה שלי בלונדון. מדי פעם הייתי מזמזם אותו לעצמי ואז שוכח. הוא קפץ עלי חזק ובפתאומיות כשהייתי בפריז בסוף 2011, ואז כבר ביקש להיכתב ולהפוך לשיר. הוא יצא ממני במכה אחת, ותוך 20 דקות כבר הלך לבד".

    יש לך חיבה להופיע במקומות לא שגרתיים: בסלונות בבתים ועכשיו גם בתיאטרון יפו. באיזה עוד מקומות לא שגרתיים הופעת? מה מושך אותך מחוץ לאולמות ההופעות, ומה המקום הכי פחות שגרתי שהיית מת להופיע בו?

    "אני אוהב את הקסם שבחלל, ואיך הוא משפיע עלי, על המוזיקה ועל הקהל. יש משהו כל כך חזק בהשפעה של מקום על היצירה, הוא בעצם השותף הסמוי והדומיננטי בהופעה, משהו שלעיתים קרובות אנחנו לא מבינים בזמן אמת. הופעתי על גג בתל אביב, בהאנגר נטוש בהמבורג, במנהרה ענקית בלונדון, כל מקום יוצר משהו אחר. אשמח להופיע במערה ענקית, עם המון נטיפים והמהום של מים זורמים, זאת פנטזיה שיש לי כבר המון זמן".

    ~~

    רוצים לזכות בכרטיס זוגי להופעה של Sun Tailor? חפשו את סטטוס ההגרלה בעמוד המאזין בפייסבוק ותגיבו עליו בהתאם. הזוכה יבחר אקראית ב-6.1 בשעה 12:00 ויקבל הודעה בפייסבוק.

  • ראיון עם I Was A Bastard: השפעות רדיוהדיות

    כשהייתי בפסטיבל יערות מנשה, הלכתי להופעה של עמיר לב בתקווה לקבל מנה של שמים אפורים. השמים החשיכו רק יותר מאוחר, כשנתקלתי בלהקת I Was A Bastard.

    ארבעת חברי הלהקה נראו כמו אנשים לא קשורים שמצאו את עצמם פתאום על הבמה, אבל הם הופיעו בטוטאליות, בלי הקריצה המעצבנת (מבקרי מוזיקה: אני לא מבין למה אתם משבחים להקות שלא לוקחות את המוזיקה שלהן ברצינות), וניגנו לאט ועמוק. בן שלו התעצבן מההשפעות הרדיוהדיות שלהם, ואני דווקא הוקסמתי ושמעתי שם גם את Galaxie 500 והרכבי סלואו-קור כמו Red House Painters ו-Low.

    I Was A Bastard משיקים סוף כל סוף את EP הבכורה שלהם "In Your Great Heart" בלבונטין 7 ב-17.12, אז ניצלתי את ההזדמנות לראיון קצר במייל עם סולן הלהקה נוה שפרוני.

    קודם כל, מי חברי הלהקה, ואיך היא הוקמה?

    "חברי הלהקה הם: מיכאל יצחקי-תופים, אור דרומי- סינטי ,טמבורין, קולות, נוה שפרוני (אני)- גיטרה שירה, וכליל שפרוני- בס וקולות. ההרכב הנוכחי קיים בערך שנה, הוא בעצם מהווה המשכיות לאלבום שכתבתי והפקתי לעצמי, שנקרא free שהיווה את הבסיס להקמת הלהקה, ממנו הויז'ן לגבי הסאונד של הלהקה החל להתגבש ולצמוח ואפשר לשמוע אותו בבאנדקאמפ, את החומרים העדכניים של ההרכב אפשר לשמוע באיפי החדש שנקרא 'In your great heart' שגם נמצא בבנדקאמפ".

    מדוע בחרתם בשם I Was A Bastard?

    "השם הומצא כי הכינוי שלי היה באסטארד, וחוצמזה זה אחלה שם ללהקה, לא?"

    אמרתם שאתם במקור מחדרה. איך החיים בעיר השפיעו על היצירה שלכם?

    "האמת רק מיכאל ואור במקור מחדרה, וזה נאמר בתור בדיחה במהלך ההופעה, אני גדלתי במושב, ואנחנו עושים חזרות לרוב באולפני "'wavos" שבקיבוץ בית אורן ואני מאמין שהטבע הוא השראה ליצירה בשביל כל אומן, והסצינה העירונית הוא משהו שבתוכו אפשר להתפתח ולצמוח".

    בביקורת להופעה שלכם בפסטיבל יערות מנשה, בן שלו הגיב בשלילה לצליל הרדיוהדי של ההרכב. האם אתם מושפעים בכלל מרדיוהד, ומה חשבתם על הביקורת הזו?

    "האמת שאנחנו מושפעים גם מרדיוהד וגם מעוד הרבה אמנים אחרים, הביקורת שלו בגדול היתה טובה אז שמחנו שהיא נכתבה. אני מאמין שהסאונד שלנו בא ממקום אותנטי ורגשי ולא ממקום שמנסה בכח להיות משהו שהוא לא, ואני מאמין שמי שרואה הופעה שלנו יכול לזהות בקלות את הייחודיות הזאת".

    במסגרת סיכומי השנה, איך היתה 2014 בשבילכם ומה אתם מתכננים לשנת 2015?

    "שנת 2014 הייתה שנה מאוד פוריה הספקנו להוציא לאור איפי בכורה, ולהקליט עוד איפי שעומד לצאת, הופענו בהמון מקומות ובינהם פסטיבל יערות מנשה ואינדינגב, וקיבלנו המון תגובות נלהבות, ב2015 יש תכניות להתפתח מבחינה יצירתית אם זה באולפן או בהופעה חיה, הסאונד של הלהקה מאוד ייחודי ומזוהה איתנו ואנחנו נמשיך לפתח ולהעמיק לחקור ולחדש אותו. וגם נמשיך להופיע המון ולהכניס למופע אלמנטים ויזואליים. בהופעה הקרובה שלנו בלבונטין ב17.12 ננגן הרבה שירים גם ישנים וגם חדשים, נארח את דן עזרא מהאפיטייזר צ'יזקייק ועופר טיסר יהיה על עמדת הויג'יי. בנוסף אנחנו מתכננים להקליט אלבום בכורה ולצאת לטור באירופה בקיץ 2015".

    צילום ועיצוב תמונה: הילה כהן

  • ראיון עם Cannons: הילדים הכי עצובים

    Cannons חוזרים. לפחות לרגע. הם הופיעו בפסטיבל השואוקייס לפני שבוע, והם יופיעו בלבונטין 7 ביום שישי 28.11 עם אירוח של תומר ישעיהו מ-Isiah וחימום של Napoli. לא ראיתי אותם מאז טרום-ההשקה המרהיבה לאלבום הבכורה "Nothing Anywhere", אז ביררתי עם סולן ההרכב שגיא ג'יימס שחר מה קורה איתם, איך הם עושים קליפים, ולמה הם שינו את השם.

    נראה שהלהקה נעלמה בשנה האחרונה אחרי ההשקה המאוד מוצלחת ל-"Nothing Anywhere". איפה הייתם ומה עשיתם?

    שגיא: "אני חשתי צורך לנסוע למקומות אחרים, לראות צבעים שונים, לחוות טעמים חדשים, לחיות חיים במקום זר. טיילתי באירופה, שהיתי תקופה בלונדון, וכעת אני גר בניו יורק. כל אחד מאיתנו התכנס בעניינים אישיים ופנה לפרויקטים שונים. לא ניגנו הרבה יחד מפאת המרחק, אבל התפתחנו כבני אדם וכמוזיקאים. למעשה, נדמה לי שכעת אנו נשמעים טוב מתמיד".

    שאלה שמטרידה אותי ולפחות עוד כמה מעריצים: מדוע שיניתם את השם מ-Cannons of Pedro ל-Cannons?

    שגיא: "או-אה, זו החלטה שהתקבלה כבר לפני שלוש שנים. Cannons Of Pedro זה שם שדבק בראשי עוד בזמן התיכון, והשתמשתי בו כשהקלטתי את האי.פי הראשון עם Tambourine Monkey (שהפיק גם את אלבום הבכורה שלנו). כשהלהקה התגבשה, הרגשנו שהשם מעט מנותק ולא מתחבר להרכב שנולד. נפרדנו מפדרו ונותרנו Cannons".

    הוידאוקליפים שלכם מאוד מושקעים וזכיתם לעשרות אלפי צפיות ביוטיוב. איך אתם ניגשים להפקה ולעשייה שלהם?

    שגיא: "תודה רבה! קליפים זה עניין יקר וקרוב לליבנו, ואני מניח שזה מקור ההשקעה. אני מאמין מאוד בקשירת תחומי אמנות שונים יחד. אני בכלל מגיע ממשחק, וקולנוע זו אהבה גדולה שלנו. הוידאו שמלווה את השיר הוא חלק בלתי נפרד מהיצירה, ונראה שהתחושה הזו עוברת גם לקהל, שתופס את השיר ואת הקליפ כיחידה אחת. על הקליפים עבדנו עם הצמד המדהים, אדם בלופרב (במאי) ואיל כהן (צלם). אנחנו משתדלים למקם את התסריט במרחב ובנושאים בהם עוסק השיר, ומנסים להעביר תחושה מסוימת בכל אחד מהשירים. אגב, בדיוק סיימנו לצלם קליפ חדש בניו יורק, שיצא בקרוב".

    בתוך העטיפה של "Nothing Anywhere" רשום בגדול "we are the saddest kids". מדוע? האם אתם באמת מרגישים ככה?

    שגיא: "מכל השורות בשירי האלבום, הרגשנו שזו מייצגת באופן הטוב ביותר את תמצית התחושה שאנו מקווים להעביר בו - we are the saddest kids היא אמירה פשוטה ובהירה, אבל קיצונית להחריד. התחושה שמלווה אותך כשאתה נופל לתהומות, מהלך במנהרות חשוכות. המחשבות מוגזמות, נטולות פרופורציה. אתה הולך ברחוב לצד אנשים שאתה אוהב, ונדמה שאתם אבודים בחלל. הרחובות כולם דומים והאנשים כולם דומים ואתם הילדים הכי עצובים".

    מה התוכניות של ההרכב לעתיד הקרוב? האם תחזרו לפעילות יותר רציפה?

    שגיא: "אני מניח שהתכניות לעתיד מעט מעורפלות. אני לא יודע, בכנות, לגבי פעילות רציפה בישראל, כי המרחק מיטיב עמי בינתיים. כך או כך, אני כותב המון, יש הרבה שירים חדשים שיתחילו לבצבץ בקרוב, כמו גם שחרור רשמי של Nothing Anywhere. ממליץ לתפוס את ההופעה הקרובה בלבונטין, כי - כמו שקרה בשנה האחרונה - איננו יודעים מתי והיכן תהיה הבאה".

    קרדיט צילום: ענבל פרלמן

  • ללא רמאויות דיגיטליות: ראיון עם Pits

    הייתי בטוח שלהקת Pits התפרקה. רוב להקות האינדי פשוט לא מחזיקות מעמד - הלימודים, העבודה, הנישואים והילדים, ההבדלים האמנותיים והשחיקה של חוסר ההצלחה שולחים להקות למות בשקט בפינה החשוכה. השם "Pits" נעלם מבלוגי ההופעות וידעתי שחברי ההרכב עסוקים בהרכבים אחרים. הם ותיקים יחסית בסצינה. ראיתי אותם בכמה הזדמנויות לאורך השנים, אז חשבתי: נו טוב, לפחות הם התפרקו בשיבה טובה.

    אבל Pits חיים ובועטים. לא רק שגיליתי שהם עדיין ביחד - אם כי בשינוי קל של ההרכב (תום קמינסקי הצטרף לחברים המקוריים אורי סגל וטליה פרי) - אלא שאחרי 7 שנים של שקט אלחוטי יוצא להם אלבום חדש בשם "Premeditated Endings" בהפקת גורו הרוקנרול עמי שלו (סאבווי סאקרס, המונוטוניקס, עמי שלו והפרטיזנים). ואז שמעתי את האלבום: מכה של מינימליזם מקסימלי על עור התוף; ריפים מלוכלכים מנצנצים מבית Slint ו-Shellac; נויז מלודי שמרביץ ומענג.

    ראיינתי את הלהקה במייל לפני שהם ישיקו את "Premeditated Endings" ב-26.11 ויפילו סופית את עמוד הלבונטין 7 (קרדיט תמונה: גוני ריסקין).

    איך התגלגלתם לעשות אלבום חדש אחרי הפסקה של שבע שנים?

    "התחלנו לכתוב את השירים לאלבום הזה בשנת 2010, עוד בתקופה שבה יונתן יידוב ניגן בלהקה בתור הבאסיסט. את חלק מהשירים, בגירסאות מוקדמות וללא מילים ניגנו עוד בתקופה ההיא, אבל מעולם לא הצלחנו למצוא זמן להיסגר באולפן ולתעד אותם. המשפחה של אורי סגל התרחבה באותה שנה (2010), ושוב ב-2012 ובין לבין טליה השקיעה זמן עם הלהקה השניה שלה, ה-Aprons, ויונתן השקיע מזמנו בטריליון הלהקות שהוא חבר בהן - איכשהו לא יצא.

    "פרט לכך, למרות הסאונד ה״רזה״ של המוזיקה שלנו, כל שיר של Pits מורכב מחלקים רבים שנשזרים בעדינות בינם לבין עצמם וכוללים ניואנסים, העבודה על כל שיר הצריכה תשומת לב וחשיבה, והשתדלנו להגיע לאולפן רק כשהשירים הבשילו והתגבשו לחלוטין. לקח לנו זמן להגיע למקום הזה".

    החזרתם את עמי שלו לעמדת ההפקה על האלבום החדש. מדוע, ואיך העבודה איתו בתור מפיק?

    "מאוד רצינו עוד אוזן שתקשיב לשירים ותעזור לנו לסדר אותם - עמי היה הבחירה הטבעית וכחודשיים לפני הכניסה לאולפן (מאי 2014) ביקשנו ממנו להצטרף לחזרות, על מנת שיעזור לגבש סופית את השירים. לעמי יש הבנה עמוקה של רוקנרול (כפי שניתן לשמוע מהמוזיקה של המונוטוניקס), ההערות וההצעות שלו לסידור השירים עזרו להם לקבל פוקוס במקומות הנכונים ולהפוך אותם ליותר מסודרים ו״בוגרים״.

    "תוך כדי תקופת העבודה על השירים עמי גם עזר לנו לבחור אולפן שיתאים לרצונות ולצרכים שלנו. עמי עבד איתנו על האלבום הראשון, וכבר אז למד עד כמה עניין הסאונד חשוב לנו. בתקופה ההיא השקענו ימים שלמים בויכוחים ודיונים איתו על נושא הסאונד. כל שיחה בנושא הופכת כמעט תמיד לדיון אמוציונלי וסוער בין אורי ועמי. הקו המנחה היה תמיד שמירה על סאונד של להקה שמנגנת לייב, מתוך רצון שמי שמאזין לאלבום יוכל לעצום את העיניים ולהרגיש שהוא באותו החדר עם הלהקה, ללא עיבודים מיותרים וללא רמאויות דיגיטליות מכל סוג שהוא.

    "בסופו של דבר הקלטנו את האלבום באולפני פלוטו בתל אביב, אשר שבו את ליבנו עוד מהביקור הראשון שם. האנשים המקסימים בפלוטו בהחלט עזרו לנו להרגיש בנוח וארבעת ימי ההקלטות שעשינו שם היו קסומים ואינטנסיביים במיוחד.

    "בזמן ההקלטות עמי ישב איתנו באולפן, בחדר שבו ניגנו, ולא בחדר הקונסולה, הוא רקד ופיזז, דפק על התופים מדי פעם, צעק (אפשר לשמוע צעקה שלו ב-Closure), ובעיקר הכניס אותנו לאווירה הנכונה בשביל להוציא טייקים טובים. וזה עבד.

    "את העבודה הטכנית של ההקלטה עשה בכישרון רב ובצורה מעולה נועם לוינברג מאולפני פלוטו, שהצליח לעמוד בדרישות הסאונד הקפדניות שהצבנו.

    "בסופו של תהליך ההקלטות, היינו צריכים להחליט איפה נעשה לאלבום מיקסינג ומאסטרינג - מכיוון שחיפשנו סאונד מאוד מסויים לאלבום, ולא רצינו להתפשר, עמי המליץ לנו לעבוד עם Tim Green, מי שהיה חבר בלהקות The Fucking Champs, Nation of Ulysses, ובין אינספור הלהקות שהקליט היו גם ה-Melvins, ג׳ואנה ניוסום והמונוטוניקס. כבר מהסקיצה הראשונה שקיבלנו ממנו, הבנו שהוא היה בחירה מעולה. לטים יש ניסיון עשיר בעבודה עם להקות מטאל ופוסט-פאנק/הארדקור, והצבע שהוא הביא איתו החמיא למוזיקה שלנו".

    מדוע בחרתם לקרוא לאלבום החדש "Premeditated Endings"? אתם צופים את הסוף?

    "שורה זו לקוחה מתוך השיר Closure (עוד מילה שעוסקת בסיומים) - צירוף המילים 'Premeditated ending' - הוא בעצם סוג של טייקאוף על צירוף המילים 'Premeditated murder'. השיר מתאר מערכת יחסים שהסוף שלה לא רק ידוע מראש אלא גם מוחלט ומתוכנן בקפידה מבעוד מועד. קצת כמו הפתגם: 'סוף מעשה במחשבה תחילה' - רק בלי ניחוח של הטפת מוסר.

    "בהקשר של האלבום כולו, אפשר לחשוב על כל אחד משירי האלבום כמעין הרפתקאה - שכל החלקים שבה נבראו מתוך רגש עמוק - ויחד עם זה אורגנו ונבנו על מנת לספר סיפור עם התחלה אמצע וסוף מדוקדק.

    "ובהתייחס לשאלה... השורה הזו בהחלט לא מרמזת שאנחנו "רואים את הסוף" אם כבר אנחנו בעיקר עסוקים בלהנות מהדרך ומההווה שלנו כלהקה".

    הייתם פעילים בסצינת האינדי המקומית לפחות מתחילת שנות ה-2000. מה לדעתכם השתנה מאז, עבורכם ובכלל?

    "בדיוק חזרנו מפסטיבל אינדינגב, וקשה היה להתעלם מהעושר הסגנוני של הלהקות (וגם מכמות נגני כלי הנשיפה שפרצו בסערה אל סצינת האינדי). עושה רושם שלהקות אינדי מהתקופה הנוכחית מאוד מחוברות למה שקורה בעולם, ואפשר גם לראות התמקצעות ועליה ברמה הטכנית. החשיפה לחו״ל הביאה איתה הרבה יותר גיוון וסגנונות מוזיקליים שונים אל תוך האינדי הישראלי. בתחילת שנות ה-2000 מרבית להקות האינדי שהכרנו וניגנו איתם נעו בטווח שבין גאראג׳-פאנק-רוק והיו בהן שלושה או ארבעה נגנים לכל היותר. היום יש המון להקות חדשות, מהמון סגנונות שונים על כל טווח הקשת המוזיקלית, וברבות מהן אפשר למצוא מספר רב של נגנים על הבמה: שישה, שבעה ויותר, וגם מגוון רב של כלי נגינה שלא היו נפוצים פעם (כלי נשיפה, מיתר, אלקטרוניקה וכו׳). על הרקע הזה, ה״רזון״ היחסי של המוזיקה שלנו הפך להיות חריג בנוף הנוכחי.

    "חוץ מזה, אין ספק שיש גם הרבה יותר שיעור פנים (facial hair) בסצינה הנוכחית".

    אמרתם בראיון ב-2010 שאין לכם תוכניות לכבוש. האם זה עדיין נכון, במיוחד כשהרכבים ישראלים מקבלים שבחים במגזינים ובלוגים עולמיים ונוסעים להופיע בחו"ל בשגרה?

    "הכיבוש משחית, לא? עכשיו ברצינות, המוזיקה ממלאת מקום מאוד חשוב בחיים שלנו. היא מספקת לנו אפיק ביטוי חסר מעצורים וגבולות. היא מאפשרת לנו לשחרר את כל מה שנאגר אצלינו בזמן שאנחנו עסוקים בחיים שלנו, במשפחה, בעבודה, בדאגות ובמחשבות. אנחנו שומרים את המוזיקה כ״דבר השני״ שאנחנו עושים, בדיוק בשביל שהיא תמיד תהיה שם כאמצעי לפורקן - ולא תהפך למשהו תובעני שמעסיק אותנו בצורה אינטנסיבית. המוזיקה היא לא העבודה שלנו, היא הכיף שלנו, ונמשיך לעסוק בזה כל זמן שאנחנו נהנים לנגן ביחד.

    "כמובן שהכרה והערכה מצד מאזינים בארץ (ובחו״ל) הם חלק מהותי לתחושת הסיפוק. בחודשים הקרובים אנחנו מתכוונים להשקיע זמן ולעשות סיבוב הופעות בארץ (ואולי גם גיחה קצרה לחו״ל). במיוחד אנחנו רוצים להופיע במקומות ומול קהל שעוד לא פגשנו עד היום: לשבור קצת החוצה מהמשולש שבין האוזןבר, הפסאז׳ והלבונטין 7, לצאת מתל אביב ולהשמיע את המוזיקה שלנו לעוד אנשים".