Listener 86: Israel's Indie-pendence Day by Idosius on Mixcloud
ספיישל ליום העצמאות עם אינדי ישראלי מכל הסוגים: מפצצות פופ עבריות דרך אלקטרוניקה תל ברלינאית ועד להארדקור יידי.
התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי ביום חמישי 19:00-21:00
The Listener 83: Whaling Snails by Idosius on Mixcloud
אינדי אקלקטי בשעה הראשונה; הרכב האינדי החדש Whaling Snails עושה הופעת בכורה רדיופונית בשעה השניה לכבוד ה-EP הראשון שלהם "Songs For Yael".
התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 19:00-21:00
"אין לי מקום בעולם הזה" - תחושה שהסתובבתי איתה במשך שנים מבלי להכיר בה או להבין אותה, מבלי בכלל לדעת שיש עוד אנשים כמוני. בשנים האחרונות גיליתי, בין היתר, שאני Third Culture Kid: אדם שגדל מחוץ לתרבות המקור שלו למשך תקופה משמעותית בשנות ההתפתחות. אחד מהסימפטומים של TCK, הוא היכולת להטמע בכל מקום, ובאותו הזמן, תחושת חוסר שיכות לשום מקום. חייתי לסירוגין בישראל ובגרמניה עקב שליחות של ההורים, כך שביליתי חצי מהילדות שלי שם וחצי שם. אבל אני לא מרגיש ישראלי, ואני לא מרגיש גרמני. אני שייך לתרבות שלישית, של אלה שלא שייכים לשום מקום. ועכשיו, ועדת חריגים - שכבר עם שם הלהקה סימנו את הטריטוריה האקסטריטוריאלית שלהם - משחררים את "אין לי מקום", סינגל ראשון לקראת אלבומם השני "השעמום שוקע", סטייטמנט שדופק כמו פטיש על מסמר הראש שלי. יובל הרינג נשמע כמו יובל בנאי הצעיר, בימים שעוד היה לו את הקול, זועק את המסר ממקום מרוחק שטוף סערה בחוף שעלה על גדותיו: "אין לי מקום בעולם הזה".
נשף הרוקסן של אביב גפן גרם לכלי התקשורת לרקוד את הצ'ה צ'ה צ'ה: החל מהדרת נשים ברוק וכלה בנוסטלגיה למוזיקה הגרועה ביותר שנעשתה בארץ אי פעם. אבל בעוד שהכתבים מנסים להשיג עוד טראפיק על חשבון פמיניזם ונוסטלגיה, הם הזניחו את הנושא הכי חשוב - את ההווה.
לצערי, יש מיתוס מאוד גדול שמכסה את סצינת השוליים כמו סערת אבק, שכדי להכיר מוזיקה שלא משודרת בגלגלצ ונעשתה אחרי 1999, צריך "להיות בסצינה". אז בואו אגלה לכם סוד: לא צריך להיות בסצינה כדי להיות בסצינה. כל מה שצריך לעשות זה ללכת. לאן ללכת? לכל מקום שיש בו הופעה.
אבל אפילו החברים שלי חושבים שאני איזה גורו שמכיר בעל פה את לוח ההופעות של האפרכסת. וואלה, אין לי מושג אפילו מה קורה השבוע - כל מה שאני יודע לעשות זה לגגל שמות בפייסבוק ויוטיוב. לא צריך להיות גאון בשביל זה, ובכל זאת, אנשים עצלנים, הם רוצים לקבל את הכל מוכן ומומלץ מבלי שיצטרכו להקיש על המקלדת. אז בואו אחנוך אתכם ואכניס אתכם "לסצינה", למעשה לשלוש סצינות רוק ישראלי שמתפוצצות בזה הרגע. תגידו שהמאזין שלח אתכם.
הפאנק לא מת - הוא פשוט שם עליכם זין. בשקט רועש, ברחוב יצחק שדה 32, מתקיים מקום שהתגלגל בין כמה דורות של יוצרים עצמאיים. הוא התחיל לפני כ-16 שנה בתור הפטיפון, הפך לבר טבעוני-פציפיסטי ושונא צבא בשם הרוגטקה, והיום הוא נקרא הקורו ומאכלס את סצינת הפאנק התל אביבית. המקום בגודל של חדר אמבטיה, כך שבערב צפוף תמצאו שם 30 איש. אבל זו בערך כמות האנשים שחזו בסקס פיסטולז ב-Lesser Free Trade Hall במנצ'סטר - מופע היסטורי ששינה את העולם. חוץ מלהקות של צעירים מיואשים שלא מפחדים לצרוח את זה - למשל Zaga Zaga, Sweatshop Boys ו-The Orions - הקורו מקיים גם הקרנות סרטים וקוריוקי. אגב, המקום חוגג בקרוב קורולדת.
עם כל הכבוד ללבונטין ולאוזן בר - ויש כבוד - השוליים הכי שוליים קורים צעד אחד מעבר לאזור הנוחות של דרום-מרכז תל אביב בצימר, רחוב הגדוד העברי 5. תתעלמו מהזונות והמחטים המשומשים, ותחפשו כניסה לחצר לא מסומנת אלא בצעירים מנוכרים שעומדים בחוץ ומתאמנים בלהיות משועממים. תשלשלו 10 ש"ח למי שנמצא (לפעמים) בכניסה, ותגלו חלל מתפרק בקטע הכי טוב שיש, איפה שלהקות אגדתיות מוקמות וזוגות מרושלים-יפים מתעלמים אחד מהשניה מרוב אהבה. ההופעות מאוד מגוונות מקלאסי-מודרני ועד רוקנרול ושוגייז, אבל בדרך כלל יש להן איזשהו גוון אמנותי יותר עם גיגים קבועים של אסף עדן AKA רייסקינדר באיזשהו פורמט וגלריה צמודה שמציגה אמנות ביזארית.
מאז שהריאלטי ריהאב סנטר נסגר, יש חבורה של רוקרים סטלנים חסרי בית שנעים ממועדון למועדון. הסצינה הזו ממוקדת מסביב לאחים אבירן ועומר חביב מלהקת Great Machine וגם כפיר רימוך, מנהיג להקת הספייס-רוק לטאות הענק מכוכב הניבירו. החבורה הפסיכדלית הזו יוזמת המון ערבי להקות דוגמת ה-"Rock'n'roll Space Boat" או "זונת חלל" שקיבל תשומת לב לאחרונה בזכות ציור פורנוגרפי של מישהי שנראית כמו איילת שקד. כך או כך, החבר'ה האלה עובדים רק עם מגברים בעלי ווליום 11.
מכירים עוד סצינות? מה לעשות שאני גר בתל אביב ומוגבל בזמן ותודעה - תעזרו לי להשכיל ותשאירו תגובה.
קרדיט תמונה: עידן עזרא
לילה אחרי שאביב גפן התבכיין על דור הרוקסן בפריים טיים של ערוץ 2, קין והבל 90210 צעקו מעל בימת הבארבי: "צביקה הדר ויואב צפיר / מי האדם ומי החזיר". מי צריך בכלל את ילדי הירח?
התופים הוצבו במרכז הבמה, ולא בכדי: הקצב הוא מרכז הכובד של ההרכב. ואיזה קצב. איתמר לוי, מתופף הלהקה, אולי לבש מכנסיים של ליצן, אבל הוא מאוד רציני לגבי התיפוף שלו - מפגן כוח שעומד בגאווה מול כל מתופפי המטאל ביקום. יש בהרכב רק גיטרה חשמלית אחת, זו של יונתן השילוני, והוא הוציא ממנה סאונד אימתני וצלילים דיסוננטיים. דווקא הבס של שאול לוריא, שנראה כמו פרדי מרקורי בגרסת הסרסור הרומני, נבלע לצערי אי שם במיקס.
